עם יהודי בר קיימא

פורסם בתאריך: 00-00-0000

חווייה מיוחדת של פתיחת הלב חוויתי בשבתי סביב המדורה במוצ"ש שעבר, בארה"ב, במסגרת יוזמת שיח.

עם יהודי בר קיימא  

עינט קרמר

לאחרונה חגגנו את ל"ג בעומר- חג ה"אש" שלנו. ידוע לי כי רבים מחברי, אנשי הסביבה, יוצאים כנגד ל"ג בעומר בשל זיהום האוויר הרב שיוצרות המדורות. אני דווקא אוהבת את החג הזה, על אף מחירו הסביבתי. לתחושתי יש ערך רב לישיבה בצוותא, בחוץ, מתחת לכיפת השמים, סביב מדורה, תוך שירה, אכילה ושיח. אולי זה הקרבה לחום טבעי, אולי זה עצם הישיבה המשותפת במעגל, אבל פעם אחר פעם, כשאני יושבת סביב מדורה, אני מרגישה שהלב שלי נפתח. 


חווייה מיוחדת של פתיחת הלב חוויתי בשבתי סביב המדורה במוצ"ש שעבר, בארה"ב, במסגרת יוזמת שיח.


יוזמת שיח, שאני חברה בועדת ההיגוי שלה, מובילה סדרת כנסים המפגישים מנהיגים מתחום הסביבה, החברה וזכויות האדם, מישראל ומיהדות התפוצות. מטרת הכנסים, הממומנים על ידי פדרציית ניו יורק ומופעלים על ידי שלושה ארגוני סביבה וחברה מישראל, ארה"ב ואירופה (מעגלי צדק הוא החבר הישראלי, הינם לקדם בניית רשת יהודית חברתית-סביבתית גלובלית ולעודד שיתופי פעולה. הכנס הראשון התקיים לפני כשבוע ואיבון מרדוק (מנהלת "כנפי נשרים" ויוזמת הרשת החברתית jewcology) ואני  (כמנהלת טבע עברי) הובלנו בו את המסלול העוסק בקיימות.


היומיים הראשונים של הכנס היו מבחינתי ביקור ב"ללה לנד", או כפי שאחד המשתתפים הציע - jewtopia  – חבורה נכבדת של פעילים לשינוי סביבתי וחברתי  יושבים ביחד,  מסכימים זה עם זה, חולמים על עולם שטוב לחיות בו, וכל זה תוך לימוד טקסטים יהודים ובנוף מדהים ביופיו.


ואז הגיעה שבת בצהריים והתחלנו לדבר על מקומה של ישראל בתמונה. ופתאום ג'וטופיה התחילה להיסדק, ופתאום היינו שני מחנות, ופתאום שמעתי קולות שמעולם לא הכרתי.  מסתבר, שרבים מארגוני הצדק הסביבתי והחברתי בתפוצות חווים נתק רגשי גדול מישראל, הן בשל מדיניותה בנושאים מסוימים והן בשל אי היכולת להוכיח אותה בשל חשש להיתפס כמסייעים לאויבינו. מסתבר, שרבים מהפעילים בארגוני הסביבה והצדק החברתי בישראל לא תופסים את עצמם כ"יהודים" אלא כ"ישראלים" – דהיינו מרכיב הזהות המרכזי בהם הוא שייכותם למדינה ולא שייכותם לעם. כשכל אחד מאיתנו מתנתק ממרכיב הזהות המרכזי של רעהו, אנחנו נשארים לבד.
ההבנה הזו הסעירה אותי באותה שיחת שבת ומלווה אותי מאז. אין לנו את הפריבילגיה לוותר זה על זה, ומבחינתי גם לא את המוכנות.

 

קיימות יהודית

טבע עברי עוסקת מזה שנים ב"קיימות יהודית" –מושג שטבע הארגון, ומתייחס לקידום אורח חיים בר קיימא הנטוע במורשת ישראל.  אנחנו עושים זאת מתוך תפיסה של מקומיות ישראלית – הבנה כי לכל עם ולכל מקום צריך להיות התנהלות אותנטית של קיימות הנובעת מהאקלים הטבעי ומהתרבות המקומית. אנו עושים זאת גם מתוך תפיסה של יהדות גלובלית – ההבנה כי במורשת ישראל יש "סוד" שיכול להיות מפתח לכינון אורח חיים בר קיימא (כפי שהוכחנו זאת באלפי השנים האחרונות). אנחנו מנסים לחשוף את הקודים, להציע רעיונות יישומיים לעשייה ולהפוך את ישראל למופת לעניין זה. 


בעקבות כנס שיח, הבחנתי כי המושג "קיימות יהודית" מחזיק בתוכו משמעות נוספת– משמעות המשך קיומו של העם היהודי.


לדעתי, הזהות המילולית של הביטויים אינה מקרית. מושג הקיימות עוסק בבניית אורח חיים כולל המחזיק את כל מרכיבי הקיום (חברה, סביבה, כלכלה) ועוסק בשאלות היסוד של איך ראוי לחיות בעולמנו. עם ישראל מתמודד לאורך דורות עם השאלה הזו ממש, העומדת בבסיס קיומו. אולי הגיע הזמן לצאת לרגע מהפרקטיקה של העשייה ולחזור לדון בשאלת היסוד הזו, שתמומש, כפי שאומרים אצלנו בתנועה הסביבתית - "חשוב עולמי פעל מקומי " – איש איש במקומו. או בטרמינולוגיה  של הרב סולובייצ'יק - במשך דורות "ברית הגורל" (גורלנו המשותף) חיברה בין יהודים באשר הם. אולי הגיע הזמן להשקיע את מירב מאמצינו בחידוש ברית היעוד שלנו.

 

"נוסיף עוד קיסם למדורה"

סופה של אותה שבת בכנס שיח היה אופטימי. אחרי שדיברנו, שמענו ו(לפחות במקרה שלי) התעצבנו וכאבנו, ישבנו ביחד, מתחת כיפת השמים,  מסביב למדורה (שהבעירו הישראלים) ושהינו בצוותא. אולי זה הקרבה לחום טבעי, אולי זה עצם הישיבה המשותפת במעגל, אבל שם, מסביב למדורה, בתוך עמי, הלב שלי שב ונפתח. וכשהלב פתוח, הכל אפשרי.  


בברכת נעשה ונצליח.

עינט