אדמה אדמתי עד מותי

פורסם בתאריך: 16-03-2011

עינט קרמר, מנהלת טבע עברי תוהה האם באמת אפשר לסחור באדמה.

"בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה, כי ממנה לקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב"  (בראשית ג',19).

 

היא תביט אלי טובה וחכמה   

כמו בבן השב הביתה מן הדרך   

תחבק אותי אליה בנשימה חמה   

אמא אדמה.     

                                                

היא תגיד - "אתה עייף מן המסע -  

אל תפחד אני חובשת את פצעיך". 

היא תיקח אותי אליה כשאקרא בשמה  

 אמא אדמה.     

      

היא תביט אלי טובה וחכמה

היא שקטה כל כך וכמו תמיד סולחת

תחבק אותי אליה בנשימ ה חמה

אמא אדמה.

(אמא אדמה /יעקב רוטבליט)

אחד המקומות היותר מפתיעים שמזמינים אותי להגיע אליהם הם אזכרות- ערבי לימוד לזכר אנשים יקרים שעברו מן העולם. הנושא החוזר במפגשי לימוד ממין אלו הינו הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין אדם לאדמה (המתבטא אפילו במצלול ובשורש דם – אדם – אדמה).

כל מפגש בנושאים אלו משאיר עלי חותם אחר,  בדמות המשתתפים בו ומכלול חוויותיהם בעולם. מכל לימוד אני יוצאת עם תובנות חדשות  לגבי הקשר המיוחד בין האדמה לבוראה, בין העם לארצו ובין היחיד לעולם בו הוא מבלה את חייו. מעולם לא יצאתי ממפגש כזה עם הבנה לפיה האדמה נמצאת בבעלות יחידים. איכשהו, כשמפגש הלימוד מתקיים בצל המוות, המחשבה הזו אפילו לא חולפת בראשינו....

בימים אלו מתקיימת הצבעה על הרפורמה במשק הקרקעות, או במילים אחרות, על הרפורמה להעברת הבעלות על קרקעות המדינה לידים פרטיות. הרפורמה, הנמכרת לנו עטופה בצלופן מרשרש של " סוף כל סוף נוכל לסגור כאן מרפסת" (http://adama-not-for-sale.co.il/wp-content/uploads//bibip.pdf) , פוגענית כלפי  הארץ, מסוכנת למדינה והרסנית לסביבה. די לנו להפליג על כנפי דמיוננו אל מציאות בה רב שטחי המדינה שייכים לכרישי נדל"ן  (לצמיתות!) כדי להבין כי במציאות שכזו לא יקוימו צרכים בסיסיים של צדק סביבתי, חברתי וכלכלי (למשל – יהיה קשה מאוד לאכוף חוקים סביבתיים בקרקע פרטית, המדינה לא תוכל לגבש מדיניות כלכלית ופוליטית משמעותית  שלא לדבר על זכויות המיעוטים שיידרסו עוד יותר מכפי שהם נרמסים כיום).  כן , אני יודעת שכרגע מדובר על אחוז זעום משטחי המדינה, אך ברור שזוהי רק ההתחלה.

העברת חוק הרפורמה בקרקעות יעיד לא רק על מציאות בה אינטרסים צרים של יחידים גוברים על טובת הכלל, אלא גם על התפרקות ערכית המובילה לתפיסת עולם בה הכל נמדד בכסף. בבסיס הרפורמה עומדת המחשבה לפיה קרקע = נדל"ן, האדמה נמדדת לפי התועלת הכלכלית שהיא מביאה לבעליה וכל מערכת יחסים אחרת ביניהם היא זניחה.

בספר ויקרא, בדיון על מצוות היובל - חזרת הבעלוּת על כלל הקרקעות לבעליהן המקוריים מדי 50 שנה -  נכתב:  "וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי־לִי הָאָרֶץ; כִּי־גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי׃ וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם; גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ." (ויקרא כה 23-24).  תפיסת העולם המובעת בפסוקים אלו הינה כי הקרקע לא יכולה להיות שייכת לאדם זה או אחר היות והיא כבר שייכת לבורא העולם. האדם יכול ליהנות מטובה של האדמה בתנאי של יתבלבל ויחשוב עצמו לאדוניה. למעלה מכך – הארץ נתפסת כאן כמעט כיישות עצמאית הזכאית למנוחה (שנת שמיטה) ולגאולה (שנת היובל).

תפיסת העולם הנגזרת ממצוות השמיטה והיובל קוראת לענווה מול המציאות  ולקשר ייחודי עם הארץ ועם האדמה (האדמה אינה רכושנו, היא אחותנו לבריאה, הארץ ניתנה לנו כפיקדון על ידי בורא העולם). קיום מצוות אלו מעודד  חיים של חסד , כפי שמיטיב לתאר ה"שפת אמת" :  " וזהו שכתוב (ויקרא כ"ה, כג): 'כי גרים ותושבים אתם עמדי': הוא שבחם של בני ישראל, שיודעין שהם גרים ומבררים כי לה' הארץ, ודבקים בכח הנתינה...שיהיה להם תמיד בחינת הנתינה...".

לא במקרה הפיכת היוצרות במשוואה מעידה ומעודדת התנהלות הפוכה – גאווה, ניכור מן האדמה והרס חברתי ולאומי. 

אסיים דווקא בטקסט מבית מדרשו של יפת -  קטעים מתוך מכתב המיוחס לצ'יף האינדיאני של סיאטל בשנת 1854, כתגובה לבקשת פרנקלין פירס, נשיא ארה"ב לרכוש את אדמותיו:

איך אפשר לקנות או למכור את השמיים? את חום האדמה? רעיון זה זר לנו.  אם  אין אנו בעלי חזקה על רעננות האוויר או ניצנוץ המים, כיצד אתם יכולים לקנותם מאיתנו?

 כל פיסת אדמה בארץ הזאת מקדושת בעיני עמי. כל מחט אורן בוהקת, כל חוף חולי, כל ערפילי היערות האפלים, כל חרק מזמזם  -  קדושים הם בזיכרונם  של בני עמי ובהווייתם.

מתיו של האיש הלבן שוכחים את ארץ מולדתם כשהם נוסקים אל על להתהלך בין הכוכבים.  מתינו אנו אינם שוכחים לעולם את האדמה היפה הזאת, שכן היא אימו של האיש האדום.  אנחנו חלק מן האדמה, והיא חלק מאתנו.  הפרחים המבושמים הם אחיותינו; הצבי, הסוס, הנשר הגדול—אלה הם אחינו.  הצוקים המסולעים, עסיס השדות, חום הגוף של הסייח, האדם—כולם שייכים לאותה משפחה...

אנו יודעים כי האדם הלבן אינו מכיר את דרכינו. כל חלק של הארץ דומה בעיניו למשנהו, שהרי אדם זר הוא, הבא בלילה ונוטל מהאדמה לפי צרכיו.  הקרקע איננה אחותו אלא אויבו, ולאחר שהוא מכניע אותה, הוא ממשיך הלאה.  הוא משאיר מאחורי ו את קברו של אביו, ולא איכפת לו.  הוא גוזל את האדמה מילדיו, ולא איכפת לו...הוא מתייחס את אמו האדמה, ואל אחיו השמיים, כאילו חפצים הם, שאפשר לסחור בהם, לבוזז אותם, למכור אותם כמו כבשים או חרוזים צבעוניים.  בתאוותו כי רבה הוא יבלע את האדמה ויותיר רק מדבר צחיח...

זאת אנו יודעים:  אין האדמה שייכת לאדם; האדם שייך לאדמה.  כל הדברים קשורים זה בזה.  אולי, בסופו של דבר, כולנו אחים.  ...