אחו"ה בכרם

פורסם בתאריך: 09-06-2010

תמיר ניר מספר על קהילת אחו"ה בכרם שבשכונת בית הכרם בירושלים- על הצורך בחיבור לאדמה, למקום ולחברה

 

קהילת אחו"ה בכרם

 


תמיר ניר

זה התחיל מתחושה של חוסר, של געגוע לעולם אשר הולך ונעלם. מין חוסר שביעות רצון המרחפת בחלל. מהילדים היושבים שעות מול המסך, מהחינוך והאווירה בבית הספר, מתחושת הניכור בעיר ומהיעדר שייכות וקשר בין שכנים, מהקשר המתרופף עם התרבות היהודית, מהניתוק מהטבע, ומההרגשה שכל אחד שקוע ודואג לענייניו הוא.


ג'ונתן ראו כותב במאמרו 'נחלת הכלל הסמוייה מן העין': אשתי גדלה במה שמכונה בידי מומחי המערב, עם לא מעט התנשאות, מדינה "מתפתחת". חיי החברה בכפר שלה נסובו בעיקרם סביב לעץ. אנשים התקהלו שם מידי ערב, להיפגש, לספר סיפורים וסתם לבלות את זמנם בצוותא. משחקי המחבואים בחוץ מסביב לעץ, בעוד ההורים יושבים תחתיו ומשוחחים או בעודם יושבים על המרפסת ששימשה למטרה דומה, הם זיכרונות ילדות אותם היא זוכרת בחיבה רבה ביותר.
העץ היה יותר מסתם מקום מפגש רוגע. הוא היה נכס יצרני - נכס כלכלי במובן השורשי של המילה. הוא יצר קשרי אחווה בין שכנים, רשת של מידע ומרכז פעילות לילדים שהתרוצצו ושיחקו במשחקים שהם עצמם המציאו. הוא היווה גשר בין דורות. הוא איפשר למבוגרים להשתלב בזרם החיים היומיומי, וילדים זכו לדבר שהיום הוא במחסור בארה"ב - סביבה לא תחרותית ולא מובנית שההורים נמצאים בה בהישג יד. בארה"ב אנו מוציאים מאות מיליארדי דולרים על דברים רבים, ממרכזים קהילתיים עד קלטות וידאו ייעודיות לילדים, כדי לנסות להשיג מטרה זו בחוסר יעילות משווע, ועל פי רוב, עם תוצאות פחות חיוביות.
          נדמה שבמובן מסוים, חיפשנו את 'העץ'.


לפני כשלוש שנים, ישבתי עם קבוצת הורים תושבי השכונה בה אני גר, לחשוב מה עושים. מול התחושה הקשה של ניתוק- ניסינו לחשוב על חיבור, על חיבורים. איך ניצור חיבור בין אנשים, חיבור לאדמה ולמקום, חיבור לתרבות עתיקה המצטיירת לכאורה כלא רלוונטית, ואיך יוצרים אחריות וערבות?
ההחלטה הראשונה הייתה להמשיך ולהיפגש. מה שהתחיל כדיונים כללים, ממשיך עד היום כקבוצת לימוד הנפגשת אחת לשבועיים ולומדת טקסטים יהודיים בנושאי קיימות סביבתית וחברתית. במקביל, רעיונות התכנסו למעשים, למשימות ולחלוקת תפקידים.
בחרנו לפעול במספר כיוונים: אקולוגיה וקשר לטבע, חברה ואחריות חברתית, התחדשות ערכית/ יהודית. האירועים שיזמנו היו ברוח זו- קבלות שבת וחגים, בניית גינה קהילתית, הובלת פרויקט קומפוסט שכונתי ועירוני ולקיחת אחריות על הסביבה- הפיזית והחברתית.
עם הזמן נראה שיש כאן גם ניסיון ליצור אלטרנטיבה משמעותית לתרבות הצריכה. ערבי שירה, מפגשי משחק בשבת בבוקר, סיורים בעיר וטיולים מחוץ לעיר, חגים משותפים, עידוד הכלכלה המקומית וקשרים בין החברים, טיפוח כלכלה אלטרנטיבית ומסירת חפצים, הפחתת צריכה ועוד.

 

"כשם שנטעו לי אבותי, כך אטע אני לבני" (תענית כ"ג.)

בשלוש השנים האחרונות הקמנו בשכונה גינה קהילתית גדולה, בה עובדים חברי הקהילה, לצד קבוצות נוער וילדים, המגיעים מספר פעמים בשנה לעבודה בגינה. בגינה בנינו מערכות לאיסוף מי גשם ולמיחזור מים אפורים, אנו מכינים קומפוסט, מנסים לעודד טבע עירוני- צמחים מושכי פרפרים, תיבות קינון והאכלה לציפורים, יצירת סביבת חיים לחה ועוד. אנו פועלים בשיתוף מעון לנשים בשכונה, עובדים איתם בגינה, מטיילים וחוגגים איתם. בנינו בעזרתן חנות יד שניה, ועוד. אנו שותפים לועדות התכנון, החינוך והסביבה במתנ"ס, בקואליציית הארגונים 'ירושלים בת קיימא', ובעירייה ומנסים לעודד ניהול בר קיימא של העיר.

 

"עושה אדם את זבלו אוצר" (שביעית, ג', ג')

לפני שנה, התחלנו לעסוק באינטנסיביות בתחום הפרדת ומיחזור הפסולת האורגנית. בחיי היום יום שלנו אנחנו משליכים את הזבל האורגני לפחי העירייה ומשם הוא עושה דרכו למזבלות ונערם יחד עם גרוטאות אחרות ומזהם את האדמה והמים, פולט גז מתאן לאטמוספרה, ומזיק לסביבה. הגענו להבנה שאפשר גם אחרת! באמצעים פשוטים ביותר, יכול כל אחד לחסוך קרוב ל-50% מן הפסולת הנשלחת להטמנה ולהפוך אותה למשאב. מזה שנה, מפעילה קהילת אחו"ה בכרם, פרויקט ניסיוני של הפרדת פסולת אורגנית בבתים משותפים, במטרה להפחית באופן משמעותי את כמויות האשפה המובלות למטמנה באבו דיס וליצירת קומפוסט איכותי בבנייני מגורים. עד כה הצטרפו לפרויקט כ-30 בנינים, בינהם בלוק גדול של כ- 60 משפחות. משפחות אלו החלו ביישום הפרדת הזבל האורגני כפי שיתואר בהמשך.
הפרויקט הוא מבוצע בשיתוף מרשים של אגף התברואה והאגף לשיפור פני העיר בעיריית ירושלים, בסיוע קרן של"י – "שורשים לסביבה ירוקה" ובשיתוף ועדי הבניינים. עם סיום ה"פיילוט" אשר נמשך כשנה, וזכה להצלחה רבה, אנו עומדים היום בפני בחינת האפשרויות להפרדת פסולת אורגנית בשכונות נוספות בעיר ובארץ.
העיקרון פשוט: בכל בניין שמצטרף מייחדים אתר לאיסוף הפסולת האורגנית. במקום מציבים קומפוסטר עשוי עץ – בתוכו הופכת הפסולת האורגנית לקומפוסט, אתו יכולים הדיירים לדשן את גינתם. בכך יש יתרון כפול לסביבה: גם מקטינים את הכמות הזבל שאנו משגרים לעולם וגם משתמשים בזבל אורגני במקום בזבלים כימיים לדישון הגינות.
אנו מספקים לבניין את הציוד הדרוש במחיר מסובסד: קומפוסטר, דלי של 5 ליטר עם מכסה לכל משפחה, שילוט מתאים, סדנת הדרכה, הדרכת הגנן של הבניין ואספקת חומר יבש מן העירייה. הדיירים מצידם מאתרים מקום מתאים בגינה להצבת הקומפוסטר, ודואגים להפרדת האשפה בדירות, ותפעול מתקן הקומפוסט.

 

"מאימתיי מוציאין זבלים לאשפתות" (שביעית ג', א')

בימים אלו, המשרד להגנת הסביבה חילק לרשויות המקומיות את כספי היטל ההטמנה, ורשויות רבות עומדות להפעיל פרויקטים בנושא צמצום והפרדת אשפה. אנו תקווה, שחינוך נכון, עמוק ומחובר לתרבות היהודית, עשוי לסלול דרך חדשה- דרך לחיים ברי קיימא.
נראה כי, יוזמות כגון זו, צצות ופורחות כפטריות ברחבי הארץ ובעולם כולו. התופעה זכתה לכינוי 'אי השקט המבורך'- אותו חוסר שביעות רצון מהחיים המוצעים לנו, אותו חיפוש אחר סגנון חיים אחר- מעורב יותר, אחראי יותר, קהילתי יותר, מביא אנשים להקים מסגרות קהילתית חדשות ישנות. התרחבות תופעה זו, עשויה להצליח להביא לשינוי מהותי בדרך חיינו בארץ ובעולם.


_________________________________________________________________

תמיר ניר, אדריכל ואיש חינוך. בוגר תוכנית 'תהודה' למנהיגות יהודית, בוגר מרכז השל למנהיגות סביבתית, תלמיד בתוכנית הרבנות הישראלית של התנועה הרפורמית.