חגים ומועדים: מקורות

  • על חג הסוכות בתורה

    מקור א'
    וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.  מא וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.  מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.  מג לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי ה'אֱלֹהֵיכֶם.  מד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת-מֹעֲדֵי ה'אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ}
    (ויקרא, כג, מ- מד)

    מקור ב'
    יג חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים  בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ.  יד וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ  אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  טו שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.
    (דברים, טז, יג-טו)

    מופיע בדפי לימוד:

  • קהלת - העמל והבניה של העולם – האם יש טעם?

    ד הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי  בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים.  ה עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל-פֶּרִי.  ו עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים.  ז קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי-בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם.  ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם-כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת.  ט וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי.  י וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם  לֹא-מָנַעְתִּי אֶת-לִבִּי מִכָּל-שִׂמְחָה כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי וְזֶה-הָיָה חֶלְקִי מִכָּל-עֲמָלִי.  יא וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
    (קהלת, ב, ד- יא)

    מופיע בדפי לימוד:

  • בריאת האדם בראשית א

     
    א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ...
    כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.  {פ} (בראשית פרק א)

    מופיע בדפי לימוד:

  • בריאת האדם בראשית ב


    ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע ה' אֱלֹקים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. ... טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.  יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹקים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

    (בראשית פרק ב)

    מופיע בדפי לימוד:

  • ברכי נפשי

    מחבר/מראה מקום: תהילים קד

    א בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ.
    ב עֹטֶה-אוֹר כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.
    ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם-עָבִים רְכוּבוֹ; הַמְהַלֵּךְ עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ.
    ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת; מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט.
    ה יָסַד-אֶרֶץ עַל-מְכוֹנֶיהָ; בַּל-תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.
    ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל-הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.
    ז מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן-קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.
    ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל-מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.
    ט גְּבוּל-שַׂמְתָּ בַּל-יַעֲבֹרוּן; בַּל-יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.
    י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים; בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.
    יא יַשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי; יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
    יב עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן; מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ-קוֹל.
    יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו; מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.
    יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ.
    טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן; וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד.
    טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה'; אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.
    יז אֲשֶׁר-שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ; חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
    יח הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים; סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
    יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים; שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ.
    כ תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה; בּוֹ-תִרְמֹשׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר.
    כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף; וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם.
    כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן; וְאֶל-מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן.
    כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ; וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב.
    כד מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ; מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.
    כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם-רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר; חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם-גְּדֹלוֹת.
    כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ.
    כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.
    כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן; תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב.
    כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן; וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.
    ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן; וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה.
    לא יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם; יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו.
    לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד; יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ.
    לג אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי; אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי.
    לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי; אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'.
    לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם; בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' הַלְלוּ-יָהּ.

    מופיע בדפי לימוד:

  • ראש השנה

    מחבר/מראה מקום: תנך

    ויקרא כ"ג, כד-כה :בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא-קֹדֶשׁ. כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'.


    במדבר כ"ט א: וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.


    תהילים פא, ד-ה
    : תקעו בחודש שופר,בכסה ליום חגנו. כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב

  • סוכות בנביאים

    מחבר/מראה מקום: עמוס, ט, יא-טו

    בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם.  יב לְמַעַן יִירְשׁוּ אֶת-שְׁאֵרִית אֱדוֹם וְכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם  נְאֻם- ה' עֹשֶׂה זֹּאת.  {פ} יג הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל-הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה.  יד וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת-יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם.  טו וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ.  {ש}

  • קהלת-האנושות, המחזוריות ושאלת משמעות הדברים

    מחבר/מראה מקום: קהלת, א, א-ט


    א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם.  ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.  ג מַה-יִּתְרוֹן לָאָדָם  בְּכָל-עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.  ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם.  ו הוֹלֵךְ אֶל-דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל-צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.  ז כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל-מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת.  ח כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ.  ט מַה-שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

  • העמל והבניה של העולם – האם יש טעם?

    מחבר/מראה מקום: קהלת, ב, ד- יא


    ד הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי  בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים.  ה עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל-פֶּרִי.  ו עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים.  ז קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי-בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם.  ח כָּנַסְתִּי לִי גַּם-כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת.  ט וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי.  י וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם  לֹא-מָנַעְתִּי אֶת-לִבִּי מִכָּל-שִׂמְחָה כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי וְזֶה-הָיָה חֶלְקִי מִכָּל-עֲמָלִי.  יא וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

תנ"ך


  • מתנות לאביונים

    וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים; נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין, שנאמר "ומתנות לאביונים" - שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול, נותנין לו; ואין משנין מעות פורים, לצדקה אחרת.

    (מסכת מגילה, ז, א)

  • שמחה של מצווה

    ושבחתי אני את השמחה' - שמחה של מצוה, 'ולשמחה מה זֹה עֹשָה' - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' ג): 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה''.

    (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל, עמוד ב)

  • מרבין בשמחה

    "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך שנכנס אדר מרבין בשמחה"

    (תענית, כ"ט)

  • הקשר בין מעשה לבין תחושה של שמחה


    'ושבחתי אני את השמחה' - שמחה של מצוה,
    'ולשמחה מה זֹה עֹשָה' - זו שמחה שאינה של מצוה.
    ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' ג): 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה''.
    (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל, עמוד ב)

  • שמות השמחה

    עשרה שמות נקראו שמחה, אלו הם: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, פצחה, צהלה, עליזה, חדווה, עליצה.
    (אבות דרבי נתן, פרק ארבע ושלושים, י)

  • רבי פנחס ורבי חמא בר גוריא בשם רב, אמר: ביקשה ליכנס אפילו בצלצול [=מכוסה בחגורה קטנה לכסות את אזור חלציה] כזונה, ולא הניחו אותה. אמר לון [=אמר להם אחשורוש: תהא] ערומה. אמרה [=לאחשורוש]: אכנס בלא כתר. [=אמר לה]: הן אומרים: שפחה היא זו.  
    (אסתר רבה ג, יג.)

    מופיע בדפי לימוד:

  • אמרה לו [=אשתו]: קומיס איסטבלאטי [=ממונה על אורוות הסוסים] של בית אבא היית, והיית למוד [=רגיל] להיות מכניס לפניך נשים זונות ערומות, ועכשיו שנכנסת למלכות לא חזרת מקלקולך? רמזתו - ולא נרמז. עקצתו - ולא נעקץ.
    (אסתר רבה ג, יד)

    מופיע בדפי לימוד:

  • הון ושלטון במגילה

    כִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל-רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ (אסתר, פרק א, פסוק ח)
    'לעשות כרצון איש ואיש':
    אמר לו [לאחשוורוש] הקב"ה: אני איני יוצא מידי בריותי [איני יכול לעשות רצון כל איש ואיש] ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש? בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת, יכולה היא להינשא לשניהם? אלא או לזה או לזה.
     וכן שתי ספינות שהיו עולות בלימן, אחת מבקשת רוח צפונית ואחת מבקשת רוח דרומית יכולה היא הרוח אחת להנהיג את שתיהן כאחת? אלא או לזו או לזו.
     למחר שני בני אדם באים לפניך בדין [להישפט]: איש יהודי ואיש צר ואויב. יכול אתה לצאת ידי שניהם?  אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה.

    (אסתר רבא, פרשה ב, יד)

  • כבוד זה לזה

    תלמוד בבלי,מסכת יבמות, דף ס ע"ב:

    שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולם מתו בפרק אחד (של זמן) מפני שלא נהגו כבוד זה לזה ... תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת (שבועות)

    מופיע בדפי לימוד:

  • עין צרה

    בראשית רבה ס"א ג'  ":

    י"ב אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא מעכו ועד אנטיפרס, וכולם בפרק אחד מתו.  למה, שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו…ולבסוף העמיד שבעה…אמר להם: בני, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו את כל הארץ תורה"

    מופיע בדפי לימוד:

  • בשבילי נברא העולם

        משנה סנהדרין ד, ה:

    לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך; ושלא יהיו המינין אומרים: הרבה רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • ואהבת לרעך כמוך

      "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה;

     

    (בראשית רבה כד, ז)

    מופיע בדפי לימוד:

  • אנן בחביבותא תליא


    אנן בחביבותא תליא- תרגום: חבורתנו תלויה בגורם אחד: אהבת חברים.

    (זהר אדרא רבא נשא קכ"ח)

    מופיע בדפי לימוד:

  • רשב"י ובנו במערה

        תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל"ג עמוד ב' (מתורגם):

    ישבו תריסר שנים במערה.
    בא אליהו ועמד על פתח המערה. אמר : מי יודיעו לבר יוחאי שמת קיסר ובטלה גזרתו? יצאו.
    ראו אנשים שחורשים וזורעים.
    אמר : מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ? כל מקום שנותנין עניהן מיד נשרף.
    יצאה בת קול ואמרה להם : להחריב עולמי יצאתם ? חזרו למערתכם !
    חזרו והלכו וישבו תריסר ירחי שנה. אמרו : משפט רשעים בגהנם שנים עשר חודש. יצאה בת קול ואמרה : צאו ממערתכם !
    יצאו.
    כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון.
    אמר לו : בני, די לעולם אני ואתה.
    כשפנה היום לערב שבת, ראו זקן שהיה אוחז שני ענפי הדס ורץ בין השמשות.
    אמרו לו : אלה למה לך ?
    אמר להם : לכבוד שבת.
    - ויספיק לך אחד ?
    -אחד כנגד "זכור " ואחד כנגד "שמור".
    אמר לו לבנו : ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. התיישבה דעתם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • יום מאריך והולך

    מחבר/מראה מקום: מסכת עבודה זרה דף ח,א

    לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך,
    אמר: "אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו,
    וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים"
    עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפילה]
    כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך,
    אמר : "מנהגו של עולם הוא".
    הלך ועשה שמונה ימים טובים.
     לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים...

    מופיע בדפי לימוד:

  • האור הגנוז מתגלה במעשים

    מחבר/מראה מקום: בראשית רבה ג

    אמר רבי אליעזר:
    אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.
    כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובודר הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם.
    ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא.

    מופיע בדפי לימוד:

  • אין מי שיתקן אחריך

    מחבר/מראה מקום: קהלת רבה ז', י"ג

    בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו:
    ראה, מעשי כמה נאים ומשובחים הם!
    וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי.
    תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי,
    שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך.

  • תאריך בריאת העולם

    מחבר/מראה מקום: תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה דף י"א עמ' א'


    רבי אליעזר אומר: מנין שבתשרי נברא העולם?
    שנאמר" ' ויאמר אלוהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי…' (בראשית א',יא).
    איזהו חודש שהארץ מוציאה דשא ואילן מלא פירות?
    הוי אומר: זה תשרי. 

  • ארבעה ראשי שנים הם

    מחבר/מראה מקום: משנה ראש השנה פרק א', משנה א'

    ארבעה ראשי שנים הם:
    באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים.
    באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי.
    באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.
    באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר
    בו.

  • בארבעה פרקים העולם נידון

    מחבר/מראה מקום: משנהף מסכת ראש השנה, פרק א משנה ב

    בארבעה פרקים העולם נידון:

    בפסח על התבואה,

    עצרת על פירות האילן,

    בחג נידונים על המים,

    בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון.

  • מים חיים

    מחבר/מראה מקום: תלמוד בבלי, מסכת תענית פרק ב עמוד ב

    וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא מים.

  • ארבעת המינים

    מחבר/מראה מקום: ילקוט שמעוני, אמור

    ארבעה מינים שבלולב, שנים מהם עושים פירות ושנים מהם אין עושים פירות. העושים פירות יהיו זקוקים לשאין עושים פירות; ושאין עושים פירות יהיו זקוקים לעושים פירות. ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן עד שיהיו כולן באגודה אחת. וכן ישראל לא ישובו לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת.

     

  • ניסוך המים

    מחבר/מראה מקום: משנה סוכה ד ,ט

    נִסּוּךְ הַמַּיִם כֵּיצַד , צְלוֹחִית שֶׁל זָהָב מַחֲזֶקֶת שְׁלֹשֶׁת לֻגִּים הָיָה מְמַלֵּא מִן הַשִּׁלּוֹחַ. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַמַּיִם, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ.

  • גשמי שנה

    מחבר/מראה מקום: בבלי ראש השנה טז ע"א


    תניא אמר ר' יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה

  • אני ואתה שמחים

    מחבר/מראה מקום: בראשית רבה יג


    עובד כוכבים אחד שאל את רבי יהושוע בן קרחה, אמר לו: אתם יש לכם מועדות, ואנו יש לנו מועדות, בשעה שאתם שמחים אין אנו שמחים, ובשעה שאנו שמחים אין אתם שמחים, ואימתי אנו ואתם שמחים? בירידת גשמים. מאי טעמא? "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו". מה כתוב אחריו? "הריעו לה' כהנים לווים וישראלים אין כתיב, אלא הריעו לה' כל הארץ"

חז"ל


  • פורים - חג של יציאה אל הזולת

    כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם הֶפֶךְ מַה שֶּׁטָּעַן הָמָן הָרָשָׁע 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד'... בַּמָּקוֹם שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת עַם אֶחָד, הִנָּם מְפֻזָּרִים וּמְפֹרָדִים בְּמַחֲלֹקְתָּם.... לְכָךְ תִּקְּנוּ מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, כְּדֵי לְהַפְגִּין אֶת הַיְּדִידוּת בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.

    (מנות הלוי - לרבי שלמה אלקבץ)

  • מתנות לאביונים

    מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו. שאין לך שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח עניים ויתומים ואלמנות וגרים" (הרמב"ם, הלכות מגילה, ב', ט"ו).

  • בשבילי נברא העולם

    מחבר/מראה מקום: ר נחמן מברסלב


    כי צריך כל אדם לומר :כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז) .

    נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם. ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם.

  • סוכה ממוחזרת

    מחבר/מראה מקום: פירוש רש"י בדברים פרק טז, פסוק יג

    רש"י: חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ (דברים פרק טז, פסוק יג) :
    באספך – בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פירות הקיץ, דבר אחר באספך מגרנך ומיקבך, למד שמסככין את הסוכה מפסולת גורן ויקב.

  • סוכה כנגד הגאווה

    מחבר/מראה מקום: פירוש רשב"ם בויקרא כג, מב

    רשב"ם: למען ידעו דורותיכם: פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה: סוכה ממש. וזה טעמו של דבר [...] למען תזכרו - כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה - בלא יישוב ובלא נחלה ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב ואל תאמרו בלבבכם כֹּחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה [...]   ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזיכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקב"ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב לבלתי רום לבבו על בתיהם מלאים כל טוב, פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה. 

  • שמחת מצווה

    מחבר/מראה מקום: רמב"ם הלכות יו"ט ו יח

    כיצד [משמח את] הקטנים? נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') "זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם", ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב') "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם".

  • שבעת האושפיזין

    מחבר/מראה מקום: זוהר אמור ק"ג-ק"ד


    אורחים, והם נשמות שבעה אבות: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, אשר לפי בעלי הקבלה באים בימי חג הסוכות לבקר כל איש חסיד וצדיק בסוכתו, כל אחד ביום אחד מימי סוכות. וכדי לזכות לראות בהוד זיו אושפיזין הרוחניים, מצווה להזמין שבעה אורחים (אושפיזין) גשמיים, והם עניים מהוגנים בני תורה, לסמוך על שלחנו איש אחד בכל יום מימי החג.

חכמי ימי הביניים


  • התשובה הטבעית


    את התשובה אנו מוצאים בשלוש מערכות: א) תשובה טבעית ב) אמונית ג)תשובה שכלית.

    בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית.

    הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי (הכלל).

    ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא עצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו

    דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן המצב, לשוב לחוקי החיים,

    לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם.

    ...אחרי התשובה הטבעית באה האמונית...התשובה השכלית היא אותה שכבר רכשה לה את הטבעית והאמונית...

    (הרב קוק, אורות התשובה, פרק א')

    מופיע בדפי לימוד:

  • על יום הכיפורים

    מחבר/מראה מקום: הגרי"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 62-65

     

    איש הדת הרי הוא סובייקטיבי ביותר... על ידי זה מתבארת הסתירה הגדולה בנפש איש הדת ביחס להערכת עצמו. מחד גיסא הרי הוא מרגיש בשפלותו ובקטנותו, בחלישותו ובאפיסת כוחו, שאפילו "יתוש קדמו, שלשול קדמו". הוא רואה את עצמו כיצור חלוש ורפה אונים. מבחינת יצורי הטבע הרי הוא היצור הביולוגי, שהקדיח את תבשילו ויצא לתרבות רעה. ומצד שני הרי הוא מכיר בגדלותו ורוממותו, כי רוחו בוקעת ועולה עד לרקיע, נוקבת ויורדת עד התהום. הלא הוא עטרת הבריאה, שהקב"ה השליטו במעשה ידיו... הוא נאחז תמיד במעמקי תודעתו בסבך שני כתובים המכחישים זה את זה; כתוב אחד אומר 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובין אדם כי תפקדנו', וכתוב אחד אומר: 'ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו'. ועדיין לא בא בשביל איש הדת הכתוב השלישי שיכריע ביניהם.

    ברם, איש ההלכה מצא את הכתוב השלישי - ההלכה. גם הוא סובל משניות זו ומקרע נפשי זה, אבל הוא מאחד את הקרעים על ידי מושג ההלכה והדין...  

    אם 'מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל', יום הכיפורים - מה טיבו? מחילה וסליחה - מה פירושן? עבודת היום, ייחוד הכוהן הגדול עם קונו בבית קודשי הקודשים - מה מטרתם? קדושת היום, שהיא מכפרת, מה עניינה ומהותה? מושג חטא ועוון מצד אחד, וחובת התשובה מצד אחר - למה באו? הלא ההלכה הציבה את האדם בטבורו של עולמה, ויום הכיפורים עצמו מעיד על זה... הריני בן עולם, שדמות דיוקנה של השכינה משתקפת בו; הריני לומד את התורה, כלי שעשועיו של הקב"ה, והעליונים נכספים לקבל תורה מפי; הרי אני מתרפק עכשיו על דודי ואוהבי...   

    במעוף עין נהפך השפל שביצורים לבחיר הברואים, שהקב"ה הבדילהו מראש והכירו לעמוד לפניו! עמידה לפני ה'! כמה הערכה עצמית יש כאן!"   


    מופיע בדפי לימוד:

  • מדות טובות במשלוח מנות

    רֶמֶז אַחֵר יֶשׁ בְּמִצְוַת מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת בְּפוּרִים, שֶׁמַּרְאֶה עַל מִדּוֹת הָעֲנָוָה וְהַכָּרַת הַטּוֹבָה הַטְּבוּעוֹת בְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל מֵאָז וּמֵעוֹלָם:
    אָדָם שׁוֹלֵחַ מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא מַכִּיר לוֹ טוֹבָה בַּדָּבָר שֶׁעָשָׂה לוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ דּוֹר (דּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי), שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנַת כְּלָיָה, הִתְוַדּוּ עַל עֲווֹנָם וְשָׁבוּ (אֶל ה') בְּכָל לֵב: וּכְשֶׁנִּצְּלוּ אח"כ מִן הַסַּכָּנָה – חָזְרוּ וְנָתְנוּ אֶל לִבָּם: בִּזְכוּת מִי בָּאָה הֲהַצָּלָה? זֶה אָמַר: לֹא בִּזְכוּתִי אֶלָּא בִּזְכוּת חֲבֵרִי, וְאַף זֶה תָּלָה הַזְּכוּת בַּחֲבֵרוֹ וְלֹא בּוֹ – כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַלְּאָה לִבָּם הַכָּרַת טוֹבָה מִזֶּה לְזֶה, שָׁלְחוּ מָנוֹת וּמַתָּנוֹת   אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כְּלוֹמַר, מוֹדֶה אֲנִי לְךָ וּמַכִּיר לְךָ טוֹבָה שֶׁבִּזְכוּתְךָ נִצַּלְתִּי מִן הַגְּזֵרָה. וְכֵן רָאוּי לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא תּוֹלֶה אֶת הַזְּכוּת בַּחֲבֵרוֹ וּמִתּוֹךְ כָּךְ, בָּאִים כֻּלָּם לִידֵי זְכוּת וְלִידֵי הָאַהֲבָה.

    (ספר התודעה, פרק י"ב )

  • שמחה

    עיקר ישוב הדעת הוא על ידי שמחה, כי על ידי השמחה יוכל להנהיג
    את המוח כרצונו ולישב דעתו ולחשוב על תכליתו הנצחית.
    וצריך לחזק עצמו שיבוא לשמחה בכל מה שאפשר, ולהשתדל ולמצוא
    בעצמו איזו נקודה טובה, כדי לבוא לשמחה ...
    גם צריכים כמה פעמים לשמח את עצמו על ידי דברי בדיחות. מריבוי
    צרות האדם, שסובל כל אחד בגוף ונפש וממון, על פי רוב אין יכולים
    לשמח את עצמם כי אם על ידי דברי חידוד כדי לבוא לשמחה

    (מתוך קיצור ליקוטי מהר"ן).

  • תפילה לשמחת פורים

    ריבונו של עולם, חזקני בשמחה וחדוה תמיד, ואזכה לגרש ולבטל ממני ומכל ישראל קליפת המן - עמלק ולהמשיך עלי קדושת הנס והישועה של פורים.

    ועזרנו והושיענו להתענות תענית אסתר ותפתח את לבבי שאזכה להרגיש עוצם צרת נפשי עד שאזכה לזעוק זעקה גדולה ומרה כראוי לי לזעוק, עד אשר יתעוררו רחמיך עלי באמת, ותמהר להושיעני.

    ונזכה על ידי מצוות השכרות של פורים לבא לתוך שמחה גדולה של פורים אשר אז מאירה הארת מרדכי - אשר אין דוגמתה בכל ימות השנה. ואזכה להיות שמח בכל לב, לשמח גם אחרים ולשמח כל ישראל עמך בשמחת פורים. ותקבל שעשועים גדולים משתייתנו בפורים הקדוש.

    (רבי נתן שטרנהרץ, שכתוב "מליקוטי תפילות")

  • פורים ויום הכיפורים

    מובא בתיקוני זוהר, שפורים כיום הכיפורים. כמו שהתענית והתשובה שביום כפור חובה לקיימם מפני גזרת הקב"ה, כן גם שמחת פורים. לא רק אם האדם עצמו בשמחה צריך הוא לשמח, אלא אף אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך, על כל פנים, איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו.

    וכן גם ממעלה למטה: כמו שביום הכפורים "עצומו של יום מכפר", כן גם בפורים. אף שלא היה האיש הישראלי בשמחה כפי שצריך להיות וממילא כל עבודתו שבפורים לא היתה בשלמות, מכל מקום, הישועה והשמחה שהפורים פועל על ישראל גם עתה פועל ועושה.

    (הרב קלנימוס קלמיש שפירא, אש קודש, עמ' ל'. הדברים נאמרו ונכתבו בגיטו וארשה)

  • להביא את ושתי המלכה

    כיוון שנשתכרו, לא עשו כמו ישראל. ישראל, כשהם אוכלים ושותים, מי שיודע לומר הלכה או פסוק או משנה או אגדה, אומר. אבל אומות העולם אינן כן. כשאוכלים ושותים יין, כיוון שנכנס בהן היין, התחילו להזכיר עריות. אלו אומרים: "הפרסיות נאות", ואלו אומרים: "המדיות נאות".
    אחשורוש, שהיה טיפש, אמר להן: אין נאה כושתי המלכה. ולא תאמרו שהיא נאה מפני שהיא לובשת בגדי מלכות ומקושטת, אינו כן, אלא היא מבפנים כבחוץ.
    אמרו לו: אם כן, תבוא ערומה לפנינו, שכן הוא אומר: "להביא את ושתי המלכה", ולא יהיה עליה כלום אלא כתר מלכות.

    (מדרש בעל פנים אחרים, מובא אצל רמ"מ כשר, תורה שלמה על מגילת אסתר (ירושלים תשנ"ד), עמ' לה, אות קלז. )

    מופיע בדפי לימוד:

  • חנוכה – תחילת התגברות האור על החושך בטבע

    מחבר/מראה מקום: המהר"ל מפראג, נר מצווה, הוצאת יהדות, בני ברק תשל"ב, עמ' כ"ג

    וראוי היה זה שיהי' בכ"ה בכסליו, שאז האור יוצא. כי בכ"ה באלול נברא האור בעולם, כי העולם נבראה באחד בתשרי (ראש השנה י, ב) ובו נברא האדם שנברא בששי ימי בראשית, והאור שנברא ביום ראשון היה זה בכ"ה באלול שנברא האור. ויש לאור ד' גבולים, הגבול האחד, שהאור הוא בתכלית התגברות שלו והחושך בתכלית המיעוט ומשם ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר, וזהו בתמוז. ויש גבול, שהאור והחשך הם שוים ומכאן ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר, וזה בחודש תשרי, שאז האור והחושך שוים ומכאן ואילך החושך מוסיף ומתגבר על האור. ויש גבול, שהחושך גובר על האור לגמרי, וזהו בחודש טבת, ומכאן ואילך מתחיל האור להתגבר. ויש גבול, שהאור והחושך הם שוים ואחר כך הולך האור ומוסיף, וזהו בחודש ניסן, שאז האור וחושך שוים ואחר כך מתגבר האור יותר עד חדש תמוז, וכן הוא חוזר חלילה. והנה התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ"ה כסליו, כי בריאת אור עולם בזמן שהוא שוה היום עם הלילה וזה היה בכ"ה באלול או בכ"ה באדר למאן דאמר (ראש השנה יא, א) בניסן נברא העולם, אם כן התחלת האור הוא בכ"ה בכסליו שאז מתחיל האור להתגבר. ולפיכך נעשה הנס בשמן, והיה האור בכ"ה אף שלא היה שמן להדליק, והיה הנס כל שמונה כאשר אותו זמן הוא מיוחד להתחלת האור.


    (המהר"ל מפראג, נר מצווה, הוצאת יהדות, בני ברק תשל"ב, עמ' כ"ג)

    מופיע בדפי לימוד:

  • התחלת העולם

    מחבר/מראה מקום: ר' שמחה בונים מפשיסחה

    אמר רבי בונם:
    בראש השנה מתחיל העולם מחדש, וקודם שהוא מתחיל מחדש מגיע הוא לסופו.
    כשם שלפני הפטירה מתאמצים כל כוחות הגוף להחזיק את החיות, כך חייב האדם להחזיק את חיי העולם בכל כוחותיו.

  • אין לך מה לתקן?

    מחבר/מראה מקום: ר' יצחק מברדיצ'ב



    פעם אחת בראש חודש אלול עמד הרב הצדיק ר' יצחק מברדיצ'ב בחלון.
    עבר גוי אחד, מתקן נעלים, ושאל אותו: "וכי אין לך לתקן כלום"?
    מיד ישב אותו צדיק על הקרקע ובכה בכייה גדולה ואמר:
    אוי לי ואוי לנפשי שיום הדין בא ועוד לא תיקנתי את עצמי.

  • תיקון עצמי=תיקון הסביבה

    מחבר/מראה מקום: ר' לוי יצחק מברדיצ'ב

    רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה אומר: "כשראיתי כי אין בני עירי נשמעים לי,
    התחלתי לפשפש במעשי.

    שבתי וראיתי שאף בני ביתי אינם מכבדים אותי.

    הוספתי וחקרתי והשם יתברך האיר את עיני להבין, כי בי תלוי החטא, מאחר
    שאני בעצמי איני מתנהג כשורה.


    השתדלתי לתקן את עצמי. כיוון שראו בני ביתי כך, התחילו מצייתים לי
    וממילא גם אנשי עירי חזרו בהם ממריים ולא היו מסרבים עוד לקבל את דעתי.

  • סוכות- חג הקרבה אל הטבע

    מחבר/מראה מקום: הראי"ה קוק, אגרת לבנו ערב סוכות שנת עזר"ת

    יאר ד' פניו אלינו, לקבל את רשמי אורות קדשו בימי החג שתוכנו ואופיו הוא להטביע את [חותם] אור ישראל בטבע החיים, בטבע הנפש, בטבע העולם, בטבע היש, בטבע ההויה. באים אנו בחג האסיף בירח האיתנים, במועד הגבורות - גבורות הגשמים ועוז הרוח, הכבדת האכף [עפ"י איוב ל"ג, ז] של הטבע הסתוי ההולך וממשמש לבוא, ואנו מתקרבים אל הטבע: יושבים בסוכה, נאחזים באגודת נטעים רעננים, שמחים בשמחת המים, בשמחת הרוויה הטבעית בברכת ד' על היקום, חודרים אנו גם בטבעיותה של האנושיות, בהכרח החמרנות שלה, בצורך שבעים האומות, ועל כל אלה אנו מטביעים את הוד הקודש שממעל לכל טבע.

  • שמחת החג

    מחבר/מראה מקום: ספר החינוך מצוה שכד


    כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל לפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשים אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן, כי רצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר, הרבה להם מצוות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום. ... ... וכמו כן, מצוות הלולב עם שלושת מיניו – מזה השורש היא. לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן לבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף. וציווה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת כדי לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים בעת ההיא, ציוונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים לנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינים כולם משמחי לב רואיהם

  • קדושת הארץ

    מחבר/מראה מקום: הרב קוק, עץ הדר השלם, הקדמה עמוד ה


    המצוה המצויינה שכח הארץ הוא ניכר בה הרבה במצות הגוף היא מצות ארבעת המינים. ...חג הסוכות בכללו הוא כל כך מחובר לקדושת הארץ ושמחת פירותיה, עד שלמדונו חז"ל שצריך לעבר את השנה כדי שיהיה החג באסיפת הפירות

  • חג האסיף

    מחבר/מראה מקום: רש"ר הירש, חורב, עמ' 198


    בחג האסיף, אשר אז נשלם כמעט קציר השנה עם תבואת זרעך, ופרי הקציר והבציר מלאו אסמיך, גורנך ויקבך ויש לך די והותר לכלכלת ביתך וכל אשר לך. אתה שלו ושקט, שמח ובטוח, כי לא תדע כל מחסור בחורף הבא ואכלת ושבעת רוב דגן ותירוש...למען דעת: אם עשיר הנך, איש ישראל, כי לא העושר לא הרכוש ,לא מקנה וקניין ואחוזת נחלה, לא מעשה אנוש ותחבולותיו, אשר עליהם יתגאה האדם, לא המה יבטיחו ויחזיקו את החיים.רק ה' הוא לבדו המכלכל חיים ומחזיק את קיומם. הסוכה תאלפך דעת, לגמור אומר ולהסיר ממך את הרחבת החיים עד למותרות ולמנוע מלפנק את נפשך ונפשות בני ביתך ללא הועיל, לשחרר את נפשך מחבלי שווא, מחבלי העושר ותענוגות החיים.

  • טו בשבט - תחילת האביב בחורף

    מחבר/מראה מקום: רש"ר הירש, במעגלי שנה ח"ב

    המחשבה השגרתית מה היא אומרת? בבוא עת הפריחה כאשר יחשף לעינינו האביב ברבבות ציצים ופרחים, או אז נחגוג בצהלה את חג אביב הטבע, אשר ברכו ד', שהוא גם חג אביבנו אנו.

    אבל המסורת היהודית העתיקה מצביעה בפנינו על האילנות הקרחים עוד בעיצומן של ימי חורף מושלגים, ממתיקה סוד איתנו ולוחשת באזנינו מוסר השכל, הנה אלה האילנות חוגגים כבר היום את יום התחדשותו של האביב הבא. מבעד למעטה הקליפה הקפואה השסועה האפורה והצוננת, שמכרבלת את האילנות הערטילאיים מתחת לקליפה זו, החלו כבר לפכות במלוא חומם חיים חדשים ורעננים! מה נוקבים ויורדים חדרי בטן, הם דברי המוסר המאלפים המקופלים בבשורת אביב זו, אליה נשכית מפי אילנות החורף עטופי השלג הצחור.

    צאו וראו אותם "עניים סוערים לא נוחמו", ביום הולדת האביב בעיצומו של חורף - בט"ו בשבט - צאו וראו את האילנות בעידן התחדשות הצמיחה שלהם. הלא מקושטים היו בעדי עדיים בסנסני פירותיהם, בזרי עליהם, בפאר ענפיהם, והנה שודדו הפרות, נקטפו, הערים קמשו ונשרו בשלכת, ויבואו רוחות הסתיו וסופות החורף הנועזות ותכרותנה אף את העלה האחרון, נצפו ענף אחרי ענף, נתנו את קליפת העץ למשיסה וקרעוה לגזרים, ירו חיצי כפור שפגעו בלשד לב האילנות, הסתערו עליהם בשטפונות מטר וברד ועטפוהו במרבדי פתיתים של קרה ושלג, כתרו את העצים ולפתו מכל עבר, ממזרח וממערב, מצפון ונגב טלטלום קדם ואחור, כפפו והשחו קומתם ימינה ושמאלה, עדי עפר, ועל אף כל זאת לא נשברו האילנות, לא הונמכה קומתם חרף כל הפורענות הזו יחגגו יום זה בתוך תוכם בפנימיות לבם, ולנוכח פני החורף ומוראותיו, את חג תחיתם חג האביב

חכמי הדורות האחרונים


  • לעונות השנה - תשרי

    ראש השנה ויום הכיפורים מוציאים אותנו מעבר לטבע, לאדם ולתרבותו – אל הראשית, אל הנצח.

    חג הסוכות כבר מחזיר אותנו לעולם; הוא בונה לנו בית, עולם בזעיר-אנפין, מוגבל וקטן, אבל מתאים להפליא לממדינו ולהווייתנו האנושית: יש בו למעלה ולמטה, ימין ושמאל, פנים ואחור.

    פנים הם רצוננו - לאן אנו הולכים;

    אחור הוא מה שאנו עוזבים מאחרינו.

    ימין הוא המידה שבה אנו נותנים, פותחים ונפתחים;

    שמאל הוא המידה שבה אנו נסגרים, סוגרים ומודדים.

    למטה הוא הבסיס שתחת רגלינו: האדמה, הטבע.

    למעלה – הסכך - הוא הקשר לאלוהות, לאינסוף.

    הבית הקטן הזה, הפתוח לאדמה, לשמים ולשאר הכיוונים, הוא בעצם מבנה ה"אני" שלנו, שכעת מתחיל את מסעו לאחר כל החגים לימי-המעשה של החורף.

    (דניאל שליט, לתקופות השנה - על מבנה השנה העברית, פרק חמישי - חודש תשרי)

  • אמריקניזציה והתיוונות

    אמריקניזציה והתיוונות - דותן ברום

    בחנוכה, אנחנו מזכירים לעצמנו את מרד המכבים ביוונים. מרד, שיותר משהיה צבאי -  היה מרד תרבותי. בכל רחבי יהודה אימצו היהודים את ההלניזם: שמות יווניים, לבוש יווני, אלים יווניים ותפישת עולם יוונית. אמנות יוונית, תענוגות יווניים ומוסר יווני. בכל רחבי יהודה ויתרו היהודים על יצירה תרבותית מקורית לטובת חלק באימפריה האדירה.
    אבל בתוך ההטמעות הזאת, נשמע קול אחר. קול חלוש, אבל תקיף, שהתעקש על אלטרנטיבה - על חיים של דרור ובחירה עצמאית ושל תרבות ויצירה יהודית מקורית. הקול הזה סחף אחריו קולות נוספים ובסופו של הנרטיב שלנו, אנחנו מספרים לעצמנו איך זכינו לדרור, איך המשכנו לעצב את חיינו בידינו.
    אבל האם הצלחנו? כשאני מסתכל סביבי, אני רואה התיוונות חדשה, הטמעות באימפריה הנוכחית: ארצות הברית של אמריקה. אני רואה תרבות אמריקאית שטחית וצרכנית, בדרך-כלל חסרת-אמירה. אני רואה מותגים אמריקאיים בכל מקום - החל מהבגדים שאנו לובשים והמזון (המהיר) שאנו אוכלים, ועד למחשבים שאנו משתמשים בהם ולמכוניות שאנו נוסעים בהן ממקום למקום. אני רואה תפישות כלכליות אמריקאיות שמשתלטות על האידאות שעליהן נבנתה המדינה וחלום אמריקאי שהחליף את החלומות שחלמו פה פעם. אני רואה מוסר אמריקאי שבו לגר ולאלמנה יש את הזכות החופשית למות מתחת לגשר, במקום המוסר העברי הישן - בו אנו מצווים לתמוך בהם.
    בזמנים כאלה, אני מבקש להיות קול של מרד. אני מבקש להיות קול קורא שזועק - דרור! [...] מרד שבו נתעקש ליצור יצירה עברית מקורית, עם תכן משמעותי שנוגע לכאן ולעכשו. מרד שבו נבחר לשים את הצריכה במקום שולי בחיינו, ונחליף אותה בקשרים אנושיים משמעותיים. [...] מרד שבו נבחר לראות את המֻפְלָא שבכל אדם, ולקחת אחריות על אחד על השני.
    חנוכה הוא זמן נהדר להזכיר לעצמנו על מה ולמה למרוד, ולהתחיל להדליק אבוקות של אור ואש בעולם [...] 

    מתוך אתר החגים של מכון שיטים.

  • סוכה לא לנצח

    ביציאה זו מן הבית לחוץ, גלום מסר ערכי ומוסרי. אין זו רק בעיטה במטריאליזם, בחינת "סור מרע", אלא גם, ובעיקר, "עשה טוב". יציאה אל הטבע, התמקדות בחיי הרוח, וחובת התבוננות בעולם שבחוץ.

    גם העיתוי אינו מקרי: חג האסיף. דווקא בשעה שפירותיך אסופים, שערמות הפרי מזהירות ונוצצות בשדותיך, ולבך נמלא תחושת גאווה ושובע, דווקא אז עליך לצאת מביתך-מבצרך ולהיכנס לדירת ארעי שדופנותיה מתנפנפות ברוח וסככה מחשב לעוף ולחלוף עם הרוח. רק אם יפנים אדם כי עושרו ורווחתו הם זמניים, יוכל להיות נדיב כלפי ה"אחר", ובמיוחד כלפי העני והגר, היתום והאלמנה.

    (עו"ד ד"ר אביעד הכהן, מתוך עלון השבת "שבתון")

  • פורים, הבמאי והשחקנים

    מעבר להסטוריה הגדולה מצוי המעשה האנושי הקטן. ההסטוריה זקוקה להיענות שלנו. ואנו, כדברי הרי"ד סולובייצ'יק, עלולים שלא לשמוע את הדפיקות בדלת, ולא לפתחה. עלולים אנו להחמיץ את השעה, להסתגר בבית המלך, לא לשמוע את צעקות אחינו, ומתוך כך לקלקל את תכניותיו היפות של הבמאי. מאחורי 'אסתר' מסתתר במאי המצפה שאסתר תגמור לאפר את עצמה, כדי שהוא יוכל להעלות את סופה של הדרמה

    (פרופ' שלום רוזנברג, 'פורים, הבמאי והשחקנים', אתר הגות יהודית )

  • שמחת אמת

    חסידים מספרים כי פעם אחת שאלו את רב לוי יצחק מברדיצ'ב איזוהי הדרך הנכונה- הצער או השמחה. השיב: ישנם שני מיני צער ושני מיני שמחה. בשעה שאדם מיצר על אסון שפגע בו, הוא קורס בפינה ומתייאש מעזרה, הרי זו התוגה הבלתי רצויה, שעליה נאמר: "אין השכינה שורה מתוך עצבות". המין השני הוא הצער הישר של האדם היודע מה שחסר לו. ואף השמחה כך. מי שחסר הוא במהותו ואינו מרגיש בחסרונו בתוך חדוותו הריק ואינו דואג, הרי זה אוויל. האבל השמח שמחת אמת הריהו דומה למי שנשרף ביתו והוא חש את צרתו בתוך נפשו, אך אחר כך הוא מתחיל לבנות בית חדש ולבו שש על כל אבן שמשקעים בבניין.

    (מרטין בובר, אור הגנוז)

  • סדר הדלקת נרות חנוכה

    מחבר/מראה מקום: הרבי מלובביץ'

    סדר הדלקת נרות החנוכה מדגיש נקודה זו ביתר שאת. איננו מדליקים בכל יום אותו מספר נרות, אלא הסדר הוא שמוסיפים מיום ליום: ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני - שני נרות, וכך הלאה. בכל יום מוסיפים ומגבירים את עוצמת האור עד אשר מגיעים, לכאורה, אל השלמות - אל היום השביעי, שבו מדליקים שבעה נרות כנגד שבעת הנרות של מנורת בית-המקדש. אולם מיד למחרת אומרים לנו: הדליקו נר נוסף - נר שמיני!

    דבר זה ממחיש את הצורך להגביר אור כנגד התעצמות החושך. בנקודה סימלית זו מסתיימים ימי החנוכה, כשהם מותירים אחריהם מעין צו תמידי: לעולם לא לדרוך במקום, לא להסתפק בקיים, אלא תמיד להוסיף באור; ועל כל תוספת בצד השלילי, יש להרבות בצד החיובי עד שהאור יסלק כליל את החושך

     

  • תרועת האביב

    מחבר/מראה מקום: הרב עוזי קלכהיים, ברכת האילנות

      לאחר חורף רטוב וסגרירי, אחרי ששבו העבים אחר הגשם, מתייצבת לפנינו חמה של ניסן. בזיו פניה  המאירות והמחייכות ובקרניה החמות והמלטפות, מבשרת לנו על ימי האביב הקרבים ובאים. ולעומתה נענית האדמה ומתחממת  ומוציאה צמחייה, ומתעטפים האילנות בלבושם האביבי הירוק, אחר שהיו מושלכים חשופים כל החורף לקור ולגשמים. ובתרועת אביב עונים האילנות, בפריחות ובריחות הממלאים חללו של עולם. גם אנו כבני אדם, זוכים באותה עת לעדנה מיוחדת, ופינו מתמלא שירה, בברכת האילנות.

    מופיע בדפי לימוד:

  • בין ברכת האילנות וברכת שהחיינו

    מחבר/מראה מקום: הרב בן דהאן, לוח דינים ומנהגים

    ייתכן שההבחנה בין שתי הברכות מבוססת על טבעו של האדם. כאשר האדם רואה אילן שפירותיו ראויים לאכילה - הרגש הראשון המתעורר בו הוא הרגש התועלתני השימושי, והוא מברך את הקב"ה על כך שזיכהו להגיע שוב לעונתו של פרי טעים זה – "שהחיינו". כאשר הפרי הבשל עומד לנגד עיניו, האדם מרוכז רק בו ובתועלת שעשויה לצמוח לו ממנו, ואינו פנוי לשעות ליופיו של האילן ולפרחיו.
    אבל כאשר רואה האדם אילן שפירותיו עוד אינם גמורים - הוא פונה לצדו האסתטי, מעריך את יופיו ואת טובו ומברך את הקב"ה על שיצר אילן כה נאה: ברכת האילנות.

  • אחריותנו לכדור הארץ

    מחבר/מראה מקום: הרב יובל שרלו

    בשבועות האחרונים עומדת לאחד ממבחני ההכרעה השאלה האמנם אנו רציניים בדברינו, והאמנם האחריות לסביבה הופכת להיות אחד מהיסודות ההלכתיים בהם אנו מתחשבים בבואנו לפסוק הלכה ולנהוג בה. שני עניינים הקשורים בסביבה עומדים במרכז ההכנות לפסח. ראשון שבהם הוא הכמות הבלתי נתפסת של חומרי ניקוי שאנו משתמשים בהם. מבחינה אסוציאטיבית, קשה לקשור בין המילה "חומרי ניקוי" ובין "זיהום", אך למעשה השימוש בחומרים אלה הוא אחד המזהמים הגדולים ביותר של מקורות המים. הכרעה אמיתית שיש משקל לאחריותנו לעולם שברא ריבונו של עולם היא צמצום משמעותי של שימוש בחומרי ניקוי, שכן כידוע אבק אינו חמץ. לא זו בלבד, אלא בשעה שנראה כעבירה חמורה את העמידה עם צינור פתוח ושטיפת משטחים או מכוניות עם צינור, נדע כי אנו מכוונים את מעשינו יותר מול ריבונו של עולם.

    שני שבהם הוא הכמות העצומה של כלים חד פעמיים שאנו משתמשים בהם. חלק גדול מכלי הפלסטיק ומהנילון כלל אינם מתפרקים, ואנו מערימים על העולם כמויות עצומות של זוהמה שאין לה מענה. גם כאן, ההקפדה בשולחן הסדר על עניינים שונים - למן ההרחקה הקפדנית מחמץ ועד קישוט השולחן ב"כל דכפין" ובמי שאין לו היכן לערוך סדר מכיל - צריכה לצרף אל עצמה את האחריות הגדולה לקיומו של עולמו של הקב"ה.

  • יום כיפור- האדם- נזר הריאה או שפל היצורים?

    מחבר/מראה מקום: הגרי"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 62-65


    איש הדת הרי הוא סובייקטיבי ביותר... על ידי זה מתבארת הסתירה הגדולה בנפש איש הדת ביחס להערכת עצמו. מחד גיסא הרי הוא מרגיש בשפלותו ובקטנותו, בחלישותו ובאפיסת כוחו, שאפילו "יתוש קדמו, שלשול קדמו". הוא רואה את עצמו כיצור חלוש ורפה אונים. מבחינת יצורי הטבע הרי הוא היצור הביולוגי, שהקדיח את תבשילו ויצא לתרבות רעה. ומצד שני הרי הוא מכיר בגדלותו ורוממותו, כי רוחו בוקעת ועולה עד לרקיע, נוקבת ויורדת עד התהום. הלא הוא עטרת הבריאה, שהקב"ה השליטו במעשה ידיו... הוא נאחז תמיד במעמקי תודעתו בסבך שני כתובים המכחישים זה את זה; כתוב אחד אומר 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובין אדם כי תפקדנו', וכתוב אחד אומר: 'ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו'. ועדיין לא בא בשביל איש הדת הכתוב השלישי שיכריע ביניהם.
    ברם, איש ההלכה מצא את הכתוב השלישי - ההלכה. גם הוא סובל משניות זו ומקרע נפשי זה, אבל הוא מאחד את הקרעים על ידי מושג ההלכה והדין... 
    אם 'מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל', יום הכיפורים - מה טיבו? מחילה וסליחה - מה פירושן? עבודת היום, ייחוד הכוהן הגדול עם קונו בבית קודשי הקודשים - מה מטרתם? קדושת היום, שהיא מכפרת, מה עניינה ומהותה? מושג חטא ועוון מצד אחד, וחובת התשובה מצד אחר - למה באו? הלא ההלכה הציבה את האדם בטבורו של עולמה, ויום הכיפורים עצמו מעיד על זה... הריני בן עולם, שדמות דיוקנה של השכינה משתקפת בו; הריני לומד את התורה, כלי שעשועיו של הקב"ה, והעליונים נכספים לקבל תורה מפי; הרי אני מתרפק עכשיו על דודי ואוהבי...  
    במעוף עין נהפך השפל שביצורים לבחיר הברואים, שהקב"ה הבדילהו מראש והכירו לעמוד לפניו! עמידה לפני ה'! כמה הערכה עצמית יש כאן!"

  • קולות מן הטבע

    מחבר/מראה מקום: משרד החינוך

    הציבור עבר לעמדת האזנה, האוזניים מוכנות ומכוונות. עוד  רגע יינתן האות ויישמעו הצלילים של השופר. לפתע נדמו הצלילים, שקט, והקהל ממתין בסבלנות להמשך. התוקע בשופר "נתקע", ומיד הוא יוכל להמשיך ולהשמיע. ואז מנקרת בראש המחשבה: מדוע  דווקא בכלי הפשוט הזה? מדוע גם כעבור כל כך הרבה שנים מאז שקיבלנו את התורה אנחנו ממשיכים לנגן בראש השנה בקרן הטבעית הזאת? מדוע שלא נשמע את צלילי החצוצרה, מעשי ידי האדם, מה רע בה?
    ראש השנה כאמור, הוא היום שבו מתחדשים חיינו, אנחנו עומדים לפני נותן-החיים ומתחברים אליו דרך הכלי הזה. דווקא דרך כלי טבעי, ולא כלי מלאכותי שיצר האדם. דווקא דרך הטבע שנשאר נאמן למקור. אנחנו רוצים להתחבר ליוצר החיים, דרך הטבע שכל כך מחובר אל האלוקים. לעומתו, עומדת העוצמה הטכנולוגית האנושית, שהיא קצת סטתה.  שלמה המלך אמר: "אלוקים עשה את האדם ישר והמה (=בני האדם) ביקשו חשבונות רבים". הטבע נשאר ישר ובני האדם התרחקו מהיושר הזה.
    גם מפרט הקולות שנשמעים מן השופר בראש השנה שוב ושוב תואם את הנ"ל. בתחילה תקיעה - זהו קול אחד ארוך ורציף, כמו קו ישר. כך ברא אותנו ה' - ישרים בטבענו. אחר כך תוקעים שברים - אלו שלושה קולות. קול אחד שנשבר לשלושה חלקים. השברים מבטאים את העובדה שאנחנו, בני האדם, שברנו, קלקלנו. ואחרי השברים - תרועה, זה אוסף של קולות קצרים שנשמעים כמו קולות בכי. כתוצאה ממה ששברנו, הגענו לידי בכי על מה שעשינו. והקול האחרון הוא: תקיעה, כמו בראשונה. זו התרופה לקלקולים. כך נתגבר על הבכי. לחזור לישרות, לחזור אל מצבנו הטבעי, לחזור ולהתחבר עם הקב"ה. (כ"ז אלול תשנ"ח)

  • מגוון מינים

    מחבר/מראה מקום: בראשית רבה י"ז

    אמר רב יהודה- אמר רב:
    כל שברא הקדוש ברוך הוא בעולמנו, לא ברא דבר אחד לבטלה,
    אפילו הדברים שאתה רואה אותן שהן מיותרין בעולם,
    כגון זבובין ופרעושין ויתושין,
    אף הן בכלל ברייתו של עולם

  • סתיו- עונת ההתחדשות

    מחבר/מראה מקום: עזריה אלון

    בסיפורים מארצות הקור מתחילים תמיד החיים בטבע באביב. בקיץ, הכל רענן ופורח, בסתיו מבשיל הפרי והעולם שוקע בעצב ובסגריר, ובחורף הכל דומם או מת - עד שיבוא הזמן להתעורר שוב באביב.
    בארץ ישראל הסדר הוא אחר לגמרי. האביב שלנו קצר מאד, ובו מגיעה הפריחה לשיאה; רוב הצמחים מפסיקים את פעילותם לקראת הקיץ, פרט להבשלת פרי, ודווקא בסוף אלול ובראשית תשרי מתחוללת תמורה בכל הנוף שלנו.
    כמעט בבת אחת מרגישים, כי אכן היום התקצר. סביב ראש השנה, מתרחש שוויון היום והלילה. הלילות נעשים לא רק יותר ארוכים אלא גם יותר קרירים. לפנות ערב אנחנו רואים עננים שטים ושקיעות צבעוניות - השקיעות היפות ביותר בשנה.
    עם ירידת החום הגדול מתעורר בעצים, בשיחים ובצמחים אחרים הלבלוב הסתווי, וכאן המקום לגלות את ה"סוד": מלבד עונת הלבלוב האביבית, המוכרת לכולנו, יש גם לבלוב בתקופת תשרי, ואצל  הצמחים אחרים הוא לא פחות חשוב: הקיץ גורם לעצים להפסיק את צמיחתם, ולולא הלבלוב הסתווי היתה זו הפסקה ארוכה כל כך, עד שהעץ לא היה יכול לעמוד בה. באזורים ערבתיים ומדבריים אין לבלוב בתקופת תשרי - ולכן כה מועטים העצים ומיני העצים באזורים אלה.
    צמחי בצל ופקעת אף הם מרגישים בשינוי: אחדים (חצב וחבצלת(  פורחים, אף כי בחוץ עדיין שורר יובש. אחרים מתחילים בהכנות בעומקי הקרקע, מפתחים את הניצנים שבתוך הבצל, מוציאים שורשים ראשונים ומתכוננים לפריצה אחר הגשם.

  • סוכת שלום

    מחבר/מראה מקום: הרמן כהן

    סוכת שלום מביאה את החג לחיים

    אין שנאה במקום שהשלום פרש את סוכתו בלב האדם. משום כך נאמר הלשון 'סוכת שלום' בתפילה. והיא הסוכה שהגיעה לידי משמעות סמלית עמוקה כל כך עד שהוקדש לה מועד. חג הסוכות הוא חג השלום כעיקרו בנדודי המדבר של המציאות הארצית. השלום עושה את כל החיים לחג. השלום מביא את שלום הטבע לתוך עולם האדם, את הלך הנפש היסודי של תום אל תוך ההתבוננות בעולם.

  • סוכות ומים

    מחבר/מראה מקום: זרכיה יד

    טז וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת.  יז וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא-יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ, אֶל-יְרוּשָׁלִַם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת, לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת--וְלֹא עֲלֵיהֶם, יִהְיֶה הַגָּשֶׁם.  יח וְאִם-מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא-תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה, וְלֹא עֲלֵיהֶם; תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה, אֲשֶׁר יִגֹּף יְהוָה אֶת-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ, לָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת.

  • הבה נשיב לחגים את תכנם המקורי

    מחבר/מראה מקום: יעקב ינאי


     החגים נוצרו בשֶבֶת עם ישראל על אדמתו... עמל ועבד האיכר כל השנה בלי הרף ובלי לאות... והנה נגמרה שנת העבודה. אסף האיכר את תבואתו... ויכול לנוח קצת... לעלות ירושלימה... וכשנתקו הקשרים עם האדמה, ובמקום עם עובד וחי, נעשה לעם תלוש, נודד - הוזנחה לאט לאט הצורה האמיתית של החגים, והצד הדתי לקח את המקום...
    וכיום שבים אנו לאותם חיי עמל ועבודה... מתקשרים לאט לאט עם האדמה... מרגישים אנו את הטעם האמיתי של החג...   הלא נדע להביא את כל השמחה למראה אסיף התבואות... הבה נשיב לחגים את תכנם המקורי!

  • מצוות הסוכה

    מחבר/מראה מקום: אריה בן גוריון


    הישיבה בסוכה, היציאה מדירת קבע לדירת ארעי יש בה טעמים רבים. ראשון בהם - זכר ליציאת מצרים ונדודי העם במדבר ארבעים שנה, והיות בני - ישראל יושבים אז בסוכות. אפשר הדבר שהסוכה באה להזכירנו שחייב אדם לזכור בעושרו את העוני, בימי תפארתו את שפלותו, בגדולתו את מצבו כשהיה אדם פשוט, בימי שלום - את סכנת המלחמה, על פני היבשה - את סערות הים ובעיר - את המדבר. לפי שאין לך דבר שיש בו כדי לשמחנו יותר מאשר זכרון ימי הרעה בימי טובה מרובה ביותר. הישיבה בסוכה באה איפוא ללמד את האדם מידה טובה: שיהא שמח בחלקו. בתוך סוכה צנועה וקטנה ומסוככת ירק עצים בלבד – שם יקיים את מצוות השמחה בחג. הסוכה נקראת גם "סוכת שלום", והיא מסמלת את הכמיהה לשלום האנושות כולה, ובחג הסוכות היו מקריבים, כשבית המקדש היה קיים, שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם - כרמז על סוכת השלום בין ישראל לאומות העולם.

  • מצוות הישיבה בסוכה

    מחבר/מראה מקום: אריה וינברגר


    המצווה לשבת בסוכה היא אחת משתי מצוות בתורה שעל האדם לקיים עם כל גופו, אחרת לא יצא ידי חובה. המצווה השניה היא לגור בארץ ישראל.   "פסוק ה' בפרק כ"ז בתהילים אומר: "כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו...". האהל והסוכה מהווים מבצר הגנה וביטחון. הדבר תמוה, שכן כיצד סוכה בעלת שלוש דפנות עץ או בד ומעליה גג של ענפים ועלים עשויה לסוכך בעת צרה? לפי דברי הרב קוק, הישיבה בסוכה מזכירה לנו שחוסן וביטחון אינם תלויים בכתלים ובדלתות שמחוץ לאדם, אלא בחוזק ובעצמה שבתוך האדם. אדם הנאמן לבוראו, השומר על צדק והגינות חברתיים ומקפיד על יושר אישי, גם אם ישב בסוכה ירגיש עצמו מוגן. עם ישראל המצווה לשבת בסוכה נדרש למעשה לשמור על טוהר מידות ועל יושר והגינות. הישיבה בסוכה לאחר ימי התשובה מסמלת רעיון זה.

    מדי חודש בחודשו, גליון 95 התשנ"ה

  • חג סוכות שלום

    מחבר/מראה מקום: צוריאל אדמנית


    לכל מצוה יש כוח - סמל כזכר היסטורי לשעבר, כביטוי לרחשי הלב של היום, בתקוה המקננת בלב לעתיד. בסוכה זאת חסינו במסע הארוך דרך מדבר העמים, כדירת ארעי, בכל מקום שהיינו. צל סוכת חיינו היה מרובה על אורו, ורק בקושי יכולנו לראות דרך הסכך את הכוכבים המזהירים.
    סכך סוכה זאת עשוי מגידולי קרקע, שאינם מקבלים טומאה. מן האדמה הוצאנו, בעזרת הא-ל, את מזוננו, האילנות הניבו את פירותיהם והנה שמחים אנחנו על יבול אדמתנו בחג האסיף. ותפילתנו-בקשתנו על להבא: אנא ה' – תן מטר לברכה!
    ועל העתיד: הוי, עד מתי נידון בית יעקב לחיות על חרבו, דור של מלחמה בלתי פוסקת על זכותנו היסודית לחיות כעם, הרוצה לעבוד את ה' כדרכו.
    וגם תפילה זו בפינו: אנא ה', הושיעה נא, ותן לנו לקיים סוכה זאת כסוכת שלום, באהבה המלאה ובשמחה בלא דאגה, כאשר נביא שבעים קרבנות לשבעים אומות העולם, המדברות בשבעים לשון. ה' עז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום – בסוכת השלום

    בתוך הזרם ונגדו,עמוד 499

  • טו בשבט - תהליך נסתר

    מחבר/מראה מקום: הרב איתמר אלדר ט"ו בשבט - ארבעים יום קודם יצירת הוולד, מתוך אתר VBM

    השקדיה, חושפת בפנינו את רגעי ההתעוררות הראשונים של הטבע לאחר תרדמת החורף. התעוררות שאולי אינה ניכרת בפועל. אולם, מלמדים אותנו חז"ל, קובעת את ראשי השנים. התעוררות זו, אף על פי שאיננה נראית, פורצת בט"ו בשבט. אילן אחד בלבד חושף בפנינו את אותה ההתעוררות בפועל - השקדיה.

    מדובר בתחילתו של תהליך שאת 'פירותיו' תרתי משמע, נראה רק כעבור מספר שבועות.

    ייחודו של ט"ו בשבט, הוא בהתייחסותו למציאות נסתרת, לתנועה כמוסה, פוטנציאל אשר מתחיל להתעורר אף שטרם ראינו במציאות דבר.

  • מטו בשבט ועד סוכות

    מחבר/מראה מקום: הרב איתמר אלדר ט"ו בשבט - ארבעים יום קודם יצירת הוולד, מתוך אתר VBM

    העובדה כי ט"ו בשבט מהווה הקדמה ויסוד לראש השנה החל בניסן, קושרת אותו במישרין למעגל השנה החקלאי, המונה את מועדי ד' מפסח ועד סוכות. סדרו של המחזור יונק מסדר הטבע והמציאות המתחדש באביב עם ראשית הפריחה, ממשיך בעת הקציר ומסתיים באסיף.

    חג האביב, הוא חג הפסח וחג המצות, המלמדים יחדו על התחדשותם של ישראל. התחדשות המקבילה לפריחה המבשרת את בואם של הפירות הבאים בעקבותיה. זהו העיבור, על פי ר' צבי אלימלך מדינוב.

    חג הקציר, הוא חג הביכורים, חג השבועות המלמדים על הבשלת ישראל והיותם ראויים לקבלת תורה. המקבילה באדם להבשלת הפירות הראשונים והבאתם כביכורים וכתודה לד' - היא הלידה.

    חג האסיף, הוא חג הסוכות, מלמדנו על האספותם של ישראל אל ימי המדבר וההסתופפות תחת ענני הכבוד, אחרי היציאה ממצרים וקבלת התורה. התכנסות זו מקבילה לאיסופה של התבואה אל הגורן ואל היקב. איסוף המלווה בתחושה של השלמת המהלך. הושלם התהליך, תם המחזור. פנינו אל השנה החדשה. תפילתנו על הגשמים החדשים, עליהם אנו נושאים תפילה לבורא עולם - זוהי הגמילה.

    והנה, מלמדים אותנו חז"ל, שלמעגל השלם והתהליך המחזורי, קודם שלב נוסף שאיננו מופיע בתורה. אולם, שלב זה גנוז במציאות. חז"ל ברוח קדשם חשפוהו בפנינו - ט"ו בשבט:

    ...וזה שאנו עושין יומא דפגרא בט"ו באב וט"ו בשבט, ונמצא ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח ופסח הוא הכנה למתן תורה, נמצא ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה, והא ראיה גם כן שהתורה ניתנה בסיון, ומשה רבינו ע"ה אמר משנה תורה בשבט ככתוב בעשתי עשר חודש, הרי ראיה שחודש שבט הוא הכנה למתן תורה (קדושת לוי מס' אבות)

  • חורבן ותיקון - האדם והטבע

    מחבר/מראה מקום: שירה ויגוצקי

     

     

     


    חורבן ותיקון - האדם והטבע

     

    אחת מנבואות הנחמה היפות ביותר, מופיעה בדברי זכריה "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ." זכריה מזכיר ארבעה צומות, שבאו בעקבות חורבן, ולאחר מכן עתידים להפוך לתיקון.

    לטעמי, במקרא ניתן לראות את מעגל החטא ועונשו, או ההרס והתיקון, אם תרצו, בצורה מאוד ברורה. עם ישראל חוטא, הנביאים מתריעים, עם ישראל אינו שועה, ההרס מתרחש. עם ישראל עושה תיקון- וחוזר חלילה.

    מה אם כן באו חכמים לתקן? שפשוט ניתן לתקן, אך חכם מכך למנוע מראש.

    לא כך בענייני שמירה על הטבע. במדרש רבה נאמר על הפסוק "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּת" (קהלת ז, יג):

     

    "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת פרשה ז,  א [י"ג]).

     

    הגדיל וכתב א.ד. גורדון במסה "האדם והטבע":

     

    "החיים הם יצירה, התחדשות תמידית, היווצרות שאינה פוסקת – והאדם שותף לטבע ביצירת החיים. אור החיים האנושיים הוא לא במה שהאדם לוקח מן המוכן, אף לא במה שהוא נותן לאחרים מן המוכן, כי אם במה שהוא יוצר. ביצירה הוא נותן את כל עצמו ולוקח את כל עצמו.  מה היא היצירה שבחיים מצדם האנושי?  מה חלקו של האדם בשותפות זו?"

     

    ואני תוהה ומקשה - היכן אני, האדם, נמצא באחריותי מול הטבע? האם הטבע כאן בכדי לשרת אותי? או שמא אני, האדם, כאן בכדי לשרתו ולפארו? עד כמה גדול הטבע מול האדם?

    לפני כחודש, היינו עדים לחורבן אישי ולחורבן סביבתי אדיר בצורת שריפת יער בין שמן ובתוך כך של הישוב הסמוך אליו, מבוא מודיעין. היכן חלקנו בהרס ובחורבן הרמשים, הזוחלים, עופות וחיות היער? היכן חלקנו בחורבנם הזמני של חיי תושבי היישוב? היכן חלקנו בזיהום הסביבתי האדיר שקרה בעקבות השריפה הגדולה?

    חלקנו בהרס. בחורבן. אך גם בתקומה ובתיקון. על האדם להשתתף עם הטבע ביצירה ובבניין, כפי שהוא משתתף עם הטבע בכליה ובחורבן. שהרי אנחנו והטבע- אחד הם.

    בשנים האחרונות, על רקע סוגיות שינויי האקלים, הכחדת המינים והזיהום הסביבתי הגובר, אנו עדים לשיח ער ומתקדם של נבואות זעם אשר נתפסות בעיני רבים כחזון אפוקליפטי. שיח זה מקבל חיזוק מאין ספור מחקרים מדעיים. הביולוג האמריקאי אדוארד וילסון העריך בספרו "עתיד החיים" שאם נמשיך בקצב הנוכחי של הפרעות אנושיות, הרי שבתוך מאה שנים בלבד ייכחדו מחצית מהמינים בעולם. למעשה, מדענים מסכימים ששיעורי ההכחדה הגיעו לרמות שלא נראו מאז ההכחדה ההמונית שהתרחשה לפני 65 מיליון שנה, במהלכה נעלמו חצי מהמינים בעולם, ובכללם הדינוזאורים. לפי מחקר שיצא ב-2015 קצב ההכחדה כיום  גבוה פי מאה מקצב ההכחדה הקודם. מה שמייחד אותה לעומת כל ההכחדות ההמוניות הקודמות היא העובדה שזאת ההכחדה הראשונה מעשה ידי אדם, ומושפעת באופן ברור מהרס בתי גידול ושינוי האקלים. מעריכים שכל יום נכחדים עשרות מינים!

    כולנו למדנו, אי אז בשיעורי הטבע בבית הספר, על שרשרת המזון, אותו מערך שבבסיסו צמחים ובראשו טורפי-על. למעשה, המציאות מורכבת יותר מהמערך הליניארי הזה. ההסתכלות האקולוגית כיום היא של שרשרות מזון רבות שקשורות ביניהן ומהוות יחד את מארג המזון. היצורים החיים שמהווים חלק ממארג המזון, מקיימים ביניהם מגוון אינטראקציות שלחלקן אנחנו כלל לא מודעים. מה יקרה אם מין ייכחד ויצא מהמארג הזה? איך יושפעו השאר?

    עולם בלי טבע הוא עולם חולה. קשה לדמיין עולם ללא טבע. אני חושבת על המשוררים האהובים עליי אשר כתבו שירי ערגה וכיסופים לנופי ילדותם, על סיפורי עמים שרובם מתרחשים בטבע, על אגדות ומיתולוגיות. דמיינו לכם עולם ללא אוצר תרבותי זה. דמיינו לכם עולם ללא טבע. נחרדתם? נהדר, חתרו לשינוי.

    אני עוצמת עיניי וחושבת על דור ההמשך שלנו, זה שעיניו טרם שבעות ממראות העולם הנאים, ממפלי מים שקופים, מעדרי חיות בר, מזמזום הדבורה- חשבו עליהם, חשבו על ילדינו ונכדינו שיאלצו לחיות בעולם חם יותר, בטוני יותר, קשה יותר. עולם ללא טבע הוא עולם ללא רחמים. עולם ללא טבע הוא עולם ללא התרגשות מפגישה מקרית עם שועל בכביש או דורבן חושף קוצים. עולם ללא טבע, הוא עולם בו אתה לא רוכן להריח פרח שרק הנץ.

    פקחו את העיניים. האם אתם רוצים עולם כזה?

     

     

    שירה ויגוצקי,

    פעילה בעמותת "תושבים משפיעים במודיעין"

     

הגות


  • אמריקה

    אמריקה
    מילים ולחן: אריאל הורוביץ

    הו ילד של אמא אולי הגיע הזמן
    לנתק את החבל לנשום לבד חמצן?
    היא את המוח שוטפת - את הכיס ממלאת
    את ידך מכופפת - איך תוכל להימלט?

    היא אם ריקה - אמריקה

    היא ייצרה את הנעל שאתה בה הולך
    ואתה לא יודע שכל הזמן אתה דורך
    על אלפי ילדים שבעולם השלישי
    במפעליה עובדים בלי יום אחד חופשי

    היא אם ריקה - אמריקה

    היא אותך מחנכת היא מצפון העולם
    היא תמיד מחייכת והנימוס שלה מושלם
    את האדום היא השמידה - את השחור שיעבדה
    על הצהוב היא הורידה את הפצצה המחרידה

    היא אם ריקה - אמריקה

    הו ילד של אימא - חשבת מה יקרה
    כשפתאום ייגמר לה מהסידור הזה?
    איך תחייה את חייך ותצא אל הקור
    כשאתה כל ימיך מתחת לסינור?

    היא אם ריקה - אמריקה

    למנחה – מומלץ מאוד
    לצפות בסרטון של השיר - אמריקה (אם ריקה) – אריאל הורוביץ.

    מופיע בדפי לימוד:

  • הלכה שמחה בשוק

    מחבר/מראה מקום: אמיר גלבוע, 1950, ארץ ישראל

    הָלְכָה שִׂמְחָה בַּשּׁוּק
    הָלְכָה בָּרְחוֹבוֹת, בַּגַּנִּים
    וְלא שָׂמוּ בָּה
    עין
    וְלא הִטּוּ לָהּ הַלֵּב.
    וְמִמּוּל
    לֵב אָדָם הָלַךְ
    לֵב אָדָם עָצֵב.
    הָלְכָה שִׂמְחָה עֲצֵבָה
    וְקָרְסָה לָנוּח
    בְּכִכַּר הַמַּעֲצֵבָה
    עַד יָבוֹא יוֹמָהּ.
    פָּרְשָׂה שִׂמְחָה כַּפֶּיהָ
    וְאֵין הָאֲנָשִׁים בֵּין רוֹאֶיהָ
    רַק תִּמָּהוֹן
    לְבַדּוֹ
    עוֹמֵד נִכְחָה תָּמֵהַּ.
    הֵרִימָה שִׂמְחָה קוֹלָהּ
    וְאֵין לָהּ שׁוֹמֵעַ.
    וְהַיְגוֹנוֹת לְבַדָּם צוֹחֲקִים לָהּ
    וְעִמָּם עַל מִשְׁבַּתָּהּ
    כָּל אוֹיְבֶיהָ.
    פָּשְׁטָה שִׂמְחָה בִּגְדֵי יָמֶיהָ
    וְלָבְשָׁה סוּדָרֵי לֵילוֹתֶיהָ
    מְצַפָּה כִּי מִן
    לַיְלָה
    יָבוֹאוּ קְרוּאֶיהָ.
    הָלְכָה שִׂמְחָה בַּשּׁוּק
    הָלְכָה בָּרְחוֹבוֹת, בַּגַּנִּים
    וְלא שָׂמוּ בָּהּ עַיִן
    וְלא הִטּוּ לָהּ הַלֵּב.
    מִמּוּל
    לֵב אָדָם הָלַךְ
    לֵב אָדָם עָצֵב.
     
    (אמיר גלבוע, 1950, ארץ ישראל)

  • על ראש שמחתי


    [...] אמרה שמחתי
    אני ארקוד וארקוד,
    עם זר פרחי שדה
    וקוץ אחד או שניים
    כי השמחה שלי
    היא המחאה שלי,
    ברגל יחפה
    בתוך הצהרים.

    אמרה שמחתי
    אני אשיר וארקוד,
    עד צאת נשמתי
    כי השמחה שלי
    היא המחאה שלי
    והיא כוחי האמיתי.

    (נעמי שמר/ השיר המלא נמצא באתר שירונט)

  • לוליטה

    לוליטה את ילדה יפה
    ויש לך פוטנציאל
    זה לא קשור בשכל -
    זה טמון רק בישבן
    גם העיניים לא רעות,
    כן, יש לך קצת מזל
    אם תתפסי את הפרנציפ -
    תמיד יהיה לך קל

    תציגי קודם מול מראה,
    אחר כך מול קהל
    ואל תאכלי עוגות גבינה -
    זה לא טוב למשקל
    תשמעי מה אני אומר לך:
    לה לי לה לי... למה לך?
    לה לי לה לי... אני כמו אח

    לוליטה כמה את יפה -
    עולם מוטרף בחוץ
    הזמן נתן את הפתיחה
    ואת צריכה לרוץ,
    לרוץ על הבמות
    עם מיני ומחשוף -
    ואם תהיי טובה יותר
    ניסע מחוף לחוף [...]

    לוליטה כמה את יפה -
    הלב שלי נשבר
    שעות בסטודיו למשחק,
    הזמן שלך נגמר
    והשנים ירוצו לך -
    את לא תביני איך
    תקשיבי קצת לבן אדם
    ש"מחבב אותך"

    אז תציגי קודם כל מולי
    אחר כך מול קהל
    ואל תספרי לאף אחד -
    זה לא טוב למזל
    תשמעי מה אני אומר לך:
    לה לי לה לי... למה לך?
    לה לי לה לי... אני כמו אח

    (אתי אנקרי/ השיר המלא נמצא באתר שירונט )


    מופיע בדפי לימוד:

  • כל שנה ושנה

    מחבר/מראה מקום: לאה גולדברג

    כל שנה ושנה מוריק הדשא
    מלבין החצב ומזהיר ההדר
    כל שנה ושנה אדמה מתחדשת
    עולה החמה ויורד המטר
    כל שנה נולדים אנשים לרב
    לשמחה ולעצב, לדמעות ולצחוק
    ויש מישהו הרוצה רק טוב
    גם השנה.

  • שנה כי תכלה

    מחבר/מראה מקום: בנימין טנא


    שנה כי תכלה - שנה כי תבוא
    במה התברך אז כל איש בלבבו
    היי השנה הבא שנת צבעים
    ירקוּת יערות שברוח זעים,
    וזהב שיבולים בקמה הבשלה,
    ואודם לבלוב של אלון ואלה,
    וסומק תפוח וורדות אפרסק
    וצהוב אגס לקוטף הוא שוקק.
    ושחור רגבים ושחימות התלמים
    ולובן קירות של בתים שקמים
    ותכול השמים עם שחר צוהל -
    פורח, זורח לעם העָמֵל!

  • לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה

    מחבר/מראה מקום: יהושע רוזנברג


    יָמֵינוּ קַלּוּ מִנִּי אָרֶג וַיִּכְלוּ
    מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ
    שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ
    כָּלָה בָצִיר, פָּנָה הַיּוֹם, יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב
    כְּמֹץ עָבַר יוֹם, וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה. 
     
    הִנֵּה הַיּוֹם, הִנֵּה בָאָה יָצְאָה שָׁנָה
    הִגִּיעָה עַד מַשְׁבֵּר, תִּכְרַע, תַּקְרִיב לָלֶדֶת
    חֲבָלִים יֹאחֵזוּהָ כְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה
    כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ
    לֹא תָחִיל, לֹא תִזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ.
    בְּטֶרֶם לֶדֶת שָׁנָה חֲדָשָׁה
    לִפְנֵי תָגִיחַ מֵרֶחֶם תֵּצֵא
    הִנֵּה מְכִינִים לָהּ הַשָּׁמַיִם מֵעָל
    לְבוּשׁ עָנָן וְחִתּוּלֵי עֲרָפֶל
    נְוֵה שָׁלוֹם מְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת.
    בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָהּ
    בֵּית הַיּוֹצֵר עַל הָאָבְנָיִם
    בָּכֹה תִבְכֶּה וּתְיַבֵּב
    בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר
    הָבָה לִּי בְרָכָה, תְּנָה לִּי בְרָכָה.
     בְּצֵאת הַשָּׁנָה,
    בְּאָסְפֵּנוּ אֶת  מַעֲשֵׂינוּ מִן הַשָּׂדֶה
    אַל נִתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר
    כִּי כְּעֹלְלִים רָאוּ אוֹר
    לֹא נֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם

    וַאֲנַחְנוּ תְּפִלָּתֵנוּ לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה
    יִפְתַּח ה' לָנוּ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם
    לָתֵת מְטַר אַרְצֵנוּ בְּעִתּוֹ,  גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ
    וִיבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ
    מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

  • תִּשְׁרֵי

    מחבר/מראה מקום: יהושע רוזנברג


    בְּהֹלֶם לֵב, בִּצְעָדִים מְהֻסָּסִים,
    כְּפָעוֹט בִּפְעָמָיו הָרִאשׁוֹנִים,
    מְרִימָה הַשָּׁנָה פְּעָמֶיהָ
    שָׂשָׂה אֱלֵי עֲתִידָהּ.
    הֶחָצָב מִמְּרוֹמֵי שֵׂיבָתוֹ 
    מֵעִיף מַבָּט אֶל הַחֶלְמוֹנִית
    שֶׁבָּקְעָה צְהֻבָּה כְּאֶפְרוֹחַ
    שֶׁהֵגִיחַ זֶה עַתָּה לְחַיִּים חֲדָשִׁים.
    צָהֲבוּ פְּנֵי הַיּוֹגֵב
    בְּאָסְפּוֹ אֶת  מַעֲשָׂיו מִן הַשָּׂדֶה
    כִּי מָלְאוּ אֲסָמָיו בָּר
    בְּשִׂמְחַת חַג הָאָסִיף בְּצֵאת הַשָּׁנָה
     
    וְאָנֹכִי אֶשְׂמַח בְּכָל הַטּוֹב
    אֲשֶׁר נָתַן לִי ה'
    וְשִׁירִי כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג
    וְלִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל
    רַק הַשִּׁירִים נוֹתְרוּ נוּגִים
    וְהַמְּשׁוֹרְרִים עֲגוּמִים בִּסְתָוָם
    וְנֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע
    הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה.

  • אל חי יפתח

    מחבר/מראה מקום: תיקון הגשם


    אֵל חַי יִפְתַּח אוֹצְרוֹת שָׁמַיִם
    יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם
    בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן תְּבָרֵךְ עֵדָה
    בְּפַחֵי יָגוֹן כְּצִפּוֹר לְכוּדָה
    בְּצִדְקַת אַב הָמוֹן הֵכִין סְעוּדָה
    וְאָמַר יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם
    יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם
    גָּשֶׁם נְדָבוֹת מִשְּׁמֵי עֲלִיָּה
    תּוֹרִיד בַּצִּיָּה רַב עֲלִילִיָּה
    בְּצִדְקַת נֶעֱקַד בְּהַר הַמֹּרִיָּה
    וְשָׁב וְחָפַר בְּאֵרוֹת הַמַּיִם
    יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם
    דְּלֵה עַמְּךָ מִמְּהוּמָה וְהַצֵּל
    וְרוּחַ קָדְשְׁךָ עָלָיו הַאֲצֵל
    בְּצִדְקַת אִישׁ תָּם מַקְלוֹת פִּצֵּל
    בָּרְהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמַּיִם
    יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם
    הָאֵר פָּנִים עַל עַם דָּל בְּשַׁוְּעוֹ
    נִלְכַּד בְּפִשְׁעוֹ וְעַל כֵּן אֵחַר יִשְׁעוֹ
    בְּצִדְקַת עָנָו נָס מִפַּרְעֹה
    וַיֵּשֶׁב עַל בְּאֵר הַמַּיִם
    יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם
    וְתַזִּיל מִטְרוֹת עֹז מִמְּעוֹנִים
    וּפֵרוֹת שָׁנָה יִהְיוּ דְשֵׁנִים
    בְּצִדְקַת נִכְנַס לִפְנַי וְלִפְנִים
    אַשֶׁר צֻוָּה עַל נִסּוּךְ הַמַּיִם
    יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם
    זְכֹר רַחֲמֶיךָ יוֹצֵר מְאוֹרוֹת
    וְצַוֵּה עָבֶיךָ יְרִיקוּן אוֹרוֹת
    בְּצִדְקַת מֶלֶךְ נְעִים זְמִירוֹת
    אֲשֶׁר אָמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם
    יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם
    חַשְׁרַת מַיִם עַל יַבָּשָׁה
    תַּזִּיל וְתוֹצִיא אֶבֶן הָרֹאשָׁה
    בְּצִדְקַת לָקַח צְלוֹחִית חֲדָשָׁה
    וְעַל יָדוֹ נִרְפְּאוּ הַמַּיִם
    יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם
    טַרְפֵּי צֶמַח אֲדָמָה הַמְצִיא
    הָפֵק רְצוֹנִי חִזְקִי ואַמְצִי
    בְּגִשְׁמֵי נְדָבוֹת לְמַעַן מוֹצִיא
    מֵחַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מַיִם
    יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם

  • מכסה שמים

    מחבר/מראה מקום: ר' שלמה אבן גבירול

    מכסה שמים  מיוחס לר' שלמה אבן גבירול
    מְכַסֶּה שָׁמַיִם בֶּעָבִים וּמַלְבִּישֵׁם
    וּמַחֲלִיף זְמַנִּים עֲלֵי חֹק וָרֶשֶׁם
    אוֹצָרְךָ הַטּוֹב פְּתַח נָא לְהַחֲיוֹת בּוֹ כָּל נְפוּחֵי נֶשֶׁם
    מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
    אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וְעַד קְצוֹת
    אָדָם וּבְהֵמָה וְכָל יְצוּרֵי אֲרָצוֹת
    מַשִּׁיב הָרוּחַ לְעִתּוֹת קְצוּצוֹת
    וְשׁוֹלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת
    אוֹצָרְךָ הַטּוֹב פְּתַח נָא לְהַחֲיוֹת בּוֹ כָּל נְפוּחֵי נֶשֶׁם
    מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
    צִמָּאוֹן וְשָׁרָב וְכָל חָרְבוֹת קָטוֹב
    תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ וְיִהְיוּ כְּגַן רָטוֹב
    אָדָם וּבְהֵמָה אֲשֶׁר הֶחֱשׁוּ מִטּוֹב
    תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב
    אוֹצָרְךָ הַטּוֹב פְּתַח נָא לְהַחֲיוֹת בּוֹ כָּל נְפוּחֵי נֶשֶׁם
    מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
    תַּלְמֵי צִיָּה אֲשֶׁר נוֹתְרָה עֲרוּמָה
    מִתְּנוּבַת דֶּשֶׁא חָצִיר וְקָמָה
    תַּפְרִיחַ נִצָּנֶיהָ וְתַלְבִּישָׁהּ רִקְמָה
    וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה
    אוֹצָרְךָ הַטּוֹב פְּתַח נָא לְהַחֲיוֹת בּוֹ כָּל נְפוּחֵי נֶשֶׁם
    מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
    אָב רַחֲמָן נוֹשֵׂא חוֹבַת לֵב עָקוֹשׁ
    פְּדֵה נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ מִיַּד יָקוֹשׁ
    הַשְׁלִימָה נָּא דְּבָרֶיךָ וְאִם אֵין בָּנוּ מִתְקוֹשֵׁשׁ וָקוֹשׁ
    וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ
    אוֹצָרְךָ הַטּוֹב פְּתַח נָא לְהַחֲיוֹת בּוֹ כָּל נְפוּחֵי נֶשֶׁם
    מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם

  • שפעת רביבים

    מחבר/מראה מקום: ר' שלמה אבן גבירול


    שִׁפְעַת רְבִיבִים יוֹרִיד מִזְּבוּלָיו
    לְחַיּוֹת זֶרַע וְלָתֵת פְּרִי יְבוּלָיו
    מְטַר יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ יוֹרִיד עִם אֲגָלָיו
    הֱיוֹת דָּשֵׁן וְשָׁמֵן כָּל פְּרִי עֵץ וְעָלָיו
    חִישׁ וּשְׁלַח עֹפֶר טֶרֶם יְנוּסוּן צְלָלָיו
    זָכֹר יִזְכֹּר לִי נוֹטֵעַ אֲשָׁלָיו
    קוֹמֵם גַּן נָעוּל וּפַרְדֵּס רִמּוֹן שְׁתִילָיו
    קִרְיַת חָנָה דָוִד וּמִגְדַּל עֹז חֲיָלָיו
    שׁוֹבֵב לְצַוַּאר הַשֵּׁן מְלוּאֵי הוֹד כְּלִילָיו
    בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת וְנָהְרוּ כָל הַגּוֹיִם אֵלָיו
    אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו

  • תפילה על הגשם

    מחבר/מראה מקום: תיקון הגשם

    אלוהינו ואלוהי אבותינו
    בְּגִשְׁמֵי אורה                 תאיר אדמה
    בְּגִשְׁמֵי ברכה                תברך אדמה
    בְּגִשְׁמֵי גילה                 תגיל אדמה
    בְּגִשְׁמֵי דיצה                 תדשן אדמה
    בְּגִשְׁמֵי הוד                  תהדר אדמה
    בְּגִשְׁמֵי וועד טוב            תוועד אדמה
    בְּגִשְׁמֵי זמרה                תזמר אדמה
    בְּגִשְׁמֵי חיים                 תחייה אדמה
    בְּגִשְׁמֵי טובה                תיטיב אדמה
    בְּגִשְׁמֵי ישועה               תושיע אדמה
    בְּגִשְׁמֵי כלכלה              תכלכל אדמה

    אנא הורידם לאורה, לברכה, לגילה, לדיצה, להוד והדר, לזמרה, לחיים טובים, לטובה, לישועה, לכלכלה, כמו שאתה הוא יהוה אלוהינו רב להושיע מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם

  • אסיף

    מחבר/מראה מקום: איתמר פרת


    מילים: איתמר פרת
    לחן: נעמי שמר

    אסוף את המעשים
    את המילים והאותות
    כמו יבול ברכה כבד משאת.

    אסוף את הפריחה
    אשר גמלה לזיכרונות
    של קיץ שחלף בטרם עת.

    אסוף את כל מראות פניה היפים
    כמו את הפרי ואת הבר.
    האדמה היא אפורה מתחת לשלפים
    ואין לה עוד לתת לך דבר.

    ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
    ואין יותר נדרי ואסרי
    רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
    עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

  • סוכה בצומת דרכים

    מחבר/מראה מקום: אהובה קליין

    סוכה ניצבת בצומת דרכים
    ידיה מושטות לעוברים ושבים,
    אהבתה מקרבת לבבות,
    קדושתה מאחדת נפשות.

    צלתה מרובה מחמתה
    השכינה עליה חוסה,
    בלילות אפלים ותכולים
    מתוכה ניבטים כוכבים.

    החוסים בצילה-
    פניהם זוהר והילה,
    עונג רוחני מנת חלקם,
    בים מצוות טובלים גופם.

  • תפילה לגשם

    מחבר/מראה מקום: סידור


    זְכור אָב נִמְשַׁךְ אַחֲרֶיךָ כַּמַּיִם.
    בֵּרַכְתּו כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם.
    גְּנַנְתּו הִצַּלְתּו מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם.
    דְּרַשְׁתּו בְּזָרְעו עַל כָּל מָיִם:
    בַּעֲבוּרו אַל תִּמְנַע מָיִם:

    זְכור הַנּולָד בִּבְשורַת יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם
    וְשחְתָּ לְהורו לְשָׁחֲטו לִשְׁפּוךְ דָּמו כַּמַּיִם
    זִהֵר גַּם הוּא לִשְׁפּוךְ לֵב כַּמַּיִם
    חָפַר וּמָצָא בְּאֵרות מָיִם.
    בְּצִדְקו חון חַשְׁרַת מָיִם.

    זְכור טָעַן מַקְלו וְעָבַר יַרְדֵּן מַיִם
    יִחַד לֵב וְגָל אֶבֶן מִפִּי בְאֵר מַיִם
    כְּנֶאֱבַק לו שר בָּלוּל מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם
    לָכֵן הִבְטַחְתּו הֱיות עִמּו בָּאֵשׁ וּבַמָּיִם.
    בַּעֲבוּרו אַל תִּמְנַע מָיִם.

    זְכור מָשׁוּי בְּתֵיבַת גּומֶא מִן הַמַּיִם
    נָמוּ דָלה דָלָה וְהִשְׁקָה צאן מַיִם
    סְגוּלֶיךָ עֵת צָמְאוּ לְמַּיִם
    עַל הַסֶּלַע הָךְ וַיֵּצְאוּ מָיִם.
    בְּצִדְקו חון חַשְׁרַת מָיִם.

    זְכור פְּקִיד שָׁתות טובֵל חָמֵשׁ טְבִילות בַּמַּיִם
    צועֶה וּמַרְחִיץ כַּפָּיו בְּקִדּוּשׁ מַיִם
    קורֵא וּמַזֶּה טָהֳרַת מַיִם
    רוּחַק מֵעַם פַּחַז כַּמָּיִם.
    בַּעֲבוּרו אַל תִּמְנַע מָיִם.

    זְכור שְׁנֵים עָשר שְׁבָטִים שֶׁהֶעֱבַרְתָּ בְּגִזְרַת מַיִם
    שֶׁהִמְתַּקְתָּ לָמו מְרִירוּת מַיִם
    תּולְדותָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם
    תֵּפֶן כִּי נַפְשֵׁנוּ אָפְפוּ מָיִם.
    בְּצִדְקָם חון חַשְׁרַת מָיִם:

    חזן - שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱלהֵינוּ מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמורִיד הַגֶשֶׁם:
    לִבְרָכָה וְלא לִקְלָלָה. אמן:
    לְחַיִּים וְלא לַמָּוֶת. אמן:
    לְשובַע וְלא לְרָזון. אמן:

  • תפילת הגשם של האמהות

    מחבר/מראה מקום: רות גן קגן

    אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אִמּוֹתֵינוּ
     
    זְכוֹר אֵם בְּרוּחַ קֹדֶשׁ סוֹכָה כַּמַּיִם
    צְחוֹקָהּ מִתְגַּלְגֵּל כְּפַלְגֵי מַיִם
    אֹרַח כַּנָּשִׁים הֵשַׁבְתָ לָהּ כַּמַּיִם
    בָּנִים הֵנִיקָה כְּשֶׁפַע מַיִם
    בַּעֲבוּרָהּ אַל תִּמְנַע מָיִם
     
    זְכוֹר יוֹצֵאת לְעֵת עֶרֶב לִשְׁאוֹב מַיִם
    חֶסֶד מִכַּדָהּ זוֹרֵם כַּמַּיִם
    בְּשָׁמְעָה הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם
    שָׁאֲבָה עַד כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתוֹת מַיִם
    בְּצִדְקָהּ חוֹן חַשְׁרַת מָיִם
     
    זְכוֹר רוֹעָה בָּאָה עִם הַצֹּאן אֶל  פִּי בְּאֵר מַיִם
    נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים מְבַכָּה כַּמַּיִם
    אֲחוֹתָהּ עֵינֶיהָ רַכּוֹת מִדִמְעוֹת מַיִם
    רַחְמָהּ פָּתַחְתָּ כְּנַחַל מַיִם
    בַּעֲבוּרָן אַל תִּמְנַע מָיִם
        
    זְכוֹר נִצֶּבֶת בֵּין קְנֵי סוּף עַל יְאוֹר מַיִם
    לְנוֹלָדִים פּוֹעָה לְהַצִּילָם מֵחֶשְׁכַּת מַיִם
    בְּתֹף וּמָחוֹל שָׁרָה עַל יַם הַמַּיִם
    בִּזְכוּתָהּ חוֹלַלְתָ מַתְּנַת בְּאֵר מָיִם
    בְּצִדְקָהּ חוֹן חַשְׁרַת מָיִם
     
    זְכוֹר יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תּוֹמֶר בְּהַר אֶפְרַיִם
    בְּשִׁירָתָהּ אֶרֶץ  רָעָשָׁה, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם
    הַכּוֹכָבִים בִּמְסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ מִן שָׁמַיִם
    תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים חָלָב נָתְנָה בִּמְקוֹם מַיִם
    בַּעֲבוּרָן אַל תִּמְנַע מָיִם
     

  • זיתים

    מחבר/מראה מקום: עדולה

    הָרֶגֶב  הוּא  חוּם
     וְהַקַּש ׁ הוּא  צָהֹב.
    רְגָבִים  וְּקְני -קַשׁ
    יֵשׁ  אֶצְלֵנוּ  לָרֹב.

    הִנֵּה  זַיִת צָעִיר
     ( לֹא זַקן  כְּמוֹ כֻּלָּם )
    רוֹקֵד לוֹ בָּרוּחַ
              לְפֹה. . .   וּלְשָׁם . . .
     
    וְזַיִת עַתִּיק
      מִתְמַלֵּא  מִשְּׁמָנִים . . .
    מָחָר הַמַּסִּיק ,
    כֻּלְּכֶם מֻזְמָנִים!



  • עץ זית מימי קדם

    מחבר/מראה מקום: עדולה


    לִי  עֵץ-זַיִת  מִיְּמֵי קֶדֶם
    שֶׁכֻּלּוֹ  גֶּדֶם  עַל  גֶּדֶם ,
    שֶׁנִּרְאֶה  כְּמוֹ  חָנוּט ,
    שֶׁחָשַׁבְנוּ  כִּי  יָמוּת.

    אַךְ לְפֶתַע   שַׂמְנוּ לֵב :
    עִם כֻּלָּם הוּא מִתְלַבְלֵב!
    מְלַבְלֵב  וּמִשְׁתּוֹבֵב...
    אֶת הַלֵּב  הוּא מְשׁוֹבֵב

    וּמֵרִים    עָלִים-דְּגָלִים
    אֶת הַשָּׁמַיִם
                  הַכְּחֻלִּים !

  • מתחת לזית

    מחבר/מראה מקום: עדולה

    עֵץ זַיִת  בֵּן 500
     
    וְעֵץ בֶּן  50.

     יַלְדֵי הַגַּן  בָּאִים לִרְאוֹת

    אֶת שְׁנֵי  הַיְּשִׁישִׁים:


    לְזֶה  גֶּזַע מְפֻתָּל
    וְלֵב חָלוּל-עָצוּב.

     וְזֶה  רֹאשׁ  לוֹ  מְתֻלְתָּל
     לַמְרוֹת שֶׁהוּא  כָּסוּף.


    זֶה וְזֶה  זוֹרְחִים  בַּשֶּׁמֶשׁ
    כִּי כְּבָר הָיָה  מַסִּיק .

    הַזֵּיתִים  הָפְכוּ  לְשֶׁמֶן,
     כְּלוּם כְּבָר לֹא  מֵעִיק.


     עֵשֶׂב רַךְ כְּמוֹ  נוֹצָה
    צוֹמֵחַ סְבִיב  הָרֶגֶל,
    הָעַלְוָה   הָרְחוּצָה
     חֲגִיגִית כְּמוֹ   דֶּגֶל .

    עַל  הָעֵשֶׂב  מִתְיַשְּׁבִים
    בְּנֵי חָמֵשׁ... וָרֶבַע,
     וְחוֹשְׁבִים...  עַל מַה חוֹשְׁבִים ?

    מַה  נָּעִים  בַּטֶּבַע!

     

  • שמן זית

    מחבר/מראה מקום: עדולה

    הָאֲדָמָה נָתְנָה זֵיתִים
     שְׁחֹרִים וִירֻקִּים.
     יֵשׁ שֶׁמֶן- זַיִת  בַּבָּתִּים
    וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים.

    יֵשׁ נֵר  צָהֹב   וְנֵר   וָרֹד
    וְיֵשׁ שַמָּש   חֲבֵר,
     עָנָן שָׁמֵן יוֹרֵד לִרְאוֹת...
     וְאֶת בִּטְנוֹ שׁוֹבֵר!

     יוֹרֵד הַגֶּשֶׁם ,  עוֹשֶׂה פֶּלֶג ...
    וְיֵשׁ כְּבָר שְׁלוּלִיּוֹת.
     וּבַבָּתִּים יוֹרֵד הַשֶּׁלֶג...
     עַל
              הַר סֻפְגָּנִיּוֹת!!!

  • עשינו בעצמנו

    מחבר/מראה מקום: עדולה

       
    עָשִׂיתִי  מִצְּדָפִים שֶׁל יָם --
    חֲנֻכִּיַּת פְּאֵר.
    עַכְשָׁו הִיא שָׁרָה: הַם ... הַם ... הַם ...
    כְּשֶׁהַנֵּר בּוֹעֵר.

    אָחִי עָשָׂה  מֵאִצְטְרֻבָּל --
    חֲנֻכִּיַּת בַּרְבּוּר
    שֶׁשָּׁר: "נֵצאה  אֶל הַיַּעַר..."
    בָּאֶמְצַע "מָעֹז צוּר"!

    יוֹאָב  גִּלֵּף לוֹ   סְבִיבוֹן
    מֵחֲתִיכַת עֵץ-זַיִת.
    מַה פֶּלֶא     שֶׁ  הַ שׁ וֹ בָ ב וֹ ן . . .
    בּוֹרֵחַ
                מִן
                        הַבַּיִת?!

  • אקופואטיקה: יקינטון

    מחבר/מראה מקום: ליטל קפלן

    ליטל קפלן

     

    יָקִינְטוֹן

     

    שָׁרָשָׁיו הִכּוּ

    בְּלִי צַעֲקַת הָאֲדָמָה.

    הוּא שָׁתָה וְשָׁתָה

    מַיִם כְּבֵדִים

    שֶׁקָּצַבְתִּי לוֹ

    מִכְּלִי נִשְׁבָּר

    וְנִקֵּז אוֹר גָּנוּז

    בְּלֹא תְּבִיעָה.

    כָּל פְּקַעַת רוֹחֶשֶׁת

    רִקָּבוֹן

    אוֹ עוֹלָם.

    כָּל הַמְקַיֵּם

    פֶּרַח נִפְקָח

    מְקַיֵּם

    נֶפֶשׁ אַחַת.

  • אקופואטיקה: שמע ישראל

    מחבר/מראה מקום: מרים קוצ'יק שפר

     

    מרים קוצ'יק שפר

     

     

    שמע ישראל

     

    מט"ו בשבט אמא מנקה אורז לפסח. בלילות קרים יושבת על שמיכה שפרשה על הרצפה, מנפה בנפת אלומיניום. חצאי אורז נושרים ונערמים על מטפחתה הישנה. מניחה מגש גדול של פסח מאיראן על ברכיה, פולה כל גרגר צהוב, פגום. על המגש מונחת צלוחית ההולכת ומתמלאת. את הגרגירים הללו נאכל עוד לפני פסח ב"אָשׁ".

    וכך לילה אחר לילה, בחרדת קודש, אמא ממלאה שקיות משאריות בדי שמלות שתפרה לאחיותיי ולי. בכל שקית היה זכר לשמלות שכבר אינן, בכל מיני דוגמאות וצבעים. אחר כך הייתה תופרת את הפתח ומטמינה. איך ידעה אמא כמה אורז צריך לנקות? היא מעולם לא השתמשה בכלי מדידה.

     

    כשאמא הכינה את האורז המיוחד הזה לליל הסדר, הוא היה מטובל בכל הניחוחות שנשמו הגרגירים. ואבא היה טועם ואומר:" על כל גרגיר וגרגיר כתוב שמע ישראל!"

     

  • אקופואטיקה: ללא שם

    מחבר/מראה מקום: מרים קוצ'יק שפר

     

     

    *

     

    מַבְרִיקָה סִירֵי אֲלוּמִינְיוּם בְּצֶמֶר פְּלָדָה וְאֶצְבְּעוֹתַּיי קְטַנּוֹת,

    אֲדֻמּוֹת מַשְׁחִירוֹת בַּמַּיִם הַקְּפוּאִים.

    קוֹר זוֹרֵם מֵהָרֵי כְּנָעָן. עוֹד לֹא אָבִיב בַּשָּמַיִם וְטִּפּוֹת גְּדוֹלוֹת

    ממלאות את סירי החמץ מאחורי השיכון.

    בבית - כלי פסח מאירים את המטבח הקטן. חברים נסתרים

    מגלים פניהם אחת לשנה. בדים של סבתא, אדומים בוהקים,

    בדוגמאות של געגועים מכסים את שולחן החג. יראת חמץ

    נסוכה בכל. אמא, טורחת סביב פתילייה סוררת.

    קר כל כך.

    אני מחכה לנעלי הלכה החדשות, האדומות, הבוהקות.

    מביטה לשמיים. בערב אחצה בסירותיי החדשות את הנהר

    ליד הבית ורגליי ירעדו במים של חג.

     

    (מתוך ספר בכתובים)

     

  • אקופואטיקה: תפילה לשבוע שחל בו ראש חודש אדר ב

    מחבר/מראה מקום: שלומית פישר

    שלומית פישר

     

     

    תפילה לשבוע שחל בו ראש חודש אדר ב' 

     

    בְּרִגְעֵי חֶסֶד שֶׁל שֶׁמֶשׁ

    בֵּין עָנָן לֶעָב

    לִשְׂמִיכַת שָׁמַיִם צַמְרִירִית

    יֵצֵא

    אֶל שָׂדֶה וְאֶל עֵמֶק וָהַר

    בַּיָּמִים הָאֵלֶּה שֶׁל סוֹף אֲדָר רִאשׁוֹן.

    ומִשֶּׁיַּבְחִין

    בֵּין יָרֹק כֵּהֶה שֶׁל שְׂדֵה חִטָּה

    לְיָרֹק בָּהִיר רַךְ וּמָתוֹק לְמִרְעֶה

    בֵּין וְרֹד שְׁקֵדִיּוֹת אַחֲרוֹנוֹת בּוֹשְׁשׁוֹת

    לִוְרֹד רקפות בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע

    מִשֶּׁיַּבְחִין

    בֵּין אֹדֶם כַּלָּנִית וּשְׁחֹר אַבְקָנֶיהָ

    לְאֹדֶם הנּוּרִיּוֹת

    לְסֹמֶק פְּרָגִים וּשְׁחֹר כִּתְמֵיהֶם

    יֵדַע

    כִּי רָחוֹק עֲדַיִן הָאָבִיב

    וְיִתְפַּלֵּל

    כִּי הַחֹרֶף הַמְּבֹרָךְ

    לֹא יִגְוַע מְהֵרָה אֶל קַיִץ קוֹצָנִי

    שֶׁל גְּבָעוֹת קְמֵלוֹת בַּצָּהֹב

    שֶׁל שָׁמַיִם כְּחֻלִּים רֵיקִים מֵאֹפֶק אֶל אֹפֶק

    וְיִתְפַּלֵּל

    לַאֲוִיר רַעֲנָן וְלַאֲדָמָה רְווּיָה

    וּלְשָׂדוֹת יְרֻקִּים מְלוֹא הָעַיִן

    גַּם מֵעֵבֶר לָאֲדָר הַמְּעֻבָּר.

     

     

שירה ואמנות