ספירת העומר ושבועות: מקורות

תנ"ך


  • כבוד זה לזה

    תלמוד בבלי,מסכת יבמות, דף ס ע"ב:

    שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולם מתו בפרק אחד (של זמן) מפני שלא נהגו כבוד זה לזה ... תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת (שבועות)

    מופיע בדפי לימוד:

  • עין צרה

    בראשית רבה ס"א ג'  ":

    י"ב אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא מעכו ועד אנטיפרס, וכולם בפרק אחד מתו.  למה, שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו…ולבסוף העמיד שבעה…אמר להם: בני, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. עמדו ומלאו את כל הארץ תורה"

    מופיע בדפי לימוד:

  • בשבילי נברא העולם

        משנה סנהדרין ד, ה:

    לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך; ושלא יהיו המינין אומרים: הרבה רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • חביב אדם שנברא בצלם

    הוא [רבי עקיבא] היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו):"בצלם אלקים עשה את האדם"

    (מסכת אבות ג י)

    מופיע בדפי לימוד:

  • ואהבת לרעך כמוך

      "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה;

     

    (בראשית רבה כד, ז)

    מופיע בדפי לימוד:

  • אנן בחביבותא תליא


    אנן בחביבותא תליא- תרגום: חבורתנו תלויה בגורם אחד: אהבת חברים.

    (זהר אדרא רבא נשא קכ"ח)

    מופיע בדפי לימוד:

  • רשב"י ובנו במערה

        תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל"ג עמוד ב' (מתורגם):

    ישבו תריסר שנים במערה.
    בא אליהו ועמד על פתח המערה. אמר : מי יודיעו לבר יוחאי שמת קיסר ובטלה גזרתו? יצאו.
    ראו אנשים שחורשים וזורעים.
    אמר : מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ? כל מקום שנותנין עניהן מיד נשרף.
    יצאה בת קול ואמרה להם : להחריב עולמי יצאתם ? חזרו למערתכם !
    חזרו והלכו וישבו תריסר ירחי שנה. אמרו : משפט רשעים בגהנם שנים עשר חודש. יצאה בת קול ואמרה : צאו ממערתכם !
    יצאו.
    כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון.
    אמר לו : בני, די לעולם אני ואתה.
    כשפנה היום לערב שבת, ראו זקן שהיה אוחז שני ענפי הדס ורץ בין השמשות.
    אמרו לו : אלה למה לך ?
    אמר להם : לכבוד שבת.
    - ויספיק לך אחד ?
    -אחד כנגד "זכור " ואחד כנגד "שמור".
    אמר לו לבנו : ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. התיישבה דעתם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • בארבעה פרקים העולם נידון

    מחבר/מראה מקום: משנהף מסכת ראש השנה, פרק א משנה ב

    בארבעה פרקים העולם נידון:

    בפסח על התבואה,

    עצרת על פירות האילן,

    בחג נידונים על המים,

    בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון.

חז"ל


  • עפרו של אדם

    מחבר/מראה מקום: פרקי דרבי אליעזר, פרק י


    התחיל מקבץ עפרו של אדם הראשון מארבע פנות העולם אלא אמ' הב"ה שאם יבא אדם מן המזרח למערב או מן המערב למזרח ויגיע קצו להפטר מן העולם שלא תאמר הארץ אין עפר גופך משלי חזור למקום שנבראת אלא ללמדך שבכל מקום ומקום שאדם הולך ובא והגיע קצו להפטר מן העולם משם הוא עפר גופו לשם הוא חוזר לעפר שנאמר: כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

  • בן אדמה

    מחבר/מראה מקום: רבי יהודה הלוי


    בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ
    כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ

    מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ
    צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ

    עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר
    שַׁעֲשׁוּעָיו יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

    קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים
    יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ

    קָם וְהִבִּיט הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת
    מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ

    שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ אִם רַע וְאִם נָעִים
    עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ

    יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל
    כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ

    אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים
    לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ

    אֵין דְּבָרָיו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים
    מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ

    אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו
    רוֹש בְּכוֹסוֹ גַם לַעֲנָה פִתּוֹ

    אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב
    רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ


    קוּם וְהַצְלַח אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ
    בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ

    מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר
    דַּבְּרוּ לוֹ חֵן חֵן וְיִתְבַּשֵּׂר

    מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים
    בָּז לְמוּסָר לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים

    בֶּן שְׁלוֹשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת
    אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת

    נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים
    רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים

    בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל
    בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל

    שַׁאֲלוּ מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים
    כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים

    אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים
    רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים

    בֶּן שְׁמוֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו
    בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו

    אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב
    אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב

           
     
    רבי יהודה הלוי (1141-1075) – גדול המשוררים העבריים בימי הביניים. כיום מצויים בידינו 750 שירים פרי עטו, ובהם שירי קודש (פיוטים לשבת ולחגים) בצד שירי חול רבים: שירי חתונה ויין, שירי שבח וידידות, שירי ציון ועוד.

    מופיע בדפי לימוד:

חכמי ימי הביניים


  • האדמה היא אחותנו

    מחבר/מראה מקום: הרב אברהם יהושע השל


    בפגאניות האלוהות היתה חלק מן הטבע, והאדם ואלוהיו שניהם היו אובייקטים של הטבע. אמונת הייחוד [המונותיאיזם], בלמדה שאלוהים הוא הבורא, שהטבע והאדם הם שניהם חברים-נבראים של האל, גאלה את האדם מנאמנות בלעדית לטבע [...] השרת הקדושה מן הטבע לא הביאה כלל לניכור של הטבע, אלא קירבה את האדם לכל חי בתוך אחוות הלל ושבח. האדמה היא אחותנו, לא אמנו.

    אברהם יהושע השל (1972-1907) – מההוגים החשובים של המחשבה היהודית הדתית של יהדות ארצות הברית במאה העשרים; תיאולוג, חוקר מחשבת ישראל, משורר ופילוסוף; כתב ספרי הגות ושירה רבים.

    מופיע בדפי לימוד:

  • אחריותו של בעל האדמה כלפי האחר

    מחבר/מראה מקום: הרב שמשון רפאל הירש, בפירוש לתורה, פרשת קדושים, ויקרא יט

    בשעת קציר ובציר, אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו. באותה שעה יבטא בפיו את המילה הגאה והרת התוצאות: 'שלי'. 

    ועתה, כל אזרח באומה יודע – כל האומר 'שלי', חייב לדאוג גם לאחרים. 

    במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער. 

    היא זכות שה' נתן לעניים והיא חובה שה' הטיל על בעלי רכוש.

    מופיע בדפי לימוד:

חכמי הדורות האחרונים


  • עבודתינו מעתה

    מחבר/מראה מקום: אהרון דוד גורדון


    חיים אנחנו מבקשים, לא פחות ולא יותר, חיים שלנו ממקור חיינו, מטבע ארצנו, פרנסת הגוף ופרנסת הרוח. כוח חיוני ושפע עליון מן המקור החי, הזה. באים אנחנו אל ארצנו להיקלט בקרקענו הטבעי, שנעקרנו מתוכו. לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח ומכוח היצירה אשר בקרני האור. אולם אם העמים האחרים, החיים על אדמתם, יכולים לחיות איך שהוא, – אנחנו, שנעקרנו משרשנו, מוכרחים להכיר את הקרקע ולהכשיר את הקרקע, שאנחנו באים להיקלט בו, לדעת ולהבין את תנאי האקלים, שאנחנו באים לצמוח ולפרוח בו, ולעשות פרי. אנחנו, הקרועים מהטבע, אנחנו, ששכחנו כבר את טעמם של חיים טבעיים, – אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לבקש יחס חדש אל הטבע, להתחיל חשבון חדש עמו. אנחנו, שהיינו הראשונים שאמרנו: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו", "לא ישא גוי אל גוי חרב" וחדלנו מהיות עם, – אנחנו בבואנו לקבוע מחדש את מסלולנו בגלגל החיים של העמים החיים, מחויבים לדעת למצוא את מסלולנו הנכון, מחויבים לברוא עם חדש, עם-אדם, שיש לו יחס אנושי אחוותי אל יתר העמים, שיש לו יחס עליון, יחס של חיים ויצירה, אל הטבע ואשר בו. כל כוח היסטוריתנו, כל הצער שנתגבש בנשמתנו הלאומית, כאילו דוחף אותנו לצד זה, כל החלל התהומי הריק, שנתהווה בנשמתנו להיותה קרועה ומרוחקה מהטבע, כאילו תובע את זה. ואת הדחיפה האחרונה, המכרעת, כאילו נותן לנו הרגע החי, שאתה מרגיש בו העקת שאול של שעבוד נעלם ופרפורים כבירים של חירות אנושית מקשה להיוולד, מרגיש שמתרחש דבר-מה חדש בעולם הגדול וגם בעולמנו אנו, הבאים כביכול להיוולד מחדש, והרי הוא כאילו אומר: אתם צריכים להיות הראשונים.

    אהרן דוד גורדון (1922-1856) – נחשב "הצדיק החילוני" של התנועה הציונית; פועל חקלאי, הוגה ומורה דרך לחלוצי העלייה השנייה ולתנועת הפועל הצעיר בארץ ישראל; מייסד תורת מוסר שכונתה לאחר מותו "דת העבודה".

    מופיע בדפי לימוד:

  • תורת מוסר האדמה

    מחבר/מראה מקום: אלדו ליאופולד


    כל תורות המוסר התפתחו עד כה על בסיס הנחה אחת: היחיד חבר בקהילה של פרטים בעלי תלות הדדית. האינסטינקטים שלו דחפו אותו להתחרות על מקומו בקהילה, אך ערכיו המוסריים דחפו אותו לשתף פעולה (ייתכן שלשם יצירת מקום לתחרות חברתית). תורת מוסר האדמה פשוט מגדילה את גבולותיה של הקהילה כך שיכללו גם קרקע, מים, צמחים ובעלי חיים, או במילה אחת: את האדמה.
    הרעיון נשמע פשוט: האם איננו שרים עוד על אהבתנו ועל מחויבותנו לאדמתם של החופשיים ולביתם של האמיצים? [The land of the free and the home of the brave – ציטוט מההמנון האמריקאי]. כן, אך מה בדיוק אנו אוהבים? בוודאי לא את הקרקע שאנו שולחים בחיפזון ובבלבול במורד נהרות, ובוודאי לא את המים שהם חסרי כל תכלית מלבד הנעת טורבינות, הצפת ספינות ונשיאת ביוב. בוודאי לא את הצמחים שאנו משמידים אוכלוסיות שלמות שלהם ללא הינד עפעף. בוודאי לא את בעלי החיים שכמה מהמינים היפים והגדולים ביותר שלהם הוכחדו על ידינו. תורת מוסר האדמה אינה יכולה למנוע את השינויים, את ניהולם ואת השימוש ב"משאבים" אלה, אך היא מאשרת את זכותם להמשך, לקיום, ולפחות במקומות מסוימים גם את זכותם להמשך קיומם במצבם הטבעי.
    בקיצור, תורת מוסר האדמה משנה את תפקידו של ההומו-סאפיינס מכובש קהילת האדמה לחבר ולאזרח מן השורה בתוכה. מכך נובע גם כבוד ליתר חברי הקהילה, וכן כבוד לקהילה ככזו.

    אלדו ליאופולד (Aldo Leopold) (1948-1887) – יערן אמריקאי שעסק בענייני שמירת טבע; פרופסור באוניברסיטת ויסקונסין; כותב הספר הידוע A Sand Country Almanac; נחשב אבי התפיסה האקוצנטרית, הרואה באדם ובאדמה שני חלקים של מערכת אחת שלמה.

    מופיע בדפי לימוד:

  • לכבוד השוני

    מחבר/מראה מקום: הרב ד"ר יונתן זקס


    הידיעה שכדור הארץ אינו שייך לנו, שאנחנו דיירים זמניים בו, יורשיהם של אלו שבאו לפנינו ושומריהם של אלו שתורם יבוא אחרינו, מנווטת אותנו הרחק מדחף ההרסנות – הדחף למלחמה, להתערבות גנטית בלתי מחושבת או לניצול מופרז של משאבים [...] יתכן שקהילות דתיות הן אחת הסביבות המעטות שעדיין מחזיקות ערכים כאלו. זו כשלעצמה עשויה להיות סיבה לכך שבחלקים גדולים של העולם מתחוללת תחיה של הדת [...]
    האדם הראשון מוצב בגן עדן "לעובדה ולשומרה". שני הפעלים הללו רבי משמעות. "לעובדה" – כלומר לשרת אותה. האדם הוא אדון הטבע אבל גם משרתו. ואילו הפועל "שמר" משמש בהמשך התורה, בפרשת משפטים, לתאר את אחריותו של מי שמפקידים בהשגחתו רכוש שאינו שייך לו. עליו להקפיד על ערנות ומוטלת עליו האחריות לנזקים שאירעו בשל רשלנותו. צמד המילים "לעובדה ולשומרה" הוא אולי ההגדרה הקולעת ביותר לאחריותו של האדם כלפי הטבע לפי תפיסתה של התורה. אנחנו איננו הבעלים של הטבע "לה' הארץ ומלואה" אנחנו רק נאמניו – בשמו של אלוהים שיצר אותו ושהוא בעליו, ולמען דורות העתיד.

    (מתוך: לכבוד השוני, הוצאת טובי, 2008, עמ' 71 ו-142).

    יונתן יעקב צבי זקס (1948)
    – רבה הראשי של אנגליה משנת 1991; פרסם עשרות ספרים ומאמרים; הוגה דעות שנחשב אחד המנהיגים הרוחניים הגדולים בשנים האחרונות.

    מופיע בדפי לימוד:

  • מטו בשבט ועד סוכות

    מחבר/מראה מקום: הרב איתמר אלדר ט"ו בשבט - ארבעים יום קודם יצירת הוולד, מתוך אתר VBM

    העובדה כי ט"ו בשבט מהווה הקדמה ויסוד לראש השנה החל בניסן, קושרת אותו במישרין למעגל השנה החקלאי, המונה את מועדי ד' מפסח ועד סוכות. סדרו של המחזור יונק מסדר הטבע והמציאות המתחדש באביב עם ראשית הפריחה, ממשיך בעת הקציר ומסתיים באסיף.

    חג האביב, הוא חג הפסח וחג המצות, המלמדים יחדו על התחדשותם של ישראל. התחדשות המקבילה לפריחה המבשרת את בואם של הפירות הבאים בעקבותיה. זהו העיבור, על פי ר' צבי אלימלך מדינוב.

    חג הקציר, הוא חג הביכורים, חג השבועות המלמדים על הבשלת ישראל והיותם ראויים לקבלת תורה. המקבילה באדם להבשלת הפירות הראשונים והבאתם כביכורים וכתודה לד' - היא הלידה.

    חג האסיף, הוא חג הסוכות, מלמדנו על האספותם של ישראל אל ימי המדבר וההסתופפות תחת ענני הכבוד, אחרי היציאה ממצרים וקבלת התורה. התכנסות זו מקבילה לאיסופה של התבואה אל הגורן ואל היקב. איסוף המלווה בתחושה של השלמת המהלך. הושלם התהליך, תם המחזור. פנינו אל השנה החדשה. תפילתנו על הגשמים החדשים, עליהם אנו נושאים תפילה לבורא עולם - זוהי הגמילה.

    והנה, מלמדים אותנו חז"ל, שלמעגל השלם והתהליך המחזורי, קודם שלב נוסף שאיננו מופיע בתורה. אולם, שלב זה גנוז במציאות. חז"ל ברוח קדשם חשפוהו בפנינו - ט"ו בשבט:

    ...וזה שאנו עושין יומא דפגרא בט"ו באב וט"ו בשבט, ונמצא ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח ופסח הוא הכנה למתן תורה, נמצא ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה, והא ראיה גם כן שהתורה ניתנה בסיון, ומשה רבינו ע"ה אמר משנה תורה בשבט ככתוב בעשתי עשר חודש, הרי ראיה שחודש שבט הוא הכנה למתן תורה (קדושת לוי מס' אבות)

הגות


  • חשבון עובר

    מחבר/מראה מקום: חיים גורי

     
    וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
    הָאֲבָנִים רוֹתְחוֹת,
    וְהָאֲדָמָה אֵינֶנָּהּ מְכַסָּה.
    וְשׁוּב קוֹרְאִים אַחַי מִן הַמֵּצַר.

    כְּלָבִים קְצוּצֵי אָזְנַיִם צוֹעֲקִים בַּלַּיְלָה
    אֶל הַנָּכְרִי הַנָּע,
    וַאֲחֵיהֶם עוֹנִים לְעֻמָּתָם.

    וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
    אַבְנֵי הַמְּרַאֲשׁות מְסֻכָּנוֹת.
    רַבִּים מִן הַנָּמִים רוֹאִים סֻלָּם.

    הַלְּבָנָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר וּמְנִיעָה
    גְּמוּלוֹת מְשׁוֹרְרוֹת וְעוֹד סַהֲרוּרִים,
    וְהָאוֹרְבִים נָמִים עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, כְּמֵאָז.

    וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
    שַׁעַר הָרַחֲמִים נָעוּל עֲדַיִן
    וְאַבְנֵי קְבָרִים בְּצֵל חוֹמָה.

    וְשֶׁמֶשׁ אֱלוּלִית וְהֶהָרִים נוֹטְפִים עָסִיס
    וְהַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה וּדְבַשׁ נִגָּר.

    וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
    עֵינַיִם מְצִיצוֹת מִכַּפּוֹת הַמַּזָּל,
    וְשׁוּלֵי הָאֲבָנִים פִּיחַ שְׂרֵפוֹת רְחוֹקוֹת,
    וְטֶרֶם שַׁחַר מָלְאָה הַבִּקְעָה עֲרָפֶל,
    וּבְעוֹנַת הָאֲבַטִּיחִים סוֹעֵר הַיָּם.

    וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
    הַדְּרָכִים כּוֹאֲבוֹת מֵעִקְבוֹת עוֹלֵי רֶגֶל,
    וֶאֱלֹהִים מַרְגִּישׁ כְּמוֹ בַּבַּיִת,
    וְאַחַי עוֹדָם קוֹרְאִים מִן הַמֵּצַר.

    וְכֹחַ אֵשׁ
    וְכֹחַ לַיְלָה
    וּמַחַט לֹא תַּעֲבֹר
    וְנוֹצָה בֶּהָרִים.

    וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
    הָאֲבָנִים זוֹכְרוֹת.
    הָאֲדָמָה אֵינֶנָּהּ מְכַסָּה.
    הַדִּין נוֹקֵב אֶת הֶהָרִים.

     

     

    חיים גורי (1923) – משורר, סופר, פזמונאי, עיתונאי ויוצר קולנוע; חתן פרס סוקולוב לעיתונאים לשנת 1962, חתן פרס ביאליק לספרות לשנת 1974, חתן פרס ישראל לשירה לשנת 1988.

    מופיע בדפי לימוד:

  • עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן

    מחבר/מראה מקום: אסתר ראב


    עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן,
    אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה,
    נֵד הָרִים קָפָא,
    שָׁקוּף כַּחֲזוֹן תַּעְתּוּעִים,
    אֶל הָאֹפֶק דָּבֵק.
    צָהֳרַיִם. מֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ מִשְׁתַּלְהֲבִים
    וּלְשַׁדֵּךְ כָּלִיל מִתְלַהְלֵהַּ וְעוֹלֶה
    מוּל הַשָּׁמַיִם הַלְּבָנִים,
    כְּמָסָךְ לֹא יִפָּסֵק
    נִמְשָׁךְ וְרוֹעֵד.
    בְּתוֹךְ הַמִּישׁוֹר
    גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשָׁד עָגֹל
    וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;
    וּבַעֲזוּבַת שָׂדוֹת קְצוּרִים
    אָטָד בָּדָד רוֹבֵץ.
    וְהָיָה כִּי תִּיעַף הָעַיִן
    מִזִּרְמֵי תַּעְתּוּעֵי-אוֹר
    וְטָבְלָה בְּיֶרֶק הָאָטָד הַמַּכְחִיל,
    כִּבְתוֹךְ בְּרֵכַת מַיִם צוֹנְנִים.
    אַתְּ הַדַּלָּה כֹּה עַל חֲרִיצַיִךְ הַמַּאֲדִימִים
    תּוֹךְ זְהַב הַמֶּרְחַקִּים
    עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִךְ הַחֲרֵבִים, הַלְּבָנִים –
    מַה יָּפִית!

    אסתר ראב (1981-1894) – המשוררת והסופרת הבולטת הראשונה מבין ילידי הארץ; שירתה מושפעת מאוד מהנוף הארצישראלי, ולכן היא כונתה "המשוררת הצברית הראשונה".

    מופיע בדפי לימוד:

  • רוּחַ בֶּהָרִים

    מחבר/מראה מקום: לאה גולדברג

     
    פֶּרֶא, פֶּרֶא, פָּרוּעַ,
    רַעְמָה אַדִּירָה,
    לַשְּׁמָמָה שָׁר הָרוּחַ
    עַל עֲדִי דַּרְדָּרָהּ.

    - מַה יָּפִית בִּטְרָשַׁיִךְ,
    בִּסְלָעִים נְקוּדִים.
    עַל שָׁמִיר וְעַל שַׁיִת
    לָנוּ עֶרֶשׂ דּוֹדִים.

    שׁוּרוּ, שׁוּרוּ, אֵיזֶה לֹבֶן בַּמָּרוֹם,
    שׁוּרוּ, שׁוּרוּ, אֵיךְ הָרוּחַ
    מִתְחָרֶה בִּמְעוֹף הָעַיִט
    בַּמָּרוֹם!

    - גְּאֵיוֹנִית וּמְכֹעֶרֶת,
    נוֹרָאָה עַד יִפְעָה.
    שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ
    שֶׁלִּטְּפַתְנִי סוּפָה,

    בּוֹא עֲלֵה נָא, עֲלֵה נָא,
    עַל גַּרְדּוֹם אֹהֲבִים.
    אֲבָנִים תֶּחֱזֶינָה
    אֶת דָמִי בֶּעָבִים.

    שׁוּרוּ, שׁוּרוּ אֵיזֶה קֶרַע בֶּעָנָן,
    שׁוּרוּ, שׁוּרוּ אֵיךְ הָרוּחַ הַפָּרוּעַ
    אֶת פָּנָיו כָּבַשׁ בְּאֹדֶם הֶעָנָן.

    עֲזוּבָה וְעִוֶּרֶת
    אֲדָמָה עֲקָרָה
    הַשְּׁקִיעָה כְּמוֹ וֶרֶד
    תַּעֲלֶה עַל קִבְרָהּ.

    הַשְּׁקִיעָה הַנּוֹבֶלֶת
    אַחֲרוֹנָה, אַחֲרוֹנָה,
    בֵּין הַשְּׁחֹר וְהַתְּכֵלֶת
    בְּקִרְעֵי עֲנָנָה.

    שׁוּרוּ, שׁוּרוּ, אֵיזֶה לַיְלָה בֶּהָרִים,
    שׁוּרוּ, שׁוּרוּ, אֵיךְ הָרוּחַ,
    אֵיךְ הָרוּחַ הַפָּרוּעַ
    יְבַכֶּה אֶת מוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בֶּהָרִים.

    לאה גולדברג (1970-1911) – מגדולות המשוררים העבריים בעת החדשה; סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות; כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970.

    מופיע בדפי לימוד:

  • שיר בוקר

    מחבר/מראה מקום: נתן אלתרמן

    בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת,
    וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
    אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
    בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

    מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח
    נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,
    אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,
    אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

    נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט
    וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,
    עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת
    הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

    הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,
    הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.
    מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,
    מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

    בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ,
    אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.
    הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,
    אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

    אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,
    אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,
    עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
    אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

    נתן אלתרמן (1970-1910) – משורר, מחזאי, סופר, מתרגם ומסאי; אחד ממתווי הדרך של השירה העברית החדשה; חתן פרס ישראל לספרות לשנת 1968.

    מופיע בדפי לימוד:

  • אֲדָמָה לִפְנֵי אֲדָמָה אַחֲרֵי

    מחבר/מראה מקום: אתי אנקרי


    הִיא הָיְתָה פִּרְאִית, בָּאתָ וְנָגַעְתָּ,
    בַּלֵּילוֹת שַׁרְתָּ לָהּ שִׁירִים.
    הִיא פָּשְׁטָה חוֹלוֹת וְיָם כְּשֶׁהֵבֵאתָ חָאקִי,
    הִפְרֵיתָ מְקוֹמוֹת קָשִׁים.

    חִבַּקְתָּ אוֹתָהּ אֲנוּשׁוֹת –
    הִיא חוֹמֶקֶת מִתַּחַת לַזְּרוֹע,
    נָטַעְתָּ בָּהּ תִּקְווֹת –
    לֹא נָתַתָּ לָהּ מַיִם לִגְמֹעַ,
    הִיא לֹא יוֹדַעַת עָלַי וְעָלֶיךָ
    אֲפִלּוּ שֶׁקּוֹלְךָ נָדַם,
    אֲדָמָה לִפְנֵי, אֲדָמָה אַחֲרֵי
    שֶׁנָּתַתָּ לָהּ תְּכוּנוֹת אָדָם.

    הִיא הָיְתָה הַדְּבַשׁ, אַתָּה זָבַת חָלָב,
    הִפְקַדְתָּ שׁוֹמְרִים עַל חוֹמוֹתֶיהָ,
    כְּבִישִׁים שֶׁסָּלַלְתָּ אַחֲרֵי הַמִּדְבָּר –
    נֶאֶסְפוּ לִקְמָטִים בְּפָנֶיהָ.

    אַחַר כָּךְ רָצִיתָ אַחֶרֶת,
    אַחַת עִם פָּנִים שֶׁל ז'וּרְנָל,
    זֹאת שֶׁבַּבַּיִת תְּמוּנָה דְּהוּיָה –
    חָאקִי שָׁחוּק וּמְסֻרְבָּל.

    חִבַּקְתָּ אוֹתָהּ אֲנוּשׁוֹת...

    הִיא תִּשָּׁאֵר פֹּה גַּם אִם תֵּלֵךְ,
    הִיא זוֹנָה עִם עָבָר מְפֻטָּם,
    מִשְׁתַּטַּחַת לְרַגְלֵי כָּל עוֹמֵד –
    אִם הוּא מַשְׁקֶה אוֹתָהּ דָּם.

    מֵעָלֶיהָ עַמִּים נוֹפְלִים –
    אֵין לָהּ אָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ,
    הִיא טוֹמֶנֶת יְלָדִים
    כְּשֶׁאֵין לָהּ מַיִם לִגְמֹעַ.

    חִבַּקְתָּ אוֹתָהּ אֲנוּשׁוֹת...

    אתי אנקרי (1963)
    – זמרת-יוצרת, מלחינה, כותבת ושחקנית.

    מופיע בדפי לימוד:

  • אש לבנה

    מחבר/מראה מקום: עדולה


     כְּמוֹ ל"ג בְּעֹמֶר
     גַּם ט"ו בִּשְׁבָט
     מַדְלִיק מְדוּרוֹת בֶּהָרִים .
    אֶל תֹּאמְרוּ:  שְׁקֵדִיָּה לְבָנָה
     אֵינָהּ אֵשׁ!

     כָּל מוֹעֵד וְעוֹנָה
     מַדְלִיקִים מַה שֶּׁיֵּשׁ.

שירה ואמנות