חנוכה: מקורות

  • יום מאריך והולך

    מחבר/מראה מקום: מסכת עבודה זרה דף ח,א

    לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך,
    אמר: "אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו,
    וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים"
    עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפילה]
    כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך,
    אמר : "מנהגו של עולם הוא".
    הלך ועשה שמונה ימים טובים.
     לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים...

    מופיע בדפי לימוד:

  • ויצא מהן אור

    מחבר/מראה מקום: בראשית רבה, פרשה י"א, ב

    "אמר ר' לוי בשם רבי זעירא ...
    כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא ונתירא האדם הראשון ...
    מה עשה הקב"ה? זימן לו שני רעפים, והקישן זה לזה ויצא מהן אור ובירך עליה...

    מופיע בדפי לימוד:

  • האור הגנוז מתגלה במעשים

    מחבר/מראה מקום: בראשית רבה ג

    אמר רבי אליעזר:
    אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.
    כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובודר הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם.
    ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא.

    מופיע בדפי לימוד:

חז"ל


  • חנוכה – תחילת התגברות האור על החושך בטבע

    מחבר/מראה מקום: המהר"ל מפראג, נר מצווה, הוצאת יהדות, בני ברק תשל"ב, עמ' כ"ג

    וראוי היה זה שיהי' בכ"ה בכסליו, שאז האור יוצא. כי בכ"ה באלול נברא האור בעולם, כי העולם נבראה באחד בתשרי (ראש השנה י, ב) ובו נברא האדם שנברא בששי ימי בראשית, והאור שנברא ביום ראשון היה זה בכ"ה באלול שנברא האור. ויש לאור ד' גבולים, הגבול האחד, שהאור הוא בתכלית התגברות שלו והחושך בתכלית המיעוט ומשם ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר, וזהו בתמוז. ויש גבול, שהאור והחשך הם שוים ומכאן ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר, וזה בחודש תשרי, שאז האור והחושך שוים ומכאן ואילך החושך מוסיף ומתגבר על האור. ויש גבול, שהחושך גובר על האור לגמרי, וזהו בחודש טבת, ומכאן ואילך מתחיל האור להתגבר. ויש גבול, שהאור והחושך הם שוים ואחר כך הולך האור ומוסיף, וזהו בחודש ניסן, שאז האור וחושך שוים ואחר כך מתגבר האור יותר עד חדש תמוז, וכן הוא חוזר חלילה. והנה התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ"ה כסליו, כי בריאת אור עולם בזמן שהוא שוה היום עם הלילה וזה היה בכ"ה באלול או בכ"ה באדר למאן דאמר (ראש השנה יא, א) בניסן נברא העולם, אם כן התחלת האור הוא בכ"ה בכסליו שאז מתחיל האור להתגבר. ולפיכך נעשה הנס בשמן, והיה האור בכ"ה אף שלא היה שמן להדליק, והיה הנס כל שמונה כאשר אותו זמן הוא מיוחד להתחלת האור.


    (המהר"ל מפראג, נר מצווה, הוצאת יהדות, בני ברק תשל"ב, עמ' כ"ג)

    מופיע בדפי לימוד:

  • האור הגנוז מתגלה במעשים

    אמר רבי אליעזר:
    אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.
    כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובודר הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם.
    ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא.   
    (בראשית רבה ג)
        
    שאלו חסידים: היכן גנזו?
    השיבו: בתורה.
    שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?
    השיבו: ימצאו וימצאו.
    שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?
    השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • מחבר/מראה מקום: הרב שלמה יוסף זוין, אוֹר או אוּר?, "לתורה ולמועדים", הוצאת בית הלל, ה'תשל"ט

    שאלה זו יש להציג בנר חנוכה: מה מצוותה, להדליק אש או לעשות אור? מצינו מצווה באש: קיום המערכה על גבי המזבח, "אש תמיד תוקד על המזבח" (ויקרא ו, ו), ומצינו מצווה באור: נר שבת, משום שלום בית (מסכת שבת, כ"ג, ע"ב). ובכן: מה גידרה של מצוות נר חנוכה?

    כשתימצי לומר, נחלקו בדבר אבות העולם, בית שמאי ובית הלל: "פוחת והולך", או "מוסיף והולך".

    האור משמש ביטוי לנר מצווה ותורה אור, לנר ה' נשמת אדם. אור הנשמה צריך לחדור לתוך כל הפינות הנידחות של האדם ("חופש כל חדרי בטן") ולהאיר את כל הרמ"ח והשס"ה שלו. ואור התורה צריך שיחדור ועתיד לחדור, לתוך כל הפינות הנידחות של העולם ולהאיר את כל מחשכי תבל ומעמקי ארץ. והא בהא תליא, האדם עושה את העולם. "גם את העולם נתן בלבם" (קהלת ג', י"א). כשבני האדם יאירו את נפשם הם, יתרומם אף העולם כולו לדרגת האור העליון של תורה אור.

    והאש מסמלת את ביעור וכליון הרע. האש שורפת ומבערת את כוחות הרע שבנפש האדם פנימה, כדבר שנאמר: "ובערת הרע מקרבך". והאש שורפת ומכלה אף את כוחות הרע הפועלים בעולם כולו. והא בהא תליא, "כי את העולם נתר בלבם", עד שיגיע היום עליו נאמר: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה י"ג, ב), "והרשעה כולה כעשן תכלה".
    וודאי, אנו זקוקים לשני הכוחות, לאש ולאור, אבל נחלקו שני ה"בתים" של שמאי והלל איפה להעמיד את הדגש החזק, מהו העיקר ונקודת הכובד בעבודת האדם. בית שמאי, כדרכם, מחמירים. אי אפשר לאדם להתרומם להאור העליון אלא אם כן יבער וישרוף את כל כוחות הרע שבקרבו. "כי לא יגורך רע". אחרי ביעור הרע ממילא יתקרב לאור הקדושה. בית הלל מקילים. אדרבה, על ידי אור של התורה ממילא יגרש את החושך של הרע. מעט אור דוחה הרבה חושך מאליו וממילא, כל שכן הרבה אור [...]
    ובימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, היו שתי התופעות הללו: אש ואור [...]
    ונחלקו בית שמאי ובית הלל על איזה משתי התופעות אנו עושים את הזיכרון לדורות. בית שמאי לשיטתם, אומרים: הזיכרון הוא לאש, לביעור הרע וכליון הטומאה, ובית הלל, לדרכם, סוברים: הזיכרון הוא לאור. וודאי, בשעתה היתה המלחמה נחוצה, ואם נחוצה היתה - עשינו אותה, אבל אין עושים מזה סמל ופולחן, אין האמצעי וזמני הופך למטרה תכליתית. לא זהו הלקח לדורות. הלימוד לדורות הוא האור.

    ומאליו מובן, שאם העיקר הוא שריפת הרע ובעורו, הרי כל מה שהאש שורפת יותר, הולך, ופוחת יותר הרע המתבער, עד שיגיע הזמן של "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" לגמרי "והרשעה כולה כעשן תכלה" כליל. פוחת והולך. ואם הזיכרון הוא האור, הרי כל מה שגדול יותר, מאיר יותר. כל מה שמשתמשים יותר ב"נר מצווה ותורה אור", הרי הם מוסיפים לה או יותר ויותר. "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור ער נכון היום". "הולך ואור", מוסיף והולך.

    והלכה כבית הלל...

    מופיע בדפי לימוד:

חכמי הדורות האחרונים


  • רכוש אצל צדיקים

    וכאן שאמר, צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופן, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל (סוטה יב ע"א), היינו, שלא לוקחים מה שאינו מגיע להם מהשם יתברך. על דבר מה שנאמר, 'לחם חוקי', היינו, שנחקק ונקצב מהשם יתברך לחלקו. וקרי ליה [ונקרא] 'גזל', על דרך מה שכתוב (ברכות לה ע"ב), כאילו גוזל לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, כי לה' הארץ ומלואה. ומה שלא נברא בשבילם, היה אצלם כגזל, ואין פושטין ידיהם ליקח [לקחת]. ומפני זה, ממונם שמיוחד להם, שנברא בשבילם, חביב עליהם כל כך, עד שמסר יעקב אבינו עליו השלום את נפשו עליהם. על דרך מה שסיפר רבינו הקדוש [האיז'ביצער] [זכר צדיק לברכה] ששמע מרבינו רבי בונם מפשיסחא [זכר צדיק לברכה], שאמר בשם היהודי הקדוש [זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא], שדבר שיש לו שייכות לצדיק - מחוייב ליהנות ממנו אף במסירות נפש. ולכן, יעקב אבינו עליו השלום שידע שהפכים קטנים הם שלו ושייכים לנפשו, ונבראו בשבילו - מסר נפשו להעבירם .

    (פרי צדיק (רבי צדוק הכהן רבינוביץ מלובלין, 1823-1900), פסח, דף לו עמוד ב באמצע, בתוך  ספר קול מבשר ח"ב –סוטה. )

     

  • אמריקניזציה והתיוונות

    אמריקניזציה והתיוונות - דותן ברום

    בחנוכה, אנחנו מזכירים לעצמנו את מרד המכבים ביוונים. מרד, שיותר משהיה צבאי -  היה מרד תרבותי. בכל רחבי יהודה אימצו היהודים את ההלניזם: שמות יווניים, לבוש יווני, אלים יווניים ותפישת עולם יוונית. אמנות יוונית, תענוגות יווניים ומוסר יווני. בכל רחבי יהודה ויתרו היהודים על יצירה תרבותית מקורית לטובת חלק באימפריה האדירה.
    אבל בתוך ההטמעות הזאת, נשמע קול אחר. קול חלוש, אבל תקיף, שהתעקש על אלטרנטיבה - על חיים של דרור ובחירה עצמאית ושל תרבות ויצירה יהודית מקורית. הקול הזה סחף אחריו קולות נוספים ובסופו של הנרטיב שלנו, אנחנו מספרים לעצמנו איך זכינו לדרור, איך המשכנו לעצב את חיינו בידינו.
    אבל האם הצלחנו? כשאני מסתכל סביבי, אני רואה התיוונות חדשה, הטמעות באימפריה הנוכחית: ארצות הברית של אמריקה. אני רואה תרבות אמריקאית שטחית וצרכנית, בדרך-כלל חסרת-אמירה. אני רואה מותגים אמריקאיים בכל מקום - החל מהבגדים שאנו לובשים והמזון (המהיר) שאנו אוכלים, ועד למחשבים שאנו משתמשים בהם ולמכוניות שאנו נוסעים בהן ממקום למקום. אני רואה תפישות כלכליות אמריקאיות שמשתלטות על האידאות שעליהן נבנתה המדינה וחלום אמריקאי שהחליף את החלומות שחלמו פה פעם. אני רואה מוסר אמריקאי שבו לגר ולאלמנה יש את הזכות החופשית למות מתחת לגשר, במקום המוסר העברי הישן - בו אנו מצווים לתמוך בהם.
    בזמנים כאלה, אני מבקש להיות קול של מרד. אני מבקש להיות קול קורא שזועק - דרור! [...] מרד שבו נתעקש ליצור יצירה עברית מקורית, עם תכן משמעותי שנוגע לכאן ולעכשו. מרד שבו נבחר לשים את הצריכה במקום שולי בחיינו, ונחליף אותה בקשרים אנושיים משמעותיים. [...] מרד שבו נבחר לראות את המֻפְלָא שבכל אדם, ולקחת אחריות על אחד על השני.
    חנוכה הוא זמן נהדר להזכיר לעצמנו על מה ולמה למרוד, ולהתחיל להדליק אבוקות של אור ואש בעולם [...] 

    מתוך אתר החגים של מכון שיטים.

  • סדר הדלקת נרות חנוכה

    מחבר/מראה מקום: הרבי מלובביץ'

    סדר הדלקת נרות החנוכה מדגיש נקודה זו ביתר שאת. איננו מדליקים בכל יום אותו מספר נרות, אלא הסדר הוא שמוסיפים מיום ליום: ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני - שני נרות, וכך הלאה. בכל יום מוסיפים ומגבירים את עוצמת האור עד אשר מגיעים, לכאורה, אל השלמות - אל היום השביעי, שבו מדליקים שבעה נרות כנגד שבעת הנרות של מנורת בית-המקדש. אולם מיד למחרת אומרים לנו: הדליקו נר נוסף - נר שמיני!

    דבר זה ממחיש את הצורך להגביר אור כנגד התעצמות החושך. בנקודה סימלית זו מסתיימים ימי החנוכה, כשהם מותירים אחריהם מעין צו תמידי: לעולם לא לדרוך במקום, לא להסתפק בקיים, אלא תמיד להוסיף באור; ועל כל תוספת בצד השלילי, יש להרבות בצד החיובי עד שהאור יסלק כליל את החושך

     

  • חנוכה - חג התרבות היהודית

    מחבר/מראה מקום: דניאל שליט, לתקופות השנה - חורף

    בחורף עובר כל הטבע מן המצב הגלוי, החשוף והמואר של הקיץ – למצב מעונן: מואפל, מכוסה, לח ומצמיח, מצב של הריון, של התרקמות, של פריון, של גדילה.
    כשם שהיה הקיץ עונה של חיים בחוץ, במרחב, של עבודת שדה, קציר ואסיף - כך החורף הוא עונה של התכנסות, של עבודה בבית. חגי החורף, חנוכה ופורים, הם חגי הבית.
    כשם שהקיץ הוא חיים עם הטבע, כך החורף הוא חיים בתרבות.
    תרבות אינה רק קונצרטים ("היכל התרבות") והרצאות ("בית תרבות", "מרכז תרבות נוער וספורט" ("מתנ"ס")). תרבות מתחילה מן החקלאות, מן השדה, וממשיכה ומגיעה לשיאה בהוויית הבית. מן הזיתים והענבים שגידל, יוצר האדם בחורף למען הבית - יין ושמן, סמלי התרבות.  
    האדם אינו חלק מן הטבע; אלא יוצר, מן הטבע – תרבות. התרבות אינה חלק מן הטבע. היא עומדת לעומת הטבע. האדם יוצר מן הטבע ומתוך חמריו עולם משלו, עולם התרבות האנושית.

    חנוכה הוא חג של שיא חשכת החורף, בדיוק בסביבות היום הקצר ביותר של השנה.
    לכן, חנוכה הוא חג הבית.
    בחוץ – חושך, בפנים – אור (על החלון, ולכן מאיר גם החוצה).
    בחוץ – לח ורטוב, בפנים – יבש.
    בחוץ – קר, בפנים חם.
    כל זה הודות לאש, ולשמן המאפשר את שמירתה.
    אבל חנוכה כחג אנושי-כללי, כחג הבית, כחג השמן והאש - משמש רק רקע ובסיס לחנוכה כחג התרבות היהודית המיוחדת, המתרכזת סביב מנורת המקדש, וסביב הקדושה בכלל.

    מופיע בדפי לימוד:

  • התגברות האור כהתגברות הרצון בתיקון עולם

    מחבר/מראה מקום: בנימין זאב הרצל, 'המנורה'

    בראשונה דולק נר אחד, עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחרים. החושך יחלוף כליל. בתוך הצעירים, בני דלת העם, ייבקע האור בראשונה, ואחר ילוו עליהם האחרים, אוהבי הצדק והאמת, החופש והקידמה האנושית, היופי, ובהיות הנרות כולם דולקים, ישתאו וישמחו על העבודה שנעשתה. ואין לך תפקיד חשוב ומביא אושר יותר מתפקיד השמש, משרת האור.

    מופיע בדפי לימוד:

  • להגביר את האור

    מחבר/מראה מקום: אהרון דוד גורדון

    לא יהיה ניצחון של האור על החושך,
    כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה,
    שבמקום להילחם בחושך יש להגביר את האור. 

    מופיע בדפי לימוד:

הגות


  • אמריקה

    אמריקה
    מילים ולחן: אריאל הורוביץ

    הו ילד של אמא אולי הגיע הזמן
    לנתק את החבל לנשום לבד חמצן?
    היא את המוח שוטפת - את הכיס ממלאת
    את ידך מכופפת - איך תוכל להימלט?

    היא אם ריקה - אמריקה

    היא ייצרה את הנעל שאתה בה הולך
    ואתה לא יודע שכל הזמן אתה דורך
    על אלפי ילדים שבעולם השלישי
    במפעליה עובדים בלי יום אחד חופשי

    היא אם ריקה - אמריקה

    היא אותך מחנכת היא מצפון העולם
    היא תמיד מחייכת והנימוס שלה מושלם
    את האדום היא השמידה - את השחור שיעבדה
    על הצהוב היא הורידה את הפצצה המחרידה

    היא אם ריקה - אמריקה

    הו ילד של אימא - חשבת מה יקרה
    כשפתאום ייגמר לה מהסידור הזה?
    איך תחייה את חייך ותצא אל הקור
    כשאתה כל ימיך מתחת לסינור?

    היא אם ריקה - אמריקה

    למנחה – מומלץ מאוד
    לצפות בסרטון של השיר - אמריקה (אם ריקה) – אריאל הורוביץ.

    מופיע בדפי לימוד:

  • זיתים

    מחבר/מראה מקום: עדולה

    הָרֶגֶב  הוּא  חוּם
     וְהַקַּש ׁ הוּא  צָהֹב.
    רְגָבִים  וְּקְני -קַשׁ
    יֵשׁ  אֶצְלֵנוּ  לָרֹב.

    הִנֵּה  זַיִת צָעִיר
     ( לֹא זַקן  כְּמוֹ כֻּלָּם )
    רוֹקֵד לוֹ בָּרוּחַ
              לְפֹה. . .   וּלְשָׁם . . .
     
    וְזַיִת עַתִּיק
      מִתְמַלֵּא  מִשְּׁמָנִים . . .
    מָחָר הַמַּסִּיק ,
    כֻּלְּכֶם מֻזְמָנִים!



  • עץ זית מימי קדם

    מחבר/מראה מקום: עדולה


    לִי  עֵץ-זַיִת  מִיְּמֵי קֶדֶם
    שֶׁכֻּלּוֹ  גֶּדֶם  עַל  גֶּדֶם ,
    שֶׁנִּרְאֶה  כְּמוֹ  חָנוּט ,
    שֶׁחָשַׁבְנוּ  כִּי  יָמוּת.

    אַךְ לְפֶתַע   שַׂמְנוּ לֵב :
    עִם כֻּלָּם הוּא מִתְלַבְלֵב!
    מְלַבְלֵב  וּמִשְׁתּוֹבֵב...
    אֶת הַלֵּב  הוּא מְשׁוֹבֵב

    וּמֵרִים    עָלִים-דְּגָלִים
    אֶת הַשָּׁמַיִם
                  הַכְּחֻלִּים !

  • מתחת לזית

    מחבר/מראה מקום: עדולה

    עֵץ זַיִת  בֵּן 500
     
    וְעֵץ בֶּן  50.

     יַלְדֵי הַגַּן  בָּאִים לִרְאוֹת

    אֶת שְׁנֵי  הַיְּשִׁישִׁים:


    לְזֶה  גֶּזַע מְפֻתָּל
    וְלֵב חָלוּל-עָצוּב.

     וְזֶה  רֹאשׁ  לוֹ  מְתֻלְתָּל
     לַמְרוֹת שֶׁהוּא  כָּסוּף.


    זֶה וְזֶה  זוֹרְחִים  בַּשֶּׁמֶשׁ
    כִּי כְּבָר הָיָה  מַסִּיק .

    הַזֵּיתִים  הָפְכוּ  לְשֶׁמֶן,
     כְּלוּם כְּבָר לֹא  מֵעִיק.


     עֵשֶׂב רַךְ כְּמוֹ  נוֹצָה
    צוֹמֵחַ סְבִיב  הָרֶגֶל,
    הָעַלְוָה   הָרְחוּצָה
     חֲגִיגִית כְּמוֹ   דֶּגֶל .

    עַל  הָעֵשֶׂב  מִתְיַשְּׁבִים
    בְּנֵי חָמֵשׁ... וָרֶבַע,
     וְחוֹשְׁבִים...  עַל מַה חוֹשְׁבִים ?

    מַה  נָּעִים  בַּטֶּבַע!

     

  • שמן זית

    מחבר/מראה מקום: עדולה

    הָאֲדָמָה נָתְנָה זֵיתִים
     שְׁחֹרִים וִירֻקִּים.
     יֵשׁ שֶׁמֶן- זַיִת  בַּבָּתִּים
    וְהַנֵּרוֹת דּוֹלְקִים.

    יֵשׁ נֵר  צָהֹב   וְנֵר   וָרֹד
    וְיֵשׁ שַמָּש   חֲבֵר,
     עָנָן שָׁמֵן יוֹרֵד לִרְאוֹת...
     וְאֶת בִּטְנוֹ שׁוֹבֵר!

     יוֹרֵד הַגֶּשֶׁם ,  עוֹשֶׂה פֶּלֶג ...
    וְיֵשׁ כְּבָר שְׁלוּלִיּוֹת.
     וּבַבָּתִּים יוֹרֵד הַשֶּׁלֶג...
     עַל
              הַר סֻפְגָּנִיּוֹת!!!

  • עשינו בעצמנו

    מחבר/מראה מקום: עדולה

       
    עָשִׂיתִי  מִצְּדָפִים שֶׁל יָם --
    חֲנֻכִּיַּת פְּאֵר.
    עַכְשָׁו הִיא שָׁרָה: הַם ... הַם ... הַם ...
    כְּשֶׁהַנֵּר בּוֹעֵר.

    אָחִי עָשָׂה  מֵאִצְטְרֻבָּל --
    חֲנֻכִּיַּת בַּרְבּוּר
    שֶׁשָּׁר: "נֵצאה  אֶל הַיַּעַר..."
    בָּאֶמְצַע "מָעֹז צוּר"!

    יוֹאָב  גִּלֵּף לוֹ   סְבִיבוֹן
    מֵחֲתִיכַת עֵץ-זַיִת.
    מַה פֶּלֶא     שֶׁ  הַ שׁ וֹ בָ ב וֹ ן . . .
    בּוֹרֵחַ
                מִן
                        הַבַּיִת?!

שירה ואמנות