ראש השנה ויום כיפור: מקורות

  • בריאת האדם בראשית א

     
    א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ...
    כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.  {פ} (בראשית פרק א)

    מופיע בדפי לימוד:

  • בריאת האדם בראשית ב


    ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע ה' אֱלֹקים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. ... טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.  יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹקים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

    (בראשית פרק ב)

    מופיע בדפי לימוד:

  • ראש השנה

    מחבר/מראה מקום: תנך

    ויקרא כ"ג, כד-כה :בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא-קֹדֶשׁ. כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'.


    במדבר כ"ט א: וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.


    תהילים פא, ד-ה
    : תקעו בחודש שופר,בכסה ליום חגנו. כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב

תנ"ך


  • אין מי שיתקן אחריך

    מחבר/מראה מקום: קהלת רבה ז', י"ג

    בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו:
    ראה, מעשי כמה נאים ומשובחים הם!
    וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי.
    תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי,
    שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך.

  • תאריך בריאת העולם

    מחבר/מראה מקום: תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה דף י"א עמ' א'


    רבי אליעזר אומר: מנין שבתשרי נברא העולם?
    שנאמר" ' ויאמר אלוהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי…' (בראשית א',יא).
    איזהו חודש שהארץ מוציאה דשא ואילן מלא פירות?
    הוי אומר: זה תשרי. 

  • ארבעה ראשי שנים הם

    מחבר/מראה מקום: משנה ראש השנה פרק א', משנה א'

    ארבעה ראשי שנים הם:
    באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים.
    באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי.
    באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.
    באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר
    בו.

  • בארבעה פרקים העולם נידון

    מחבר/מראה מקום: משנהף מסכת ראש השנה, פרק א משנה ב

    בארבעה פרקים העולם נידון:

    בפסח על התבואה,

    עצרת על פירות האילן,

    בחג נידונים על המים,

    בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון.

חז"ל


  • בשבילי נברא העולם

    מחבר/מראה מקום: ר נחמן מברסלב


    כי צריך כל אדם לומר :כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז) .

    נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם. ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם.

חכמי ימי הביניים


  • התשובה הטבעית


    את התשובה אנו מוצאים בשלוש מערכות: א) תשובה טבעית ב) אמונית ג)תשובה שכלית.

    בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית.

    הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי (הכלל).

    ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא עצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו

    דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן המצב, לשוב לחוקי החיים,

    לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם.

    ...אחרי התשובה הטבעית באה האמונית...התשובה השכלית היא אותה שכבר רכשה לה את הטבעית והאמונית...

    (הרב קוק, אורות התשובה, פרק א')

    מופיע בדפי לימוד:

  • על יום הכיפורים

    מחבר/מראה מקום: הגרי"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 62-65

     

    איש הדת הרי הוא סובייקטיבי ביותר... על ידי זה מתבארת הסתירה הגדולה בנפש איש הדת ביחס להערכת עצמו. מחד גיסא הרי הוא מרגיש בשפלותו ובקטנותו, בחלישותו ובאפיסת כוחו, שאפילו "יתוש קדמו, שלשול קדמו". הוא רואה את עצמו כיצור חלוש ורפה אונים. מבחינת יצורי הטבע הרי הוא היצור הביולוגי, שהקדיח את תבשילו ויצא לתרבות רעה. ומצד שני הרי הוא מכיר בגדלותו ורוממותו, כי רוחו בוקעת ועולה עד לרקיע, נוקבת ויורדת עד התהום. הלא הוא עטרת הבריאה, שהקב"ה השליטו במעשה ידיו... הוא נאחז תמיד במעמקי תודעתו בסבך שני כתובים המכחישים זה את זה; כתוב אחד אומר 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובין אדם כי תפקדנו', וכתוב אחד אומר: 'ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו'. ועדיין לא בא בשביל איש הדת הכתוב השלישי שיכריע ביניהם.

    ברם, איש ההלכה מצא את הכתוב השלישי - ההלכה. גם הוא סובל משניות זו ומקרע נפשי זה, אבל הוא מאחד את הקרעים על ידי מושג ההלכה והדין...  

    אם 'מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל', יום הכיפורים - מה טיבו? מחילה וסליחה - מה פירושן? עבודת היום, ייחוד הכוהן הגדול עם קונו בבית קודשי הקודשים - מה מטרתם? קדושת היום, שהיא מכפרת, מה עניינה ומהותה? מושג חטא ועוון מצד אחד, וחובת התשובה מצד אחר - למה באו? הלא ההלכה הציבה את האדם בטבורו של עולמה, ויום הכיפורים עצמו מעיד על זה... הריני בן עולם, שדמות דיוקנה של השכינה משתקפת בו; הריני לומד את התורה, כלי שעשועיו של הקב"ה, והעליונים נכספים לקבל תורה מפי; הרי אני מתרפק עכשיו על דודי ואוהבי...   

    במעוף עין נהפך השפל שביצורים לבחיר הברואים, שהקב"ה הבדילהו מראש והכירו לעמוד לפניו! עמידה לפני ה'! כמה הערכה עצמית יש כאן!"   


    מופיע בדפי לימוד:

  • פורים ויום הכיפורים

    מובא בתיקוני זוהר, שפורים כיום הכיפורים. כמו שהתענית והתשובה שביום כפור חובה לקיימם מפני גזרת הקב"ה, כן גם שמחת פורים. לא רק אם האדם עצמו בשמחה צריך הוא לשמח, אלא אף אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך, על כל פנים, איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו.

    וכן גם ממעלה למטה: כמו שביום הכפורים "עצומו של יום מכפר", כן גם בפורים. אף שלא היה האיש הישראלי בשמחה כפי שצריך להיות וממילא כל עבודתו שבפורים לא היתה בשלמות, מכל מקום, הישועה והשמחה שהפורים פועל על ישראל גם עתה פועל ועושה.

    (הרב קלנימוס קלמיש שפירא, אש קודש, עמ' ל'. הדברים נאמרו ונכתבו בגיטו וארשה)

  • התחלת העולם

    מחבר/מראה מקום: ר' שמחה בונים מפשיסחה

    אמר רבי בונם:
    בראש השנה מתחיל העולם מחדש, וקודם שהוא מתחיל מחדש מגיע הוא לסופו.
    כשם שלפני הפטירה מתאמצים כל כוחות הגוף להחזיק את החיות, כך חייב האדם להחזיק את חיי העולם בכל כוחותיו.

  • אין לך מה לתקן?

    מחבר/מראה מקום: ר' יצחק מברדיצ'ב



    פעם אחת בראש חודש אלול עמד הרב הצדיק ר' יצחק מברדיצ'ב בחלון.
    עבר גוי אחד, מתקן נעלים, ושאל אותו: "וכי אין לך לתקן כלום"?
    מיד ישב אותו צדיק על הקרקע ובכה בכייה גדולה ואמר:
    אוי לי ואוי לנפשי שיום הדין בא ועוד לא תיקנתי את עצמי.

  • תיקון עצמי=תיקון הסביבה

    מחבר/מראה מקום: ר' לוי יצחק מברדיצ'ב

    רבי לוי יצחק מברדיצ'ב היה אומר: "כשראיתי כי אין בני עירי נשמעים לי,
    התחלתי לפשפש במעשי.

    שבתי וראיתי שאף בני ביתי אינם מכבדים אותי.

    הוספתי וחקרתי והשם יתברך האיר את עיני להבין, כי בי תלוי החטא, מאחר
    שאני בעצמי איני מתנהג כשורה.


    השתדלתי לתקן את עצמי. כיוון שראו בני ביתי כך, התחילו מצייתים לי
    וממילא גם אנשי עירי חזרו בהם ממריים ולא היו מסרבים עוד לקבל את דעתי.

חכמי הדורות האחרונים


  • לעונות השנה - תשרי

    ראש השנה ויום הכיפורים מוציאים אותנו מעבר לטבע, לאדם ולתרבותו – אל הראשית, אל הנצח.

    חג הסוכות כבר מחזיר אותנו לעולם; הוא בונה לנו בית, עולם בזעיר-אנפין, מוגבל וקטן, אבל מתאים להפליא לממדינו ולהווייתנו האנושית: יש בו למעלה ולמטה, ימין ושמאל, פנים ואחור.

    פנים הם רצוננו - לאן אנו הולכים;

    אחור הוא מה שאנו עוזבים מאחרינו.

    ימין הוא המידה שבה אנו נותנים, פותחים ונפתחים;

    שמאל הוא המידה שבה אנו נסגרים, סוגרים ומודדים.

    למטה הוא הבסיס שתחת רגלינו: האדמה, הטבע.

    למעלה – הסכך - הוא הקשר לאלוהות, לאינסוף.

    הבית הקטן הזה, הפתוח לאדמה, לשמים ולשאר הכיוונים, הוא בעצם מבנה ה"אני" שלנו, שכעת מתחיל את מסעו לאחר כל החגים לימי-המעשה של החורף.

    (דניאל שליט, לתקופות השנה - על מבנה השנה העברית, פרק חמישי - חודש תשרי)

  • יום כיפור- האדם- נזר הריאה או שפל היצורים?

    מחבר/מראה מקום: הגרי"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 62-65


    איש הדת הרי הוא סובייקטיבי ביותר... על ידי זה מתבארת הסתירה הגדולה בנפש איש הדת ביחס להערכת עצמו. מחד גיסא הרי הוא מרגיש בשפלותו ובקטנותו, בחלישותו ובאפיסת כוחו, שאפילו "יתוש קדמו, שלשול קדמו". הוא רואה את עצמו כיצור חלוש ורפה אונים. מבחינת יצורי הטבע הרי הוא היצור הביולוגי, שהקדיח את תבשילו ויצא לתרבות רעה. ומצד שני הרי הוא מכיר בגדלותו ורוממותו, כי רוחו בוקעת ועולה עד לרקיע, נוקבת ויורדת עד התהום. הלא הוא עטרת הבריאה, שהקב"ה השליטו במעשה ידיו... הוא נאחז תמיד במעמקי תודעתו בסבך שני כתובים המכחישים זה את זה; כתוב אחד אומר 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובין אדם כי תפקדנו', וכתוב אחד אומר: 'ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו'. ועדיין לא בא בשביל איש הדת הכתוב השלישי שיכריע ביניהם.
    ברם, איש ההלכה מצא את הכתוב השלישי - ההלכה. גם הוא סובל משניות זו ומקרע נפשי זה, אבל הוא מאחד את הקרעים על ידי מושג ההלכה והדין... 
    אם 'מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל', יום הכיפורים - מה טיבו? מחילה וסליחה - מה פירושן? עבודת היום, ייחוד הכוהן הגדול עם קונו בבית קודשי הקודשים - מה מטרתם? קדושת היום, שהיא מכפרת, מה עניינה ומהותה? מושג חטא ועוון מצד אחד, וחובת התשובה מצד אחר - למה באו? הלא ההלכה הציבה את האדם בטבורו של עולמה, ויום הכיפורים עצמו מעיד על זה... הריני בן עולם, שדמות דיוקנה של השכינה משתקפת בו; הריני לומד את התורה, כלי שעשועיו של הקב"ה, והעליונים נכספים לקבל תורה מפי; הרי אני מתרפק עכשיו על דודי ואוהבי...  
    במעוף עין נהפך השפל שביצורים לבחיר הברואים, שהקב"ה הבדילהו מראש והכירו לעמוד לפניו! עמידה לפני ה'! כמה הערכה עצמית יש כאן!"

  • קולות מן הטבע

    מחבר/מראה מקום: משרד החינוך

    הציבור עבר לעמדת האזנה, האוזניים מוכנות ומכוונות. עוד  רגע יינתן האות ויישמעו הצלילים של השופר. לפתע נדמו הצלילים, שקט, והקהל ממתין בסבלנות להמשך. התוקע בשופר "נתקע", ומיד הוא יוכל להמשיך ולהשמיע. ואז מנקרת בראש המחשבה: מדוע  דווקא בכלי הפשוט הזה? מדוע גם כעבור כל כך הרבה שנים מאז שקיבלנו את התורה אנחנו ממשיכים לנגן בראש השנה בקרן הטבעית הזאת? מדוע שלא נשמע את צלילי החצוצרה, מעשי ידי האדם, מה רע בה?
    ראש השנה כאמור, הוא היום שבו מתחדשים חיינו, אנחנו עומדים לפני נותן-החיים ומתחברים אליו דרך הכלי הזה. דווקא דרך כלי טבעי, ולא כלי מלאכותי שיצר האדם. דווקא דרך הטבע שנשאר נאמן למקור. אנחנו רוצים להתחבר ליוצר החיים, דרך הטבע שכל כך מחובר אל האלוקים. לעומתו, עומדת העוצמה הטכנולוגית האנושית, שהיא קצת סטתה.  שלמה המלך אמר: "אלוקים עשה את האדם ישר והמה (=בני האדם) ביקשו חשבונות רבים". הטבע נשאר ישר ובני האדם התרחקו מהיושר הזה.
    גם מפרט הקולות שנשמעים מן השופר בראש השנה שוב ושוב תואם את הנ"ל. בתחילה תקיעה - זהו קול אחד ארוך ורציף, כמו קו ישר. כך ברא אותנו ה' - ישרים בטבענו. אחר כך תוקעים שברים - אלו שלושה קולות. קול אחד שנשבר לשלושה חלקים. השברים מבטאים את העובדה שאנחנו, בני האדם, שברנו, קלקלנו. ואחרי השברים - תרועה, זה אוסף של קולות קצרים שנשמעים כמו קולות בכי. כתוצאה ממה ששברנו, הגענו לידי בכי על מה שעשינו. והקול האחרון הוא: תקיעה, כמו בראשונה. זו התרופה לקלקולים. כך נתגבר על הבכי. לחזור לישרות, לחזור אל מצבנו הטבעי, לחזור ולהתחבר עם הקב"ה. (כ"ז אלול תשנ"ח)

  • מגוון מינים

    מחבר/מראה מקום: בראשית רבה י"ז

    אמר רב יהודה- אמר רב:
    כל שברא הקדוש ברוך הוא בעולמנו, לא ברא דבר אחד לבטלה,
    אפילו הדברים שאתה רואה אותן שהן מיותרין בעולם,
    כגון זבובין ופרעושין ויתושין,
    אף הן בכלל ברייתו של עולם

  • סתיו- עונת ההתחדשות

    מחבר/מראה מקום: עזריה אלון

    בסיפורים מארצות הקור מתחילים תמיד החיים בטבע באביב. בקיץ, הכל רענן ופורח, בסתיו מבשיל הפרי והעולם שוקע בעצב ובסגריר, ובחורף הכל דומם או מת - עד שיבוא הזמן להתעורר שוב באביב.
    בארץ ישראל הסדר הוא אחר לגמרי. האביב שלנו קצר מאד, ובו מגיעה הפריחה לשיאה; רוב הצמחים מפסיקים את פעילותם לקראת הקיץ, פרט להבשלת פרי, ודווקא בסוף אלול ובראשית תשרי מתחוללת תמורה בכל הנוף שלנו.
    כמעט בבת אחת מרגישים, כי אכן היום התקצר. סביב ראש השנה, מתרחש שוויון היום והלילה. הלילות נעשים לא רק יותר ארוכים אלא גם יותר קרירים. לפנות ערב אנחנו רואים עננים שטים ושקיעות צבעוניות - השקיעות היפות ביותר בשנה.
    עם ירידת החום הגדול מתעורר בעצים, בשיחים ובצמחים אחרים הלבלוב הסתווי, וכאן המקום לגלות את ה"סוד": מלבד עונת הלבלוב האביבית, המוכרת לכולנו, יש גם לבלוב בתקופת תשרי, ואצל  הצמחים אחרים הוא לא פחות חשוב: הקיץ גורם לעצים להפסיק את צמיחתם, ולולא הלבלוב הסתווי היתה זו הפסקה ארוכה כל כך, עד שהעץ לא היה יכול לעמוד בה. באזורים ערבתיים ומדבריים אין לבלוב בתקופת תשרי - ולכן כה מועטים העצים ומיני העצים באזורים אלה.
    צמחי בצל ופקעת אף הם מרגישים בשינוי: אחדים (חצב וחבצלת(  פורחים, אף כי בחוץ עדיין שורר יובש. אחרים מתחילים בהכנות בעומקי הקרקע, מפתחים את הניצנים שבתוך הבצל, מוציאים שורשים ראשונים ומתכוננים לפריצה אחר הגשם.

  • מטו בשבט ועד סוכות

    מחבר/מראה מקום: הרב איתמר אלדר ט"ו בשבט - ארבעים יום קודם יצירת הוולד, מתוך אתר VBM

    העובדה כי ט"ו בשבט מהווה הקדמה ויסוד לראש השנה החל בניסן, קושרת אותו במישרין למעגל השנה החקלאי, המונה את מועדי ד' מפסח ועד סוכות. סדרו של המחזור יונק מסדר הטבע והמציאות המתחדש באביב עם ראשית הפריחה, ממשיך בעת הקציר ומסתיים באסיף.

    חג האביב, הוא חג הפסח וחג המצות, המלמדים יחדו על התחדשותם של ישראל. התחדשות המקבילה לפריחה המבשרת את בואם של הפירות הבאים בעקבותיה. זהו העיבור, על פי ר' צבי אלימלך מדינוב.

    חג הקציר, הוא חג הביכורים, חג השבועות המלמדים על הבשלת ישראל והיותם ראויים לקבלת תורה. המקבילה באדם להבשלת הפירות הראשונים והבאתם כביכורים וכתודה לד' - היא הלידה.

    חג האסיף, הוא חג הסוכות, מלמדנו על האספותם של ישראל אל ימי המדבר וההסתופפות תחת ענני הכבוד, אחרי היציאה ממצרים וקבלת התורה. התכנסות זו מקבילה לאיסופה של התבואה אל הגורן ואל היקב. איסוף המלווה בתחושה של השלמת המהלך. הושלם התהליך, תם המחזור. פנינו אל השנה החדשה. תפילתנו על הגשמים החדשים, עליהם אנו נושאים תפילה לבורא עולם - זוהי הגמילה.

    והנה, מלמדים אותנו חז"ל, שלמעגל השלם והתהליך המחזורי, קודם שלב נוסף שאיננו מופיע בתורה. אולם, שלב זה גנוז במציאות. חז"ל ברוח קדשם חשפוהו בפנינו - ט"ו בשבט:

    ...וזה שאנו עושין יומא דפגרא בט"ו באב וט"ו בשבט, ונמצא ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח ופסח הוא הכנה למתן תורה, נמצא ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה, והא ראיה גם כן שהתורה ניתנה בסיון, ומשה רבינו ע"ה אמר משנה תורה בשבט ככתוב בעשתי עשר חודש, הרי ראיה שחודש שבט הוא הכנה למתן תורה (קדושת לוי מס' אבות)

הגות


  • כל שנה ושנה

    מחבר/מראה מקום: לאה גולדברג

    כל שנה ושנה מוריק הדשא
    מלבין החצב ומזהיר ההדר
    כל שנה ושנה אדמה מתחדשת
    עולה החמה ויורד המטר
    כל שנה נולדים אנשים לרב
    לשמחה ולעצב, לדמעות ולצחוק
    ויש מישהו הרוצה רק טוב
    גם השנה.

  • שנה כי תכלה

    מחבר/מראה מקום: בנימין טנא


    שנה כי תכלה - שנה כי תבוא
    במה התברך אז כל איש בלבבו
    היי השנה הבא שנת צבעים
    ירקוּת יערות שברוח זעים,
    וזהב שיבולים בקמה הבשלה,
    ואודם לבלוב של אלון ואלה,
    וסומק תפוח וורדות אפרסק
    וצהוב אגס לקוטף הוא שוקק.
    ושחור רגבים ושחימות התלמים
    ולובן קירות של בתים שקמים
    ותכול השמים עם שחר צוהל -
    פורח, זורח לעם העָמֵל!

  • לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה

    מחבר/מראה מקום: יהושע רוזנברג


    יָמֵינוּ קַלּוּ מִנִּי אָרֶג וַיִּכְלוּ
    מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ
    שָׁנָה עַל שָׁנָה חַגִּים יִנְקֹפוּ
    כָּלָה בָצִיר, פָּנָה הַיּוֹם, יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב
    כְּמֹץ עָבַר יוֹם, וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה. 
     
    הִנֵּה הַיּוֹם, הִנֵּה בָאָה יָצְאָה שָׁנָה
    הִגִּיעָה עַד מַשְׁבֵּר, תִּכְרַע, תַּקְרִיב לָלֶדֶת
    חֲבָלִים יֹאחֵזוּהָ כְּמוֹ אֵשֶׁת לֵדָה
    כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ
    לֹא תָחִיל, לֹא תִזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ.
    בְּטֶרֶם לֶדֶת שָׁנָה חֲדָשָׁה
    לִפְנֵי תָגִיחַ מֵרֶחֶם תֵּצֵא
    הִנֵּה מְכִינִים לָהּ הַשָּׁמַיִם מֵעָל
    לְבוּשׁ עָנָן וְחִתּוּלֵי עֲרָפֶל
    נְוֵה שָׁלוֹם מְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת.
    בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָהּ
    בֵּית הַיּוֹצֵר עַל הָאָבְנָיִם
    בָּכֹה תִבְכֶּה וּתְיַבֵּב
    בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר
    הָבָה לִּי בְרָכָה, תְּנָה לִּי בְרָכָה.
     בְּצֵאת הַשָּׁנָה,
    בְּאָסְפֵּנוּ אֶת  מַעֲשֵׂינוּ מִן הַשָּׂדֶה
    אַל נִתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר
    כִּי כְּעֹלְלִים רָאוּ אוֹר
    לֹא נֵדַע מַה יֵּלֶד יוֹם

    וַאֲנַחְנוּ תְּפִלָּתֵנוּ לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה
    יִפְתַּח ה' לָנוּ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם
    לָתֵת מְטַר אַרְצֵנוּ בְּעִתּוֹ,  גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ
    וִיבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ
    מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

  • תִּשְׁרֵי

    מחבר/מראה מקום: יהושע רוזנברג


    בְּהֹלֶם לֵב, בִּצְעָדִים מְהֻסָּסִים,
    כְּפָעוֹט בִּפְעָמָיו הָרִאשׁוֹנִים,
    מְרִימָה הַשָּׁנָה פְּעָמֶיהָ
    שָׂשָׂה אֱלֵי עֲתִידָהּ.
    הֶחָצָב מִמְּרוֹמֵי שֵׂיבָתוֹ 
    מֵעִיף מַבָּט אֶל הַחֶלְמוֹנִית
    שֶׁבָּקְעָה צְהֻבָּה כְּאֶפְרוֹחַ
    שֶׁהֵגִיחַ זֶה עַתָּה לְחַיִּים חֲדָשִׁים.
    צָהֲבוּ פְּנֵי הַיּוֹגֵב
    בְּאָסְפּוֹ אֶת  מַעֲשָׂיו מִן הַשָּׂדֶה
    כִּי מָלְאוּ אֲסָמָיו בָּר
    בְּשִׂמְחַת חַג הָאָסִיף בְּצֵאת הַשָּׁנָה
     
    וְאָנֹכִי אֶשְׂמַח בְּכָל הַטּוֹב
    אֲשֶׁר נָתַן לִי ה'
    וְשִׁירִי כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג
    וְלִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל
    רַק הַשִּׁירִים נוֹתְרוּ נוּגִים
    וְהַמְּשׁוֹרְרִים עֲגוּמִים בִּסְתָוָם
    וְנֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע
    הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה.

שירה ואמנות