צער בעלי חיים: מקורות

  • בהמה רבה

    מחבר/מראה מקום: יונה פרק ד פסוקים י-יא

    ויאמר ה': אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו, ולא גִדלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד, ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים עשרה רִבּו אדם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה?

  • מצוות פריקה

    מחבר/מראה מקום: שמות פרק כג פסוק ה


    "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאו,ֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ ? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּו"ֹ: ס

    מופיע בדפי לימוד:

  • איסור אותו ואת בנו

    מחבר/מראה מקום: ויקרא פרק כב פסוק כח


    "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד"

    מופיע בדפי לימוד:

  • איסור אכילת אבר מן החי

    מחבר/מראה מקום: בראשית פרק ט פסוק א ופסוק ד, דברים פרק יב פסוק כג

    בראשית פרק ט פסוק א ופסוק ד
    "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם... אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ, לֹא תֹאכֵלוּ:"
    דברים פרק יב פסוק כג
    "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:"

    מופיע בדפי לימוד:

  • מצוות שילוח הקן

    מחבר/מראה מקום: דברים פרק כב פסוקים ו-ז


     כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים, לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:
    שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָך,ְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: ס

    מופיע בדפי לימוד:

  • איסור חרישה בשור ובחמור

    מחבר/מראה מקום: דברים פרק כב פסוק י

    לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:

    מופיע בדפי לימוד:

  • לא תחסום שור בדישו

    מחבר/מראה מקום: דברים פרק כה פסוק ד

    לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ:

    מופיע בדפי לימוד:

  • שימור המין

    מחבר/מראה מקום: ויקרא פרק כב פסוק כח

    וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:

    מופיע בדפי לימוד:

  • שמות לחיות

    מחבר/מראה מקום: בראשית פרק ב פסוקים יט-כ

    וַיִּצֶר ה’ א-להים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

  • יודע צדיק נפש בהמתו

    מחבר/מראה מקום: משלי פרק יב

    יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי.

  • חמור שנאך

    מחבר/מראה מקום: שמות כג פסוק ה

    כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו.

    מופיע בדפי לימוד:

תנ"ך


  • התחשבות בצרכים פיזיים

    מחבר/מראה מקום: גמרא, בבלי ברכות דף מ עמוד א

    דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך', ואחר כך  'ואכלת ושבעת' (דב' יא 15).

  • האדם נותן שמות

    מחבר/מראה מקום: בראשית רבה (וילנא) פרשה יז סימן ד

    אמר ר' אחא בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם, נמלך במלאכי השרת, אמר להן נעשה אדם, אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להן חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם את הבהמה, ואת החיה, ואת העוף, אמר להם זה מה שמו ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם, אמר לו זה מה שמו, אמר זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל, ואתה מה שמך אמר לו אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה, ואני מה שמי, א"ל לך נאה להקראות אדני שאתה אדון לכל בריותיך.

  • דוד רועה צאן

    מחבר/מראה מקום: שמות רבה (וילנא) פרשה ב סימן ב

    [ובמה הוא בוחנו במרעה צאן], בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנא' (תהלים עח) ויקחהו ממכלאות צאן, מהו ממכלאות צאן כמו (בראשית ח) ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הה"ד (תהלים עח) מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו, ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן,
    אמרו רבותינו כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא עיף אתה הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה.

  • הבעל שם טוב כשוחט

    מסופר על הבעל שם-טוב הקדוש, כשהיה צדיק נסתר, התפרנס משחיטה. לאחר שעזב את הכפר, הגיע שוחט חדש. יום אחד הביא המשרת הגוי של אחד היהודים תרנגולת. בעוד השוחט משחיז את סכינו, החל הגוי לצחוק: "אתה מרטיב את הסכין במים?!" קרא. "וכי מה אעשה?" שאל השוחט. השיב הגוי: "ישראליק (הבעש"ט) היה בוכה בשעה שהשחיז את הסכין ומרטיב אותו בדמעותיו!"

חז"ל


  • איסור אכילת בשר-פשוטו של מקרא

    מחבר/מראה מקום: פירוש רמב"ן לבראשית א כט

    אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו. והוא פשוטו של מקרא: והיה זה, מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה. והכתוב אומר 'מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ' (קהלת ג כא).

  • אהבה וחמלה

    מחבר/מראה מקום: יוסף אבן כספי, משנה כסף, פירושו לדברים כב ה

    "כי תאוה נפשך לאכול בשר", שלא נהרגם ללא צורך, רק לאכול,

    אחרי שטבע האדם כן חייב שיתאוה לבשר, כי עיקר הכונה היה שלא נאכל בשר, כי יספיקו לנו הצמחים.

    ולכן בבראשית לא הותר לנו רק (אלא) עשב השדה, ואחר המבול נתפשט אכילת בעלי חיים שהוא כאלו נאכל אבינו, כי הוא סוגנו הקרוב.

    ולכן צותנו התורה לחמול עליהם כמו שזכרנו מצות 'אותו ואת בנו' [וי' כב כח], וכן 'לא תבשל גדי בחלב אמו' [שמ' כג יט ועוד], וכן 'כי יקרא קן צפור לפניך' [דב' כב ו].

    ואלו יכלה התורה למנענו יותר, היתה עושה אבל כי היות קורבתנו לסוג החי מעטה מקורבתנו למין המדבר, חלשו ומעטו במצות באהבתו ובחמלתו.

  • לא לעקור המין

    מחבר/מראה מקום: רמב"ן דברים פרק כב פסוק ו

    כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא:

  • צער בעלי חיים

    מחבר/מראה מקום: רמב''ם, מורה נבוכים ג:מח

    וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא בנחירה ולא יחתך מהם אבר כמו שבארנו, וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב"ח, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם, והיה זה הדין מיוחד בשור ושה, מפני שהם מותר לנו אכילתם מן הבייתות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם את הולד, וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה, ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם.

    מופיע בדפי לימוד:

חכמי ימי הביניים


  • וירדו בדגת הים


    הרש"ר הירש, בראשית א- ד"ה וירדו:


    .. הרי משמעות 'רדה ב-': להשתלט על עצם, מבחינה מסוימת על מהותו. ואכן, זה מעמדו של אדם ביחס לבעלי החיים:תפקידו איננו להכניע כלה את כולם. אולי יש בחינות לארץ וליצוריה, המופקעות מתחום שלטוננו; מבחינות אלה הרי הם תכלית לעצמם. אך תפקידו של אדם לרדות "בם"- לא "אותם"; עליו להפעיל את שלטונו בכל בעלי  החיים, בהם ובארץ עצמה; ... אם ישלוט ביצורים כ"אדם" –בצלם אלוקים ובדמותו- ברצון יקבלו עול שלטונו; שלטונו איננו שעבוד והשפלה, אלא עילוי להם ושיתופם בחירות האלוקית.

    מופיע בדפי לימוד:

  • בשר תאוה

    מחבר/מראה מקום: הב קוק, חזון הצמחונות והשלום

    ד. בשר תאוה
    בבא היתר התורה לאכילת בשר, אחרי קדושת המצות במתן תורה, האריכה בהצעת הדברים: (דברים יב,כ) "ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר". יש כאן גערת-חכם נסתרת והערה גבולית. כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בע"ח, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם, שע"כ לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה, שזהו כמפורש, שבבא התור של מצב המוסרי האנושי לשקץ בשר בע"ח, מפני הגעל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאוה כלל נפשך לאכול בשר ולא תאכל,

  • מצוות כיסוי הדם והשחיטה

    מחבר/מראה מקום: הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום

    טו. מצוות כיסוי הדם והשחיטה
    כיסוי דם החיה והעוף היא כמו מחאה אלהית, לעומת ההיתר התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כ"א) ונפשו זאת אומרת אוכלה בשר כי תאוה לאכל בשר (דברים יב, כא), וגם אוכלת בשר בכל אוות נפשה, באין שום רעיון של התנגדות פנימית, מצד רגש הטוב והצדק, אמרה תורה: כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך, אע"פ שלא הגיע האדם עדיין למדרגתו הראויה לו, לתן למוסר נשגב כזה מהלכים בחיים המעשיים בפועל, ולא בא עדנה עד גבול החסידות של ההערה השכלית הזאת, להשכיל ולחוש יפה שאין ראוי לטול חייה של כל נפש חיה ומרגשת מפני צרכו ותאותו. אמנם הפעולות האלהיות, המצות, תעשינה דרכן לעשות את ההכנה המוסרית שתוכל לצאת אל הפועל בבא עתה.

  • משפט השימוש בחלב וצמר

    מחבר/מראה מקום: הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום

    השימוש בדברים שהם קנינו הטבעיים של בעה"ח, אפילו בשעה שאין האדם נוטל על ידם את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת וצמרה של הנגזזת, הנה נזרע אור זרוע בתורה האלהית שתצא צמחה בתור ההערה השכלית היותר עדינה, שגם באלה יש צורך לרשמי הדרכה ורגשי מוסר יקרים לאות, שכ"כ יהיו רמים וקדושים עדינים ושלמים החיים עד שההשתררות היתירה באין כל רגשי משפט ומוסר - שהאדם בחולשת אהבת עצמו העוברת כל גבול נגש אל הפרה העניה, ואל הרחל הנאלמה ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה - לא תתאים עם ההערה השכלית הבאה בעקב התמלאות ההערה התורית שתופיע בעולם, מחוזק ההכרה של דרכי ד' וכבוד שמו, שתתנשא בכח האהבה הטהורה והקדושה.
    ראוי אמנם להכיר שאין כאן פגם מוסרי אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל ע"י זה משאו, ועכ"פ לא יצר לו ולא יזיק לו, אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתים הטבעיים, הכבש עצמו צריך לו, אז ראוי מצר ההערה השכלית להכיר הדבר בתור גזל משפט הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש. וכן הדין עם החלב הנחלב, ראוי ג"כ לתן מקום שתצא במועדה הרשימה הראויה שיש יחש אמנם ללקיחת החלב מבעלי החיים עם לקיחת חייו ובשרו ממנו, דהיינו בשעה ואופן המצערו והמונע ממנו טובה ותועלת עצמית טבעית נאותה לו.

  • קיום המין

    מחבר/מראה מקום: ספר החינוך מצוה תקמה, מצות שלוח הקן

    לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר [דברים כ"ב, ז'], שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.
    משרשי המצוה לתת אל לבנו שהשגחת הא-ל ברוך הוא על בריותיו במין האדם בפרט, כמו שכתוב כי עיניו על כל דרכי איש וגו', ובשאר מיני בעלי חיים במינין דרך כלל, כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים, כי בהשגחת החי וקיים לעד ברוך הוא על הדבר ימצא בו הקיום, ובהניח האדם דעתו על זה יבין דרכי ה' ויראה כי המשכת קיום המינין בעולם שלא כלה ואבד אחד מכולם מביצי כנים ועד קרני ראם מיום שנבראו הכל במאמרו וחפצו על זה...

    מופיע בדפי לימוד:

  • צער טבעי

    מחבר/מראה מקום: שו"ת משנה הלכות חלק ד סימן רלט ד"ה וגדולה מזו

    וגדולה מזו הקפידה תורה עלינו שלא לצער בהמות לא רק זאת צער גופני אלא אפילו צער נפשי אף שאין להם לבהמות דעת מכל מקום, צער טבעי אית להו וצותה התורה שלא לאכול אבר מן החי ונתנו ז"ל הטעם כיון דאסור לצער בעלי חיים ואין לך צער ואכזריות גדולה בעולם מזו שיחתוך אבר או בשר בע"ח בעודנו חי לפניו ויאכלנו לעיניו עיין חנוך מצוה תנ"ב ובספרי סמ"ה שם, וגזרה חכמתו יתברך שמו שלא לחרוש בשור וחמור יחדיו וה"ה לכל ב' מיני בהמות שאחת היא טהורה ואחת היא טמאה ולאו דוקא חרישה אלא ה"ה לכל מלאכה שאסור לעשות והטעם היות דכח השור גדול מהחמור ואם יזווגם בעבודה יצטער החמור הרבה וצעב"ח דאורייתא עיין בספרי סמ"ה מצוה תק"נ והחינוך מצוה הנ"ל כתב דידוע שיש למיני הבהמה והעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינן מינן וכל שכן לעשות עמהם מלאכה וכמו שאנו רואין בעינינו באותן שאינן תחת ידינו כי כל עוף למינו ישכון וכל הבהמות ושאר המינין ג"כ ידבקו לעולם במיניהם ויש בזה צעב"ח אם יזווגם שני מינים וסיים וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם כמו צדיק ורשע והנקלה בנכבד שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינן בעלי שכל כ"ש בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם עכ"ל.

    מופיע בדפי לימוד:

חכמי הדורות האחרונים


  • והנה טוב מאוד

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם וגו' " (בראשית א', כ"ח)

    ומה עניין דבר האלהים לחיות בתורת האדם? אלא ללמדך שבזמן שהאנושות מכחידה חיות הרי היא פוגעת בברכתו של הקב"ה וכביכול פוגעת בו עצמו. משל למה הדבר דומה – למלך שבירך את עבדיו שיצליחו בעסקיהם ויפתחו ממלכתו, בא האחד והכה את השני ופגע בפרנסתו, וכי לא במלך עצמו הוא פוגע? וכן הוא אומר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א', ל"א) מלמד שרק בשעה שכל הבריאה שלמה הרי היא טובה מאד.

     

    מתוך החוג לבישול

  • הולכים ובוכים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    הלכו הפרה, התרנגול והעכבר בדרך והיו בוכים, פגשו את הכלב, התוכי והחתול שהיו הולכים ומשחקים.

    שאלו אותם: מה זכיתם שלא הורגים אתכם בני האדם, שלא הופכים אתכם לתעשייה בתוך לולים צפופים ולא מבצעים עליכם ניסויים, ולא עוד אלא שקוראים לכם בשם, דואגים למזונכם ובריאותכם ומוציאים אתכם לטיולים, וכי מעולים אתם ממנו? והרי לכולנו קרא אלהים "נפש חיה" שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית א', כ"ד).

    אמרו להם: אכן אין אנחנו מעולים מכם לפני האלהים, אלא שאותנו קורא האדם 'נפש חיה' וכך מתייחס אלינו ואתכם אין הוא קורא "נפש חיה" ואין הוא מתייחס אליכם אלא כאל בשר או חפץ ואמרה התורה "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (בראשית ב', י"ט).

    הללו המשיכו ללכת ולבכות והללו המשיכו ללכת ולשחוק.

     

    מתוך החוג לבישול

  • בורא נפשות

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

     בראשית ט', ג': כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת


    נאמר לנח ובניו "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל". מה אתה שומע מכאן?

    שכל עת שיתאווה האדם לאכל בשר ישלח ידו ולקח ואכל ואין כאן כי אם סיפוק צרכיו. ואילו לבני ישראל נאמר: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כ"ג, שמות ל"ד, דברים י"ד) ועוד "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים... וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כ"ב, ו'-ז') וכן הוא אומר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" (שמות כ', י"ב)

    שומע אתה מכאן קולו הפנימי של החי, אשר האדם מישראל מצווה להקשיבו ולא להשתיקו בשאון תאוותו.

    ומה שומע הוא? "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט', ו') מה הוא רחום אף אתה רחום ולא תהיה כבהמה אשר אינה מבחינה בין עשב לעשב ובין נפש לנפש.


    מכאן אמרו – לא יברך אדם על בשר, דגים, חלב וביצים "שהכל נהייה בדברו" לפי שאין הוא מבחין באכילתו בין חיים לדומם. אלא  מה יברך? הווה אומר: בתחילה - "בורא מיני נפשות" ולבסוף – "בורא נפשות רבות להחיות בהם נפש כל חי. ברוך חי העולמים". 


    ומפני מה נהגו העולם לברך עליהם ברכת שהכל? לפי שחושבים העולם שהבשר גדל קפוא בתוך קופסא על מדפי הסופר ואין הם רוצים לדעת שהינו נפש חיה ככתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ" (בראשית א', כ"ד).

     

    מתוך החוג לבישול

  • מזון מן החי

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    באו התרנגולות לדין מול האדם בבית דין של מעלה. אמרו: אמנם הותרנו לאדם באכילה שנאמר: "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית ט', ג') אך אדם זה משעבד ומאמלל אותנו. כולא הוא אותנו בכלובים צפופים, מעוות את הגנים שלנו וגורם לנכויות ומחלות, מוביל אותנו בתנאים קשים, מכה, בועט ומחשמל, סובלים אנו מקור וחום קיצוניים ומתבוססים אנו בצואה ובשתן של עצמנו, מפטם הוא אותנו במזון משמין ועתיר בהורמונים ועוד ועוד.

    קפץ האדם ואמר: רשאי אני! שנאמר "ורדו בדגם הים ובעוף השמים" (בראשית א', כ"ח). והרי על אדם באדם הוא אומר "אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תרדה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כ"ה, מ"ו), מכאן שומע אני שבחיות רשאי אני לרדות בפרך! החלו התרנגולות בוכות, הביאו את האריה שיעיד בעדם. אמר האריה: אמנם חיה טורפת אני אך אכילתי היא חלק מגלגל החיים, אינני גורם לסבל של חיים שלמים אלא טורף כשצריך. קפץ האדם וענה: עליך נאמר "הישאג אריה ביער וטרף אין לו" (עמוס ג', ד') ללמד שאין אתה מטיל אימתך אלא בשעה שבא אתה לאכול, אך עלי נאמר "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט', ב') ללמד שרשאי אני לרדותם בפרך בכל ימי חייהם! בכו התרנגולות ובאו לפני חווה, אם כל חי.

    אמרה חווה לאדם: אמנם שורת הדין עמך אך אנא ממך רחם על בני! ויש אומרים שאמרה לו: הרבה מצוות נתנו על מנת שתחוס על החיות – שחיטה וכיסוי הדם, עזוב תעזוב, שילוח הקן ועוד, אע"פ שהתירה לך תורה לאכול חיות עשה זאת במינון ובמיעוט סבל, עשה זאת כחלק מגלגל החיים ולא בשבירה שלו.


    מכאן אמרו: לא יגדלו חיות לבשר (ולא לחלב ולביצים) באופן הגורם לחיות סבל רב. וכי אפשר הדבר? והרי בשביל בשר בכמות רבה צריך האדם לפטמם ולהאכילם בהורמונים ואנטיביוטיקה ולהתערב גנטית ועוד ועוד! לפיכך מצווה למעט באכילת בשר. ויש הנוהגים לא לאכול בשר אלא בשבתות וימים מיוחדים ותבוא עליהם ברכה. נמצאת אוכל בשר במידה ובכך ממתן את כוחות תעשיית הבשר אשר גורמת לסבל רב לחיות מרגע היוולדם עד רגע מותם.

     

    מתוך החוג לבישול

  • ברית עולם

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    בראשית ט', י"א: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ:


    ברית מוזרה היא זו - הקב"ה התחייב, האדם מה התחייב?!

    אלא קרא כך – "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" ברית זו מה היא? "וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל" זו התחייבות האדם שלא יכחיד חיות, "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" זוהי התחייבותו של הקב"ה שאם כך האדם עושה לא יביא עוד חורבן לעולם. וכן אתה מוצא לפני המבול (ו', י"ח-י"ט) -  "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ" ברית זו מה היא? "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ" זו התחייבותו של נח, "וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ" זוהי התחייבותו של הקב"ה, שבזכות מצווה זו יזכו נח ומשפחתו להנצל.

     

    מתוך החוג לבישול

  • דמו לא תאכלו

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    בראשית, ט', ד': אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:


    וכל כך למה? הווה אומר "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא" (ויקרא י"ז, י"א) ללמדך שאסור לו לאדם לפגוע בנפש לפי שפוגע בחיי-החיים, שכינתא עילאה. ואומר: "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים ט"ז, י"ב) לפי שגם בשעה שניזון האדם מהחיים, אין לו באמת נגיעה בהם והוא מחזירם לאמא אדמה. ובשעה שאדם שוחט, מקבלת חווה, אם כל חי, את הנפש הבאה אליה בדמעות שנאמר: "תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" ואומר: "עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם"  (איכה א', ט"ז). ומתכללת הנפש בנשמת העולם, בעץ החיים אשר בתוך הגן, וקרויה: "נִשְׁמַת כָּל חַי" (תקוני זהר, פ"ז) וכן הוא אומר: "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת י"ב, ז').

    לכך תוקנה ברכת "בורא נפשות"  : על הבשר, הדגים, הביצים והחלב הוא אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מיני נפשות". ולבסוף מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא נפשות רבות, להחיות בהם נפש כל חי, ברוך חי העולמים"

     

    מתוך החוג לבישול

  • כיסוי הדם

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    ויקרא י"ז, י"ג:  וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:

    למה ציוותה התורה על כיסוי הדם? לפי שהדם זועק מהארץ כפי שנאמר: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד', י') ומשאיר הוא כתם על האדםה.

    דבר אחר - לפי שנאמר: "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים י"ב, כ"ג) והנפש פנימית היא מכוסה. ויש אומרים - קבורה היא לחיה לפי שבשרה נאכל, לפחות דמה יהיה קבור בארץ.

    אחרים אומרים  - כפרה היא שנאמר: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא י"ז, י"א) וכן הוא אומר: "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יקוק אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל" (דברים י"ב, כ"ז) וכיוון שאין מזבח הוא אומר: "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים י"ב ט"ז). אמרו להם – כבר נאמר: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר ל"ה, ל"ג).

     

    מתוך החוג לבישול

  • מי יאכילנו בשר


    במדבר י"א, ד': וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:

    במדבר י"א, י"ב: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק:

    השוו משה והתורה את עם ישראל לתינוק. מה תינוק זה יש לו רק את עצמו ואת צרכיו ורואה את כולם כמשרתיו, כך ישראל - חישבו את הקב"ה לבעל המסעדה ואת משה למלצר ואת הבהמות, העופות והדגים, אשר עליהם נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ", לתפריט, לאוכל אשר אין בו רוח חיים. 

     

    מתוך החוג לבישול

  • עדיין הם מתאווים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

     במדבר י"א, כ"א: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

    בשעה שאמר משה מילים אלו בכתה חווה, אם כל חי, ואמרה: נתנבא משה ולא ידע מה נתנבא. שעתידים ישראל, יחד עם אומות העולם, לאסוף כל צאן ובקר שיש בעולם ולצוד כל דג שיש בים על מנת לאוכלם. ולא יספיק להם עד שיפטמו אותם ויגדלו אותם בצורות לא טבעיות ויעוותו את גופם ועדיין לא יספיק להם.

    וכל זאת למה? לפי ש"אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ" (מִדְרָשׁ רַבָּה, קהֶלֶת, סֵדֶר א) ונאמר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (ויקרא י"א, ד') ואומר: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (ויקרא י"א, ל"ד) ללמדך שמתו ועדיין הם מתאווים.

     

    מתוך החוג לבישול

  • האם והבנים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    דברים כ"ב ו'-ז': כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:


    קוראת התורה את הציפור "אם" ואת הביצים או האפרוחים "בנים" ללמדך שאין החיות חפץ היושב ומחכה לשימוש האדם אלא שגם בהם יש נפש חיה וגם בהם יש דאגה של אם על בניה. וכן הוא אומר: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כ"ב, כ"ח), ואומר: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כ"ג, שמות ל"ד, דברים י"ד).

     

    מתוך החוג לבישול

  • שילוח הקן

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    למה ציוותה התורה על שילוח הקן? משום שמרחמת היא על הציפור! אם כך, למה מתירה לקחת את הבנים, שנאמר: "וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ"? אלא שאינה דואגת לציפור כי אם דואגת לאדם ורוצה לחנך אותו לרחמנות. אם כך, סוף סוף מכילה רחמיה אף על החיות!

    למה התירה לקחת הבנים? וחוזר הדבר חלילה. משל למה הדבר דומה? לאמא שלקחה את ילדיה לבית אבות והיו רוקדים ומשחקים עם הזקנים. וכי את טובת הזקנים הללו מבקשת? אלא שרוצה לחנך ילדיה שיהיו גומלי חסדים, וכך יהיו מרבים טובה בעולם גם לזקנים וגם לשאינם זקנים. כך התורה, לא לציפור זו בלבד היא דואגת אלא לחינוך האדם.

    ומה מחנכתו? שיהא רחמן על אנשים ועל חיות וירבה טובה בעולם. בשל כך אמרו חכמים: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו. ולמה? לפי שמטיל קנאה במעשה בראשית (ברכות ל"ג, ע"ב) לפי שלא רק על הציפור מרחם הקב"ה אלא על הבריאה כולה שנאמר: "טוֹב יקוק לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמ"ה, ט'). סוף סוף, למה מתירה לקחת הבנים? אלא שמתירה בלבד אך אינה מצווה לקחתם! אם עוד לא רחמן - יקח, אם כבר רחמן - לא יקח.

     

    מתוך החוג לבישול

  • מגוון מינים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    למה ציוותה התורה על שילוח הקן? לפי שהלוקח אם על בניה כאילו מכרית המין ההוא מן העולם * . וכן הוא אומר בנח: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל" (בראשית ט', י"א). "אִתְּכֶם" – אני ואתם יחד נקיים הברית ונדאג שלא יכרת כל בשר.


    *"...שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא. והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא..." (רמב"ן בפירושו על דברים כב)

     

    מתוך החוג לבישול

  • נח בתיבה

    מחבר/מראה מקום: מדרש תנחומא, בובר, פרשת נח סימן יד

    כל אותם שנים עשר חודש שעשה נח בתיבה לא טעם טעם שינה, לא נח ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה והעופות, שבשין לפילין וזכוכית לנעמה, ויש בהמות שאוכלות בשתי שעות בלילה, ויש אוכלים לשלש.

  • חזון הצמחונות

    מחבר/מראה מקום: אגרות הראי"ה , הרב אברהם יצחק הכהן קוק

    כל זמן שהמעמד המוסרי של האדם מכל צדדיו, בין מצד חלישות החומר שהיא תולדה ישרה יוצאת מהחולשה הפגעים האנושיים ככללם, תולדות נאמנות הנה מעוונותינו ועוונות אבותינו, נצרכים הם לבל ירום לב האדם בגאותו, לבלע ולהשחית כל קושט ודת, לנאץ כל קֹדש, כל צדק ויושר, בין מצד עצם מדרגת המוסר הנמוכה שלא הגיע זמנה כלל להיות אפילו רשאה להטפל עם הצד המוסרי של משפטי בעלי חיים, ע"כ כל אותו הזמן הגדול והארוך שהאדם עודנו נזקק ונדרש לאכילת בשר, לזביחת בעלי חיים לצרכיו, כל הזמן שעוד יש חפץ בהחזקת החיץ המבדיל בין האדם ובין יתר החיים, מצד צורך שמירת מעלתו המוסרית שלא תתחבל ותתטשטש - כל הזמן הזה כמה מגונה יהיה, וכמה שפלות ערך והריסת מצב של התרוממות הנפש תביא לאדם דליגה פחזנית כזאת...

  • האדם- סיכום של הטבע

    מחבר/מראה מקום: הרב עדין אבן ישראל שטינזלץ, "טבע", מתוך: - Simple Words .

    לעיתים קרובות, מסיבות או משום שאנחנו יהירים ואגוצנטריים, התפיסה העצמית שלנו נפרדת משאר הבריאה. אנחנו מדברים על "האנושות" ו"הטבע" כאילו אנחנו קיימים באופן אחד בלבד, ושאר העולם קיים באופן אחר. הדיכוטומיה בין האדם לטבע אינה פשוטה ואינה מדויקת. אמנם הטבע ללא נוכחות אנושית היה נראה שונה לחלוטין; ועם זאת בעוד שהאנושות היא ייחודית ומיוחדת, היא עדיין חלק מהטבע. בין אם נגדיר את הטבע ככלל הקיום, או כסדרה של החוקים השליטים זו אנחנו בכל אופן כלולים בו...

    ניתן לסכם את העניין באגדה עתיקה. כאשר הקב"ה ברא את האדם, הוא אמר, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א', כ"ו). באופן מסורתי מפרשים את הפסוק כדיבור א לוקי אל המלאכים. אם כך, התכנית לא הייתה מוצלחת; איננו כמו המלאכים כלל וכלל. לפי פירוש אחר, א לוקים דיבר אל הבריאה כולה, לטבע כולו. במקרה זה, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" משמעותו "כל אחד יתרום את תרומתו". השועל והיונה, הנמר והכבשה, העכביש והדבורה כל אחד תרם חלק קטן כפי שגם תרמו המלאכים והשטן.

    בני האדם ממשיכים להכיל את כל החלקים הללו. יש מי שהוא שועלי יותר, יש מי שדומה יותר לכבשה, אך ביחד אנחנו כוללים בתוכנו את התכונות המצויות בטבע כולו. באופן זה, אנחנו סיכום של הטבע, וכוללים בתוכנו את המיקרוקוסמוס של היקום. איכשהו עלינו ללמוד מכל השותפים שלנו, ואולי להתפלל שהחלק הנוסף הזה "הניצוץ האלוקי" שנתרם על ידי הקב"ה יסייע לנו לבחור בטוב.

  • מזון ומוסר מהתורה

    מחבר/מראה מקום: עינט קרמר, המאמר "צמ-ח-וני" באתר טבע עברי

    אנו חיים היום בחברה בה קל מאי פעם להשיג מזון - פשוט הולכים למרכז הקניות הקרוב למקום מגורינו וקונים כל אשר תאווה נפשנו. לצד הקלות ברכישת מוצרי המזון, ישנה הרחקה (מכוונת) בינינו ובין הידע על המחיר המוסרי, הסביבתי או החברתי של העלאת המזון על צלחתנו. מה אנו יודעים, למשל, על השכר של הפועלים שקטפו את פולי הקפה שאנו שותים בבוקר, על התנאים בהן חיות התרנגולות המספקות לנו את הביצים לחביתה, או את מספר הק"מ וכמות זיהום האוויר שנדרשה להובלת האגוזים החביבים עלינו לישראל?

    התורה הציגה לפנינו את התובנה כי אנו מושפעים מן האוכל שאנו אוכלים. מציאות ימינו מוסיפה כי אנו משפיעים על העולם בעזרת אותה בחירה ממש. למידת עומק של המצוות הקשורות לאכילה, בשילוב עם ידע אודות תעשיית המזון העכשווית, יאפשרו לנו לבחור כיצד לתקן עולם ובו בעת לעסוק בתיקון המידות. 

  • לראות את הטוב ואת הרע

    מחבר/מראה מקום: תהילה סולטנה שפר, מתוך המאמר "לראות, לראות, לראות" באתר טבע עברי

    במסכת ברכות (נט ב) מציעים חכמים פתרונות שונים, דרכים להודות על השפע. יותר מכולם אהובה עליי הברכה שמציע רב יהודה: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". רב יהודה עושה כאן פעולה ייחודית, בתוך ההצפה הגדולה של הגשם היורד, בו לא ניתן לראות פרטים כלל, רב יהודה עוצר את הזמן ומביט בכל טיפה וטיפה הנוחתת על האדמה. כמו ניאו ב"מטריקס" לרב יהודה יש את הכוח להתבונן בדברים ולראות כיצד מורכבת המציאות מאינסוף פרטים. המבט של רב יהודה הוא מבט אוהב, מבט מודה, אבל ניתן לחשוב איך בהזדמנות אחרת מבט המבחין בפרטים יכול גם להיות ביקורתי עד כדי שיתוק.

    כאשר אנחנו מתבוננים במצוקה בה אנחנו חיים במציאות העכשווית, אנושות שהפנימה את החוצץ בינה לבין הטבע מבלי לבחון את הצורך הפיזי הממשי שלנו בטבע, קשה לעיתים לראות את הטוב. אנחנו חושבים – עדיף לא לראות. אם נראה את הדוב המורעב למה זה יועיל? אם נראה את האישה העקרה שנפגעה מתעשיית הטקסטיל, האם באמת נוכל להפסיק לקנות בגדים? לכאורה עדיף ללקות בעיוורון חלקי- לראות את הטוב ולהתעלם מהרע. לשמוח על הגשמים שכעת יורדים ולשכוח מהבצורת שקדמה. רבי יהודה מלמד אותנו על כוחה של הראייה, כדי להצליח לראות באותה רמה שרבי יהודה מסוגל לראות אנחנו נדרשים לתרגל לראות. אם נרצה להודות על כל טיפה וטיפה עלינו לראות קודם - כל רגב אדמה צמא. לכן בכל המציאויות שהם חלק מחיינו, המציאות האישית, המציאות הלאומית, העולמית, הסביבתית, אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים. להודות היכן שיש להודות ולְבַכּוֹת היכן שיש לְבַכּוֹת. אולי בכוח הראייה נוכל גם לתקן את הדורש תיקון.

הגות


  • אררט/ דן פגיס

    אררט/ דן פגיס
    כשכל ניצולי התיבה פרצו ליבשת
    ובשמחת ערבוביה
    פטפטו, שאגו, הריעו לטרף
    געו לפריה ורביה
    ומעל לראשם רומזת הקשת
    שקץ לא יהיה עוד –
    בא הקץ
    על הדגים חסרי הדאגה שחיו
    על חשבון האסון כספסרים גמישים;
    עתה על פני אדמה מתקרשת
    פרועי סנפיר נלכדו
    ובפה פעור טבעו באוויר.

  • בשורה

    מחבר/מראה מקום: ברק דרורי

     
    א.    בשרתי בשורה ובראתי עולם.
    עומד מנגד, מרוצה.   
    שלם.
    מלא בכול טוב, בחיים מלאים ורעננים.
    מעניין, הומה. שוקק ומשתוקק.
    לאחוז בכול. ללא גבולות.
    לאינסוף רוצה לצמוח וטפס אל על.
    באין משים לב, מרוב-רוב יש משחית.
    תשוקה חזקה.
    אכילה גסה. נוטפת ריר, גס. לא רצוי.
    רוצה אני אותו והוא אותי.
    יחסיי ידידות חמים, קירוב רצונות.
    מקווה אני לעידון לאיזון בחיים.
    התאכזבתי, נהניתי, ערגתי, כעסתי. אהבתי
    יצירה שלי. ילדה שלי. בשורה שלי.



    ב.    תשוקה גברה, בעליון. בפאר יצירתי.
    בשר ודם הוא, תאווה מפעפעת בקרבו
    מה אעשה לו על תשוקתו?
    אעניש, אעביר, אסלח. אכסה?
    היחסה הפאר תשוקתו, תשוקתי, תשוקתנו?
    תאווה זורמת בעורקיו, קשה וחריפה.
    מקום אין לה בעולמי. באיזון יצירתי.
    אפריד לכאן ולכאן.
    תשוקה בקטנה עומדת על משקל העולם.
    גדולה לא בעולמי. בזויה בעיני.
    מתחת לאדמה, שיכסה הדם.
    לא כאן לראותו ולא קל.
    איזון בישרתי. בישרתי בשר.
    זכור זאת פאר היצירה. זכור והישמר

     

    מתוך החוג לבישול

  • אדישות

    מחבר/מראה מקום: רז קרופפלד

     
    א.    דורך על קרקע קשה
    עזובה היא הארץ
    אשה
    נעדרת כל רגש
    תחושה
    שאינה מקשיבה
    רק הופכת היא
    ומקשיחה, מכחישה
    את גבה מכופפת
    לקול נעלי הכבישה
     
    ב.    אנשים רעי לב
    נערים הם בעצם
    עוורים מגודלים מהלכים
    לא שומעים את קולה
    משחקים בפיסות אדמה
    נדל"נית אדישה
    נאטמת בקצב
    נסתמת בעצב.

    ג.    הולך משתאה
    מצמצם את עיני
    משתדל לא לראות
    לא להיות משונה
    מחייך כשצריך
    משתתף במסיבת זוללי
    הבשר במחירי סוף עונה
    לועס בבושה
    מברך בלחישה.
     
    ד.    מחפש את חלקת השלוה
    המקום בו שוררת
    אחווה
    צניעות מבוררת
    ללא מריבה
    ללא שכחת כל דבר
    שהיה פעם חי או שמר
    בקרבו בתוכו איזה
    סוג משונה מיוחד של
    אוצר

     

    מתוך החוג לבישול

  • לכסות

    מחבר/מראה מקום: יאיר דביר


    א.    זה כמו לבקש סליחה
     כמו לשים משקפי שמש בהלוויה
     שלא יראו את הדמעות
     מותר וכדאי וצריך
     אבל נשאיר פינה קטנה,
     מלוכלכת,
     זכר לחורבן

    ב.    זה כמו לשקר לאמא
     כמו לעצום עיניים ליד קבצן
     ככה בטוח לא יהיו דמעות
     מותר וכדאי וצריך
     אז נעבד ונטחן ונקפיא,
     בסטריליות,
     שלא יהיה זכר
     לחורבן

     

    מתוך החוג לבישול

  • רחשי תאווה

    מחבר/מראה מקום: יואב שמלה


    אם תחפרו באדמה תמצאו מטמון- דמים רבים,
    דמים מגוונים שנמצאים כולם מתחת
    לפני האדמה כבר יש חיים
    הנפש מכוסה וממשיכה להפעים
    והאדמה האדומה נרעדת לעיתים
    דמוי צעקה, דמוי זעקה דוממת
    לוחשת לנו דם מכוסה איננו מת
    הבשר בין השינים והתאווה מסמאת את העיינים
    ובין השניים באופן מקרי
    הפנים הזזות בניסיון פיצוח האיל והצבי
    ונפשכם עדיין כמהה  והעיסוק בבקר גירה והריר גבר
    אל תדאגי נא תאווה, מתארגנת עלייה למקדש מחר

     

    מתוך החוג לבישול

  • קול

    מחבר/מראה מקום: מתתיהו קאהן

    "לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמע..." (קהלת א', ח')
    אם ביער ייפול עץ, גם אם תאמרו לי אחרת
    חבטתו תעלה קול עמום ועננת אבק סביבו תגאה
    ואם יילקח מחיק אימו גור תם בראשית ימיו
    גם בלא דמע ובלא קול, אמן הוא לי כי זעקה בכל עולם זועקת
    וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף
    אין בכוח שתי אוזניי לשמוע אך אין זה מכהה בכהוא זה
    מהדיו מהודו

     

    מתוך החוג לבישול

  • רשימות

    מחבר/מראה מקום: מתתיהו קאהן

    אדם בא מעפר
    ומשיב הכל לעפר
    הזהו אדם
    הזהו הדם

    אדם מן האדמה
    דם מן האדם
    דממה מן הדם
    דממה שגם בעפר
    אי אפשר לקבור

    חי
    שוקק חיים
    אדם
    שותת חיים
    כאילו בשמו רומז
    א דם
    ארץ בחייך
    אל תכסי
    דמם

    והעפר כמו אמא טובה
    תכסה את בניה לפני השינה
    ברחמים בצער כל כך טבעי
    ושוב במן חוסר רצון תיתן חיים
    שוב בתקווה המעטה שנותרה
    ותכסה בפעם האחרונה מעשי בניה

    בריחה צינית
    בדיחה צינית
    כיסוי מתעלם

    התעלמות ובריחה צינית
    או כבוד אחרון במגע החרטה

    עמוק, הלוואי והייתי עמוק

     

    מתוך החוג לבישול

שירה ואמנות