חברים לדרך

שו"ת קיימות: מקורות

  • הזכות על משאבי הטבע של ישראל

    מחבר/מראה מקום: הרב יובל שרלו

    השאלה: (נכתבה במסגרת שו"ת אתר "מורשת")

    שלום כבוד הרב, בחודשים האחרונים אנו עדים למאבק חברתי רחב סביב משאבי הטבע של ישראל. המאבק על משאבי הגז צובר תאוצה, ומחרה אחריו מאבק נגד הפקת פצלי השמן בגולן. בשני המאבקים מקומם של חובשי הכיפות אינו מרכזי. שאלתי הינה כפולה. האחד - מה מעמדם של משאבי טבע הנמצאים בעומק הים או במעמקי אדמת הארץ? למי הם שייכים? ובכלל - כשמדובר באדמת ארץ ישראל, האין ``כללים מיוחדים`` לעניין הפקת רווחים פרטיים ממשאבי הטבע תוך כדי יצירת נזק סביבתי עצום? השני - האם אין מקום לקיים דיון ציבורי והלכתי גלוי בנושאים אלו, על מנת להענות לצו השעה? הפקת פצלי שמן בגולן, למשל, גורמת נזק סביבתי בלתי הפיך ועשוייה לפגוע אנושות באיכות החיים של התושבים שם. הייתי מצפה מאוהבי הארץ ומגיניה, שריבם מהם חובשי כיפות , להתגייס ללימוד מסיבי , עיסוק ומחאה בנושא. תודה

    התשובה:

    שלום וברכה. נושא משאבי הטבע לא נידון במסורת ההלכתית, בשל העובדה שהוא היה לא רלוונטי - לעם ישראל לא הייתה בעלות על מדינה כבר 2200 שנים, המודעות לנושאים סביבתיים לא הייתה גדולה, וכדו׳. לפיכך, אלו מההלכות המתחדשות בעת הזו, ואנחנו מנסים להבין על ידי היקש מנקודות אחרות מהי עמדת ההלכה ביחס לנושאים אלה. נראה פשוט, וכך ראיתי שכתבו כל פוסקי ההלכה שהתייחסו לעניין, כי הבעלות על אוצרות הטבע היא של האומה, ותפקיד השלטון לעשות את המיטב כדי שהאומה כולה תיהנה מפירות משאבים אלה. אם שלטון מועל בתפקידו ומוסר את הנכסים האלה שלא בצדק לאנשים פרטיים - הדבר הוא חלק משחיתות שלטונית, שעליה דיברו הנביאים דברים רבים. אני מבקש להדגיש כי בדברים אלה לא שללתי את העובדה שהשלטון ייתן זיכיון לגורמים פרטיים, כיוון שזו לעתים הדרך היחידה למצות את אוצרות הטבע, אולם על הזיכיון לעמוד בקריטריונים פשוטים של רווח משמעותי לזכיינים (כדי שירצו לפתח את האוצרות האלה) אולם לא מוגזם, ותחת ההכרה המתמדת כי הבעלות היא של האומה. קשה כמובן לקבוע את הקו - מהו רווח הוגן - אולם נראה לי שזה ניתן, כמו שאנו מוצאים בנושאים אחרים שיש בהם ניסיון לכמת (דיני אונאה לדוגמה). כאמור, גם לגבי הנזק הסביבתי אין לנו מסורת ארוכת ימים, אולם יש מעט מקורות שמטילים עלינו אחריות לסביבה, והדבר גם נראה מובן מאליו. גם כאן, צריך להיזהר מללכת לקיצוניות האוסרת כל פיתוח מאגרי טבע בגלל נזק סביבתי, אלא לנהוג בדרך שתאפשר מצד אחד ליהנות מפירות אוצרות הטבע האלה ומצד שני להזיק כמה שפחות. בוודאי שיש מקום לקיים דיון ציבורי והלכתי בכך, ואני עוסק בכך לא מעט. אולם צריך להיזהר מפופליזם. הרוצה להיאבק בנושא פצלי השמן בגולן צריך בראש ובראשונה לצייר ביושר את התמונה המלאה: מה הרווח מפצלי שמן ? עד כמה זה חשוב לקיומנו ? מהם הנזקים ? האם ניתן להתגבר עליהם וכדו׳, ואז לקבוע את עמדתו. כל טוב ויישר כוח

     

    בברכה

    הרב יובל שרלו

  • הסביבה והסביבה הדתית

    מחבר/מראה מקום: הרב רונן לוביץ, דעות 89, נאמני תורה ועבודה

    בתודעת האדם הדתי ישנו מדרג של הערכת פעילויות. ברובד העליון נמצאות פעולות הקודש, כגון תורה, תפילה וקיום מצוות ריטואליות שהחובה לבצען מוגדר בדרישות נוקשות של זמן, כמות וכו’; ברובד השני מצויות מצוות החסד שבין אדם לחברו דוגמת ביקור חולים, הסעדת נזקקים, ניחום אבלים, לווית המת וכדומה, שחשיבותן רבה אך קיומן גמיש יותר; ברובד השלישי פעילות וולונטרית חיובית ששייכת לעולם החולין, כגון חברות בוועד הבית, בוועדת הקליטה של היישוב או בוועד ההורים של בית הספר; וברובד הרביעי מצויות פעילויות חולין לשעות הפנאי. כאן, כמדומני טמון ההבדל בין שוחרי סביבה דתיים לחילוניים, כשאצל האחרונים הפעילות למען הסביבה נמצאת במרום העשייה החיובית, ואצל הראשונים העשייה הסביבתית משויכת בתודעה ובאתוס החברתי לרובד הרביעי או לכל היותר לשלישי. ההתייחסות הרבה של חז”ל לסוגיות הסביבה אמורה להנחות את האדם הדתי לראות אותם כברי חשיבות מספקת, כדי שהעיסוק בהם לא ייחשב כפעילות פנאי אלא יהיה בבחינת “בקשו פניי”. מקורותינו הקדומים צריכים לחברו אל הידע קיים כיום, לפיו בעיות הסביבה הן אקוטיות והרות גורל, ואלה ביחד צריכים לדרבן ולעודד פעילות סביבתית, ולזכות אותה בהערכה דומה לזו של פעילויות אחרות בתחום החברתי.

     

     [...]

    יש מקום בלא ספק לחבר בין ערכי היהדות לעקרונות הבסיסיים של תורות הסביבה והקיימות. תורות אלה מרבות לעסוק באחריותו של הפרט ליצירת עולם בר־קיימא, ויישומן מבוסס במידה רבה על העיקרון: “חשוב גלובלית, פעל מקומית”. סיסמה זו קוראת לכל אדם להגביל את הצריכה, לצמצם את השימוש בחומרים כימיים ובחומרים בלתי מתכלים, לצמצם את השימוש בכלי רכב פרטיים, למחזר, למנוע בזבוז של מים וחשמל ועוד. פעולות אלה תואמות באופיין לאתוס הבסיסי של המחשבה היהודית, לפיו הדרך לתיקון עולם עוברת במעשים הפרטיים של כל יחיד, וכי תיקון החברה דורש את תיקון המידות של הפרט, ואת יכולתו לוותר משלו. מושגי הקיימות שמכילים גם רעיונות של צדק חברתי, עזרה לחברות חלשות, הגבלת שימוש בנשק ועוד, תואמים לרוח היהדות. התפיסה היהודית שעל האדם למצוא את סיפוקו בעניינים שברוח ולא בצבירת נכסי חומר וטיפוחם, ושהוא צריך להיות גיבור הכובש את יצרו – יכולה לחבור בטבעיות לאתגרים ולבעיות הסביבתיים איתם אנו מתמודדים כיום.


    מופיע באתר נאמני תורה ועבודה

    מתוך המאמר

הגות