האדם והבריאה: מקורות

  • בריאת האדם בראשית א

     
    א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ...
    כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.  {פ} (בראשית פרק א)

    מופיע בדפי לימוד:

  • בריאת האדם בראשית ב


    ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע ה' אֱלֹקים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. ... טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.  יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹקים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

    (בראשית פרק ב)

    מופיע בדפי לימוד:

  • ברכי נפשי

    מחבר/מראה מקום: תהילים קד

    א בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ.
    ב עֹטֶה-אוֹר כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.
    ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם-עָבִים רְכוּבוֹ; הַמְהַלֵּךְ עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ.
    ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת; מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט.
    ה יָסַד-אֶרֶץ עַל-מְכוֹנֶיהָ; בַּל-תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.
    ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל-הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.
    ז מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן-קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.
    ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל-מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.
    ט גְּבוּל-שַׂמְתָּ בַּל-יַעֲבֹרוּן; בַּל-יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.
    י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים; בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.
    יא יַשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי; יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
    יב עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן; מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ-קוֹל.
    יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו; מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.
    יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ.
    טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן; וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד.
    טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה'; אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.
    יז אֲשֶׁר-שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ; חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
    יח הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים; סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
    יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים; שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ.
    כ תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה; בּוֹ-תִרְמֹשׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר.
    כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף; וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם.
    כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן; וְאֶל-מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן.
    כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ; וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב.
    כד מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ; מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.
    כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם-רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר; חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם-גְּדֹלוֹת.
    כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ.
    כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.
    כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן; תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב.
    כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן; וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.
    ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן; וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה.
    לא יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם; יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו.
    לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד; יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ.
    לג אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי; אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי.
    לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי; אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'.
    לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם; בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' הַלְלוּ-יָהּ.

    מופיע בדפי לימוד:

  • התהוות העולם

    מחבר/מראה מקום: בראשית א, א-ג

    א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
    ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם:
    ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר:

    מופיע בדפי לימוד:

  • ההימנעות ממלאכה כמזכירה מעשה בראשית

    מחבר/מראה מקום: שמות כ, ח (פרשת יתרו)

    זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵשֶת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְבִיעִי שַבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶר בִּשְעָרֶיךָ. כִּי שֵשֶת יָמִים עָשָה ה' אֶת הַשָּמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּבָּת וַיְקַדְּשֵהוּ

    מופיע בדפי לימוד:

  • קיום המין לעד

    מחבר/מראה מקום: בראשית פרק א פסוק יא

    בראשית פרק א פסוק יא
    וַיֹּאמֶר אלוקים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן

    רמב"ן בראשית פרק א פסוק יא
    ויאמר א-להים תדשא הארץ דשא - גזר שיהיה בתולדות הארץ כח הצומח ומוליד זרע כדי שיהיה המין קיים לעד:

  • שימור המין

    מחבר/מראה מקום: ויקרא פרק כב פסוק כח

    וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:

    מופיע בדפי לימוד:

  • איסור כלאיים-ומגון מינים

    מחבר/מראה מקום: ויקרא פרק יט פסוק יט

    ויקרא פרק יט פסוק יט
    אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:

    רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק יט
    והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א), והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות...

    מופיע בדפי לימוד:

  • שמות לחיות

    מחבר/מראה מקום: בראשית פרק ב פסוקים יט-כ

    וַיִּצֶר ה’ א-להים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

תנ"ך


  • הזן את עולם

    מחבר/מראה מקום: תלמוד בבלי מסכת שבת דף קז עמוד ב

    ...יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים...

  • האדם נותן שמות

    מחבר/מראה מקום: בראשית רבה (וילנא) פרשה יז סימן ד

    אמר ר' אחא בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם, נמלך במלאכי השרת, אמר להן נעשה אדם, אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להן חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם את הבהמה, ואת החיה, ואת העוף, אמר להם זה מה שמו ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם, אמר לו זה מה שמו, אמר זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל, ואתה מה שמך אמר לו אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה, ואני מה שמי, א"ל לך נאה להקראות אדני שאתה אדון לכל בריותיך.

  • אחריות ושותפות האדם בעולם

    מחבר/מראה מקום: מדרש רבה, מהדורת מרגוליות, ויקרא ד, ו

    תני ר' שמעון בן יוחי: משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו.

    אמרו לו חביריו: למה את עושה כן? אמר להן מה איכפת לכם? לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: מפני

    שאתה מיציף עלינו את הספינה.

  • תפילת האדם על הגשם

    מחבר/מראה מקום: רש"י על בראשית ב', ה'

    וכל עשב השדה טרם יצמח: עדיין לא צמח, ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ, על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי.

    כי לא המטיר: ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים. וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים.

חז"ל


  • כל ימי הארץ לא ישבותו

    עד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקר וָחם, וְקַיִץ וָחרֶף, וְיום וָלַיְלָה, לא יִשְׁבּתוּ. "לא יִשְׁבּתוּ" מִלְּהַתְמִיד עַל אותו הָאפֶן בִּלְתִּי טִבְעִי שֶׁהִגְבַּלְתִּי לָהֶם אַחַר הַמַּבּוּל, וְזֶה שֶׁיֵּלֵךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל גַּלְגַּל נוטֶה מִקַּו מַשְׁוֵה הַיּום, וּבִנְטִיָּתו תִּהְיֶה סִבַּת הִשְׁתַּנּוּת כָּל אֵלֶּה הַזְּמַנִּים, כִּי קדֶם הַמַּבּוּל הָיָה מַהֲלַךְ הַשֶּׁמֶשׁ תָּמִיד בְּקַו מַשְׁוֵה הַיּום, וּבָזֶה הָיָה אָז תָּמִיד עֵת הָאָבִיב, וּבו הָיָה תִּקּוּן כְּלָלִי לִיסודות וּצְמָחִים וּלְבַעֲלֵי חַיִּים וּלְארֶךְ יְמֵיהֶם.
    וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה זֶה "כָּל יְמֵי הָאָרֶץ" עַד אֲשֶׁר יְתַקֵּן הָאֵל יִתְבָּרַךְ אֶת הַקִּלְקוּל שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהּ בַּמַּבּוּל, כְּאָמְרו "הָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עשֶׂה" (ישעיהו סו, כב), כִּי אָז יָשׁוּב מַהֲלַךְ הַשֶּׁמֶשׁ אֶל קַו מַשְׁוֵה הַיּום כְּמֵאָז, וְיִהְיֶה תִּקּוּן כְּלָלִי לִיסודות וְלִצְמָחִים וּלְבַעֲלֵי חַיִּים וּלְארֶךְ יְמֵיהֶם, כְּמו שֶׁהָיָה קדֶם הַמַּבּוּל, כְּאָמְרו "כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת, וְהַחוטֶה בֵּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל" (שם סה, כ). וְזֶה רָצָה בְּאָמְרו "מוצָאֵי בקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין" (תהלים סה, ט).

    מופיע בדפי לימוד:

  • לעבדה ולשמרה

    מחבר/מראה מקום: אבן עזרא בראשית פרק ב פסוק טו

    ...וטעם לעבדה להשקות הגן. ולשמרה מכל החיות שלא יכנסו שם ויטנפוהו...

  • לעבדה ולשמרה- זו שבת

    מחבר/מראה מקום: רבינו בחיי בראשית פרק ב פסוק טו

    וע"ד המדרש: (פדר"א יב) לעבדה ולשמרה, מה עבודה היתה בתוך הגן שאמר "לעבדה", שמא תאמר לזמור כרמים ולחרוש ולשדד האדמה או לקצור או לעמר והלא כל האילנות נצמחים מאליהם. שמא תאמר יש מלאכה בג"ע והלא נהר מושך ויוצא מעדן, שנאמר: (בראשית ב, י) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", ומה לעבדה, אלא לעסוק בד"ת ולשמור כל המצוה, שנאמר: לשמור את דרך עץ החיים, ואין עץ החיים אלא תורה, שנאמר: (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה". לעבדה ולשמרה, זו שבת, לעבדה, שנאמר: (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד, ולשמרה, דכתיב: (דברים ה, יב) שמור את יום השבת.

  • כי טוב

    מחבר/מראה מקום: רמב"ן בראשית פרק א פסוק ד

    וקיומם יקרא "ראיה" ... והענין להורות כי עמידתם בחפצו, ואם החפץ יתפרד רגע מהם יהיו לאין. וכאשר אמר בכל מעשה יום ויום וירא א-להים כי טוב, ובששי כאשר נשלם הכל וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כן אמר ביום
    הראשון בהיות האור וירא א-להים כי טוב, שרצה בקיומו לעד:

  • ברייתו של עולם

    מחבר/מראה מקום: ויקרא רבה (וילנא) פרשה כב סימן ב

    קהלת פרק ה פסוק ח
    וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היא הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד:


    ויקרא רבה (וילנא) פרשה כב סימן ב
     ורבנן אמרי ויתרון ארץ אפילו דברים שאתם רואים בעולם מיותרין כגון זבובין פרעושים ויתושים אף הן בכלל ברייתו של עולם דכתי' (בראשית ב) ויכולו השמים והארץ וכל צבאם

    מופיע בדפי לימוד:

  • לא לעקור המין

    מחבר/מראה מקום: רמב"ן דברים פרק כב פסוק ו

    כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא:

חכמי ימי הביניים


  • פירוש השם אדם

    מחבר/מראה מקום: רבי דוד צבי הופמן בפירושו בספר בראשית ב' פסוק ז'

    דעות שונות נאמרו לגבי האתימולוגיה של המלה אדם. דעתו של יוסף בן מתתיהו אדם מלשון אדם, צבע הדם;  אולם הדעה המקובלת היא שהמלה אדם באה מן האדמה, כלומר הארצי, כשם שאנוש פירושו החלש. הרש"ר הירש גוזר את השם מלשון הדום, ופירושו נציגו וממלא מקומו יתברך עלי אדמות. הפירוש המקובל – מלשון אדמה- נראה לנו כנכון ביותר. וה' הוא אשר נתן לו לאדם שם זה, למען יזכור תמיד את מקורו הארצי ולא יתגאה.

     

    מופיע בדפי לימוד:

  • התהוות העולם והיחס לבריאה

    מחבר/מראה מקום: רבי נחמן מברסלב ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד סימן א'

    כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם
    כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ
    וְאִם לא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ
    וְעַל כֵּן בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה מִתְּחִלַּת הָאֲצִילוּת
    עַד סוֹף נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כְּדֵי לְהַרְאוֹת רַחֲמָנוּתוֹ

    וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לִבְרא אֶת הָעוֹלָם
    לא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ
    מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכּל אֵין סוֹף
    עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין
    וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי
    וּבְתוֹך הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה, נִתְהַוּוּ כָּל הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת
    שֶׁהֵם בְּרִיאַת הָעוֹלָם

    וְזֶה הֶחָלָל הַפָּנוּי הָיָה מֻכְרָח לִבְרִיאַת הָעוֹלָם
    כִּי בִּלְתִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי, לא הָיָה שׁוּם מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם
    כַּנַּ"ל
    וְזֶה הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי
    אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג, כִּי אִם לֶעָתִיד לָבוֹא
    כִּי צָרִיך לוֹמַר בּוֹ שְׁנֵי הֲפָכִים, יֵשׁ וָאַיִן

    כִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי הוּא עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם
    שֶׁכִּבְיָכוֹל צִמְצֵם אֱלקוּתוֹ מִשָּׁם וְאֵין שָׁם אֱלקוּת כִּבְיָכוֹל
    כִּי אִם לא. כֵן אֵינוֹ פָּנוּי, וְהַכּל אֵין סוֹף, וְאֵין מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּלָל
    אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, בְּוַדַּאי אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן אֱלקוּת
    כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ
    וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג כְּלָל בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי, עַד לֶעָתִיד לָבוֹא.

    מופיע בדפי לימוד:

  • התהוות העולם והיחס לבריאה

    מחבר/מראה מקום: רבי נחמן מברסלב,ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן לט

    וְעַל כֵּן יֵשׁ בְּוַדַּאי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנִּבְרָא בָּעוֹלָם בְּחִינַת הַתַּכְלִית
    כִּי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ בּוֹ הַתְחָלָה וָסוֹף
    דְּהַיְנוּ הַהַתְחָלָה מִמָּקוֹם שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת
    עַד שֶׁנִּתְגַּשֵׁם וְנִתְהַוֶּה בָּזֶה הַתְּמוּנָה וְהַדְּמוּת
    וְגַם יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף
    שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִבְרָא
    דְּהַיְנוּ שֶׁיְּכוֹלִין יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִיק עִיּוּנָם
    וְלָדַעַת וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּפְרָטֵי הַבְּרִיאָה
    בְּתַבְנִית הָאֵיבָרִים וּבִנְיָן וְקוֹמָה וּדְמוּת וְכוּ', שֶׁל כָּל דָּבָר וְדָבָר
    לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם גְּדֻלּוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך, וּלְעָבְדוֹ. יִתְבָּרַך עַל יְדֵי זֶה
    וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה עַד הַתַּכְלִית
    שֶׁשָּׁם נִסְמָך אוֹתוֹ הַדָּבָר אֶל הַתַּכְלִית
    כִּי כָל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ לוֹ אֲחִיזָה בְּהַתַּכְלִית, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ נִבְרָא
    שֶׁעַל יְדֵי דָּבָר זֶה יְכוֹלִין לְהַשִּׂיגוֹ יִתְבָּרַך וּלְעָבְדוֹ עַד אוֹתוֹ הַתַּכְלִית
    שֶׁשָּׁם נִסְתַּיֵּם אוֹתוֹ הַדָּבָר וְנִסְמָך אֶל הַתַּכְלִית
    וְצָרִיך כָּל אֶחָד לְהַעֲמִיק עִיּוּנוֹ בָּזֶה
    לָדַעַת וּלְהַכִּיר גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא בְּכָל דָּבָר וְדָבָר
    בְּתַבְנִיתוֹ וּדְמוּתוֹ, בִּפְרָטִיּוּת אֵיבָרָיו וּבִנְיָנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה
    וּלְעָבְדוֹ יִתְבָּרַך בָּזֶה

    מופיע בדפי לימוד:

  • התהוות העולם והיחס לבריאה

    מחבר/מראה מקום: הבעש"ט, כתר שם טוב הוספות קעט

    הנה תנועת אחד הדשאים הצומח בעמקי יער או באחד ההרים הגבוהים או בעמקים היותר עמוקים אשר לא עבר שם איש, הנה לא זו בלבד דתנועת הדשא ההוא לימינו ולשמאלו לפנים ולאחור בכל משך ימי חייו הוא עפ"י השגחה פרטית אשר הוא ית' גזר אומר אשר דשא פרטי זה חי' יחי' חדשים ימים ושעות קצובות, ובמשך זה יסוב ויכוף לימינו ושמאלו לפניו ולאחוריו במספר כזה וכזה, אלא עוד זאת דתנועת הדשא הפרטי הלזה יש לו יחס כללי לכללות כונת הבריאה, דבצרוף ואחוד כל הפעולות הפרטים של הרבוי רבבות פרטים אין מספר שישנם בכל האלפים ורבבות מינים שישנם בהד' חלוקות דדצח"מ הנה נשלמה כונה העליונה בסוד הבריאה כולה, וא"כ הנה לא זו בלבד דתנועה אחת של דשא פרטי היא באה בהשגחה פרטית, אלא עוד זאת דגם תנועה אחת של דשא פרטי משלים הכונה העליונה בענין הבריאה.

    מופיע בדפי לימוד:

  • התהוות העולם והיחס לבריאה

    מחבר/מראה מקום: אגרת הרבי מליובאוויטש ליצחק בן צבי י"א ניסן תשט"ז

    שר כיון שיש מנהיג לבירה זה העולם ואין בו דבר אחד לבטלה, מוכרח ניצול פעיל וחיובי של העושר, ואין מספיק כלל וכלל זה שלא ישתמשו בעושר בכיוון בלתי רצוי.

    כי גם העדר הניצול מפריע את הסדר בבריאה, כיון שענינה אשר כל החלקים שבה צריכים לסייע באופן פעיל לתכלית הכללית והאחידה.

    רבות שמעתי על כ', תכונות נפשו ומדותיו ועל יחסו לקדשי עם ישראל המסורתיים.

    ובתקופתנו זו ניתנו לכ' אפשרויות מיוחדות, בדוגמת האמור לעיל, בהשפעה על הסביבה הקרובה והרחוקה, השפעה היכולה להביא תוצאות מרחיקות לכת, וביחוד - בשמירה על צביונו האמתי של עמנו אשר נהי' לעם בקבלת התורה, והיא היא חוט השני העובר דרך כל תקופות קיום עמנו ומאחדן, אף כי במשך זמן זה כמה אומות, אומות בעלות תרבות מפותחת ביותר, מושלות בכיפה וכו' נתחייבו כלי' ולא היתה להם תקומה, וישראל נופלים ועומדים - על ידי הקישור עם בורא העולם ומנהיגו - ואומר כי אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם (מדרש תנחומא, פ' נצבים).

    ואם בכמה תקופות מוכרח הי' גיוס כל כחות בני ישראל לשמירה ולהגנה על התורה ומצותי' - סוד קיומו של עם ישראל - בתקופתנו לא כל שכן, תקופת הרת עולם ותקופת משבר ונסיון, מהנסיונות הכי גדולים, של עמנו ישראל. ואלו העשירים ביכולת ואפשריות, אשר מתאים לזה גם אחריותם גדולה פי כמה, חובתם חוב קדוש וגם זכותם לנצל את האפשרויות במילואן להגן על הקדוש לעם ישראל היא תורתנו הנצחית ומצוותי', ובפרט בפלטין של מלך היא הארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. וכיון שהועמס תפקיד זה בודאי ניתנו מראש כל הענינים הנדרשים למילוי התפקיד במילואו, אלא שרצון הבורא הוא שיהי' זה בבחירה - ובחרת בחיים.

    מופיע בדפי לימוד:

  • קיום המין

    מחבר/מראה מקום: ספר החינוך מצוה תקמה, מצות שלוח הקן

    לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר [דברים כ"ב, ז'], שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.
    משרשי המצוה לתת אל לבנו שהשגחת הא-ל ברוך הוא על בריותיו במין האדם בפרט, כמו שכתוב כי עיניו על כל דרכי איש וגו', ובשאר מיני בעלי חיים במינין דרך כלל, כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים, כי בהשגחת החי וקיים לעד ברוך הוא על הדבר ימצא בו הקיום, ובהניח האדם דעתו על זה יבין דרכי ה' ויראה כי המשכת קיום המינין בעולם שלא כלה ואבד אחד מכולם מביצי כנים ועד קרני ראם מיום שנבראו הכל במאמרו וחפצו על זה...

    מופיע בדפי לימוד:

  • המנון על הבריאה

    מחבר/מראה מקום: הרב עדין שטיינזלץ, פירוש לתהילים

    המנון על הבריאה. שירה גדולה על העולם כולו, על הדברים הגדולים והקטנים שבו: על השמים והארץ

    והים, על דרכי החיים של כל היצורים כולם ועל המחזור הגדול של החיים, הכולל בתוכו את המוות

    והתחייה.

  • טו בשבט - תחילת האביב בחורף

    מחבר/מראה מקום: רש"ר הירש, במעגלי שנה ח"ב

    המחשבה השגרתית מה היא אומרת? בבוא עת הפריחה כאשר יחשף לעינינו האביב ברבבות ציצים ופרחים, או אז נחגוג בצהלה את חג אביב הטבע, אשר ברכו ד', שהוא גם חג אביבנו אנו.

    אבל המסורת היהודית העתיקה מצביעה בפנינו על האילנות הקרחים עוד בעיצומן של ימי חורף מושלגים, ממתיקה סוד איתנו ולוחשת באזנינו מוסר השכל, הנה אלה האילנות חוגגים כבר היום את יום התחדשותו של האביב הבא. מבעד למעטה הקליפה הקפואה השסועה האפורה והצוננת, שמכרבלת את האילנות הערטילאיים מתחת לקליפה זו, החלו כבר לפכות במלוא חומם חיים חדשים ורעננים! מה נוקבים ויורדים חדרי בטן, הם דברי המוסר המאלפים המקופלים בבשורת אביב זו, אליה נשכית מפי אילנות החורף עטופי השלג הצחור.

    צאו וראו אותם "עניים סוערים לא נוחמו", ביום הולדת האביב בעיצומו של חורף - בט"ו בשבט - צאו וראו את האילנות בעידן התחדשות הצמיחה שלהם. הלא מקושטים היו בעדי עדיים בסנסני פירותיהם, בזרי עליהם, בפאר ענפיהם, והנה שודדו הפרות, נקטפו, הערים קמשו ונשרו בשלכת, ויבואו רוחות הסתיו וסופות החורף הנועזות ותכרותנה אף את העלה האחרון, נצפו ענף אחרי ענף, נתנו את קליפת העץ למשיסה וקרעוה לגזרים, ירו חיצי כפור שפגעו בלשד לב האילנות, הסתערו עליהם בשטפונות מטר וברד ועטפוהו במרבדי פתיתים של קרה ושלג, כתרו את העצים ולפתו מכל עבר, ממזרח וממערב, מצפון ונגב טלטלום קדם ואחור, כפפו והשחו קומתם ימינה ושמאלה, עדי עפר, ועל אף כל זאת לא נשברו האילנות, לא הונמכה קומתם חרף כל הפורענות הזו יחגגו יום זה בתוך תוכם בפנימיות לבם, ולנוכח פני החורף ומוראותיו, את חג תחיתם חג האביב

חכמי הדורות האחרונים


  • קיימות כהשקפת עולם דמוקרטית אופטימית

    מחבר/מראה מקום: אתר מרכז השל

    קיימות (sustainability) היא השקפת עולם דמוקרטית אופטימית, ששמה במרכז את כבוד האדם וחירותו מתוך הבנה עמוקה שכולנו חלק ממארג החיים המזין ומקיים את כל היצורים על פני כדור הארץ. קיימות היא לגלות מחדש את הערך של הדברים המקיימים אותנו: האוויר והמים הנקיים, השקט של המדבר והמגוון של החורש הים תיכוני, שכונה בה ילדים משחקים בחוץ בבטחה, או קהילה בה קשיש הזקוק לעזרה יכול למצוא שכן הנכון לעזור...
    תוך שני עשורים הפכה הקיימות לתנועה בינלאומית הולכת וגדלה המצליחה למצוא את המכנה המשותף הגבוה ביותר בין אזרחים מרקעים שונים ותרבויות שונות, המדגימים באלפי צורות שונות שאפשר גם אחרת.

  • השבת כיום החירות

    מחבר/מראה מקום: ד"ר שגית מור

    שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהיךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ - לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.  יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהיךָ, לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.  {ס} 

     דברים אלו מופנים אל בעל הבית שיש לו שדות, עבדים, שוורים וחמורים. הוא מורשה לעשות את מעשיו - שמכוונים להפקת רווחים - רק בימי החול. ביום השבת הוא מצווה להפסיק ממעשיו אלו ולשבות. ביום זה הוא מאפשר לכפופים לו מנוחה (פיזית) ונופש (נפשי), ובכך הוא מוציא אותם זמנית מגדר של מכשירים המופעלים על ידו לגדר של יצורים עצמאיים. כך משחזר בעל הבית כלפי הכפופים לו מעין גאולה, כגאולת ישראל ממצרים. השבת היא יום הגאולה של המשועבדים בחברה. ביום זה הם זוכים לנופש ולמנוחה, והם במצב של בני חורין. יום זה הוא שמגדיר את זהותם כצוריו של האל, ואת בני האדם כברואים בצלם, ולא כמכשירים ביד אדונם. ביום זה מושעים הבדלי המעמדות. החברה כולה, על כל מעמדותיה, מדגישה את התרבות המשותפת שלה. האל מופיע בפרשה זו כמדריך המנחה את האדם לנהוג בדרך מוסרית ונכונה. האדם נקרא לחקות את מעשי האל, ולנהוג בכפופים לו כדרך שהאל נהג בעם ישראל ביציאת מצרים. הפערים שבין האל לברואיו (כמו הפערים בתוך החברה) מצטמצמים בתפיסה זו. כולם שותפים באותם ערכים מוסריים ויוצרים יחדיו חברה שלמה, צודקת וחזקה יותר. האדם נקרא להשתתף עם האל בבריאת העולם המוסרי.

    מופיע בדפי לימוד:

  • יום השבת- יום השלטון העצמי

    מחבר/מראה מקום: אברהם יהושע השל, השבת, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, ישראל 2007, בתרגום: אלכסנדר אבן-חן

    כל הרוצה ליכנס לקדושת היום חייב להניח תחילה את המולת החולין של מיקח וממכר סואן, לפרוק מעליו עול עמל שהוא רתום בו, להתרחק מן השאון הצורם של ששת ימי המעשה, מן העצבנות והכעס של הרדיפה אחר נכסים, ולחדול מן המעל שהוא מועל בכך שהוא מבזבז לריק את החיים , חייו שלו. הוא חייב להפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת, שהעולם כבר נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם . ששת הימים בשבוע אנו נאבקים עם העולם , מפיקים רווח מן האדמה. ביום השבת אנו מייחדים את דעתנו על זרע הנצח השתול בתוך נשמתנו. ידינו נתונות לעולם, ואילו נשמתנו שייכת לאדון העולם. ששת ימים בשבוע אנו מתבקשים למשול בעולם – וביום השביעי אנו משתדלים למשול בעצמנו.

    מופיע בדפי לימוד:

  • והנה טוב מאוד

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם וגו' " (בראשית א', כ"ח)

    ומה עניין דבר האלהים לחיות בתורת האדם? אלא ללמדך שבזמן שהאנושות מכחידה חיות הרי היא פוגעת בברכתו של הקב"ה וכביכול פוגעת בו עצמו. משל למה הדבר דומה – למלך שבירך את עבדיו שיצליחו בעסקיהם ויפתחו ממלכתו, בא האחד והכה את השני ופגע בפרנסתו, וכי לא במלך עצמו הוא פוגע? וכן הוא אומר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א', ל"א) מלמד שרק בשעה שכל הבריאה שלמה הרי היא טובה מאד.

     

    מתוך החוג לבישול

  • בהמה ועוף מה עשו?

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

     בראשית ו', ה'-ז': וַיַּרְא יקוק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ... וַיֹּאמֶר יקוק אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם וגו':


    אם אדם חטא, בהמות ועופות מה עשו?

    כיוצא בזה אתה אומר: אם אדם כורת עצים ומזהם אוויר ומלכלך נהרות, החיות והצמחים שנגזרים למות עמו, מה עשו?

    אלא שגדול כוחו ואחריותו של האדם על קיום העולם, הכי נמי גדול כוחו ואחריותו על קיום העולם.

    זהו שאמר הקב"ה לאדם הראשון (מדרש קהלת, ז', י"ג): "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".

     

    מתוך החוג לבישול

  • יום כיפור- האדם- נזר הריאה או שפל היצורים?

    מחבר/מראה מקום: הגרי"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 62-65


    איש הדת הרי הוא סובייקטיבי ביותר... על ידי זה מתבארת הסתירה הגדולה בנפש איש הדת ביחס להערכת עצמו. מחד גיסא הרי הוא מרגיש בשפלותו ובקטנותו, בחלישותו ובאפיסת כוחו, שאפילו "יתוש קדמו, שלשול קדמו". הוא רואה את עצמו כיצור חלוש ורפה אונים. מבחינת יצורי הטבע הרי הוא היצור הביולוגי, שהקדיח את תבשילו ויצא לתרבות רעה. ומצד שני הרי הוא מכיר בגדלותו ורוממותו, כי רוחו בוקעת ועולה עד לרקיע, נוקבת ויורדת עד התהום. הלא הוא עטרת הבריאה, שהקב"ה השליטו במעשה ידיו... הוא נאחז תמיד במעמקי תודעתו בסבך שני כתובים המכחישים זה את זה; כתוב אחד אומר 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובין אדם כי תפקדנו', וכתוב אחד אומר: 'ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו'. ועדיין לא בא בשביל איש הדת הכתוב השלישי שיכריע ביניהם.
    ברם, איש ההלכה מצא את הכתוב השלישי - ההלכה. גם הוא סובל משניות זו ומקרע נפשי זה, אבל הוא מאחד את הקרעים על ידי מושג ההלכה והדין... 
    אם 'מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל', יום הכיפורים - מה טיבו? מחילה וסליחה - מה פירושן? עבודת היום, ייחוד הכוהן הגדול עם קונו בבית קודשי הקודשים - מה מטרתם? קדושת היום, שהיא מכפרת, מה עניינה ומהותה? מושג חטא ועוון מצד אחד, וחובת התשובה מצד אחר - למה באו? הלא ההלכה הציבה את האדם בטבורו של עולמה, ויום הכיפורים עצמו מעיד על זה... הריני בן עולם, שדמות דיוקנה של השכינה משתקפת בו; הריני לומד את התורה, כלי שעשועיו של הקב"ה, והעליונים נכספים לקבל תורה מפי; הרי אני מתרפק עכשיו על דודי ואוהבי...  
    במעוף עין נהפך השפל שביצורים לבחיר הברואים, שהקב"ה הבדילהו מראש והכירו לעמוד לפניו! עמידה לפני ה'! כמה הערכה עצמית יש כאן!"

  • לרפא עולם שבור

    מחבר/מראה מקום: יונתן זקס

    היהדות שומרת על חלום עתיק שעדיין מדבר אל ליבנו. לרפא את מה שאחרים השחיתו, לתקן את מה שאחרים קלקלו, לגאול את הרוע בהפיכת האנרגיות השליליות שלו לטוב: אלה הם מאפייניה של אתיקת האחריות, שנולדה מתוך האמונה הרדיקלית שאלוהים קורא לנו לממש את החופש שלנו ולהיות לשותפיו במלאכת הבריאה. לטעמי, זהו חזון המאשר את החיים: זהו האומץ להסתכן בנטילת אחריות, ויחד עם אלוהים להיות יוצריו של העולם שאמור להיות.

    מתוך  יונתן זקס, לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות (ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן, 2010),  עמ' 340.

  • מחבר/מראה מקום: עזריה אלון

    "שמירת הטבע זה לא בגלל בעיה של הטבע. מזמן שהעולם קיים, 99.9% מהיצורים שהיו כאן כבר נכחדו. הטבע לא בוכה עליהם. מה שאנחנו עושים זה לא למען הטבע אלא למען האדם. אם אני יוצא מהבית ורואה צבי רץ או חוגלה עם אפרוחים, אז אני רוצה שגם הבנים, הנכדים והנינים שלי ייזכו לראות את זה ולא ייצטרכו בשביל זה ללכת לאיזה גן חיות או לאיזה מוזיאון, לראות משהו שמור בפורמלין, או לאיזה ספר בו כל זה מצוייר. אני טוען שכל מה שיש לנו בתרבות העברית, השפה, התנ"ך, ההיסטוריה שלנו בארץ, כולם קשורים בנוף ובטבע. אם אתה פוגע בטבע, אתה פוגע בכל התרבות האנושית. אם אתה פוגע בטבע בארץ, אתה פוגע בכל התרבות שלנו כעם וכמדינה."

  • כיצד לזכור את שמות הצמחים?

    מחבר/מראה מקום: עזריה אלון, 'גם לצמחים יש בעיות', כרך א' עמ' 22

  • חזון הצמחונות

    מחבר/מראה מקום: אגרות הראי"ה , הרב אברהם יצחק הכהן קוק

    כל זמן שהמעמד המוסרי של האדם מכל צדדיו, בין מצד חלישות החומר שהיא תולדה ישרה יוצאת מהחולשה הפגעים האנושיים ככללם, תולדות נאמנות הנה מעוונותינו ועוונות אבותינו, נצרכים הם לבל ירום לב האדם בגאותו, לבלע ולהשחית כל קושט ודת, לנאץ כל קֹדש, כל צדק ויושר, בין מצד עצם מדרגת המוסר הנמוכה שלא הגיע זמנה כלל להיות אפילו רשאה להטפל עם הצד המוסרי של משפטי בעלי חיים, ע"כ כל אותו הזמן הגדול והארוך שהאדם עודנו נזקק ונדרש לאכילת בשר, לזביחת בעלי חיים לצרכיו, כל הזמן שעוד יש חפץ בהחזקת החיץ המבדיל בין האדם ובין יתר החיים, מצד צורך שמירת מעלתו המוסרית שלא תתחבל ותתטשטש - כל הזמן הזה כמה מגונה יהיה, וכמה שפלות ערך והריסת מצב של התרוממות הנפש תביא לאדם דליגה פחזנית כזאת...

  • הזכות על משאבי הטבע של ישראל

    מחבר/מראה מקום: הרב יובל שרלו

    השאלה: (נכתבה במסגרת שו"ת אתר "מורשת")

    שלום כבוד הרב, בחודשים האחרונים אנו עדים למאבק חברתי רחב סביב משאבי הטבע של ישראל. המאבק על משאבי הגז צובר תאוצה, ומחרה אחריו מאבק נגד הפקת פצלי השמן בגולן. בשני המאבקים מקומם של חובשי הכיפות אינו מרכזי. שאלתי הינה כפולה. האחד - מה מעמדם של משאבי טבע הנמצאים בעומק הים או במעמקי אדמת הארץ? למי הם שייכים? ובכלל - כשמדובר באדמת ארץ ישראל, האין ``כללים מיוחדים`` לעניין הפקת רווחים פרטיים ממשאבי הטבע תוך כדי יצירת נזק סביבתי עצום? השני - האם אין מקום לקיים דיון ציבורי והלכתי גלוי בנושאים אלו, על מנת להענות לצו השעה? הפקת פצלי שמן בגולן, למשל, גורמת נזק סביבתי בלתי הפיך ועשוייה לפגוע אנושות באיכות החיים של התושבים שם. הייתי מצפה מאוהבי הארץ ומגיניה, שריבם מהם חובשי כיפות , להתגייס ללימוד מסיבי , עיסוק ומחאה בנושא. תודה

    התשובה:

    שלום וברכה. נושא משאבי הטבע לא נידון במסורת ההלכתית, בשל העובדה שהוא היה לא רלוונטי - לעם ישראל לא הייתה בעלות על מדינה כבר 2200 שנים, המודעות לנושאים סביבתיים לא הייתה גדולה, וכדו׳. לפיכך, אלו מההלכות המתחדשות בעת הזו, ואנחנו מנסים להבין על ידי היקש מנקודות אחרות מהי עמדת ההלכה ביחס לנושאים אלה. נראה פשוט, וכך ראיתי שכתבו כל פוסקי ההלכה שהתייחסו לעניין, כי הבעלות על אוצרות הטבע היא של האומה, ותפקיד השלטון לעשות את המיטב כדי שהאומה כולה תיהנה מפירות משאבים אלה. אם שלטון מועל בתפקידו ומוסר את הנכסים האלה שלא בצדק לאנשים פרטיים - הדבר הוא חלק משחיתות שלטונית, שעליה דיברו הנביאים דברים רבים. אני מבקש להדגיש כי בדברים אלה לא שללתי את העובדה שהשלטון ייתן זיכיון לגורמים פרטיים, כיוון שזו לעתים הדרך היחידה למצות את אוצרות הטבע, אולם על הזיכיון לעמוד בקריטריונים פשוטים של רווח משמעותי לזכיינים (כדי שירצו לפתח את האוצרות האלה) אולם לא מוגזם, ותחת ההכרה המתמדת כי הבעלות היא של האומה. קשה כמובן לקבוע את הקו - מהו רווח הוגן - אולם נראה לי שזה ניתן, כמו שאנו מוצאים בנושאים אחרים שיש בהם ניסיון לכמת (דיני אונאה לדוגמה). כאמור, גם לגבי הנזק הסביבתי אין לנו מסורת ארוכת ימים, אולם יש מעט מקורות שמטילים עלינו אחריות לסביבה, והדבר גם נראה מובן מאליו. גם כאן, צריך להיזהר מללכת לקיצוניות האוסרת כל פיתוח מאגרי טבע בגלל נזק סביבתי, אלא לנהוג בדרך שתאפשר מצד אחד ליהנות מפירות אוצרות הטבע האלה ומצד שני להזיק כמה שפחות. בוודאי שיש מקום לקיים דיון ציבורי והלכתי בכך, ואני עוסק בכך לא מעט. אולם צריך להיזהר מפופליזם. הרוצה להיאבק בנושא פצלי השמן בגולן צריך בראש ובראשונה לצייר ביושר את התמונה המלאה: מה הרווח מפצלי שמן ? עד כמה זה חשוב לקיומנו ? מהם הנזקים ? האם ניתן להתגבר עליהם וכדו׳, ואז לקבוע את עמדתו. כל טוב ויישר כוח

     

    בברכה

    הרב יובל שרלו

  • עיניים לאר, לב לשמיים

    מחבר/מראה מקום: הרב עדין אבן ישראל שטינזלץ, "עיניים לארץ, לב לשמים", - 17/09/14

    בתלמוד (יבמות קה, ב) מובא דיון, האם יש לכוון את התפילה לארץ או לשמיים... מסקנת התלמוד היא שעלינו לכוון את עינינו לארץ, אך את ליבנו לאבינו שבשמים. עינינו מתמקדות בארץ, כך שנוכל לראות ולהתמודד עם הבעיות והכאב שבעולם. עם זאת, באותו זמן, אנחנו מפנים ליבנו לשמים, לא מסיבות מעשיות אלא כדי להיטיב את עצמנו. הקב"ה וודאי היה מסוגל ליצור עולם סטטי מושלם, אך בחר שלא לעשות זאת. הוא יצר עולם דינאמי עם פערים מכל הסוגים, פערים שמאפשרים תזוזה ושינוי. הקב"ה אז מסר את עולמו לאדם, יצור בלתי סביר שנפשו האלוקית נחה בגוף של גורילה. הוא יצר את האדם עם כושר גדלות אך גם עם יכולת לחטוא. ואז הוא עשה אותו לשותף, אמנם שותף זוטר למדי, בבריאה.

    מרגע זה ואילך, הוטלה עלינו האחריות לסיים את מלאכתו, להתבונן בכל הבט של עולמנו, לקחת אחריות על הבעיות שבו, ויותר מכל, לדאוג זה לזה.

  • הגירוש מגן עדן

    מחבר/מראה מקום: הרב עדין אבן ישראל שטינזלץ, "הגירוש מגן עדן", מתוך: - In the Beginning

    הקב"ה גרש את האדם מן הגן כדי לעבוד את האדמה אשר משם לוקח, עבודה שמהותה מיון, זרייה, חריש, וקציר. על מנת לחיות מן האדמה, האדם צריך להמשיך ולחפור, לנכש, ולדלות מתוך האדמה. עבודת הניכוש של הרע וטיפוח הטוב יכולה להיעשות רק באדמה עצמה. האדם נאבק בקוצים ודרדרים, בחרקים ומכרסמים, ומאבק זה הוא בלתי נלאה, והוא מהווה חלק מן התיקון של האדם בעולם.

  • האדם- סיכום של הטבע

    מחבר/מראה מקום: הרב עדין אבן ישראל שטינזלץ, "טבע", מתוך: - Simple Words .

    לעיתים קרובות, מסיבות או משום שאנחנו יהירים ואגוצנטריים, התפיסה העצמית שלנו נפרדת משאר הבריאה. אנחנו מדברים על "האנושות" ו"הטבע" כאילו אנחנו קיימים באופן אחד בלבד, ושאר העולם קיים באופן אחר. הדיכוטומיה בין האדם לטבע אינה פשוטה ואינה מדויקת. אמנם הטבע ללא נוכחות אנושית היה נראה שונה לחלוטין; ועם זאת בעוד שהאנושות היא ייחודית ומיוחדת, היא עדיין חלק מהטבע. בין אם נגדיר את הטבע ככלל הקיום, או כסדרה של החוקים השליטים זו אנחנו בכל אופן כלולים בו...

    ניתן לסכם את העניין באגדה עתיקה. כאשר הקב"ה ברא את האדם, הוא אמר, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א', כ"ו). באופן מסורתי מפרשים את הפסוק כדיבור א לוקי אל המלאכים. אם כך, התכנית לא הייתה מוצלחת; איננו כמו המלאכים כלל וכלל. לפי פירוש אחר, א לוקים דיבר אל הבריאה כולה, לטבע כולו. במקרה זה, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" משמעותו "כל אחד יתרום את תרומתו". השועל והיונה, הנמר והכבשה, העכביש והדבורה כל אחד תרם חלק קטן כפי שגם תרמו המלאכים והשטן.

    בני האדם ממשיכים להכיל את כל החלקים הללו. יש מי שהוא שועלי יותר, יש מי שדומה יותר לכבשה, אך ביחד אנחנו כוללים בתוכנו את התכונות המצויות בטבע כולו. באופן זה, אנחנו סיכום של הטבע, וכוללים בתוכנו את המיקרוקוסמוס של היקום. איכשהו עלינו ללמוד מכל השותפים שלנו, ואולי להתפלל שהחלק הנוסף הזה "הניצוץ האלוקי" שנתרם על ידי הקב"ה יסייע לנו לבחור בטוב.

  • עץ סרק

    מחבר/מראה מקום: הרב יצחק אייזק ספרין, מובא בספרו של מרטין בובר, Tales of the Hasidim: The Later Masters

    רבי יצחק אייזיק אמר, "המוטו של החיים הוא 'תן וקח'. כל אדם צריך להיות נותן ומקבל. מי שלא עושה כן, דומה לעץ סרק".

    עץ סרק הוא עץ שאינו מייצר פירות כלל וכלל. רבי יצחק אייזיק מלמד אותנו מסר לחיים: כפי שהעץ נותן פרות ומקבל הזנה מהאדמה, כך גם בני האדם צריכים לקבל מהעולם מסביבם אך גם להעניק לאותה סביבה שממנה הם מקבלים.

  • הבדלה מהטבע

    מחבר/מראה מקום: עינט קרמר, מאמר "חמ-צ-וני" באתר טבע עברי

    יש הרואים את גן העדן כתקופת הינקות של המין האנושי. חוויה של אחדות עם הטבע והעולם, של חיבור בלתי אמצעי אל היש. באכילה מעץ הדעת, הפרו אדם וחווה ביודעין את הצו האלוהי, ולמעשה הוכיחו בחירה ונבדלות, מה שהוביל לגירוש מגן עדן ולנבדלות מהטבע באמצעות הפקת מזון על ידי טכנולוגיה "בזעת אפיך תאכל לחם". 

  • אכילת בשר כניתוק מהטבע

    מחבר/מראה מקום: עינט קרמר, מאמר "חמ-צ-וני" באתר טבע עברי

    חטאם של דור המבול, כמו גם מעשהו של נח, קשורים בקשר ישיר עם ההיתר לאכול בשר. היתר זה ניתן כאמצעי לאדם להפריד עצמו מעולם בעלי החיים ולהנכיח את שליטתו עליהם, כמו גם "דרך טבעית"  לתעל אליה את התאוות והרצון לשלוט המאפיינים את האנושות. האכילה כאן נתפסת אחרת. לא אכילה כבחירה בטוב, אלא אכילה כאקט של שליטה; אכילה שתפייס את יצרו הרודני של האדם ותמנע ממנו להשחית את דרכיו. לא עוד אכילה כהתכללות בטבע, אלא אכילה כשליטה על הטבע: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את הכל" (שם ט, ב).

    למעשה מדובר כאן בניתוק של קשר. ניתוק הקשר בין אדם ובהמה על ידי אכילתה, וניתוק הקשר בין מעשי האדם והתנהלות עולם הטבע " עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח כב).

  • מזון ומוסר מהתורה

    מחבר/מראה מקום: עינט קרמר, המאמר "צמ-ח-וני" באתר טבע עברי

    אנו חיים היום בחברה בה קל מאי פעם להשיג מזון - פשוט הולכים למרכז הקניות הקרוב למקום מגורינו וקונים כל אשר תאווה נפשנו. לצד הקלות ברכישת מוצרי המזון, ישנה הרחקה (מכוונת) בינינו ובין הידע על המחיר המוסרי, הסביבתי או החברתי של העלאת המזון על צלחתנו. מה אנו יודעים, למשל, על השכר של הפועלים שקטפו את פולי הקפה שאנו שותים בבוקר, על התנאים בהן חיות התרנגולות המספקות לנו את הביצים לחביתה, או את מספר הק"מ וכמות זיהום האוויר שנדרשה להובלת האגוזים החביבים עלינו לישראל?

    התורה הציגה לפנינו את התובנה כי אנו מושפעים מן האוכל שאנו אוכלים. מציאות ימינו מוסיפה כי אנו משפיעים על העולם בעזרת אותה בחירה ממש. למידת עומק של המצוות הקשורות לאכילה, בשילוב עם ידע אודות תעשיית המזון העכשווית, יאפשרו לנו לבחור כיצד לתקן עולם ובו בעת לעסוק בתיקון המידות. 

  • הכרת ערך הטבע

    מחבר/מראה מקום: אהרון דוד גורדון, מתוך "ההכרה והבלתי מודע", האדם והטבע עמ 41

    'היו ימים, אשר האדם לא הכיר את ערך-האויר, אשר לא ידע, כי באין אויר אין חיים לו ולכל חי על האדמה, כמו שאין חיים לדג בלי מים. וכן היו ימים, אשר לא ידע האדם, מה האור לו ולחייואולם את ערך הטבע בכללו, בכל מרחבו האין-סופי ובכל עמקו האין-תהומי הכיר, כמדומה לך, האדם תמיד, עוד מתחילת ברייתו. היו ימים, אשר האדם העריץ את הטבע, אשר חשב אותו ואת כל אשר בו לאלהים ויעבוד אותו באמונה. והמשוררים והאמנים – הם הרי לא פסקו משירתם אפילו שעה אחת מיום דעת האדם טוב ורע עד היום הזה. ולאחרונה הנה בא המדע – המדע המושכל, הברור, הבהיר, אשר גילה אפקים חדשים ויאר אור חדש – אור קר ונורא, אבל גדול ונאדר. והנה הוא מחליט, כי 'אין אנו עניים בשעה שאנו נהנים מהטבע הפרוש לפני הכל'

  • השיבה לטבע

    מחבר/מראה מקום: אהרון דוד גורדון, עקירת שרשי הנשמה מהטבע, האדם והטבע עמ 49 -50.

    'ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך.  וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך. ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיך ורגליך, מעל כל גֵוך ונפשך נפרכים ונושרים, נפרכים ונושרים שברים שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל.  וידעת, כי אלה הם שברי קליפתך, אשר התכווצת בתוכה בתמהון לבך, כצב בתוך שיריונו, ואשר לאחרונה גדלת מתוכה.  והכרת ביום ההוא, כי הכל היה לא לפי מידתך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודך–את הכל  והרגשת ביום ההוא בכל כוח לבבך את הלחץ, אשר קירות הבתים בעיר–וגם בכפר–לוחצים על נפשך, והרגשת כל חציצה קלה, החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים.  והיה כאשר תבנה לך בית, ושמת לבך לא להרבות בו חדרים וחדרי חדרים, כי אם לזאת תשים כל לבך–כי לא יהיה בו דבר חוצץ בפני המרחב העולמי, בפני החיים העולמיים, כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך–בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם, וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה.  ורווח תשים בין בית ובין בית; רווח גדול, אשר לא יגזול ולא יעלים בית מבית את חלקו בעולם הזה...  ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור.  וכן בכל דרכיך ובכל חייך תלמד להיות שותף לו במעשה בראשית".

  • הטבע אכזרי

    מחבר/מראה מקום: אהרון דוד גורדון, מרשימותיו - דגניה, ה' תמוז תר"פ.

    'בבקר, בשעה שהפרדס, הכרם, הכנרת וההרים מקבלים פני השמש, והאדם שותה תה ונהנה מזיו… מזיו מי? ומאין כל הריקניות והתפלות, האכזריות והחמסנות, השקר והכעור, כל מה שמדכדך כל כך את הנפש וטורדה מעולמה? האומנם רק מן האדם? ובאדם מאין? אבל הלא גם פה בתוך היופי הזה, בתוך הפרדס, הכנרת, ההרים, אתה מוצא את כל זה, ואם לא בצורה אנושית: הנה הצפור התמימה הזאת טורפת רמשים ואוכלת ונהנית ושבעה מטרפה, והתחמס או הנשר הגבור, היפה, טורף את הצפור הקטנה; וכן הנחש והדגים הגדולים – את הקטנים מהם, והחזק מהם – אותם. וגם ערמה לא תחסר וגם כעור. והצורה כל כך נחמדה, כל כך מרגיעה את הנפש, מדברת כל כך אל הלב, יותר נכון, כל כך גוזרת שתיקה ברמזה על איזה סוד עולם, על איזה אור גנוז! האמנם כל זה רק הונאה, האמנם החיים, החיים העליונים הם רק ב צ ו ר ה, באילוזיה? כך אומרת האמנות או כך אומרים רבים בשמה! ואם כך, הרי זה אומר כי האמנות גוזרת: שקר יסוד העולם, בעוד שהדת גוזרת: אמת יסוד העולם. והרגש הדתי הרי גם הוא רגש, הרי גם הוא יסוד בחיים, יסוד לא פחות – לא, לא! לאין ערוך יותר עמוק ויותר חיוני מרגש היופי. ואם כן?…

  • נפש היהודי היא בת הטבע הארץ ישראלי

    מחבר/מראה מקום: אהרון דוד גורדון, מרשימותיו - י"ג מרחשון תרפ"א.

    'יש בני אדם החיים מתוך עצמם לתוך העולם. הם אינם מבקשים בעולם הרבה. הם מבקשים בעיקר מקום להתפשט לאין סוף. בחזקת החיים הצבוריים העיקר בשבילם ה"לא תעשה"; הסרת הגדרים, המעכבים את ההתפשטות. ה"עשה", היצירה – זהו מהותם הם, תוכן חייהם.
    ויש בני אדם החיים מתוך העולם לתוך עצמם, הם מבקשים בעולם הכל. — –— נפש היהודי היא בת הטבע הארץ ישראלי. בהירות, עומק שמים בהיר לאין סוף, פרספקטיבה ברורה, ערפלי טהר. גם הנעלם כאילו מתעלם מתוך בהירות, מתוך אור גלוי מצומצם לתוך אור נעלם לאין סוף. העמים אינם מבינים בנפש היהודי לא את הפרספקטיבה הבהירה הזאת ולא את הנעלם הנאור הזה.'

  • מה זה אקופואטיקה

    מחבר/מראה מקום: סבינה מסג "אקו פואטיקה", אקולוגיה וסביבה, גיליון 3 , 68 -70, יולי 2017

    'מהי אקו-פואטיקה? שירת טבע מסוג חדש, השמה את הסביבה במרכז. תמיד היו שירי טבע, אבל הם לא סיפקו תיאור נאמן של הטבע, הם קישטו אותו יתר על המידה ובוודאי  שלא היו מודעים למשבר. תיאורי טבע לא חסרים בספרות, אבל תיאורים אלה מופיעים רק כרקע לעלילות בני אדם. האקו-פואטיקה החלה להתייחס לטבע כנושא ראוי בפני עצמו היא גם אינה חוששת להשתמש במשפטים מן החדשות או מן ההסברים המדעיים לתופעות. זוהי שירה הנכתבת על-ידי אנשים

    מכירים את הטבע באופן בלתי אמצעי, שאוהבים אותו, שמנסים לתת לו פה, שרוצים להשפיע'

  • לראות את הטוב ואת הרע

    מחבר/מראה מקום: תהילה סולטנה שפר, מתוך המאמר "לראות, לראות, לראות" באתר טבע עברי

    במסכת ברכות (נט ב) מציעים חכמים פתרונות שונים, דרכים להודות על השפע. יותר מכולם אהובה עליי הברכה שמציע רב יהודה: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". רב יהודה עושה כאן פעולה ייחודית, בתוך ההצפה הגדולה של הגשם היורד, בו לא ניתן לראות פרטים כלל, רב יהודה עוצר את הזמן ומביט בכל טיפה וטיפה הנוחתת על האדמה. כמו ניאו ב"מטריקס" לרב יהודה יש את הכוח להתבונן בדברים ולראות כיצד מורכבת המציאות מאינסוף פרטים. המבט של רב יהודה הוא מבט אוהב, מבט מודה, אבל ניתן לחשוב איך בהזדמנות אחרת מבט המבחין בפרטים יכול גם להיות ביקורתי עד כדי שיתוק.

    כאשר אנחנו מתבוננים במצוקה בה אנחנו חיים במציאות העכשווית, אנושות שהפנימה את החוצץ בינה לבין הטבע מבלי לבחון את הצורך הפיזי הממשי שלנו בטבע, קשה לעיתים לראות את הטוב. אנחנו חושבים – עדיף לא לראות. אם נראה את הדוב המורעב למה זה יועיל? אם נראה את האישה העקרה שנפגעה מתעשיית הטקסטיל, האם באמת נוכל להפסיק לקנות בגדים? לכאורה עדיף ללקות בעיוורון חלקי- לראות את הטוב ולהתעלם מהרע. לשמוח על הגשמים שכעת יורדים ולשכוח מהבצורת שקדמה. רבי יהודה מלמד אותנו על כוחה של הראייה, כדי להצליח לראות באותה רמה שרבי יהודה מסוגל לראות אנחנו נדרשים לתרגל לראות. אם נרצה להודות על כל טיפה וטיפה עלינו לראות קודם - כל רגב אדמה צמא. לכן בכל המציאויות שהם חלק מחיינו, המציאות האישית, המציאות הלאומית, העולמית, הסביבתית, אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים. להודות היכן שיש להודות ולְבַכּוֹת היכן שיש לְבַכּוֹת. אולי בכוח הראייה נוכל גם לתקן את הדורש תיקון.

  • מטו בשבט ועד סוכות

    מחבר/מראה מקום: הרב איתמר אלדר ט"ו בשבט - ארבעים יום קודם יצירת הוולד, מתוך אתר VBM

    העובדה כי ט"ו בשבט מהווה הקדמה ויסוד לראש השנה החל בניסן, קושרת אותו במישרין למעגל השנה החקלאי, המונה את מועדי ד' מפסח ועד סוכות. סדרו של המחזור יונק מסדר הטבע והמציאות המתחדש באביב עם ראשית הפריחה, ממשיך בעת הקציר ומסתיים באסיף.

    חג האביב, הוא חג הפסח וחג המצות, המלמדים יחדו על התחדשותם של ישראל. התחדשות המקבילה לפריחה המבשרת את בואם של הפירות הבאים בעקבותיה. זהו העיבור, על פי ר' צבי אלימלך מדינוב.

    חג הקציר, הוא חג הביכורים, חג השבועות המלמדים על הבשלת ישראל והיותם ראויים לקבלת תורה. המקבילה באדם להבשלת הפירות הראשונים והבאתם כביכורים וכתודה לד' - היא הלידה.

    חג האסיף, הוא חג הסוכות, מלמדנו על האספותם של ישראל אל ימי המדבר וההסתופפות תחת ענני הכבוד, אחרי היציאה ממצרים וקבלת התורה. התכנסות זו מקבילה לאיסופה של התבואה אל הגורן ואל היקב. איסוף המלווה בתחושה של השלמת המהלך. הושלם התהליך, תם המחזור. פנינו אל השנה החדשה. תפילתנו על הגשמים החדשים, עליהם אנו נושאים תפילה לבורא עולם - זוהי הגמילה.

    והנה, מלמדים אותנו חז"ל, שלמעגל השלם והתהליך המחזורי, קודם שלב נוסף שאיננו מופיע בתורה. אולם, שלב זה גנוז במציאות. חז"ל ברוח קדשם חשפוהו בפנינו - ט"ו בשבט:

    ...וזה שאנו עושין יומא דפגרא בט"ו באב וט"ו בשבט, ונמצא ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח ופסח הוא הכנה למתן תורה, נמצא ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה, והא ראיה גם כן שהתורה ניתנה בסיון, ומשה רבינו ע"ה אמר משנה תורה בשבט ככתוב בעשתי עשר חודש, הרי ראיה שחודש שבט הוא הכנה למתן תורה (קדושת לוי מס' אבות)

  • מי עדן

    מחבר/מראה מקום: הרב שג"ר במאמר "גשם" באתר ישיבת שיח

    אנחנו, שהמים שלנו אינם אלא מי הברז הזורמים בבתים, מים שלא פעם איבדו את רעננותם וראשוניותם ושאותם ננסה לשחזר באמצעות מי עדן שבמיכלי הפלסטיק, איבדנו הרבה מהבלתי אמצעיות של המגע עם הטבע, וודאי שקשה לנו לחוות באמצעותו את הזיקה לקל. אמנם, יכולים אנחנו עדיין להיאחז בעקבות קמאיות שעדיין נשארו בתשתית הנפש כדי לחזור לחויות אלו. את אלו נוכל למצוא למשל אצל הילדים הרצים לרחוב, למגינת ליבם של האמהות, בכדי להירטב ולרקוד בגשם הראשון, והמחפשים את השלוליות כדי לטבול בהם. לא בכדי מפלס הכנרת והקו האדום הפכו לאובססיה לאומית; בשכבות העמוקות שלנו שקועות החרדות הקמאיות של האיכר המצפה לגשם. נראה שגם התופעה ההולכת ונפוצה של הצטיידות ולגימה בכל הזדמנות מבקבוקוני מים, ‘בשבתך בביתך ובלכתך בדרך’, תגובת הנגד לקוקה קולה המערבי, הינה חזרה לינקות העורגת לשוב ולמצוץ ממימי בראשית חיים. הצירוף של לגימה ומים חיים מכונן אפקט של ראשית שאליו אנו נכספים.

  • לשוב אל האדמה

    מחבר/מראה מקום: הרב שג"ר, "לשוב אל הטבע" מאתר ישיבת שיח

    הביטוי התנכ”י של מוות הוא אדם הנאסף אל אבותיו, או אל נחלת אבותיו. זאת איננה סתם אדמה - זו האדמה שהאבות נאספו אליה ונכללו בה. זו אדמה המופרית באותם אנשים שחיו עליה, שצעדו עליה והרוו אותה בזיעת אפם. על כן היה הקניין הראשון של היהודי בארץ ישראל קניין של קבר, משום שקניין זה משקף את הזיקה העמוקה והראשונית של יהודי אל נחלתו, את ההתמזגות המלאה, את העובדה שרוח האבות שורה באדמה הזו, ומכאן הקשר הנצחי והבלתי מופר אליה.

  • שירת העשבים: תפילה כאנרגיה צנועה של הרוח

    מחבר/מראה מקום: הרב שג"ר, מתוך מילים מתנועעות ברוח 6: תשוקה לטבע - שיעור של הרב יאיר דרייפוס, באתר שיח

    שירת העשבים: תפילה כאנרגיה צנועה של הרוח

    מרשימות של הרב שג"ר...

    ...העולם מלא בצלילים, הקולות הבסיסייים של הבריאה. רשרוש העלים,  הרוח הנוהמת ודואבת, הגשם הדולף על הגג, רעש מפל המים, שכשוך השלולית, בעבוע המים, המית גלי הים, זמזום דבורים, ציוצים,

    המוסיקליות של העולם.

    אנו מוצאים קוהרנטיות בין הקול למוצאו, יללת החתול הינה יללה חתולית, כך נביחת הכלב, מתרפסת, מתחנפת או מאיימת ואומרת אל תקרבו אלי.

    ישנו הצליל היסודי של הבריאה, הוא הצליל של הנצח, הצליל של השתיקה. זו איננה שתיקה של כלום, של העדר או ריקנות. אלא שתיקת הנצח.

    הצלילים של הטבע פשוטים בדרך כלל.

    שירת הצפרים איננה מורכבת. שיר פשוט.

    הדבר בא לכלל ביטוי בציורי טבע דומם. הטבע מזלף סביבו את השקט והסבלנות של הנצח.

    ...המוסיקה משפיעה על הרגש. קולמוס הנפש.

    היא איננה עוברת דרך המושגיות והדיבור, אלא פונה ישירות אל הנפש. שפת הנפש. מוסיקה מרגיעה, מעוררת תשוקה, מלאת יראת כבוד, שמחה, עליזות נוסטלגיה.

    הנוסטלגיה איננה שייכת לסיבות, היא מצב הרוח עצמו.

    המוסיקה הינה מצב של הרוח. לכן היא שפת הנפש, משום שהנפש לכשעצמה איננה עדיין באותיות.

    במוסיקה אנו נמצאים בעולם אחדותי שלפני השפה, ומכאן כוח המשיכה וההשפעה העצומה של המוסיקה.

    היא שייכת לאותו אזור שבו עדיין איננו מנותקים באמצעות השפה.

    אנו קולטים את המוסיקה כפי שבעל החיים קולט את הקול.

    ההבעה, מישהו ישיר לפי התווים, אך הזמר ששר יש בו מלאות.

    זאת הצליליות של המוסיקה שאיננה זהה לטונים שלו.

    צליליות זו נמצאת כבר אצל הצייר אור בכלי.

    כך גם תנועות היסוד של הטבע עלות העלים, תנועת העננים, נדנוד העשבים, הללו מלאים הבעה.

    הטבע מביע, זה לא רק העשב לכשעצמו.

    גם לא רק האווירה שסביבו.

    הוא איננו נמצא מבודד ומנותק לעצמו.

    הקול איננה הדבר עצמו, אלא הבעה ומסירה שהדבר מוסר את עצמו.

    אין הפרדה בין הצליל לבין מובנו.

    הכלי בטל לאור.

    למי הטבע מדבר? למי הוא מוסר את עצמו?

    תאמרו לאדם. מגלה הוא לאדם משהו שהאדם  שכח.

    זה פן אחד של הדברים.

    הוא מתנקז לאדם ומחפש באדם את לשונו. זה פן נוסף.

    השדה שר, העשבים שרים. אך שירה הינה תמיד יחס גומלין. היא לא נמצאת בבידוד. שר הוא את עצמו, אך את מובנה היא מקבלת בכך שהיא פונה אל מחוץ לעצמו. שר הוא לאלוקים. לנצח.

    לכל מקום יש אופי, אווירה.

    הוא מאיר באופן מסוים כזה ולא אחר. זולף  וזולג  החוצה, ומזליף אנרגיה כלפי חוץ.

    כך גם החכמה. ההארה הזאת איננה מכונסת בעצמה, אלא היא פונה אלינו. אומרת לנו. רומזת. ישנה הדדיות. הדברים מתחברים אחד לשני.

    אך הוא עשוי להיות גם חסר קול ווקלי, 'בלי נשמע קולם'.

    בהקשר זה הוא יהיה זליגה של אנרגיה צנועה של הרוח.

    ...נפש הצומח משקפת תשתית בסיסית יותר מזו של נפש החי שבה מופיעה החיוניות הגופנית, התשוקה. זאת חיוניות ברמת הטוהר.

    שרף העצים הינה החיוניות של העצים, בעוד שהדם הוא הנפש.

    הזליגה הינה שירה. שירת העננים. הם משרים עלינו אווירה, אומרים דבר מה...

  • צמח השדה

    מחבר/מראה מקום: הרב נעם סמט, "טעם גן עדן" מתוך אתר ישיבת שיח

    ראה, שרק לאחר החטא צומח עשב השדה! רק משעה שגורש האדם מגן עדן, ונידון לעבוד את האדמה - כחלק מקללתו נידון להפסיק לאכול פירות, ולהתחיל לאכול את עשב השדה. הקללה הזו אחוזה בכך שהאדם שב מגן העדן אל האדמה ‘אשר לוקח משם’. כביכול נותק האדם מקשריו עם הבורא, כבר אינו גנן בגנו של ריבונו של עולם, אלא עובד את האדמה שממנה לוקח, ומנותק מרוח החיים שנופחה באפיו.

    משעה שגורש האדם מגן עדן, כחלק מקללת האדם והאדמה - הארץ מתחילה להצמיח דברים שאינם מתוקנים - קוץ ודרדר, ויחד אתם - את עשב השדה, ואף האדם יורד מרום מעלתו כעומד ואוכל את פירות העצים המתוקים, לשפל הבהמה - האוכלת את עשב השדה.

  • חורבן ותיקון - האדם והטבע

    מחבר/מראה מקום: שירה ויגוצקי

     

     

     


    חורבן ותיקון - האדם והטבע

     

    אחת מנבואות הנחמה היפות ביותר, מופיעה בדברי זכריה "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ." זכריה מזכיר ארבעה צומות, שבאו בעקבות חורבן, ולאחר מכן עתידים להפוך לתיקון.

    לטעמי, במקרא ניתן לראות את מעגל החטא ועונשו, או ההרס והתיקון, אם תרצו, בצורה מאוד ברורה. עם ישראל חוטא, הנביאים מתריעים, עם ישראל אינו שועה, ההרס מתרחש. עם ישראל עושה תיקון- וחוזר חלילה.

    מה אם כן באו חכמים לתקן? שפשוט ניתן לתקן, אך חכם מכך למנוע מראש.

    לא כך בענייני שמירה על הטבע. במדרש רבה נאמר על הפסוק "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּת" (קהלת ז, יג):

     

    "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת פרשה ז,  א [י"ג]).

     

    הגדיל וכתב א.ד. גורדון במסה "האדם והטבע":

     

    "החיים הם יצירה, התחדשות תמידית, היווצרות שאינה פוסקת – והאדם שותף לטבע ביצירת החיים. אור החיים האנושיים הוא לא במה שהאדם לוקח מן המוכן, אף לא במה שהוא נותן לאחרים מן המוכן, כי אם במה שהוא יוצר. ביצירה הוא נותן את כל עצמו ולוקח את כל עצמו.  מה היא היצירה שבחיים מצדם האנושי?  מה חלקו של האדם בשותפות זו?"

     

    ואני תוהה ומקשה - היכן אני, האדם, נמצא באחריותי מול הטבע? האם הטבע כאן בכדי לשרת אותי? או שמא אני, האדם, כאן בכדי לשרתו ולפארו? עד כמה גדול הטבע מול האדם?

    לפני כחודש, היינו עדים לחורבן אישי ולחורבן סביבתי אדיר בצורת שריפת יער בין שמן ובתוך כך של הישוב הסמוך אליו, מבוא מודיעין. היכן חלקנו בהרס ובחורבן הרמשים, הזוחלים, עופות וחיות היער? היכן חלקנו בחורבנם הזמני של חיי תושבי היישוב? היכן חלקנו בזיהום הסביבתי האדיר שקרה בעקבות השריפה הגדולה?

    חלקנו בהרס. בחורבן. אך גם בתקומה ובתיקון. על האדם להשתתף עם הטבע ביצירה ובבניין, כפי שהוא משתתף עם הטבע בכליה ובחורבן. שהרי אנחנו והטבע- אחד הם.

    בשנים האחרונות, על רקע סוגיות שינויי האקלים, הכחדת המינים והזיהום הסביבתי הגובר, אנו עדים לשיח ער ומתקדם של נבואות זעם אשר נתפסות בעיני רבים כחזון אפוקליפטי. שיח זה מקבל חיזוק מאין ספור מחקרים מדעיים. הביולוג האמריקאי אדוארד וילסון העריך בספרו "עתיד החיים" שאם נמשיך בקצב הנוכחי של הפרעות אנושיות, הרי שבתוך מאה שנים בלבד ייכחדו מחצית מהמינים בעולם. למעשה, מדענים מסכימים ששיעורי ההכחדה הגיעו לרמות שלא נראו מאז ההכחדה ההמונית שהתרחשה לפני 65 מיליון שנה, במהלכה נעלמו חצי מהמינים בעולם, ובכללם הדינוזאורים. לפי מחקר שיצא ב-2015 קצב ההכחדה כיום  גבוה פי מאה מקצב ההכחדה הקודם. מה שמייחד אותה לעומת כל ההכחדות ההמוניות הקודמות היא העובדה שזאת ההכחדה הראשונה מעשה ידי אדם, ומושפעת באופן ברור מהרס בתי גידול ושינוי האקלים. מעריכים שכל יום נכחדים עשרות מינים!

    כולנו למדנו, אי אז בשיעורי הטבע בבית הספר, על שרשרת המזון, אותו מערך שבבסיסו צמחים ובראשו טורפי-על. למעשה, המציאות מורכבת יותר מהמערך הליניארי הזה. ההסתכלות האקולוגית כיום היא של שרשרות מזון רבות שקשורות ביניהן ומהוות יחד את מארג המזון. היצורים החיים שמהווים חלק ממארג המזון, מקיימים ביניהם מגוון אינטראקציות שלחלקן אנחנו כלל לא מודעים. מה יקרה אם מין ייכחד ויצא מהמארג הזה? איך יושפעו השאר?

    עולם בלי טבע הוא עולם חולה. קשה לדמיין עולם ללא טבע. אני חושבת על המשוררים האהובים עליי אשר כתבו שירי ערגה וכיסופים לנופי ילדותם, על סיפורי עמים שרובם מתרחשים בטבע, על אגדות ומיתולוגיות. דמיינו לכם עולם ללא אוצר תרבותי זה. דמיינו לכם עולם ללא טבע. נחרדתם? נהדר, חתרו לשינוי.

    אני עוצמת עיניי וחושבת על דור ההמשך שלנו, זה שעיניו טרם שבעות ממראות העולם הנאים, ממפלי מים שקופים, מעדרי חיות בר, מזמזום הדבורה- חשבו עליהם, חשבו על ילדינו ונכדינו שיאלצו לחיות בעולם חם יותר, בטוני יותר, קשה יותר. עולם ללא טבע הוא עולם ללא רחמים. עולם ללא טבע הוא עולם ללא התרגשות מפגישה מקרית עם שועל בכביש או דורבן חושף קוצים. עולם ללא טבע, הוא עולם בו אתה לא רוכן להריח פרח שרק הנץ.

    פקחו את העיניים. האם אתם רוצים עולם כזה?

     

     

    שירה ויגוצקי,

    פעילה בעמותת "תושבים משפיעים במודיעין"

     

הגות


  • אורח בורח או משלח (בריאת העולם)

    מחבר/מראה מקום: ברק דרורי


    מקומי הוא מקומם ביתי הוא ביתם
    פעולתי רחבה
    נושאת מבט לאופק, הכול בידי
    להחריב. לבנות. לשאת ולתת. לשתוק או
    לדבר.
    חיי החלטה. עליונות עילאה. מתנה, ברכה.
    ועול היקום
    איזון עלום לא ידוע. נתון בידי לקבוע.
    מי לחיים מי למוות? מי להנאתי ומי להנאתו
    לחופשו?
    אלוהים קטן אני על פני האדמה ללא מצפן ומצפון
    שואל...

     

    מתוך החוג לבישול

  • בשורה

    מחבר/מראה מקום: ברק דרורי

     
    א.    בשרתי בשורה ובראתי עולם.
    עומד מנגד, מרוצה.   
    שלם.
    מלא בכול טוב, בחיים מלאים ורעננים.
    מעניין, הומה. שוקק ומשתוקק.
    לאחוז בכול. ללא גבולות.
    לאינסוף רוצה לצמוח וטפס אל על.
    באין משים לב, מרוב-רוב יש משחית.
    תשוקה חזקה.
    אכילה גסה. נוטפת ריר, גס. לא רצוי.
    רוצה אני אותו והוא אותי.
    יחסיי ידידות חמים, קירוב רצונות.
    מקווה אני לעידון לאיזון בחיים.
    התאכזבתי, נהניתי, ערגתי, כעסתי. אהבתי
    יצירה שלי. ילדה שלי. בשורה שלי.



    ב.    תשוקה גברה, בעליון. בפאר יצירתי.
    בשר ודם הוא, תאווה מפעפעת בקרבו
    מה אעשה לו על תשוקתו?
    אעניש, אעביר, אסלח. אכסה?
    היחסה הפאר תשוקתו, תשוקתי, תשוקתנו?
    תאווה זורמת בעורקיו, קשה וחריפה.
    מקום אין לה בעולמי. באיזון יצירתי.
    אפריד לכאן ולכאן.
    תשוקה בקטנה עומדת על משקל העולם.
    גדולה לא בעולמי. בזויה בעיני.
    מתחת לאדמה, שיכסה הדם.
    לא כאן לראותו ולא קל.
    איזון בישרתי. בישרתי בשר.
    זכור זאת פאר היצירה. זכור והישמר

     

    מתוך החוג לבישול

  • מלך הטבע

    מחבר/מראה מקום: וולנטין רספוטן, מתוך: שלום טרויה

    האם האדמה הזו שייכת לך לבד? כולנו נמצאים כאן היום והולכים מחר.

    אנחנו כמו ציפורים נודדות. אדמה זו שייכת לכולם אלו שהיו כאן לפנינו, ואלה שיבואו אחרינו. אנחנו רק נמצאים כאן לזמן קצר ביותר... ומה עשית אתה עם הזמן? זקניך נתנו לך אותו למשמר כדי שתוכל לבלות בו את חייך ולהעביר אותו לצעירים...

    "האדם הוא מלך הטבע", אמר אנדריי.

    "כן, כן, מלך. מלוך לזמן קצר ומיד תתחרט".

  • אקופואטיקה: יקינטון

    מחבר/מראה מקום: ליטל קפלן

    ליטל קפלן

     

    יָקִינְטוֹן

     

    שָׁרָשָׁיו הִכּוּ

    בְּלִי צַעֲקַת הָאֲדָמָה.

    הוּא שָׁתָה וְשָׁתָה

    מַיִם כְּבֵדִים

    שֶׁקָּצַבְתִּי לוֹ

    מִכְּלִי נִשְׁבָּר

    וְנִקֵּז אוֹר גָּנוּז

    בְּלֹא תְּבִיעָה.

    כָּל פְּקַעַת רוֹחֶשֶׁת

    רִקָּבוֹן

    אוֹ עוֹלָם.

    כָּל הַמְקַיֵּם

    פֶּרַח נִפְקָח

    מְקַיֵּם

    נֶפֶשׁ אַחַת.

  • אוקופואטיקה: ללא שם

    מחבר/מראה מקום: מרים קוצ'יק שפר

     

     

    מרים קוצ'יק שפר

     

    *

     

    אֲנִי שִׁירָה לְשׁוֹרְשֵי קַחְוָנִים

    סוֹד הַלֹּבֶן, זְהַב עִיגּוּלִים

    שׁוֹלַחַת יַד לַגַעַת בְּכוֹכְבָנִיּוֹת שְֹעִירוֹת

    תִּלְתְלַנֵי אַרְגָּמָן עֲנָוִים.

    פַּעֲמוֹנֵי הַגֶּשֶׁם מְצַלְצְלִים בִּי דְּמָמָה

     

    יֵשׁ בִּי צְעָקָה וּבְכִיָּה בַּגִּבְעוֹלִים

    וְרִנָּה בַּפְּרִיחָה.

  • אוקופואטיקה: הייתי עץ יבש

    מחבר/מראה מקום: מרים קוצ'יק שפר

     

     

    מרים קוצ'יק שפר

     

    הָיִיתִי עֵץ יָבֵשׁ

     

    שְׁתֵי צִפּוֹרִים

    מְזַמְּרוֹת הַבֹּקֶר עַל עֲנָפַי

    יְבֵשָׁה מִשְּׁמוֹעַ

    שָׁנִים חִיכִּיתִי לָהֶן.  

  • אקופואטיקה: עיני הציפור

    מחבר/מראה מקום: טלי וייס

     

     

    טלי וייס

     

    עיני הציפור

     

    דֶּרֶךְ עֵינֵי הַצִּפּוֹר

    הַחַיִּים הֵם צְחוֹקָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ

    עַל הָאֲדָמָה

    וְהָאָדָם הוּא יְצוּר מְשֻׁנֶּה

    שֶׁאֵינוֹ מֵיטִיב לְהַקְשִׁיב.

     

    *

    הַשָּׁמַיִם בַּאֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת, רְחוֹקוֹת

    כְּחֻלִּים יוֹתֵר, אֲנִי בְּטוּחָה

    כִּי עֵינֵי הַצִּפּוֹר שֶׁלִּי

    רָשְׁמוּ בְּתוֹכָן אֶת חֲוָיוֹת הַנְּדוּדִים.

    תְּפִלָּתִי אֶשְׁלַח לְשָׁם

    וַאֲחַכֶּה לְגִשְׁמֵי הַבְּרָכָה

    וּלְנֹחַם הַשְּׁלוּלִיּוֹת.

     

     

    מתוך "השעה היפה" (עמדה, 2018)

  • אקופואטיקה: העץ 2

    מחבר/מראה מקום: אירן דן

     

    אירֵן דן

     

    העץ 2

     

    דְּבָרִים טוֹבִים

    קוֹרִים,

    הַבִּיטִי!

    תְּאֵנִים

    נִתְלוֹת

    עָלַי,

    אֲנִי לוֹבֵשׁ

    סֶגוֹל

    נִמְלָא

    הֶמְיַת יוֹנִים,

    אֲנִי

    נִבְרָא

    בְּשִׁירֵךְ,

    אֵין בִּי

    עֶצֶב,

    הוֹרִידִי

    הַצְּמִידִים

    מִיָּדַיִךְ

    בּוֹאִי,

    אַתְּ תָּבוֹאִי אֵלַי

    רִגְעֵי קַיִץ.

     

  • אוקופואטיקה: חלון זרוע

    מחבר/מראה מקום: נעמה שקד

     

    נעמה שקד

     

    חלון זרוע

     

    תִּרְאֶה אֵיךְ הַתּוּרְמוּס שָׂמֵחַ –

    עוֹלֶה וְגָדֵל וּפוֹרֵשׂ אֶצְבָּעָיו לִרְוָחָה,

    חַלּוֹן הַחֹרֶף פָּתוּחַ

    לָרוּחוֹת, לְקוֹל הֲמוֹן הַגֶּשֶׁם

    לַשְּׁקִיקָה שֶׁל עִיר לֵילִית

     

    הַנֶּפֶשׁ הַקְּטַנָּה כְּקוֹנְכִית

    מֻנַּחַת עַל הָאֶדֶן

    לְפֶתַח הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים

     

    עַרְפִלֵּי הָעֶרֶב נִסָּעִים, רָוִים

    אוֹר הַרְחֵק זָרוּעַ

    וּמַה יִּנְבֹּט בָּהֶם – רוֹעֵד

    כְּפֶלֶא –

    כְּתִינוֹק פּוֹשֵׂק אֶצְבָּעוֹת

     

     

    מתוך "נחושת ונהר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ג)

     

  • אקופואטיקה: לילך גליל

    מחבר/מראה מקום: לילך גליל

    לילך גליל

     

    יורה

     

    וְהַגֶּשֶׁם הִתְנַפֵּל עַל הָרְחוֹב כְּמוֹ עֲדַת כְּלָבִים.

    גַּם כְּשֶׁהוּעֲמוּ טִפּוֹתָיו נוֹתַר הַיּוֹרֶה בְּשֶׁלּוֹ: מְמֻקָּד.

    הַמַּטָּרָה הָיְתָה בְּרוּרָה: לְהַרְטִיב.

    אַךְ פִּיּוֹת הָאֲדָמָה נִשְׁאֲרוּ פְּעוּרִים

    כְּמַקּוֹרֵי גּוֹזָלִים.

     

     

    אוקטובר 2015

    מתוך "אני רוצה לספר לך הרים וגבעות" (פרדס, 2016)

     

     

    *

     

    שְׁתִיקַת הֶהָרִים.

    פִּכְפּוּךְ מֵי גּוֹפְרִית.

    הַמֶּרְחָב הַמַּבְטִיחַ.

    הַלַּיְלָה יַעֲמִיק אֶת הַדְּמָמָה,

    מַשֶּׁהוּ אוּלַי יִפְקַע

    וְאוּלַי גַּם לֹא.

    העולם יַתְמִיד בֶּהֱיוֹתוֹ.

     

     

    מתוך "כשהאיילה תחלוף" (פרדס, 2014)

  • אקופואטיקה: בני הקטן ותנועת הים

    מחבר/מראה מקום: יפעת גלבר

     

     

    יפעת גלבר

     

     

    בני הקטן ותנועת הים

     

    איך תצייר את תנועת הים שאלתי אותך

    ומשכתי בלשוני: השאר

    נהיה פה עוד מעט

    בין המצוי לסמוי במכחול

    בתוך האוויר המלוח

    ואתה הרהרת מלא חשיבות וענית

    שהציור חייב להיות בצבע

    ושכדאי  לטשטש את הגוונים

    כדי ללכוד את הלבן המקורזל

    שמתקדם לעברנו שם, ליד האוניה

    ואני חשבתי: נשאר עוד קצת

    והצעתי לך כריך עם שוקולד

    על הסלע קמוט הים

    ואתה בני פוררת לדגים

    והנחת לגאות הים לנשוב בסרעפת

    להיות לך נשימות

    כל ימי חייך הימים

    ובימי חייך, הלילות

     

     

  • כנרת

    מחבר/מראה מקום: רחל

    כִּנֶּרֶת

     

    שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –

    בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים:  עֲצֹר.

    בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא

    וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.

     שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת,

    סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב,

    שֶׁגָּלַשׁ לְמַטָּה וּבְמֵי כִּנֶּרֶת

    מְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו.

     מַה יִּרְבּוּ פְּרָחִים בַּחֹרֶף עַל הַכֶּרַךְּ,

    דַּם הַכַּלָנִית וְכֶתֶם הַכַּרְכֹּם,

    יֵשׁ יָמִים – פִּי שֶׁבַע אָז יָרֹק הַיֶּרֶק,

    פִּי שִׁבְעִים תְּכֻלָּה הַתְּכֵלֶת בַּמָּרוֹם.

     גַּם כִּי אִוָּרֵשׁ וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ,

    וְהָיָה הַלֵּב לְמַשׁוּאוֹת זָרִים –

    הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ

    חֶסֶד נְעוּרִים?

     תל-אביב, תרפ"ז

  • אם נכון שאגמים מזדקנים

    מחבר/מראה מקום: סבינה מסג

    אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִזְדַקְנִים

     

    אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִזְדַקְנִים-

    לֹא רוֹאִים עָלַיִךְ,

    שָׁמַיִם נְמוּכִים שֶׁלִּי, אֵינְסוֹף קטַן,

    עַיִן צְלוּלָה שֶׁל צַד-שֵׁנִי-שֶׁל-הָעוֹלָם

    הַבֹּץ הַשָּׁחֹר

    בּוֹ יָשֵׁן

    הַבּוּרִי.

     

    אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִזְדַקְנִים

    וְאַתְּ "תּוֹפָעָה צְעִירָה יַחֲסִית עִם תַּהֲלִיךְ בְּלָיָה מוּאָץ"

    כְּמוֹ שֶׁקָּרָאתִי

    בְּ"כָל אֶרֶץ נַפְתָּלִי"

     

    -אֲנִי אֶחְפֹּר לָךְ מֵחָדָשׁ אֶת יָם הַחוּלָה

    שֶׁיְּסַנֵּן שׁוּב אֶת הַמַּיִם כְּמוֹ כִּלְיָה.

    אֲנִי אֶסְתֹּם אֶת

    הַמּוֹבִיל!

    אֶפְתַּח אֶת

    הַנְּבִיעוֹת!

     

    אָשִׁיב לָךְ אֶת מֶלַח הַמַּיִם.

     

שירה ואמנות