האדם והבריאה: מקורות
-
בריאת האדם בראשית א
א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ...
כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי. {פ} (בראשית פרק א)מופיע בדפי לימוד:
-
בריאת האדם בראשית ב
ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח וַיִּטַּע ה' אֱלֹקים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. ... טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. טז וַיְצַו ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת. יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹקים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.(בראשית פרק ב)
מופיע בדפי לימוד:
-
ברכי נפשי
מחבר/מראה מקום: תהילים קד
א בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ.
ב עֹטֶה-אוֹר כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.
ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם-עָבִים רְכוּבוֹ; הַמְהַלֵּךְ עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ.
ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת; מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט.
ה יָסַד-אֶרֶץ עַל-מְכוֹנֶיהָ; בַּל-תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.
ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל-הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.
ז מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן-קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.
ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל-מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.
ט גְּבוּל-שַׂמְתָּ בַּל-יַעֲבֹרוּן; בַּל-יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.
י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים; בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.
יא יַשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי; יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
יב עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן; מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ-קוֹל.
יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו; מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.
יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ.
טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן; וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד.
טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה'; אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.
יז אֲשֶׁר-שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ; חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
יח הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים; סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים; שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ.
כ תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה; בּוֹ-תִרְמֹשׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר.
כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף; וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם.
כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן; וְאֶל-מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן.
כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ; וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב.
כד מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ; מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.
כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם-רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר; חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם-גְּדֹלוֹת.
כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ.
כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.
כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן; תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב.
כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן; וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.
ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן; וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה.
לא יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם; יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו.
לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד; יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ.
לג אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי; אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי.
לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי; אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'.
לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם; בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' הַלְלוּ-יָהּ.מופיע בדפי לימוד:
-
התהוות העולם
מחבר/מראה מקום: בראשית א, א-ג
א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם:
ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי-אוֹר וַיְהִי-אוֹר:מופיע בדפי לימוד:
-
ההימנעות ממלאכה כמזכירה מעשה בראשית
מחבר/מראה מקום: שמות כ, ח (פרשת יתרו)
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵשֶת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְבִיעִי שַבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶר בִּשְעָרֶיךָ. כִּי שֵשֶת יָמִים עָשָה ה' אֶת הַשָּמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּבָּת וַיְקַדְּשֵהוּ
מופיע בדפי לימוד:
-
קיום המין לעד
מחבר/מראה מקום: בראשית פרק א פסוק יא
בראשית פרק א פסוק יא
וַיֹּאמֶר אלוקים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן
רמב"ן בראשית פרק א פסוק יא
ויאמר א-להים תדשא הארץ דשא - גזר שיהיה בתולדות הארץ כח הצומח ומוליד זרע כדי שיהיה המין קיים לעד: -
שימור המין
מחבר/מראה מקום: ויקרא פרק כב פסוק כח
וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:
מופיע בדפי לימוד:
-
איסור כלאיים-ומגון מינים
מחבר/מראה מקום: ויקרא פרק יט פסוק יט
ויקרא פרק יט פסוק יט
אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:
רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק יט
והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א), והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות...מופיע בדפי לימוד:
-
שמות לחיות
מחבר/מראה מקום: בראשית פרק ב פסוקים יט-כ
וַיִּצֶר ה’ א-להים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
תנ"ך
-
הזן את עולם
מחבר/מראה מקום: תלמוד בבלי מסכת שבת דף קז עמוד ב
...יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים...
-
האדם נותן שמות
מחבר/מראה מקום: בראשית רבה (וילנא) פרשה יז סימן ד
אמר ר' אחא בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם, נמלך במלאכי השרת, אמר להן נעשה אדם, אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להן חכמתו מרובה משלכם, הביא לפניהם את הבהמה, ואת החיה, ואת העוף, אמר להם זה מה שמו ולא היו יודעין, העבירן לפני אדם, אמר לו זה מה שמו, אמר זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל, ואתה מה שמך אמר לו אני נאה להקרא אדם שנבראתי מן האדמה, ואני מה שמי, א"ל לך נאה להקראות אדני שאתה אדון לכל בריותיך.
חז"ל
-
כל ימי הארץ לא ישבותו
עד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקר וָחם, וְקַיִץ וָחרֶף, וְיום וָלַיְלָה, לא יִשְׁבּתוּ. "לא יִשְׁבּתוּ" מִלְּהַתְמִיד עַל אותו הָאפֶן בִּלְתִּי טִבְעִי שֶׁהִגְבַּלְתִּי לָהֶם אַחַר הַמַּבּוּל, וְזֶה שֶׁיֵּלֵךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל גַּלְגַּל נוטֶה מִקַּו מַשְׁוֵה הַיּום, וּבִנְטִיָּתו תִּהְיֶה סִבַּת הִשְׁתַּנּוּת כָּל אֵלֶּה הַזְּמַנִּים, כִּי קדֶם הַמַּבּוּל הָיָה מַהֲלַךְ הַשֶּׁמֶשׁ תָּמִיד בְּקַו מַשְׁוֵה הַיּום, וּבָזֶה הָיָה אָז תָּמִיד עֵת הָאָבִיב, וּבו הָיָה תִּקּוּן כְּלָלִי לִיסודות וּצְמָחִים וּלְבַעֲלֵי חַיִּים וּלְארֶךְ יְמֵיהֶם.
וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה זֶה "כָּל יְמֵי הָאָרֶץ" עַד אֲשֶׁר יְתַקֵּן הָאֵל יִתְבָּרַךְ אֶת הַקִּלְקוּל שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהּ בַּמַּבּוּל, כְּאָמְרו "הָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עשֶׂה" (ישעיהו סו, כב), כִּי אָז יָשׁוּב מַהֲלַךְ הַשֶּׁמֶשׁ אֶל קַו מַשְׁוֵה הַיּום כְּמֵאָז, וְיִהְיֶה תִּקּוּן כְּלָלִי לִיסודות וְלִצְמָחִים וּלְבַעֲלֵי חַיִּים וּלְארֶךְ יְמֵיהֶם, כְּמו שֶׁהָיָה קדֶם הַמַּבּוּל, כְּאָמְרו "כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת, וְהַחוטֶה בֵּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל" (שם סה, כ). וְזֶה רָצָה בְּאָמְרו "מוצָאֵי בקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין" (תהלים סה, ט).מופיע בדפי לימוד:
-
לעבדה ולשמרה
מחבר/מראה מקום: אבן עזרא בראשית פרק ב פסוק טו
...וטעם לעבדה להשקות הגן. ולשמרה מכל החיות שלא יכנסו שם ויטנפוהו...
-
לעבדה ולשמרה- זו שבת
מחבר/מראה מקום: רבינו בחיי בראשית פרק ב פסוק טו
וע"ד המדרש: (פדר"א יב) לעבדה ולשמרה, מה עבודה היתה בתוך הגן שאמר "לעבדה", שמא תאמר לזמור כרמים ולחרוש ולשדד האדמה או לקצור או לעמר והלא כל האילנות נצמחים מאליהם. שמא תאמר יש מלאכה בג"ע והלא נהר מושך ויוצא מעדן, שנאמר: (בראשית ב, י) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", ומה לעבדה, אלא לעסוק בד"ת ולשמור כל המצוה, שנאמר: לשמור את דרך עץ החיים, ואין עץ החיים אלא תורה, שנאמר: (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה". לעבדה ולשמרה, זו שבת, לעבדה, שנאמר: (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד, ולשמרה, דכתיב: (דברים ה, יב) שמור את יום השבת.
-
כי טוב
מחבר/מראה מקום: רמב"ן בראשית פרק א פסוק ד
וקיומם יקרא "ראיה" ... והענין להורות כי עמידתם בחפצו, ואם החפץ יתפרד רגע מהם יהיו לאין. וכאשר אמר בכל מעשה יום ויום וירא א-להים כי טוב, ובששי כאשר נשלם הכל וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כן אמר ביום
הראשון בהיות האור וירא א-להים כי טוב, שרצה בקיומו לעד: -
ברייתו של עולם
מחבר/מראה מקום: ויקרא רבה (וילנא) פרשה כב סימן ב
קהלת פרק ה פסוק ח
וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היא הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד:
ויקרא רבה (וילנא) פרשה כב סימן ב
ורבנן אמרי ויתרון ארץ אפילו דברים שאתם רואים בעולם מיותרין כגון זבובין פרעושים ויתושים אף הן בכלל ברייתו של עולם דכתי' (בראשית ב) ויכולו השמים והארץ וכל צבאםמופיע בדפי לימוד:
-
לא לעקור המין
מחבר/מראה מקום: רמב"ן דברים פרק כב פסוק ו
כי יקרא קן צפור לפניך - גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא:
חכמי ימי הביניים
-
פירוש השם אדם
מחבר/מראה מקום: רבי דוד צבי הופמן בפירושו בספר בראשית ב' פסוק ז'
דעות שונות נאמרו לגבי האתימולוגיה של המלה אדם. דעתו של יוסף בן מתתיהו אדם מלשון אדם, צבע הדם; אולם הדעה המקובלת היא שהמלה אדם באה מן האדמה, כלומר הארצי, כשם שאנוש פירושו החלש. הרש"ר הירש גוזר את השם מלשון הדום, ופירושו נציגו וממלא מקומו יתברך עלי אדמות. הפירוש המקובל – מלשון אדמה- נראה לנו כנכון ביותר. וה' הוא אשר נתן לו לאדם שם זה, למען יזכור תמיד את מקורו הארצי ולא יתגאה.
מופיע בדפי לימוד:
-
התהוות העולם והיחס לבריאה
מחבר/מראה מקום: רבי נחמן מברסלב ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד סימן א'
כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מֵחֲמַת רַחֲמָנוּתוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָם
כִּי רָצָה לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ
וְאִם לא הָיָה בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל מִי הָיָה מַרְאֶה רַחֲמָנוּתוֹ
וְעַל כֵּן בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה מִתְּחִלַּת הָאֲצִילוּת
עַד סוֹף נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי, כְּדֵי לְהַרְאוֹת רַחֲמָנוּתוֹ
וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לִבְרא אֶת הָעוֹלָם
לא הָיָה מָקוֹם לְבָרְאוֹ
מֵחֲמַת שֶׁהָיָה הַכּל אֵין סוֹף
עַל כֵּן צִמְצֵם אֶת הָאוֹר לִצְדָדִין
וְעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם הַזֶּה נַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי
וּבְתוֹך הֶחָלָל הַפָּנוּי הַזֶּה, נִתְהַוּוּ כָּל הַיָּמִים וְהַמִּדּוֹת
שֶׁהֵם בְּרִיאַת הָעוֹלָם
וְזֶה הֶחָלָל הַפָּנוּי הָיָה מֻכְרָח לִבְרִיאַת הָעוֹלָם
כִּי בִּלְתִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי, לא הָיָה שׁוּם מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל
וְזֶה הַצִּמְצוּם שֶׁל הֶחָלָל הַפָּנוּי
אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג, כִּי אִם לֶעָתִיד לָבוֹא
כִּי צָרִיך לוֹמַר בּוֹ שְׁנֵי הֲפָכִים, יֵשׁ וָאַיִן
כִּי הֶחָלָל הַפָּנוּי הוּא עַל יְדֵי הַצִּמְצוּם
שֶׁכִּבְיָכוֹל צִמְצֵם אֱלקוּתוֹ מִשָּׁם וְאֵין שָׁם אֱלקוּת כִּבְיָכוֹל
כִּי אִם לא. כֵן אֵינוֹ פָּנוּי, וְהַכּל אֵין סוֹף, וְאֵין מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כְּלָל
אֲבָל בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, בְּוַדַּאי אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ שָׁם גַּם כֵּן אֱלקוּת
כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ
וְעַל כֵּן אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג כְּלָל בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי, עַד לֶעָתִיד לָבוֹא.מופיע בדפי לימוד:
-
התהוות העולם והיחס לבריאה
מחבר/מראה מקום: רבי נחמן מברסלב,ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן לט
וְעַל כֵּן יֵשׁ בְּוַדַּאי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁנִּבְרָא בָּעוֹלָם בְּחִינַת הַתַּכְלִית
כִּי בְּכָל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ בּוֹ הַתְחָלָה וָסוֹף
דְּהַיְנוּ הַהַתְחָלָה מִמָּקוֹם שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת
עַד שֶׁנִּתְגַּשֵׁם וְנִתְהַוֶּה בָּזֶה הַתְּמוּנָה וְהַדְּמוּת
וְגַם יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף
שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִבְרָא
דְּהַיְנוּ שֶׁיְּכוֹלִין יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִיק עִיּוּנָם
וְלָדַעַת וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּפְרָטֵי הַבְּרִיאָה
בְּתַבְנִית הָאֵיבָרִים וּבִנְיָן וְקוֹמָה וּדְמוּת וְכוּ', שֶׁל כָּל דָּבָר וְדָבָר
לְהִתְבּוֹנֵן בָּהֶם גְּדֻלּוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך, וּלְעָבְדוֹ. יִתְבָּרַך עַל יְדֵי זֶה
וְכֵן לְמַעְלָה מַעְלָה עַד הַתַּכְלִית
שֶׁשָּׁם נִסְמָך אוֹתוֹ הַדָּבָר אֶל הַתַּכְלִית
כִּי כָל דָּבָר וְדָבָר יֵשׁ לוֹ אֲחִיזָה בְּהַתַּכְלִית, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ נִבְרָא
שֶׁעַל יְדֵי דָּבָר זֶה יְכוֹלִין לְהַשִּׂיגוֹ יִתְבָּרַך וּלְעָבְדוֹ עַד אוֹתוֹ הַתַּכְלִית
שֶׁשָּׁם נִסְתַּיֵּם אוֹתוֹ הַדָּבָר וְנִסְמָך אֶל הַתַּכְלִית
וְצָרִיך כָּל אֶחָד לְהַעֲמִיק עִיּוּנוֹ בָּזֶה
לָדַעַת וּלְהַכִּיר גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא בְּכָל דָּבָר וְדָבָר
בְּתַבְנִיתוֹ וּדְמוּתוֹ, בִּפְרָטִיּוּת אֵיבָרָיו וּבִנְיָנוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה
וּלְעָבְדוֹ יִתְבָּרַך בָּזֶהמופיע בדפי לימוד:
-
התהוות העולם והיחס לבריאה
מחבר/מראה מקום: הבעש"ט, כתר שם טוב הוספות קעט
הנה תנועת אחד הדשאים הצומח בעמקי יער או באחד ההרים הגבוהים או בעמקים היותר עמוקים אשר לא עבר שם איש, הנה לא זו בלבד דתנועת הדשא ההוא לימינו ולשמאלו לפנים ולאחור בכל משך ימי חייו הוא עפ"י השגחה פרטית אשר הוא ית' גזר אומר אשר דשא פרטי זה חי' יחי' חדשים ימים ושעות קצובות, ובמשך זה יסוב ויכוף לימינו ושמאלו לפניו ולאחוריו במספר כזה וכזה, אלא עוד זאת דתנועת הדשא הפרטי הלזה יש לו יחס כללי לכללות כונת הבריאה, דבצרוף ואחוד כל הפעולות הפרטים של הרבוי רבבות פרטים אין מספר שישנם בכל האלפים ורבבות מינים שישנם בהד' חלוקות דדצח"מ הנה נשלמה כונה העליונה בסוד הבריאה כולה, וא"כ הנה לא זו בלבד דתנועה אחת של דשא פרטי היא באה בהשגחה פרטית, אלא עוד זאת דגם תנועה אחת של דשא פרטי משלים הכונה העליונה בענין הבריאה.
מופיע בדפי לימוד:
-
התהוות העולם והיחס לבריאה
מחבר/מראה מקום: אגרת הרבי מליובאוויטש ליצחק בן צבי י"א ניסן תשט"ז
שר כיון שיש מנהיג לבירה זה העולם ואין בו דבר אחד לבטלה, מוכרח ניצול פעיל וחיובי של העושר, ואין מספיק כלל וכלל זה שלא ישתמשו בעושר בכיוון בלתי רצוי.
כי גם העדר הניצול מפריע את הסדר בבריאה, כיון שענינה אשר כל החלקים שבה צריכים לסייע באופן פעיל לתכלית הכללית והאחידה.
רבות שמעתי על כ', תכונות נפשו ומדותיו ועל יחסו לקדשי עם ישראל המסורתיים.
ובתקופתנו זו ניתנו לכ' אפשרויות מיוחדות, בדוגמת האמור לעיל, בהשפעה על הסביבה הקרובה והרחוקה, השפעה היכולה להביא תוצאות מרחיקות לכת, וביחוד - בשמירה על צביונו האמתי של עמנו אשר נהי' לעם בקבלת התורה, והיא היא חוט השני העובר דרך כל תקופות קיום עמנו ומאחדן, אף כי במשך זמן זה כמה אומות, אומות בעלות תרבות מפותחת ביותר, מושלות בכיפה וכו' נתחייבו כלי' ולא היתה להם תקומה, וישראל נופלים ועומדים - על ידי הקישור עם בורא העולם ומנהיגו - ואומר כי אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם (מדרש תנחומא, פ' נצבים).
ואם בכמה תקופות מוכרח הי' גיוס כל כחות בני ישראל לשמירה ולהגנה על התורה ומצותי' - סוד קיומו של עם ישראל - בתקופתנו לא כל שכן, תקופת הרת עולם ותקופת משבר ונסיון, מהנסיונות הכי גדולים, של עמנו ישראל. ואלו העשירים ביכולת ואפשריות, אשר מתאים לזה גם אחריותם גדולה פי כמה, חובתם חוב קדוש וגם זכותם לנצל את האפשרויות במילואן להגן על הקדוש לעם ישראל היא תורתנו הנצחית ומצוותי', ובפרט בפלטין של מלך היא הארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. וכיון שהועמס תפקיד זה בודאי ניתנו מראש כל הענינים הנדרשים למילוי התפקיד במילואו, אלא שרצון הבורא הוא שיהי' זה בבחירה - ובחרת בחיים.
מופיע בדפי לימוד:
-
קיום המין
מחבר/מראה מקום: ספר החינוך מצוה תקמה, מצות שלוח הקן
לשלח האם מן הקן קודם שיקח הבנים, שנאמר [דברים כ"ב, ז'], שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.
משרשי המצוה לתת אל לבנו שהשגחת הא-ל ברוך הוא על בריותיו במין האדם בפרט, כמו שכתוב כי עיניו על כל דרכי איש וגו', ובשאר מיני בעלי חיים במינין דרך כלל, כלומר שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים, כי בהשגחת החי וקיים לעד ברוך הוא על הדבר ימצא בו הקיום, ובהניח האדם דעתו על זה יבין דרכי ה' ויראה כי המשכת קיום המינין בעולם שלא כלה ואבד אחד מכולם מביצי כנים ועד קרני ראם מיום שנבראו הכל במאמרו וחפצו על זה...מופיע בדפי לימוד:
חכמי הדורות האחרונים
-
קיימות כהשקפת עולם דמוקרטית אופטימית
מחבר/מראה מקום: אתר מרכז השל
קיימות (sustainability) היא השקפת עולם דמוקרטית אופטימית, ששמה במרכז את כבוד האדם וחירותו מתוך הבנה עמוקה שכולנו חלק ממארג החיים המזין ומקיים את כל היצורים על פני כדור הארץ. קיימות היא לגלות מחדש את הערך של הדברים המקיימים אותנו: האוויר והמים הנקיים, השקט של המדבר והמגוון של החורש הים תיכוני, שכונה בה ילדים משחקים בחוץ בבטחה, או קהילה בה קשיש הזקוק לעזרה יכול למצוא שכן הנכון לעזור...
תוך שני עשורים הפכה הקיימות לתנועה בינלאומית הולכת וגדלה המצליחה למצוא את המכנה המשותף הגבוה ביותר בין אזרחים מרקעים שונים ותרבויות שונות, המדגימים באלפי צורות שונות שאפשר גם אחרת. -
השבת כיום החירות
מחבר/מראה מקום: ד"ר שגית מור
שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהיךָ. יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ - לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהיךָ, לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. {ס}
דברים אלו מופנים אל בעל הבית שיש לו שדות, עבדים, שוורים וחמורים. הוא מורשה לעשות את מעשיו - שמכוונים להפקת רווחים - רק בימי החול. ביום השבת הוא מצווה להפסיק ממעשיו אלו ולשבות. ביום זה הוא מאפשר לכפופים לו מנוחה (פיזית) ונופש (נפשי), ובכך הוא מוציא אותם זמנית מגדר של מכשירים המופעלים על ידו לגדר של יצורים עצמאיים. כך משחזר בעל הבית כלפי הכפופים לו מעין גאולה, כגאולת ישראל ממצרים. השבת היא יום הגאולה של המשועבדים בחברה. ביום זה הם זוכים לנופש ולמנוחה, והם במצב של בני חורין. יום זה הוא שמגדיר את זהותם כצוריו של האל, ואת בני האדם כברואים בצלם, ולא כמכשירים ביד אדונם. ביום זה מושעים הבדלי המעמדות. החברה כולה, על כל מעמדותיה, מדגישה את התרבות המשותפת שלה. האל מופיע בפרשה זו כמדריך המנחה את האדם לנהוג בדרך מוסרית ונכונה. האדם נקרא לחקות את מעשי האל, ולנהוג בכפופים לו כדרך שהאל נהג בעם ישראל ביציאת מצרים. הפערים שבין האל לברואיו (כמו הפערים בתוך החברה) מצטמצמים בתפיסה זו. כולם שותפים באותם ערכים מוסריים ויוצרים יחדיו חברה שלמה, צודקת וחזקה יותר. האדם נקרא להשתתף עם האל בבריאת העולם המוסרי.
מופיע בדפי לימוד:
-
יום השבת- יום השלטון העצמי
מחבר/מראה מקום: אברהם יהושע השל, השבת, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, ישראל 2007, בתרגום: אלכסנדר אבן-חן
כל הרוצה ליכנס לקדושת היום חייב להניח תחילה את המולת החולין של מיקח וממכר סואן, לפרוק מעליו עול עמל שהוא רתום בו, להתרחק מן השאון הצורם של ששת ימי המעשה, מן העצבנות והכעס של הרדיפה אחר נכסים, ולחדול מן המעל שהוא מועל בכך שהוא מבזבז לריק את החיים , חייו שלו. הוא חייב להפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת, שהעולם כבר נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם . ששת הימים בשבוע אנו נאבקים עם העולם , מפיקים רווח מן האדמה. ביום השבת אנו מייחדים את דעתנו על זרע הנצח השתול בתוך נשמתנו. ידינו נתונות לעולם, ואילו נשמתנו שייכת לאדון העולם. ששת ימים בשבוע אנו מתבקשים למשול בעולם – וביום השביעי אנו משתדלים למשול בעצמנו.
מופיע בדפי לימוד:
-
והנה טוב מאוד
מחבר/מראה מקום: החוג לבישול
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם וגו' " (בראשית א', כ"ח)
ומה עניין דבר האלהים לחיות בתורת האדם? אלא ללמדך שבזמן שהאנושות מכחידה חיות הרי היא פוגעת בברכתו של הקב"ה וכביכול פוגעת בו עצמו. משל למה הדבר דומה – למלך שבירך את עבדיו שיצליחו בעסקיהם ויפתחו ממלכתו, בא האחד והכה את השני ופגע בפרנסתו, וכי לא במלך עצמו הוא פוגע? וכן הוא אומר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א', ל"א) מלמד שרק בשעה שכל הבריאה שלמה הרי היא טובה מאד.
מתוך החוג לבישול
-
בהמה ועוף מה עשו?
מחבר/מראה מקום: החוג לבישול
בראשית ו', ה'-ז': וַיַּרְא יקוק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ... וַיֹּאמֶר יקוק אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם וגו':
אם אדם חטא, בהמות ועופות מה עשו?כיוצא בזה אתה אומר: אם אדם כורת עצים ומזהם אוויר ומלכלך נהרות, החיות והצמחים שנגזרים למות עמו, מה עשו?
אלא שגדול כוחו ואחריותו של האדם על קיום העולם, הכי נמי גדול כוחו ואחריותו על קיום העולם.
זהו שאמר הקב"ה לאדם הראשון (מדרש קהלת, ז', י"ג): "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".
מתוך החוג לבישול
-
יום כיפור- האדם- נזר הריאה או שפל היצורים?
מחבר/מראה מקום: הגרי"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה, עמ' 62-65
איש הדת הרי הוא סובייקטיבי ביותר... על ידי זה מתבארת הסתירה הגדולה בנפש איש הדת ביחס להערכת עצמו. מחד גיסא הרי הוא מרגיש בשפלותו ובקטנותו, בחלישותו ובאפיסת כוחו, שאפילו "יתוש קדמו, שלשול קדמו". הוא רואה את עצמו כיצור חלוש ורפה אונים. מבחינת יצורי הטבע הרי הוא היצור הביולוגי, שהקדיח את תבשילו ויצא לתרבות רעה. ומצד שני הרי הוא מכיר בגדלותו ורוממותו, כי רוחו בוקעת ועולה עד לרקיע, נוקבת ויורדת עד התהום. הלא הוא עטרת הבריאה, שהקב"ה השליטו במעשה ידיו... הוא נאחז תמיד במעמקי תודעתו בסבך שני כתובים המכחישים זה את זה; כתוב אחד אומר 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובין אדם כי תפקדנו', וכתוב אחד אומר: 'ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו'. ועדיין לא בא בשביל איש הדת הכתוב השלישי שיכריע ביניהם.
ברם, איש ההלכה מצא את הכתוב השלישי - ההלכה. גם הוא סובל משניות זו ומקרע נפשי זה, אבל הוא מאחד את הקרעים על ידי מושג ההלכה והדין...
אם 'מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל', יום הכיפורים - מה טיבו? מחילה וסליחה - מה פירושן? עבודת היום, ייחוד הכוהן הגדול עם קונו בבית קודשי הקודשים - מה מטרתם? קדושת היום, שהיא מכפרת, מה עניינה ומהותה? מושג חטא ועוון מצד אחד, וחובת התשובה מצד אחר - למה באו? הלא ההלכה הציבה את האדם בטבורו של עולמה, ויום הכיפורים עצמו מעיד על זה... הריני בן עולם, שדמות דיוקנה של השכינה משתקפת בו; הריני לומד את התורה, כלי שעשועיו של הקב"ה, והעליונים נכספים לקבל תורה מפי; הרי אני מתרפק עכשיו על דודי ואוהבי...
במעוף עין נהפך השפל שביצורים לבחיר הברואים, שהקב"ה הבדילהו מראש והכירו לעמוד לפניו! עמידה לפני ה'! כמה הערכה עצמית יש כאן!"
הגות
-
אורח בורח או משלח (בריאת העולם)
מחבר/מראה מקום: ברק דרורי
מקומי הוא מקומם ביתי הוא ביתם
פעולתי רחבה
נושאת מבט לאופק, הכול בידי
להחריב. לבנות. לשאת ולתת. לשתוק או
לדבר.
חיי החלטה. עליונות עילאה. מתנה, ברכה.
ועול היקום
איזון עלום לא ידוע. נתון בידי לקבוע.
מי לחיים מי למוות? מי להנאתי ומי להנאתו
לחופשו?
אלוהים קטן אני על פני האדמה ללא מצפן ומצפון
שואל...מתוך החוג לבישול
-
בשורה
מחבר/מראה מקום: ברק דרורי
א. בשרתי בשורה ובראתי עולם.
עומד מנגד, מרוצה.
שלם.
מלא בכול טוב, בחיים מלאים ורעננים.
מעניין, הומה. שוקק ומשתוקק.
לאחוז בכול. ללא גבולות.
לאינסוף רוצה לצמוח וטפס אל על.
באין משים לב, מרוב-רוב יש משחית.
תשוקה חזקה.
אכילה גסה. נוטפת ריר, גס. לא רצוי.
רוצה אני אותו והוא אותי.
יחסיי ידידות חמים, קירוב רצונות.
מקווה אני לעידון לאיזון בחיים.
התאכזבתי, נהניתי, ערגתי, כעסתי. אהבתי
יצירה שלי. ילדה שלי. בשורה שלי.
ב. תשוקה גברה, בעליון. בפאר יצירתי.
בשר ודם הוא, תאווה מפעפעת בקרבו
מה אעשה לו על תשוקתו?
אעניש, אעביר, אסלח. אכסה?
היחסה הפאר תשוקתו, תשוקתי, תשוקתנו?
תאווה זורמת בעורקיו, קשה וחריפה.
מקום אין לה בעולמי. באיזון יצירתי.
אפריד לכאן ולכאן.
תשוקה בקטנה עומדת על משקל העולם.
גדולה לא בעולמי. בזויה בעיני.
מתחת לאדמה, שיכסה הדם.
לא כאן לראותו ולא קל.
איזון בישרתי. בישרתי בשר.
זכור זאת פאר היצירה. זכור והישמרמתוך החוג לבישול
