חיי אדם: מקורות

  • בן שלוש עשרה למצוות

    מחבר/מראה מקום: מסכת אבות, פרק ה', משנה כ'א

    הוא [רבי יהודה בן תימא] היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכוח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורות, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ובטל מן העולם.                      

    (מסכת אבות, פרק ה', משנה כ'א)

חז"ל


  • שירות ותשבחות

    מחבר/מראה מקום: ילקוט שמעוני, תהלים תתפ"ט

    "אמרו חז"ל על דוד מלך ישראל, בשעה שסיים ספר תהילים זחה דעתו עליו ואמר לפני הקדוש ברוך הוא:"יש ברייה בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני?"
    באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת, ואמרה לו: "דוד אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך. ולא עוד אלא כל שירה שאני אומרת ממשלת עליה שלושת אלפים משלים, שנאמר" וידבר שלושת אלפים משל ויהי שירו חמישה ואלף".
    ולא עוד אלא שאני עוסקת במצווה גדולה, וזו היא המצווה שאני עוסקת בה:  יש בשפת הים מין אחד שאין פרנסתו כי אם מן המים, ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני."..

    מופיע בדפי לימוד:

  • חופת עצים

    מחבר/מראה מקום: תלמוד בבלי, גיטין נז, א

    הוָּה מִתְיְלִיד יָּנוֹקָּא שָּתְלִי אַרְזָּא, יְנוּקְתָּא שָּתְלִי תוֹרְנִיתָּא, וְכִי הָּווּ מִינַסְבִי, קַיְיצִי לְהוּ וַעֲבַדוּ גְנָּנָּא. 

    תרגום ופירוש: שהיו נוהגים בביתר כאשר נולד תינוק היו שותלים ארז, כשהייתה נולדת תינוקת שותלים תורנית. וכאשר היו נישאים זה עם זה היו קוצצים את העצים הללו ועושים להם מהם חופה.

חכמי ימי הביניים


  • העולם נברא בשבילי

    מחבר/מראה מקום: ר' נחמן מברסלב, לקוטי מוהר"ן, ה'

    כי צריך כל אדם לומר :כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז) . נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם. ולמלאות חסרון העולם ולהתפלל בעבורם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • בת/ בר מצווה - הפניה אל הזולת

    מחבר/מראה מקום: הרב יובל שרלו

    מרכיב שני [בבניית עולמם של בני המצוות] הוא ההתנהגות המוסרית הטבעית. אין האדם בעל כוח יצירה בלבד, אלא אף בעל יכולת שיפוט מוסרית, רגישות חברתית, וישרות פנימית. לא ייתכן ששנת בת המצווה לא תרחיב את מעגל ההתייחסות של בת המצווה מעצמה אל זולתה, ותרומם אותה מהאסתטיקה אל האתיקה ומהעצמיות אל החסד והרחמים. על כן ראוי כי שנה זו תכלול בתוכה כניסה אל עולמות אלה. הדבר יכול להיעשות על ידי הירתמות לפעולות צדקה וחסד קבועות, שאינן תוצאה של התעוררות חד-פעמית משתלהבת בלבד, אלא מערכת עקבית ושיטתית המטמיעה את המוסר החברתי בנפש האדם. ניתן להירתם לאחד מהארגונים הדואגים לצדק החברתי ולזכויות הדך והנכלם, ולהיות חלק ממנו בפעולה קבועה ומסודרת, אולי אף להיות גורם מגייס וממריץ של החברה סביב, ולהפוך משוגעים לדבר.

    (מתוך : 'בת מצווה בשלוש קומות', הרב יובל שרלו)

חכמי הדורות האחרונים


  • אקולוגיה חברתית

    מחבר/מראה מקום: הדס ילינק

    ישבו תריסר שנים במערה.
    בא אליהו ועמד על פתח המערה. אמר : מי יודיעו לבר יוחאי שמת קיסר ובטלה גזרתו? יצאו.
    ראו אנשים שחורשים וזורעים.
    אמר : מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ? כל מקום שנותנין עניהן מיד נשרף.
    יצאה בת קול ואמרה להם : להחריב עולמי יצאתם ? חזרו למערתכם !
    חזרו והלכו וישבו תריסר ירחי שנה. אמרו : משפט רשעים בגהנם שנים עשר חודש. יצאה בת קול ואמרה : צאו ממערתכם !
    יצאו.
    כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון.
    אמר לו : בני, די לעולם אני ואתה.
    כשפנה היום לערב שבת, ראו זקן שהיה אוחז שני ענפי הדס ורץ בין השמשות.
    אמרו לו : אלה למה לך ?
    אמר להם : לכבוד שבת.
    - ויספיק לך אחד ?
    -אחד כנגד "זכור " ואחד כנגד "שמור".
    אמר לו לבנו : ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. התיישבה דעתם.

    אגדה  זו על יציאתו של רשב"י מן המערה סוקרת בפנינו  את התהליך אותו עברו רשב"י ובנו ביחסם לעולם הזה. משלילה מוחלטת של עולם החומר, שבאה לידי ביטוי בהסתגרות של 12 שנים במערה, מכוסים בחול עד צווארם ועיסוק בתורת הנסתר, הגיעו השניים בהדרגה ל"חיבוב" העולם ובני האדם.
    ביציאה השנייה מן המערה  הבין רשב"י את חשיבות עולם הטבע לאנושות לצורך המשך החיים  כמות שהם (קיימוּת במובן הפיסי).
    עם פגישתם בזקן המכבד את השבת בעזרת צרורות הדסים, הבינו רשב"י ובנו את חשיבות עולם הטבע להשראה ולהידור של חיי החומר והעלאתם לחיי רוח.
    או אז יכלו השניים לאהוב, באמת, את העולם ואת בני האדם שעליו, ולהשתמש בתורת הנסתר להביא רפואה ולא הרס.

    סיפור זה קושר לנו בין אהבת האדם ואהבת העולם כמפתח נוסף לחיים בני קיימא על פני האדמה.

     

    מופיע בדפי לימוד:

  • האדם - תכלית הבריאה

    מחבר/מראה מקום: דניאל קוין, מתוך "ישמעאל"

    -    "וכאן מגיע סיפור הבריאה שלך לקיצו? ולבסוף הופיע האדם"  
    -    כן
    -    ומה זה אומר
    -    זה אומר שאחר כך לא הופיע דבר חדש – זה אומר שהבריאה הגיעה  לקיצה
    -    הכל הוביל לקראת זה
    -    כן
    -    כמובן. כל אחד בתרבות שלך יודע את זה – השיא הושג עם האדם. האדם הוא שיאה של כל הדרמה הקוסמית של הבריאה
    -    כן
    -    כשהאדם הופיע לבסוף, הבריאה הגיעה לקיצה היות ומטרתה הושגה. לא נותר עוד דבר לברוא
    -    נראה שזו ההנחה הלא מבוטאת
    -    היא לא נשארת תמיד ללא ביטוי , הדתות הרווחות בתרבותך אינן מחרישות בנושא . האדם הוא התוצר הסופי של הבריאה. האדם הוא היצור שלמענו נבראו כל השאר – העולם הזה, מערכת השמש הזו, הגלקסיה הזו, היקום עצמו.
    -    אמת
    -    כל בני תרבותך יודעים שהעולם לא נברא בשביל המדוזות , דגי הסלמון או הגורילות. הוא נברא בשביל האדם
    -    נכון
    -    וזה לא מיתולוגיה ?

    מופיע בדפי לימוד:

  • השבת כיום חברתי

    מחבר/מראה מקום: ע"פ הרמן כהן, "דת התבונה במקורות היהדות"

    "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" . את המילה האחרונה הזו "כמוך" אתה מוצא גם במצווה של אהבת רע.
    כבר נתברר הדבר לאין ספק, שתעודת השבת היא לקיים את השוויון של בני האדם, שלא להשגיח בהבדל שביניהם במעמדם החברתי...
    השבת חוזרת ומבטלת ביטול עיקרי את ההבדל שבין בני האדם , המתהווה בדרך עבודתם. גם הפועל נעשה אדון לעצמו. המנוחה מדי שבוע בשבוע ביום קבוע משווה את הפועל לאדון...
    השבת נעשתה פטרון ומגן להמון העם היהודי מאין כמותו. כל ימי הביניים הארוכים היו חיים כמעטו כעבדים. גם היום עדיין לא חלץ המצב הזה. ואולם – רק הודלק נר השבת – מייד השליך היהודי בן הגטו את כל עמל החיים של היום יום אחרי גוו, והתנער מכל חרפת העבדות והשפלות. אהבת אלוהים שהביאה לו את השבת בכל יום שביעי, היא השיבה אל מעונו הדל גם את כבודו ואת זכותו האנושית.

  • לשוב אל האדמה

    מחבר/מראה מקום: הרב שג"ר, "לשוב אל הטבע" מאתר ישיבת שיח

    הביטוי התנכ”י של מוות הוא אדם הנאסף אל אבותיו, או אל נחלת אבותיו. זאת איננה סתם אדמה - זו האדמה שהאבות נאספו אליה ונכללו בה. זו אדמה המופרית באותם אנשים שחיו עליה, שצעדו עליה והרוו אותה בזיעת אפם. על כן היה הקניין הראשון של היהודי בארץ ישראל קניין של קבר, משום שקניין זה משקף את הזיקה העמוקה והראשונית של יהודי אל נחלתו, את ההתמזגות המלאה, את העובדה שרוח האבות שורה באדמה הזו, ומכאן הקשר הנצחי והבלתי מופר אליה.

הגות


  • זלמן זה לא אתה

    זלמן זה לא אתה
    מילים ולחן: קובי אוז


    זלמן הסתובב בעולם מבולבל
    שאל את עצמו "מי אני ובכלל?
    אני חקלאי יש לי שטח גדול
    ואני מנהל את הכל
    אני מגדל פירות וירקות
    ומקפיד לדשן לעבד להשקות
    אני המושל על חלקת אדמה!"
    ואז יצתה בת קול ואמרה:
    זלמן זה לא אתה!
    הנה תראה, שנת שמיטה
    השדה מלבלב בלי עזרתך
    אתה לא אדמתך
    אתה פשוט
    זלמן ...

    זלמן נשכב על הכורסא בסלון
    הביט על הקירות והציץ מהחלון
    ביתי מבצרי הוא כמו ממלכה!"
    ושוב יצתה בת קול ואמרה:
    זלמן זה לא אתה!
    סוכות עכשיו צא אל הסוכה
    נובו ריש אל תהיה לי מצוברח
    הבט לכוכבים הקורצים מהסכך
    ביתך לא אתה
    אשתך לא אתה
    מעמדך לא אתה
    גם אדמתך לא אתה
    אתה פשוט
    זלמן.


    זלמן שאל את אביו החולה
    "איך אגדיר את עצמי בעולם הזה?"
    "אתה הבן שלי" אמר האב החכם
    ועצם את עיניו לעולם.

    האבא נטמן בחלקת אדמתו
    לנכדו קלמן נתנו את שמו
    וזלמן נשאר עם אותה שאלה
    ויצאה בת קול הפעם עם תשובה:
    זלמן אתה זה ששואל
    זה שתמיד מתבלבל
    בין מה ששלך למי אתה
    ובין עבודתך למהות עולמך
    זלמן זה לא אתה
    מתי כבר תכונן יחסים עם עצמך?
    אתה לא רכושך
    לא הצלחה
    אתה לא סביבתך
    אפילו לא שאלתך
    אתה פשוט זלמן.

    השיר המלא באתר שירונט

    מופיע בדפי לימוד:

  • תכשיטי זהב וצעצועי פלסטיק

    מחבר/מראה מקום: קובי אוז

    קובי או נזכר בבר המצווה שלו - כשהעדיף צעצועי פלסטיק גלובאליים על-פני תכשיטי הזהב העתיקים של סבא. אחרי שנים הוא מבין שהגלובליזציה נלחמה עליו וניצחה והוא שב לתרבות הייחודית ועושה תיקון:

    תכשיטי זהב וצעצועי פלסטיק. 

  • אקופואטיקה: יקינטון

    מחבר/מראה מקום: ליטל קפלן

    ליטל קפלן

     

    יָקִינְטוֹן

     

    שָׁרָשָׁיו הִכּוּ

    בְּלִי צַעֲקַת הָאֲדָמָה.

    הוּא שָׁתָה וְשָׁתָה

    מַיִם כְּבֵדִים

    שֶׁקָּצַבְתִּי לוֹ

    מִכְּלִי נִשְׁבָּר

    וְנִקֵּז אוֹר גָּנוּז

    בְּלֹא תְּבִיעָה.

    כָּל פְּקַעַת רוֹחֶשֶׁת

    רִקָּבוֹן

    אוֹ עוֹלָם.

    כָּל הַמְקַיֵּם

    פֶּרַח נִפְקָח

    מְקַיֵּם

    נֶפֶשׁ אַחַת.

  • אוקופואטיקה: הייתי עץ יבש

    מחבר/מראה מקום: מרים קוצ'יק שפר

     

     

    מרים קוצ'יק שפר

     

    הָיִיתִי עֵץ יָבֵשׁ

     

    שְׁתֵי צִפּוֹרִים

    מְזַמְּרוֹת הַבֹּקֶר עַל עֲנָפַי

    יְבֵשָׁה מִשְּׁמוֹעַ

    שָׁנִים חִיכִּיתִי לָהֶן.  

  • כנרת

    מחבר/מראה מקום: רחל

    כִּנֶּרֶת

     

    שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –

    בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים:  עֲצֹר.

    בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא

    וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.

     שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת,

    סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב,

    שֶׁגָּלַשׁ לְמַטָּה וּבְמֵי כִּנֶּרֶת

    מְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו.

     מַה יִּרְבּוּ פְּרָחִים בַּחֹרֶף עַל הַכֶּרַךְּ,

    דַּם הַכַּלָנִית וְכֶתֶם הַכַּרְכֹּם,

    יֵשׁ יָמִים – פִּי שֶׁבַע אָז יָרֹק הַיֶּרֶק,

    פִּי שִׁבְעִים תְּכֻלָּה הַתְּכֵלֶת בַּמָּרוֹם.

     גַּם כִּי אִוָּרֵשׁ וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ,

    וְהָיָה הַלֵּב לְמַשׁוּאוֹת זָרִים –

    הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ

    חֶסֶד נְעוּרִים?

     תל-אביב, תרפ"ז

  • אם נכון שאגמים מזדקנים

    מחבר/מראה מקום: סבינה מסג

    אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִזְדַקְנִים

     

    אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִזְדַקְנִים-

    לֹא רוֹאִים עָלַיִךְ,

    שָׁמַיִם נְמוּכִים שֶׁלִּי, אֵינְסוֹף קטַן,

    עַיִן צְלוּלָה שֶׁל צַד-שֵׁנִי-שֶׁל-הָעוֹלָם

    הַבֹּץ הַשָּׁחֹר

    בּוֹ יָשֵׁן

    הַבּוּרִי.

     

    אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִזְדַקְנִים

    וְאַתְּ "תּוֹפָעָה צְעִירָה יַחֲסִית עִם תַּהֲלִיךְ בְּלָיָה מוּאָץ"

    כְּמוֹ שֶׁקָּרָאתִי

    בְּ"כָל אֶרֶץ נַפְתָּלִי"

     

    -אֲנִי אֶחְפֹּר לָךְ מֵחָדָשׁ אֶת יָם הַחוּלָה

    שֶׁיְּסַנֵּן שׁוּב אֶת הַמַּיִם כְּמוֹ כִּלְיָה.

    אֲנִי אֶסְתֹּם אֶת

    הַמּוֹבִיל!

    אֶפְתַּח אֶת

    הַנְּבִיעוֹת!

     

    אָשִׁיב לָךְ אֶת מֶלַח הַמַּיִם.

     

שירה ואמנות