קיימות : מקורות

  • לעבדה ולשמרה

    ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה’אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר ה’אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר ה’אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע ה’אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח ה’ אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.  י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.  יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב.  יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.  יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ.  יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.  טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

    (בראשית, פרק ב, פסוקים ד-טו)

    מופיע בדפי לימוד:

תנ"ך


  • היו נוטעים לבניכם

    'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל'; אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
    אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת!...
    לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא - עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.

    (מדרש תנחומא, פרשת קדושים)

    מופיע בדפי לימוד:

  • כמו שאבותי שתלו לי כך אני שותל לצורך בני

    יום אחד היה [חוני המעגל] הולך בדרך, ראה איש שהיה נוטע חרוב.
    שאל אותו [חוני את האיש]: מתי העץ יניב פירות?
    ענה לו [האיש]: לאחר שבעים שנה.
    אמר לו [חוני]: וכי אתה בטוח שתחיה שבעים שנה?
    אמר לו אותו אדם: אני באתי לעולם ומצאתי חרוב נטוע מניב פירות. כמו שאבותיי שתלו לי, כך אני שותל לצורך בני.

    (תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כג, עמוד א)

  • אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותי. ואם לאו, יאכלו בני

    מעשה באדריאנוס המלך, שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו.
    מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים.
    אמר לו אדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים.
    אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותי. ואם לאו, יאכלו בני.
    עשה שלש שנים במלחמה וחזר.
    לאחר שלש שנים מצא לאותו זקן באותו מקום.
    מה עשה אותו זקן? - נטל סלסילה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס.
    אמר לפניו: אדני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך, ואמרת לי: 'אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתייגע לאחרים'. הרי כבר זִכָּנִי המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הסלסילה מהן מנתך.
    מיד אמר אדריאנוס לעבדיו, טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים, ועשו כך.

    (מדרש תנחומא, פרשת קדושים, סימן ח)

  • לנטוע ורק אחר כך לקבל פני משיח

    אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח –
    בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו.

    (אבות דרבי נתן, נוסח ב', לא)

  • דור המבול כפוי טובה

    המדרש  רואה בדור המבול דור שחטא בהיבריס כנגד הטבע וסדרי העולם, ומתוך-כך חטא בגאווה אנושית מוגזמת כלפי הקב"ה:


    תנו רבנן: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להן הקב"ה. אמרו: כלום אנו צריכין אלא לטיפה של גשמים? יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן. אמר הקב"ה: בטובה שהשפעתי להם מכעיסין אותי, בה אני דן אותן שנאמר ואני הנני מביא את המבול מים.

    (ילקוט שמעוני, בראשית ח, רמז נח)

     

     

  • דור הולך ודור בא


    דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת' אמר ר' יהושע בן קרחה לא היה צריך קרא למימר אלא והארץ הולכת והארץ באה והדור לעולם הוא עומד וכי מי נברא בשביל מי ארץ נברא בשביל דור או דור נברא בשביל הארץ לא ארץ בשביל דור אלא דור על ידי שאינו עומד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך הוא בולה והארץ על ידי שיא עומדת תפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך אינה בולה.

    (קהלת רבא א',ד)

    מופיע בדפי לימוד:

  • בשבילך בראתי

    מחבר/מראה מקום: קהלת רבה, ז

    "ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב', 15). "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי , שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך"  

    מופיע בדפי לימוד:

  • עשרה דברים נאמרו בירושלים

    מחבר/מראה מקום: בבלי, בבא קמא, פב, ע"ב

    עשרה דברים נאמרו בירושלים:
     אין הבית חלוט בה
    ואינה מביאה עגלה ערופה
    ואינה נעשית עיר הנדחת
    ואינה מטמאה בנגעים
    ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות
    ואין עושין בה אשפתות
    ואין עושין בה כבשונות
    ואין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנות וורדין שהיו מימות נביאים הראשונים
    ואין מגדלים בה תרנגולין
    ואין מלינין בה את המת
    ... וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות מפני אהל הטומאה ומשום דלא ליתזקו עולי רגלים ואין עושין בה אשפתות משום שקצים ואין עושין בה כבשונות משום קוטרא ואין עושין בה גנות ופרדסין משום סירחא ואין מגדלין בה תרנגולין משום קדשים ואין מלינין בה את המת ;

חז"ל


  • עץ החרוב – סמל לנטיעה לדורות הבאים

    חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, בהמובלט בתוקפו בעץ החרוב.
    (הראי'ה קוק, 'מגד ירחים', חודש שבט)

    חשק נטיעת אילנות' , שמחת היצירה בנטיעת עצי מאכל, נובעת על-פי רוב מעולם החומר. 'התחשק' קשור לעולם החושים 'כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים' והנוטע מתכוון להנאתו הוא, לזכות בפירות העץ למאכל, למלא תאוות האכילה בפירות העץ. ברם, כיוון שפעולה זו משכללת את העולם ומוציאה אותו מחורבנו, הרי בשרשה של פעולה זו יש קשר לכל ה'יש' השואף לעילוי ותיקון, לכן נובע 'חשק' זה גם מ'חפץ הטבת הדורות הבאים'. אמנם, בנטיעת עץ החרוב שאת פירותיו ישא לאחר 'שבעים שנה', שהם תקופת חיי האדם,  מתגלה חפץ זה בטהרתו. רק לשם 'הטבת הדורות', כתשובת הזקן לחוני המעגל: 'אני מצאתי את העולם בחרובים, וכשם שנטעו אבותי בשבילי כך אטע אני לבני' (תענית, כג, עא)
    (הרב ע. קלכהיים, הסבר באר 'מגד ירחים')

  • רשות הרבים-הרשות שלך

    מחבר/מראה מקום: הרב קוק, אוצרות הראיה, מכרוזי הראי"ה 18


    האומר מלה של החסיד הקדמון, אשר השכיל להביע שדוקא רשות הרבים הוא גם לגבי היחיד הרשות שלך האמיתי, לעומת מה שהרשות היחיד הוא באמת רשות שאינו שלך? (בבא קמא דף נ) זה חוק עולם שהוא מחויב להיות חקוק על לוח כל לב מישראל, ההולך ומתקבץ אלינו לשם בנין ארצנו ותחית עמנו.

    מופיע בדפי לימוד:

  • תולדות שמירת הטבע בישראל

    מחבר/מראה מקום: עוזי פז ארץ הצבי והיעל, הוצאת מסדה 1981 כרך 1: לעבדה ולשמרה; עמ' 40-46:

    עם קום המדינה החלה ביוזמתו של היינריך מנדלסון התארגנות במסגרת וועדה לשמירת טבע ליד החברה הבוטנית והזואולוגית.  וועדה זו גיבשה הצעה מפורטת לאזורים מוגנים ולשמורות טבע (הם עוד לא השתמשו במונח שמורות טבע אלא קראו לשמורות רזרבאטים).  ההצעה ראתה אור בשנת 1953.  וכך כותב פז: "בגופי התכנון והביצוע היו שהתקיפו הצעות אלו, שהיו חריגות ויוצאות דופן בעולם המושגים של אז, וראו בהן מגמה לזרוק את היהודים לים כדי להותיר את ארץ ישראל לחיות ולצמחים."

    מופיע בדפי לימוד:

  • הכבול הציוני

    מחבר/מראה מקום: מאיר שלו, מתוך "בעיקר על אהבה"

    כמו רבים אחרים למדתי בבית הספר על יתוש האנופלס. אני חושב שישראל הייתה המדינה היחידה בעולם, שלימדה לילדיה את תורת היתושים בשיעורי ההיסטוריה ולא בשיעורי הזואולוגיה. מבחינת מערכת החינוך הישראלית יתוש האנופלס, שהעביר את חיידקי הקדחת והדביק בהם את החלוצים, לא היה חרק, אלא מחבל. אחד מאויבי הציונות והיישוב היהודי. יחד עם עכברי השדה, השרב, המופתי הירושלמי, היבלית, והמפלגה הקומוניסטית וזחל הקפנודיס, הוא ביקש להחריב את המפעל הציוני, ולמזלנו נכשל…

    מכל מקום, בשנים שאני למדתי על יתוש האנופלס הנבזה בבית הספר היסודי, החליטה הציונות לחדש את נעוריה באמצעות ייבוש החולה. אולי יעניין אתכם לדעת שהובא לשם גם מהנדס הולנדי אחד, מומחה לייבוש וניקוז קרקעות. האיש הזה הזהיר שקרקע הכבול, אותה קרקע שהמייבשים תלו בה תקוות כה רבות, עלולה להתנהג בצורות בלתי-צפויות, ואפילו מזיקות. ואז קם ההידרולוג של הקק"ל, הכה באגרופו על השולחן והכריז: "הכבול שלנו הוא כבול ציוני, הכבול שלנו לא יזיק!"

    מופיע בדפי לימוד:

חכמי הדורות האחרונים


  • אבדן נוף ילדותנו – אבדן הזהות

    בהשתלמויות מורים מזדמנות, אני פותח בבקשה מהנוכחים לספר על מקומות בארץ שהיו מרכזיים בעיצוב זהותם. רוב הנשאלים מציינים נוף ילדות: הנדנדה על העץ בחצר של סבא וסבתא, הוואדי מאחורי הבית, המדורות בלילה ביער או בדיונות, עם החברים. כשהם נשאלים אם ביקרו באותם מקומות במשך השנים, רובם עונים, לפעמים בבכי, שהמקומות האלה נעלמו תחת כבישים ושכונות וקניונים. לא רק הנוף נעלם, אלא חלק מהשורשים, והזיכרונות והזהות נמוגו יחד אתם. לפעמים, בתוך המצוקה האישית של מחנך ומחנכת, בין תחושת האובדן לבין הרצון להשפיע על העתיד, נולד החינוך הסביבתי.

    (אילון שוורץ, לחנך את דור המבול, 'פנים' 21, קיץ 2002)

  • אמריקניזציה והתיוונות

    אמריקניזציה והתיוונות - דותן ברום

    בחנוכה, אנחנו מזכירים לעצמנו את מרד המכבים ביוונים. מרד, שיותר משהיה צבאי -  היה מרד תרבותי. בכל רחבי יהודה אימצו היהודים את ההלניזם: שמות יווניים, לבוש יווני, אלים יווניים ותפישת עולם יוונית. אמנות יוונית, תענוגות יווניים ומוסר יווני. בכל רחבי יהודה ויתרו היהודים על יצירה תרבותית מקורית לטובת חלק באימפריה האדירה.
    אבל בתוך ההטמעות הזאת, נשמע קול אחר. קול חלוש, אבל תקיף, שהתעקש על אלטרנטיבה - על חיים של דרור ובחירה עצמאית ושל תרבות ויצירה יהודית מקורית. הקול הזה סחף אחריו קולות נוספים ובסופו של הנרטיב שלנו, אנחנו מספרים לעצמנו איך זכינו לדרור, איך המשכנו לעצב את חיינו בידינו.
    אבל האם הצלחנו? כשאני מסתכל סביבי, אני רואה התיוונות חדשה, הטמעות באימפריה הנוכחית: ארצות הברית של אמריקה. אני רואה תרבות אמריקאית שטחית וצרכנית, בדרך-כלל חסרת-אמירה. אני רואה מותגים אמריקאיים בכל מקום - החל מהבגדים שאנו לובשים והמזון (המהיר) שאנו אוכלים, ועד למחשבים שאנו משתמשים בהם ולמכוניות שאנו נוסעים בהן ממקום למקום. אני רואה תפישות כלכליות אמריקאיות שמשתלטות על האידאות שעליהן נבנתה המדינה וחלום אמריקאי שהחליף את החלומות שחלמו פה פעם. אני רואה מוסר אמריקאי שבו לגר ולאלמנה יש את הזכות החופשית למות מתחת לגשר, במקום המוסר העברי הישן - בו אנו מצווים לתמוך בהם.
    בזמנים כאלה, אני מבקש להיות קול של מרד. אני מבקש להיות קול קורא שזועק - דרור! [...] מרד שבו נתעקש ליצור יצירה עברית מקורית, עם תכן משמעותי שנוגע לכאן ולעכשו. מרד שבו נבחר לשים את הצריכה במקום שולי בחיינו, ונחליף אותה בקשרים אנושיים משמעותיים. [...] מרד שבו נבחר לראות את המֻפְלָא שבכל אדם, ולקחת אחריות על אחד על השני.
    חנוכה הוא זמן נהדר להזכיר לעצמנו על מה ולמה למרוד, ולהתחיל להדליק אבוקות של אור ואש בעולם [...] 

    מתוך אתר החגים של מכון שיטים.

  • שמים וארץ

    מחבר/מראה מקום: יובל שרלו

    דברים לב: א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי.
     הרב יובל שרלו: ייתכן אפוא כי השמיים והארץ שבפרשת השבוע מעידים מעצם מהותם על כך. הם הסופגים את העיוותים שבדרך חיינו, וללא התערבות מיסטית הם משדרים לנו את המציאות המוסרית שאנו חיים בתוכה. שמירת הסביבה אינה קשורה אפוא רק לתחומי איכות החיים והרצון לצעוד במסע החיים בעולם הזה בצורה בריאה וראויה. שמירת הסביבה היא עניין מוסרי מעין כמותו: היא מעדנת את תאוות האדם ואומרת לו לחדול מזלילת משאבי העולם, היא מחייבת אותו להתייחס לזיהום שהוא יוצר, ואדם שמתרגל לכך מושפע גם במישור המוסרי, היא מעצבת אותו כמי שאינו מתבונן רק על עצמו אלא יוצא ממסגרותיו הפרטיות ונוטל אחריות על העולם המוסרי שסביב ואף על הדורות הבאים, היא בכלל מרגילה את האדם לפעול במי שיש בו צלם אלוהים והוא מופקד על העולם מכוח המנדט שריבונו של עולם העניק לו בבריאת העולם.  השיבה אל עצמנו כוללת בתוכה את השיבה לראייה המיוחדת בה אנו צריכים לראות את עצמנו בעולמו של הקב"ה...שמיים וארץ מעידים עלינו שאנו עוד רחוקים משם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • תורת מוסר האדמה

    מחבר/מראה מקום: אלדו ליאופולד


    כל תורות המוסר התפתחו עד כה על בסיס הנחה אחת: היחיד חבר בקהילה של פרטים בעלי תלות הדדית. האינסטינקטים שלו דחפו אותו להתחרות על מקומו בקהילה, אך ערכיו המוסריים דחפו אותו לשתף פעולה (ייתכן שלשם יצירת מקום לתחרות חברתית). תורת מוסר האדמה פשוט מגדילה את גבולותיה של הקהילה כך שיכללו גם קרקע, מים, צמחים ובעלי חיים, או במילה אחת: את האדמה.
    הרעיון נשמע פשוט: האם איננו שרים עוד על אהבתנו ועל מחויבותנו לאדמתם של החופשיים ולביתם של האמיצים? [The land of the free and the home of the brave – ציטוט מההמנון האמריקאי]. כן, אך מה בדיוק אנו אוהבים? בוודאי לא את הקרקע שאנו שולחים בחיפזון ובבלבול במורד נהרות, ובוודאי לא את המים שהם חסרי כל תכלית מלבד הנעת טורבינות, הצפת ספינות ונשיאת ביוב. בוודאי לא את הצמחים שאנו משמידים אוכלוסיות שלמות שלהם ללא הינד עפעף. בוודאי לא את בעלי החיים שכמה מהמינים היפים והגדולים ביותר שלהם הוכחדו על ידינו. תורת מוסר האדמה אינה יכולה למנוע את השינויים, את ניהולם ואת השימוש ב"משאבים" אלה, אך היא מאשרת את זכותם להמשך, לקיום, ולפחות במקומות מסוימים גם את זכותם להמשך קיומם במצבם הטבעי.
    בקיצור, תורת מוסר האדמה משנה את תפקידו של ההומו-סאפיינס מכובש קהילת האדמה לחבר ולאזרח מן השורה בתוכה. מכך נובע גם כבוד ליתר חברי הקהילה, וכן כבוד לקהילה ככזו.

    אלדו ליאופולד (Aldo Leopold) (1948-1887) – יערן אמריקאי שעסק בענייני שמירת טבע; פרופסור באוניברסיטת ויסקונסין; כותב הספר הידוע A Sand Country Almanac; נחשב אבי התפיסה האקוצנטרית, הרואה באדם ובאדמה שני חלקים של מערכת אחת שלמה.

    מופיע בדפי לימוד:

  • ברכת האילנות - אמירת שירה לפריחת הטבע

    מחבר/מראה מקום: הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

    לאחר חורף רטוב וסגרירי, אחרי ששבו העבים אחר הגשם, מתייצבת לפנינו חמה של ניסן. בזיו פניה  המאירות והמחייכות ובקרניה החמות והמלטפות, מבשרת לנו על ימי האביב הקרבים ובאים. ולעומתה נענית האדמה ומתחממת  ומוציאה צמחייה, ומתעטפים האילנות בלבושם האביבי הירוק, אחר שהיו מושלכים חשופים כל החורף לקור ולגשמים. ובתרועת אביב עונים האילנות, בפריחות ובריחות הממלאים חללו של עולם. גם אנו כבני אדם, זוכים באותה עת לעדנה מיוחדת, ופינו מתמלא שירה, בברכת האילנות.

  • קיימות כהשקפת עולם דמוקרטית אופטימית

    מחבר/מראה מקום: אתר מרכז השל

    קיימות (sustainability) היא השקפת עולם דמוקרטית אופטימית, ששמה במרכז את כבוד האדם וחירותו מתוך הבנה עמוקה שכולנו חלק ממארג החיים המזין ומקיים את כל היצורים על פני כדור הארץ. קיימות היא לגלות מחדש את הערך של הדברים המקיימים אותנו: האוויר והמים הנקיים, השקט של המדבר והמגוון של החורש הים תיכוני, שכונה בה ילדים משחקים בחוץ בבטחה, או קהילה בה קשיש הזקוק לעזרה יכול למצוא שכן הנכון לעזור...
    תוך שני עשורים הפכה הקיימות לתנועה בינלאומית הולכת וגדלה המצליחה למצוא את המכנה המשותף הגבוה ביותר בין אזרחים מרקעים שונים ותרבויות שונות, המדגימים באלפי צורות שונות שאפשר גם אחרת.

  • "לשמוע את השורשים צומחים"

    מחבר/מראה מקום: ס' יזהר

    האנטי-שממה הציונית

    הרבה זמן נחשבה הציונות כהצהרה חגיגית כנגד השממה, כאנטי-שממה, ככובשת השממה, כ"מפריחת השממה" (ו"שממה" במובן: הלא-מתורבת, הנשאר בידי הטבע, ואפילו הנראה כריק או כמאיים או דוחה).

    הסיסמה החזקה ביותר בימי תחילת המדינה, שחזרה אין-ספור פעמים בפיו של בן-גוריון ובלהט סוחף, הייתה: "הפרחת השממה".

    וגם כאן היו שתי הנחות יסוד: שממה זה רע. הפרחת-השממה זה טוב.

    הפרחת השממה התפרשה אז כביטול קיום השממה. כמחיקת הלא-כלום. כניצול כל המשאבים עד תומם. חשבנו אז, שאם נצליח לעשות את הדבר הזה, אם נעלה על השממה, נבטלה, ונעשה אותה פורחת, כלומר מיושבת, כלומר מבויתת, כלומר, לא פראית, לא חסרת ערכי אדם בתוכה - אז גם יקרו הדברים הטובים ביותר שהציונות חלמה עליהם.

    אין יש בלי אין

    מבחינה מסוימת - מבחינת בטחון, מבחינת אכלוסה של ישראל, ברור שיש משהו הכרחי בתביעה ליישב כל חלקת אדמה, אפילו אם שוממה. אבל גם כאן חוזר אותו עיוורון התכנון: שממה איננה רק ריק, ואפילו הייתה ריק - אי-אפשר בלעדיו. אפילו הייתה אפס-דבר - אי-אפשר בלעדיה. יתר על כן: האין הזה חשוב כמו היש. אין יש בלי אין. כמו שאין פתח אם אין סגור. אין קיים בלי לא קיים. רק בעולם בלתי מציאותי, קיים רק יש בלי אין. לפיכך, השמדת האין, כמוה כהשמדת היש: השמדת הסיכוי לשווי-משקל שהעולם בנוי בו.

    מאז ומתמיד הפחידה השממה את בני האדם. אין בה צל ואין בה צמח ואין בה מים ואין בה מגורים, ואין בה נוחות. אבל יש בה סכנות, ויש בה לא מוכר, ויש בה מפחיד. תמיד נרתעו ממנה ותמיד העדיפו על פניה מקום של נוחות. ועם זה, במקרים רבים נפתח דף חדש בתרבות האדם, דווקא בצדו של אזור ריק, לא נודע, בלתי מיושב, בצדו של מדבר, בצידה של שממה. נביאי ישראל למשל, קמו על הגבול בין ישוב למדבר, ומיניקת השניים. קח מהאדם את המדבר - ואין לך תרבות גם באזור המיושב.

    היו תרבויות שהתנוונו כאשר המרחק מהם אל הטבע, אל הבלתי מבוית, גדל עד לממדים שמנעו מהם את השפעתו הישירה. מצד שני, ידועות דוגמאות רבות של הפריית תרבות על-ידי הקרבה הבלתי אמצעית אל הטבע הבלתי מיושב. סופר גדול כפוקנר הגיע ממיסיסיפי, מדינה שמכל ממד תרבות באמריקה נחשבת כשממה. מדינה שעציה מרובים מאנשיה, שהבלתי מתורבת בה מרובה על המתורבת, וזו מכולן הוציאה כוח תרבותי אדיר, לא פחות ואולי יותר, מן הכוחות שגדלים בלב תרבות ניו-יורק ותחכומיה.

    אני נזהר מלעשות הכללות, ואינני רוצה שדוגמה זו או שתיים ישמשו כאמת מידה מכלילה. אני מציע השערה, כי כדי שהאדם יהיה אדם בן-תרבות ותרבותו תהיה תרבות, חייבת תרבותו לעמוד על גבול האין תרבות: במגע הטבע הלא מיושב, הלא מעובד, הלא מבוית, לא צריך להתבייש באין תרבות. האין תרבות איננה ביצה. וגם ביצה, כפי שהזכרתי קודם, אינה תמיד משהו שצריך להשמיד ולגמור. המושגים השליליים על הביצה, או על המדבר שזה לא מקום אנושי, יש בהם הרבה סילוף או מחשבה לא בשלה. כעבור זמן, מגיעה גם שעתה של הטעות לעבור.

    יש עוצמה למקומות הריקים. יש הרבה דעת והרבה חוכמה בפיתוח הזה. בלא תכנון, בלא מתוכנן, בלא מפולס, בלא צפוי, בפגישה עם הבלתי ידוע. אדם לומד בדרך זו מידה של ענווה וצניעות. הוא מתחיל לגלות דברים שקודם לא הקשיב אליהם. הוא רואה דברים במקומם הטבעי, לא במקומות שבהם הכריחו את הטבע להתנהגות מתועלת ומועילה. במקומות שבהם הוא עומד בשיווי משקל עתיד מכל, שנוצר בתהליכי דורות על דורות, ולעיתים בתהליכי תקופות גיאולוגיות. שם, בפיתוח הזה, יש נתיב חוכמה העולה בחכמתו האיטית על חכמתנו הפזיזה. אותה חוכמה איטית של נטיפים בחשכה, בשיווי משקל היסטורי. שיש בה על כך יותר איזון מאשר בדברים שהומצאו אך תמול שלשום, כדי לספק צורך מיידי כלשהו.

    מובן שאי-אפשר לתפוס את המרובה: להשאיר אין קץ שממה ליד התרבות, זה אידיאל בלתי אפשרי. עם זאת, אסור למדינה, אסור לעם הבונה את עצמו, לראות את הריק, את השממה, את המדבר, את הישימון - ככוחות של רוע שצריך לסלק אותם. יש בהם עוצמה ויש בהם תרבות.

    דור אחד אחרי בן-גוריון

    כאשר דיבר בן-גוריון על "הפרחת השממה", נדמה היה שדיבר על דבר שלעולם לא יקרה. נדמה היה אז שהיהודים לא שומעים לו ואף אחד לא ילך לנגב כדי להפריחו, גם כאשר בן-גוריון עצמו הלך לשדה בוקר, נראה היה שאין ממשיכים אחריו. אבל הנה לא חלף דור אחד, ובגלל כל מיני סיבות מתמלא והולך עכשיו הנגב במהירות, ולפתע חוששים שעוד מעט יתמלא הכול ויהיה כבר גמור ועשוי, ובחיפזון הזה כל מיני שגיאות ייקבעו עולם שאי-אפשר לתקנו עוד.

    מופתעים מההתפתחות הפתאומית הזאת, באים עכשיו רבים וקוראים: "רגע, השאירו נא חלקים אחדים לא מיושבים, לא מפותחים, תכננו את הלא-מתוכנן". כי התפיסה של שמירת הטבע, כוללת בה את שני המובנים: גם שלא יזיקו לטבע, וגם שלא יזיקו לאדם, בהינתקו ממקומות שוממים.

    בארץ גדולה שני המובנים האלה הם בלתי משמעותיים. אבל אצלנו, ששמורות הטבע הגדולות והנרחבות ביותר הן כגינת-חצר בכל מדינה אחרת - הם קריטיים. במדינות הגדולות אפשר גם, שגינת החצר תתנהג כגינת חצר: יעשו שבילים ויסללו מדרכות, יסדרו פה ויארגנו שם, וכל מה שייעשה יהיה מתוכנן ומסורבל ומפולס, וידאגו לנוחות המבקרים, ואפילו ייפגעו בשיווי המשקל המופלא שבהוויה הנלחמת על קיומה בכוחותיה הטבעיים. אבל בארץ קטנה כשלנו אי-אפשר לעשות זאת.

     

    מופיע בדפי לימוד:

  • חוסר ההבנה של הציונות

    מחבר/מראה מקום: מתוך: להבין את האדמה - עמוס קינן

    לציונות יש מרכיב נכבד מאוד של חוסר הבנה אל הארץ הזאת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך, אפשר לראות כאשר אתה נוסע מחיפה לתל-אביב בכביש החוף, ליד מעגן-מיכאל. אתה רואה כאן מימינך את הים-התיכון ומשמאלך אתה רואה את בריכות הדגים. בבריכות הדגים מגדלים את הדגים שאבותינו אכלו בפולין. לפולין לא היה ים, והדגים שהשיגו שם חיו במימיו המתוקים של נהר הוויסלה. אבותינו הציונים האינטלקטואלים באו הנה בלי לדעת שום דבר על הארץ הזאת, אבל שצריך לאכול דג בשבת הם ידעו. אמנם, היה כאן ים, שאפשר היה להוציא ממנו דגים, אבל הם לא חשבו על הים כמקור לדגים, אלא רק על הוויסלה. ומכיוון, שלא הייתה להם ויסלה, הם פשוט הקימו אותה באופן מלאכותי, לאורך החוף בבריכות המשתרעות מחיפה עד נתניה. הציונות לקחה לצורך כך מים יקרים ואדמה יקרה, בארץ שבה מים זה פרובלמה ואדמה זה פרובלמה, בעוד שבהישג יד מצוי ים והים מלא דגים, והיא עשתה זאת רק מכיוון שהדגים שבים אינם קרפיונים.

    לזה אני קורא חוסר הבנה של האדמה. כי להבין את האדמה זאת אומרת מה לגדל, היכן ומדוע. כדי להבין את האדמה צריך קודם כל להסתכל על השמש ועל השמים, להסתכל ולבדוק את האדמה, לראות מה היא אוהבת – לא מה שאתה רגיל לו. רק אחרי שתבין מה היא אוהבת ומה היא רוצה ומה היא יכולה, ותתאים את עצמך אליה – לא אותה אליך – אתה יכול לבנות עליה את החיים שלך.

    מי שמבין את האדמה יודע מאיזה חומר הוא מקים את ביתו, יודע כיצד הוא מקים את ביתו, יודע בתוך איזו צורה של יישוב הוא מקים את ביתו, יודע את גודל היישוב, יודע כיצד היישוב יושב על קווי הגובה, יודע כיצד הוא מתנהג עם השמש וכיצד הוא מתנהג עם הגשם.

    מי שמבין את האדמה לא מעתיק בית-חולים מסקנדינביה. שם אין מספיק אור ולכן, בונים שם עם חלונות זכוכית גדולים. לנו כאן, פשוט אין בעיה כזאת – אבל בכל זאת העתיקו לכאן את חזיתות הזכוכית הגדולות מסקנדינביה ועשו כאן הרס של הנופים העירוניים על-ידי מזגנים ותריסולים. כל זה – מחוסר הבנת האדמה.

    בלי הבנה אין אהבה

    גרוע מכך: כאשר חיים בלי הבנת האדמה, חיים בניכור גובר והולך אל האדמה, וכאשר חיים בניכור גובר והולך, נעלמת יום אחד גם אהבת הארץ, וכאשר נעלמת אהבת הארץ אתה שואל פתאום: מה קרה לבנינו שיזרו כמוץ בפני הרוח. ובכן - זה בדיוק מה שקרה להם: קרה להם שהם איבדו את הבנת האדמה ואחר כך את אהבתה. הניכור הזה המונע את יצירת העם והוא המונע את הגשמת הציונות.

    אני לא טולסטוי ולא א"ד גורדון. אני עמוס קינן מהמאה ה20-, שאוהב לאכול ואוהב מעלית, ואוהב טלוויזיה וכל דבר אחר שמספק נוחיות. כל אלה לא מונעים ממני להבין, שאם עמוס קינן ינוכר מסביבתו, חייו כעם כאן אינם מובטחים – ואף חייו הפיזיים אינם מובטחים כאן.

    החטא הקדמון של הציונות

    בעיית הבעיות שלנו היא, שהציונות טרם הוגשמה, ואנחנו עדיין לא הפכנו לעם. שכן אילו הציונות הייתה מוגשמת, לא היינו שומעים את קולות הנכאים על "עם הבורסה" ועל המוץ שנזרה מכאן לרוח ופותח תחנות דלק בלוס-אנג'לס.

    כאשר אני אומר שהציונות לא הוגשמה אין זה דבר פסימי – כי אין זאת אומרת שהיא לא תוגשם. ואם אני אומר שעדיין אין כאן עם, זה לא אומר שלא יהיה כאן עם. אבל להגיד "יש עם" בשעה שאין עם, או ש"הציונות הוגשמה" בזמן שהיא לא הוגשמה, אין זאת אופטימיות אלא טמטום. ונגד טמטום יש להילחם כמו שנלחמים נגד הטוב שבגויים: לרוצץ את ראשו. על זה אין לוותר.

    החטא הקדמון של הציונות הוא ניסיונה להתאים את הארץ הזאת אל הציונות, ולא את הציונות אל הארץ הזאת.

    מבחינה זאת, הציונות מכילה בתוכה לא רק חוסר הבנה, אלא גם מרכיב חזק מאוד של תוקפנות. אין זה מקרה שהדבר שמסמל יותר מכל את הציונות הוא הבולדוזר. בולדוזר בכלל איננו דבר מבין וגם לא דבר חושב. בולדוזר הוא דבר מבצע, והוא מבצע בדרך כלל את מה שאין, שהרי מה שיש לא צריך לבצע. במקום שיש ים לא צריך בולדוזר בשביל לעשות ים, ובמקום שיש הר לא צריך בולדוזר לעשות הר. בולדוזר קיים כדי לעשות ים במקום שאין ולקחת הר ממקום שהוא קיים למקום שאיננו קיים, וכך הוא מגלם את האגרסיביות של הציונות לגבי הטבע והנוף. בתוקפנות הזאת של הציונות, שנובעת מהשורש האינטלקטואלי שלה ועוברת דרך חוסר ההבנה שלה את הארץ, מוליכה אותנו לא רק לכישלון ביצירת עם, אלא במקביל גם לכך שהארץ נחרבת והולכת.

    יכול להיות שעוד נתעורר בזעקה מרה, ונמצא כי עכשיו הוא הרגע האחרון שבו עוד אפשר לעשות כאן עם. אבל עלול לקרות שכאשר נגיע לכך, כבר לא תהיה כאן ארץ נאותה לעשות בה את העם הזה, כי עוד קודם לכן הצלחנו להחריב אותה בכוח הבולדוזר.

    מופיע בדפי לימוד:

  • תולדות שמירת הטבע בישראל

    מחבר/מראה מקום: עוזי פז ארץ הצבי והיעל, הוצאת מסדה 1981 כרך 1: לעבדה ולשמרה; עמ' 40-46

    עם קום המדינה החלה ביוזמתו של היינריך מנדלסון התארגנות במסגרת וועדה לשמירת טבע ליד החברה הבוטנית והזואולוגית.  וועדה זו גיבשה הצעה מפורטת לאזורים מוגנים ולשמורות טבע (הם עוד לא השתמשו במונח שמורות טבע אלא קראו לשמורות רזרבאטים).  ההצעה ראתה אור בשנת 1953.  וכך כותב פז: "בגופי התכנון והביצוע היו שהתקיפו הצעות אלו, שהיו חריגות ויוצאות דופן בעולם המושגים של אז, וראו בהן מגמה לזרוק את היהודים לים כדי להותיר את ארץ ישראל לחיות ולצמחים."

    מופיע בדפי לימוד:

  • היהדות כאור סביבתי

    מחבר/מראה מקום: ג'רמי בנשטיין

    זה כבר דבר שבשגרה, שפירושה של הציונות היא השיבה המודרנית של העם היהודי לארץ ישראל. עד כה לרוב, חשבנו על משפט זה במונחים פוליטיים-חברתיים. אך בהקשר של דיון זה, הוא בראש ובראשונה טיעון סביבתי. בפעם הראשונה מזה 2000 שנה, העם היהודי אחראי לפיסת בריאה. הנוכחות היהודית המחודשת בישראל פירושה התחלת היסוד מחדש של "תחושת המקום" ההיסטורית והטבעית שלנו. פירושו (באופן אידיאלי) לחזור הביתה מבחינה סביבתית, איחוד מחדש של תרבות וטבע, וריפוי קרע משוסע עתיק כגלות.

    אפשר לטעון שהיהדות המסורתית מאופיינת על-ידי מידה מסוימת של התנכרות היסטורית מהעולם הטבעי. בקיצור ניתן להציע מספר סיבות לכך. ראשית,  הייתה המלחמה התנ"כית נגד עבודת האלילים שהפכה גורמי טבע לאלים: המונותיאיזם הטרנסצנדנטי דרש את החלוקה בין בורא לבריאתו וכתוצאה מכך, איבד עולם הטבע מאלוהותו. שנית, הוא הדגש הרבני על התורה ולימודה: הערך העליון, וכמעט בלעדי, של תלמוד תורה – שקיעה מוחלטת "במולדתנו הניידת" הביבליוגרפית, אם להשתמש בביטויו המוצלח של היינה - העומד מעל ומול עולם הטבע כמקור ידע והשראה.

    אך למטרות שלנו, התופעה המשמעותית ביותר היא זו של הגלות מהארץ, עם עובדות החיים היומיומיות והתודעה הרוחנית השולטת של החיים בגולה. כמובן, שחלק גדול מהסיפור מורכב ממגבלות חיצוניות. למשל, שמנעו מיהודים להיות בעלי קרקע בארצות רבות בתפוצות. אך חשובה יותר היא העובדה, שבמשך 2000 שנה אנו, היהודים, מנענו מעצמנו בעיקשות, באופן כמעט פתולוגי, פיתוח קשר עמוק, תחושת מקום, כלפי כל מקום אחר על כדור-הארץ – למרות, שדורות רבים בילינו ברובם. למרבה האירוניה, בדיוק חלקים אלה, של הדת והתרבות היהודית שבארץ ישראל מבטאים ומנציחים את ההשתרשות הפיסית באדמה ובנוף, חייבים להפוך למאוד "רוחניים" וסמליים (בלבד) בתפוצות. לוח השנה שלנו הוא, לוח השנה של ארץ ישראל, הפולחן שלנו מקשר אותנו לעונות בארץ ישראל, החגים שלנו משקפים את המחזורים הטבעיים של ארץ ישראל, והשפה שלנו, עברית, מלאה בביטויים הקשורים לארץ, שבה היא התפתחה. למרות, שכל זה מראה על קשר עמוק לבריאה, האם זה יכול להיות יותר מקשר מופשט, לפיסת בריאה רחוקה מאוד? למעשה, ככל שאנו מכירים יותר את המשמעות הסביבתית העמוקה של הקשר התרבותי היהודי לארץ ישראל כביתו הטבעי, כך אנו נאלצים להודות שאותה תרבות יהודית דתית לא יכולה אלא לתקוע טריז בין יהודי התפוצות לסביבתם המקומית.

    קחו למשל, יהודים מברזיל או מארצות הברית – הם עשויים לאהוב את הנוף הטבעי של ארצותיהם, ולהיות קשורים לסביבותיהם המקומיות, אך הם חייבים לעשות זאת כאמריקנים או ברזילאים, ולא כיהודים. כלומר, ייתכן שיש להם ייראה, שמקורה בדת, כלפי החוויה הנעלה של הבריאה ופלאיה (בתקווה שהיא מטופחת ומבוטאת על-ידי ברכות ומנהגים יהודיים אחרים), אך קשר משמעותי מבחינה סביבתית עם הנוף הגלותי הוא בעייתי ביותר מנקודת מבט יהודית. מדרום לקו המשווה, קיום מצוות יהודיות הוא, ללא ספק, מלא אבסורדים: חוגגים את ההגעה המחדשת של האביב כאשר משתופפים בתחילת הסתיו או את חג החורף של חידוש האורות תחת השמש היוקדת של הקיץ, אך נושאים אלו עולים גם באקלימים אחרים. בקליפורניה אולי, ט"ו בשבט עשוי לרמוז על מסגרת מלאת עוצמה עבור "רבני הסקוויה", ומחאתם המרגשת נגד אינטרסים דורסניים של תעשיית העץ. אך בצפון מזרח, הם חוגגים את התעוררותם מחדש של העצים מתחת לשכבת שלג עבה. אם היהודים האמריקנים היו מבצעים את הלכתם הסביבתית למעשה – האם לא היה עליהם להקיף את בית-הכנסת עם דלועים וקלחי תירס, במקום עם אתרוגים ולולבים סוב-טרופיים? תמונה זו אולי מעלה חיוך, אך במשך ההיסטוריה, היהודים לעולם לא אמצו לוח שנה או פולחן, ששיקף את המצב הטבעי המקומי. כמו שהם אף פעם לא פירשו מחדש את המצוות התלויות בארץ, כדי להתאימם לכל ארץ אחרת. האם עליהם לעשות זאת עכשיו, לאור התפתחות תודעתם הסביבתית ורצונם לבסס מודעות זו מבחינה יהודית?

    תחושת מקום משמעותית, קשר עמוק לסביבה המקומית כבית, חייב להיות מושתת מבחינה תרבותית ורוחנית. זה, כפי שטענתי עד כה, חיוני לכל נקודת מבט סביבתית בעלת משמעות. זה הגרעין של מה שהייתי מכנה "ניאו-ציונות אקולוגית": האם אנו היהודים, יכולים לדבר בכנות על תחושת מקום יהודית, על כך, שתרבותנו הדתית היהודית תביע קשר סביבתי לאזור או למקום, בכל מקום מחוץ לישראל?

    אין זה בא לומר שהיהדות, כתרבות דתית, אינה רלבנטית לדאגות הסביבתיות של יהודי התפוצות.

    …אך עבור הישראלים, הערכים היהודים ויצירת קשר מחדש, עם המקורות בהקשר של החיים על ועם הארץ, יכולים להדגים את התרומה והתובנה של המסורת היהודית, התרבות הילידית הקשורה לאדמה ולנוף. אותם יסודות של לוח שנה ושפה, שהרחיקו את היהדות מהטבע בגלות ההיסטורית הם בדיוק היסודות היוצרים את הפוטנציאל לחברה הישראלית להיות מושרשת היטב, כפי שברור מהתרבות היהודית החילונית גם כן. צד זה של המשוואה הוא בעיקר יחידני, אך הוא גם דגם בעל השלכות אוניברסליות: בהבנת הקשר של העם היהודי עם ארץ ישראל, אנו רוכשים הבנה יהודית של הקשר האנושי עם הטבע, והפוטנציאל שלו בחבורות שונות מסביב לעולם.

    ברור, שלחברה הישראלית, מצפה עוד דרך ארוכה לפני שהיא הופכת לאור סביבתי לגויים. הציונות הייתה באותה מידה פרויקט של מודרניזציה, בנייה וכיבוש הסביבה כפי שהייתה שיבה רוחנית לארץ, והרכבה מחדש של היהדות כתרבות ילידית, עם כל מה שזה כולל.  אך אם אנו נקבל את הטענה שהדאגות והפעולות הסביבתיות האמיתיות משקפות אכפתיות וקשר למקום מסוים, בית, אזי ברור שהדחף המרכזי של סביבתיות המנסה לקשור תרבות יהודית ערכית ושפה, עם תחושת מקום אמיתית תתרחש בראש ובראשונה בבית הלאומי, בישראל. כאן יש לשפה התרבותית שלנו טבעיות, שורשיות, הנובעת מלהיות בבית, ולנוף הטבעי, משמעות תרבותית ייחודית מאותה סיבה. השיבה הביתה – תרבותית וטבעית – מאפשרת לנו לקחת את אותו הצעד הקולקטיבי הראשון לקראת עולם טוב יותר, החל מהבית, בחלקתנו הקטנה בו.

    מופיע בדפי לימוד:

  • הדורות הבאים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    כיוון ששמע האדם שברך אותו אלהים: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם" (בראשית א', כ"ח) החל זולל וסובא וחישב לאכול את כל פירות הארץ ולרדות בכל חיות הארץ.

    אמר הקב"ה בלבו מקיים האדם אשר בראתי רק את "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ" אך אינו מקיים את "פרו ורבו ומלאו את הארץ" לפי שאינו משאיר דבר לבניו.

    מיד "וַיִּקַּח יקוק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', ט"ו) "לעבדה" – להוציא ממנה אוצרות ומאכלים, "לשמרה" – לדאוג שישמר גם לדורות הבאים.


    מכאן אמרו: רשאי האדם לכרות יערות לצורכו אך חייב הוא לנטוע יערות חדשים או לדאוג שהדבר יעשה בקצב שיאפשר ליערות להתחדש בשביל לשמר את הטבע גם לדורות הבאים.

     

    מתוך החוג לבישול

  • מחבר/מראה מקום: עזריה אלון

    "שמירת הטבע זה לא בגלל בעיה של הטבע. מזמן שהעולם קיים, 99.9% מהיצורים שהיו כאן כבר נכחדו. הטבע לא בוכה עליהם. מה שאנחנו עושים זה לא למען הטבע אלא למען האדם. אם אני יוצא מהבית ורואה צבי רץ או חוגלה עם אפרוחים, אז אני רוצה שגם הבנים, הנכדים והנינים שלי ייזכו לראות את זה ולא ייצטרכו בשביל זה ללכת לאיזה גן חיות או לאיזה מוזיאון, לראות משהו שמור בפורמלין, או לאיזה ספר בו כל זה מצוייר. אני טוען שכל מה שיש לנו בתרבות העברית, השפה, התנ"ך, ההיסטוריה שלנו בארץ, כולם קשורים בנוף ובטבע. אם אתה פוגע בטבע, אתה פוגע בכל התרבות האנושית. אם אתה פוגע בטבע בארץ, אתה פוגע בכל התרבות שלנו כעם וכמדינה."

  • השיבה לטבע

    מחבר/מראה מקום: אהרון דוד גורדון, עקירת שרשי הנשמה מהטבע, האדם והטבע עמ 49 -50.

    'ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך.  וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך. ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיך ורגליך, מעל כל גֵוך ונפשך נפרכים ונושרים, נפרכים ונושרים שברים שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל.  וידעת, כי אלה הם שברי קליפתך, אשר התכווצת בתוכה בתמהון לבך, כצב בתוך שיריונו, ואשר לאחרונה גדלת מתוכה.  והכרת ביום ההוא, כי הכל היה לא לפי מידתך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודך–את הכל  והרגשת ביום ההוא בכל כוח לבבך את הלחץ, אשר קירות הבתים בעיר–וגם בכפר–לוחצים על נפשך, והרגשת כל חציצה קלה, החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים.  והיה כאשר תבנה לך בית, ושמת לבך לא להרבות בו חדרים וחדרי חדרים, כי אם לזאת תשים כל לבך–כי לא יהיה בו דבר חוצץ בפני המרחב העולמי, בפני החיים העולמיים, כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך–בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם, וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה.  ורווח תשים בין בית ובין בית; רווח גדול, אשר לא יגזול ולא יעלים בית מבית את חלקו בעולם הזה...  ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור.  וכן בכל דרכיך ובכל חייך תלמד להיות שותף לו במעשה בראשית".

  • לראות את הטוב ואת הרע

    מחבר/מראה מקום: תהילה סולטנה שפר, מתוך המאמר "לראות, לראות, לראות" באתר טבע עברי

    במסכת ברכות (נט ב) מציעים חכמים פתרונות שונים, דרכים להודות על השפע. יותר מכולם אהובה עליי הברכה שמציע רב יהודה: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". רב יהודה עושה כאן פעולה ייחודית, בתוך ההצפה הגדולה של הגשם היורד, בו לא ניתן לראות פרטים כלל, רב יהודה עוצר את הזמן ומביט בכל טיפה וטיפה הנוחתת על האדמה. כמו ניאו ב"מטריקס" לרב יהודה יש את הכוח להתבונן בדברים ולראות כיצד מורכבת המציאות מאינסוף פרטים. המבט של רב יהודה הוא מבט אוהב, מבט מודה, אבל ניתן לחשוב איך בהזדמנות אחרת מבט המבחין בפרטים יכול גם להיות ביקורתי עד כדי שיתוק.

    כאשר אנחנו מתבוננים במצוקה בה אנחנו חיים במציאות העכשווית, אנושות שהפנימה את החוצץ בינה לבין הטבע מבלי לבחון את הצורך הפיזי הממשי שלנו בטבע, קשה לעיתים לראות את הטוב. אנחנו חושבים – עדיף לא לראות. אם נראה את הדוב המורעב למה זה יועיל? אם נראה את האישה העקרה שנפגעה מתעשיית הטקסטיל, האם באמת נוכל להפסיק לקנות בגדים? לכאורה עדיף ללקות בעיוורון חלקי- לראות את הטוב ולהתעלם מהרע. לשמוח על הגשמים שכעת יורדים ולשכוח מהבצורת שקדמה. רבי יהודה מלמד אותנו על כוחה של הראייה, כדי להצליח לראות באותה רמה שרבי יהודה מסוגל לראות אנחנו נדרשים לתרגל לראות. אם נרצה להודות על כל טיפה וטיפה עלינו לראות קודם - כל רגב אדמה צמא. לכן בכל המציאויות שהם חלק מחיינו, המציאות האישית, המציאות הלאומית, העולמית, הסביבתית, אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים. להודות היכן שיש להודות ולְבַכּוֹת היכן שיש לְבַכּוֹת. אולי בכוח הראייה נוכל גם לתקן את הדורש תיקון.

  • חורבן ותיקון - האדם והטבע

    מחבר/מראה מקום: שירה ויגוצקי

     

     

     


    חורבן ותיקון - האדם והטבע

     

    אחת מנבואות הנחמה היפות ביותר, מופיעה בדברי זכריה "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ." זכריה מזכיר ארבעה צומות, שבאו בעקבות חורבן, ולאחר מכן עתידים להפוך לתיקון.

    לטעמי, במקרא ניתן לראות את מעגל החטא ועונשו, או ההרס והתיקון, אם תרצו, בצורה מאוד ברורה. עם ישראל חוטא, הנביאים מתריעים, עם ישראל אינו שועה, ההרס מתרחש. עם ישראל עושה תיקון- וחוזר חלילה.

    מה אם כן באו חכמים לתקן? שפשוט ניתן לתקן, אך חכם מכך למנוע מראש.

    לא כך בענייני שמירה על הטבע. במדרש רבה נאמר על הפסוק "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּת" (קהלת ז, יג):

     

    "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת פרשה ז,  א [י"ג]).

     

    הגדיל וכתב א.ד. גורדון במסה "האדם והטבע":

     

    "החיים הם יצירה, התחדשות תמידית, היווצרות שאינה פוסקת – והאדם שותף לטבע ביצירת החיים. אור החיים האנושיים הוא לא במה שהאדם לוקח מן המוכן, אף לא במה שהוא נותן לאחרים מן המוכן, כי אם במה שהוא יוצר. ביצירה הוא נותן את כל עצמו ולוקח את כל עצמו.  מה היא היצירה שבחיים מצדם האנושי?  מה חלקו של האדם בשותפות זו?"

     

    ואני תוהה ומקשה - היכן אני, האדם, נמצא באחריותי מול הטבע? האם הטבע כאן בכדי לשרת אותי? או שמא אני, האדם, כאן בכדי לשרתו ולפארו? עד כמה גדול הטבע מול האדם?

    לפני כחודש, היינו עדים לחורבן אישי ולחורבן סביבתי אדיר בצורת שריפת יער בין שמן ובתוך כך של הישוב הסמוך אליו, מבוא מודיעין. היכן חלקנו בהרס ובחורבן הרמשים, הזוחלים, עופות וחיות היער? היכן חלקנו בחורבנם הזמני של חיי תושבי היישוב? היכן חלקנו בזיהום הסביבתי האדיר שקרה בעקבות השריפה הגדולה?

    חלקנו בהרס. בחורבן. אך גם בתקומה ובתיקון. על האדם להשתתף עם הטבע ביצירה ובבניין, כפי שהוא משתתף עם הטבע בכליה ובחורבן. שהרי אנחנו והטבע- אחד הם.

    בשנים האחרונות, על רקע סוגיות שינויי האקלים, הכחדת המינים והזיהום הסביבתי הגובר, אנו עדים לשיח ער ומתקדם של נבואות זעם אשר נתפסות בעיני רבים כחזון אפוקליפטי. שיח זה מקבל חיזוק מאין ספור מחקרים מדעיים. הביולוג האמריקאי אדוארד וילסון העריך בספרו "עתיד החיים" שאם נמשיך בקצב הנוכחי של הפרעות אנושיות, הרי שבתוך מאה שנים בלבד ייכחדו מחצית מהמינים בעולם. למעשה, מדענים מסכימים ששיעורי ההכחדה הגיעו לרמות שלא נראו מאז ההכחדה ההמונית שהתרחשה לפני 65 מיליון שנה, במהלכה נעלמו חצי מהמינים בעולם, ובכללם הדינוזאורים. לפי מחקר שיצא ב-2015 קצב ההכחדה כיום  גבוה פי מאה מקצב ההכחדה הקודם. מה שמייחד אותה לעומת כל ההכחדות ההמוניות הקודמות היא העובדה שזאת ההכחדה הראשונה מעשה ידי אדם, ומושפעת באופן ברור מהרס בתי גידול ושינוי האקלים. מעריכים שכל יום נכחדים עשרות מינים!

    כולנו למדנו, אי אז בשיעורי הטבע בבית הספר, על שרשרת המזון, אותו מערך שבבסיסו צמחים ובראשו טורפי-על. למעשה, המציאות מורכבת יותר מהמערך הליניארי הזה. ההסתכלות האקולוגית כיום היא של שרשרות מזון רבות שקשורות ביניהן ומהוות יחד את מארג המזון. היצורים החיים שמהווים חלק ממארג המזון, מקיימים ביניהם מגוון אינטראקציות שלחלקן אנחנו כלל לא מודעים. מה יקרה אם מין ייכחד ויצא מהמארג הזה? איך יושפעו השאר?

    עולם בלי טבע הוא עולם חולה. קשה לדמיין עולם ללא טבע. אני חושבת על המשוררים האהובים עליי אשר כתבו שירי ערגה וכיסופים לנופי ילדותם, על סיפורי עמים שרובם מתרחשים בטבע, על אגדות ומיתולוגיות. דמיינו לכם עולם ללא אוצר תרבותי זה. דמיינו לכם עולם ללא טבע. נחרדתם? נהדר, חתרו לשינוי.

    אני עוצמת עיניי וחושבת על דור ההמשך שלנו, זה שעיניו טרם שבעות ממראות העולם הנאים, ממפלי מים שקופים, מעדרי חיות בר, מזמזום הדבורה- חשבו עליהם, חשבו על ילדינו ונכדינו שיאלצו לחיות בעולם חם יותר, בטוני יותר, קשה יותר. עולם ללא טבע הוא עולם ללא רחמים. עולם ללא טבע הוא עולם ללא התרגשות מפגישה מקרית עם שועל בכביש או דורבן חושף קוצים. עולם ללא טבע, הוא עולם בו אתה לא רוכן להריח פרח שרק הנץ.

    פקחו את העיניים. האם אתם רוצים עולם כזה?

     

     

    שירה ויגוצקי,

    פעילה בעמותת "תושבים משפיעים במודיעין"

     

הגות