מצוות סביבתיות: מקורות

  • לעבדה ולשמרה

    ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה’אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר ה’אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר ה’אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע ה’אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח ה’ אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.  י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.  יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב.  יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.  יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ.  יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.  טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

    (בראשית, פרק ב, פסוקים ד-טו)

    מופיע בדפי לימוד:

  • שמור את יום השבת

    שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ 

    שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ

    לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ

    וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה;

    עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת

    (דברים ה' יא -יז)

    מופיע בדפי לימוד:

  • שלוש שנים לא יאכל

    מחבר/מראה מקום: ויקרא, י"ט

    "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל: ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוהיכם"

  • ועשית מעקה

    מחבר/מראה מקום: דברים, כ"ב, ח'

    " כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ"

    מופיע בדפי לימוד:

  • שמור נפשך

    מחבר/מראה מקום: דברים ד', ט'

    "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד"

    מופיע בדפי לימוד:

  • ההימנעות ממלאכה כמזכירה מעשה בראשית

    מחבר/מראה מקום: שמות כ, ח (פרשת יתרו)

    זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵשֶת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְבִיעִי שַבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶר בִּשְעָרֶיךָ. כִּי שֵשֶת יָמִים עָשָה ה' אֶת הַשָּמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּבָּת וַיְקַדְּשֵהוּ

    מופיע בדפי לימוד:

  • השבת כיום חירות ומנוחה

    מחבר/מראה מקום: דברים ה יא (פרשת ואתחנן)

    שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהיךָ.  יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  יג וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ - לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.  יד וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהיךָ, לַעֲשׂוֹת אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.  {ס}

    מופיע בדפי לימוד:

  • מצוות השמיטה

    מחבר/מראה מקום: ויקרא כ"ה, פס' א-יג

    א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. 

    ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה' 

    ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. 

    ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה':  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. 

    ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר:  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. 

    ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. 

    ז וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל.  {ס}

    ח וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים--שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. 

    ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם. 

    י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. 

    יא יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה--תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ--וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ. 

    יב כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה--תֹּאכְלוּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. 

    יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ....

    כג וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ:

    מופיע בדפי לימוד:

  • בהמה רבה

    מחבר/מראה מקום: יונה פרק ד פסוקים י-יא

    ויאמר ה': אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו, ולא גִדלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד, ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בה הרבה משתים עשרה רִבּו אדם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה?

  • ואהבת לרעך כמוך

    מחבר/מראה מקום: ויקרא י"ט, י"ח

    ואהבת לרעך כמוך

  • דיני נזיקין מהתורה

    מחבר/מראה מקום: שמות, פרק כא, פסוקים לג-לד

    לג וְכִי-יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי-יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל-שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. לד בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה-לּוֹ.

תנ"ך


  • איזהו עשיר

    מחבר/מראה מקום: תלמוד בבלי מסכת שבת דף כה עמוד ב

    "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ" (אבות ד', א')
    תנו רבנן: איזה עשיר?
    כל שיש לו נחת רוח בעשרו- דברי רבי מאיר.
    רבי טרפון אומר: כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות ומאה עבדים שעובדין בהן.
    רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים.
    רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו.

    מופיע בדפי לימוד:

  • ברכת האילנות

    מחבר/מראה מקום: גמרא ברכות מ"ג ע"ב

    אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזי אילני מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהם בני אדם

    מופיע בדפי לימוד:

  • קיצור הלכות ברכת האילנות

    א.    בחודש ניסן זוכים בברכת האילנות הבאה משנה לשנה ואין מברכים ברכה זו אלא פעם אחת בשנה. (שו"ע רכו סע' א).
    ב. טוב לברך ברכה זו בר"ח ניסן כי זריזין מקדימים למצוות. ויש מברכים אותה בחול המועד ברוב עם ובבגדים נאים. אם אינו יכול בימים אלו - יברך כל חודש ניסן. עבר ניסן - יברך בלי שם ומלכות. (כה"ח שם ס"ק א).
    ג. הנמצא בחו"ל במקום שאין האילנות מלבלבים בחודש ניסן אלא רק מאוחר יותר, לכשילבלבו - יברך ללא שם ומלכות. לדעת המ"ב יברך עם שם ומלכות כשילבלבו אפילו אינו בחודש ניסן (עיין מ"ב סי' רכ"ו ס"ק א' כה"ח סק"א, הגדת אורח חיים לבא"ח עמ' ז' אות י').
    ד. אם לא הזדמנו לו אילנות מלבלבים - צריך לחפש אחריהם, שמצוה זו היא חיוב על האדם.
    ה. ראה אילנות מלבלבים ולא בירך עליהם - לא הפסיד ברכתו בזה, וכשיראה שוב אילנות מלבלבים יברך עליהם (מאמ"ר ועיין כה"ח רכ"ו ס"ק י').
    ו. צריך לברך לכל הפחות על שני אילנות, ואפילו אם הם מסוג אחד, ולכתחילה ראוי להדר ולברך על שני אילנות מאכל משני סוגים. (הגדת אור"ח ז סע' ט. כה"ח רכו ס"ק ב).
    ז. בשעה שמברכים על האילנות צריך שיהיו בהם פרחים פורחים. אולם אם התחילו לגדול פירות, ולא נשאר באילנות שום פרח, ואין אילנות פורחים בנמצא - יברך בלא שם ומלכות. (מ"ב רכ"ו ס"ק ד', כה"ח שם ס"ק ט' על מנהג העולם, כה"ח רכו סע' ב. ובזמנו של כה"ח עדיין לא יצאו לאור דברי הבא"ח בפירושו להגדה, ועיין להגר"א שם ס"ק ב' החולק בעיקרון על השו"ע וסובר שאפילו גדלו ממש יברך. ולמעשה הפוסקים כגאון תמיד יברכו, ואחרים יברכו בלי שו"מ. הגדת אורח חיים עמ' ז סע' יא בשם ספר האשכול עמ' 68 מהדורת תרכ"ח.).
    ח. טוב ורצוי לברך ברכה זו מחוץ לעיר, כדברי הגמרא, היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים. אמנם תלמיד חכם השוקד על לימודו - לא יאבד זמנו עבור יציאה מהעיר, ויברך על עצים שבחצרו. וכן יעשה מי שהיציאה קשה לו (ברכות מג ב. הגדת אורח חיים עמ' ז סע' ח. כה"ח רכו ס"ק ג).
    ט. טוב להשתדל לברך ברכה זו בעשרה. אבל אין להשהות לשם כך את הברכה (הגדת אורח חיים עמ'ז סע' ה. כה"ח רכו ס"ק ז).
    י. טוב ליטול ידיים קודם הברכה. (הגדת אורח חיים עמ' ז סע' ג. כה"ח רכו ס"ק ג).
    יא. ברכה זו נתקנה דוקא על אילני מאכל ולא על אילני סרק (הגדת אורח חיים עמ' ז סע' יא. כה"ח רכן ס"ק ב, יא).
    יב. אין לברך על אילנות שידוע לו שהם מורכבים. (הגדת אורח חיים עמ' ז סע' יב בשם שו"ת רב פעלים ב, או"ח סי' לו. כה"ח רכו ס"ק יא).
    יג. מותר לברך ברכת האילנות על אילנות שהם בתוך שלוש שנים לנטיעתם. (הגדת אורח חיים עמ' ז סע' יב בשם שו"ת רב פעלים ג, או"ח סי' ט).
    יד. לא יברך על עצים הגדלים בעציצים בתוך ביתו.
    טו. עפ"י חכמי הקבלה, יש בברכה זו תיקון גדול לנשמת הנפטרים ובפרט לאביו ואימו. לכן ישתדל לומר "פתיחת אליהו" קודם הברכה (וי"א אחריה). ואחר הברכה יפריש ארבע פרוטות לצדקה לעילוי נשמתם ויאמר בקשה המסודרת לעילוי נשמתם (הגדת אורח חיים עמ' ז סע' ה ו. כה"ח רכו סע' ו' ח')
    טז. אין לברך בשבת ויום טוב. ואפילו אם חל ר"ח בשבת ורוצה להיות בג

    מופיע בדפי לימוד:

  • הלכות שכנים

    מחבר/מראה מקום: בבא בתרא פרק שני, משנה א

    לא יחפור אדם בור סמוך לבור של חברו ולא סיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת כובסין א-לא אם כן מרחיק מכותל חברו שלושה טפחים וסד בסיד .

  • הרחקת מטרד הריח

    מחבר/מראה מקום: גמ' בבא בתרא פרק שני, משנה בכ"ה

    מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה…

  • מחבר/מראה מקום: משנה, מסכת בבא קמא, פרק ג, משנה א ,ג

    א. רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל המקלקלין ברשות הרבים, והזיקו--חייבין לשלם;

    ב. המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושיברה--פטור; ואם הוזק בה, בעל החבית חייב בנזקו.  נשברה כדו ברשות הרבים, והוחלק אחר במים, או שלקה בחרסיה--חייב.  רבי יהודה אומר, במתכוון, חייב; ושאינו מתכוון, פטור.

חז"ל


  • שלא להשחית אילני מאכל במצור וכן כל השחתה

    מחבר/מראה מקום: ספר החינוך מצווה תקכ"ט

    מצוה תקכט: שלא להשחית אילני מאכל במצור וכן כל השחתה בכלל הלאו.  .
    .. נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה יאמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא [קידושין ל"ב ע"א] והא קא עבר משום בל תשחית.
    שורש [=טעם] המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם. ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין, שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כלומר בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב [משלי י"ז, ה'], שמח לאד לא ינקה רע, והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם, זה ידוע ומפורסם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • ונשמרתם

    מחבר/מראה מקום: משנה תורה לרמב"ם, ספר נזקים - הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק י"א

    ד  אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שייכשל בו אדם וימות, כגון שהייתה לו באר או בור בחצרו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים--חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים, או לעשות לה כסוי כדי שלא ייפול בה אדם וימות.

    ה  וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות--מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר "הישמר לך ושמור נפשך" (דברים ד,ט).  ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה--ביטל מצות עשה, ועבר על "לא תשים דמים" (דברים כב,ח).

    מופיע בדפי לימוד:

  • הלכות גזלה ואבדה

    מחבר/מראה מקום: הרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק א'


    [1] "איזה הוא גוזֵל? זה הלוקח ממון האדם בחזקה כגון שחטף מטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם..."
    [2] "איזה הוא עושֵק? זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו..."
    [3] "כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברֵעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לֹא תַחְמֹד".
    [4] "כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן... כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר, עבר בלא תעשה שנאמר "וְלֹא תִתְאַוֶּה" ואין תאוה אלא בלב..."

    מופיע בדפי לימוד:

  • הלכות שכנים ברמב"ם

    מחבר/מראה מקום: רמב"ם הלכות שכנים פרק יא הלכה א

    מי שעשה גורן בתוך שלו, או קבע בית הכסא, או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהן צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו, א ואפילו על ידי הרוח מצויה שכל א-לו כמי שהזיקו בחציו הן.

  • אני או חברי?

    מחבר/מראה מקום: ריב''ש סימן קצ''ו

    אין לו להציל היזק עצמו בהיזק חברו.

חכמי ימי הביניים


  • משפט השימוש בחלב וצמר

    מחבר/מראה מקום: הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום

    השימוש בדברים שהם קנינו הטבעיים של בעה"ח, אפילו בשעה שאין האדם נוטל על ידם את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת וצמרה של הנגזזת, הנה נזרע אור זרוע בתורה האלהית שתצא צמחה בתור ההערה השכלית היותר עדינה, שגם באלה יש צורך לרשמי הדרכה ורגשי מוסר יקרים לאות, שכ"כ יהיו רמים וקדושים עדינים ושלמים החיים עד שההשתררות היתירה באין כל רגשי משפט ומוסר - שהאדם בחולשת אהבת עצמו העוברת כל גבול נגש אל הפרה העניה, ואל הרחל הנאלמה ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה - לא תתאים עם ההערה השכלית הבאה בעקב התמלאות ההערה התורית שתופיע בעולם, מחוזק ההכרה של דרכי ד' וכבוד שמו, שתתנשא בכח האהבה הטהורה והקדושה.
    ראוי אמנם להכיר שאין כאן פגם מוסרי אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל ע"י זה משאו, ועכ"פ לא יצר לו ולא יזיק לו, אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתים הטבעיים, הכבש עצמו צריך לו, אז ראוי מצר ההערה השכלית להכיר הדבר בתור גזל משפט הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש. וכן הדין עם החלב הנחלב, ראוי ג"כ לתן מקום שתצא במועדה הרשימה הראויה שיש יחש אמנם ללקיחת החלב מבעלי החיים עם לקיחת חייו ובשרו ממנו, דהיינו בשעה ואופן המצערו והמונע ממנו טובה ותועלת עצמית טבעית נאותה לו.

  • בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו

    מחבר/מראה מקום: הרב בן דהאן

    בין ברכת האילנות וברכת שהחיינו: ייתכן שההבחנה בין שתי הברכות מבוססת על טבעו של האדם. כאשר האדם רואה אילן שפירותיו ראויים לאכילה - הרגש הראשון המתעורר בו הוא הרגש התועלתני השימושי, והוא מברך את הקב"ה על כך שזיכהו להגיע שוב לעונתו של פרי טעים זה – "שהחיינו". כאשר הפרי הבשל עומד לנגד עיניו, האדם מרוכז רק בו ובתועלת שעשויה לצמוח לו ממנו, ואינו פנוי לשעות ליופיו של האילן ולפרחיו.
    אבל כאשר רואה האדם אילן שפירותיו עוד אינם גמורים - הוא פונה לצדו האסתטי, מעריך את יופיו ואת טובו ומברך את הקב"ה על שיצר אילן כה נאה: ברכת האילנות.

    מופיע בדפי לימוד:

  • השמיטה - כמצווה בין אדם לעצמו

    מחבר/מראה מקום: הרב שאול ישראלי

    בין כל המצוות התלויות בארץ תופסת מקום מיוחד מצוות השמיטה, הן מצד היקפה והן מצד השפעתה על המבנה הכלכלי, החברותי, והמחשבתי כאחד.

    מקובלת היא החלוקה של המצוות למצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו... גדול מצווה זו של שביעית שכרוכים ומשתלבים בה שני התכנים גם יחד; וכמבנה-על המזדקף ועולה מעל שני תכנים אלה- מצווה שבין אדם לעצמו, בהיותה מיועדת לפתוח לאדם אופקים חדשים לשלמות והשתלמות.

    מופיע בדפי לימוד:

  • מחבר/מראה מקום: רש"ר הירש ויקרא פרשת קדשים פרק יט פסוק יח

    ואהבת לרעך כמוך אני ה'. זה כלל מסכם לכל התנהגותנו החברתית - בדיעות, במלים ובמעשים...
    "ואהבת לרעך כמוך": אדם שלם מבחינה רוחנית ומוסרית לא יבדיל בין שלום רעהו לבין שלום עצמו; כי הסיבה המביאתהו לדרוש את שלום עצמו - היא גם המביאתהו לדרוש את שלום רעהו. כי גם אהבתו את עצמו איננה אלא הכרת חובה; הוא רואה בעצמו רק את יציר כפיו של ה'; וה' הפקיד את צלמו בידיו; ועליו להביא אותו לאותה שלמות גופנית, רוחנית ומוסרית, שה' הועיד לו כרצונו; למען אותה שלמות ה' הביאו לחיי חלדו ונתן לו הוראות בתורתו. ומתוך אותה הכרת חובה הוא אוהב את שלום רעהו; הוא אוהב בו את יציר כפיו של ה', שנברא כמוהו בצלם א-להים; ובאהבתו לבריות הוא מבטא את אהבתו למקום: "אוהב את המקום ואוהב את הבריות" (אבות ו, א)..
    ידוע מאמרו של הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד". היתה זו תשובתו לאותו נכרי, שביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת. והוא הוסיף לתשובתו את ההערה: "זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא - זיל גמור" (שבת לא ע"א). ואכן מאמר זה רק מבטא דרך שלילה את האמור בתורה כמצווה חיובית. "השנוי עליך אל תעשה לחברך": הרי כאן שוויון גמור לכל - כעיקרון מנחה לכל פעולותינו; על - פי זה נדרוש את שלום רענו כשלומנו; נהפוך אנוכיות ואהבה עצמית לאהבת ריע ולשמירת כבודו; נלמד לאהוב ולכבד כל נברא בשוויון גמור עמנו. אכן מושג "חברך" במשמעותו הרחבה כולל כל נברא, ולא רק כל אדם; ובמשמעות רחבה זו הרי כאן באמת תמצית כל התורה. שהרי זו כל כוונת התורה: היא מרחיקה אותנו מכל "סני": מכל המתנגד באיבה לשלומנו ולשלום כל נברא שבחברתנו. אך יחד עם זה היא גם מורה לנו מהו "סני"; מהו המסכן את שלומנו ואת שלום העולם; לבל נסמוך על שיקול דעתנו הסובייקטיבית, על הרגשתנו הכיהה המוגבלת - האנושית; אלא נקבל מהתורה את קנה - המידה, שנתגלה בחכמת ה' ובתבונתו. וזה "פירושו" של "עלך ועל חברך סני", והוא המתבקש להיות נלמד מהתורה. כך פירש רש"י שם: "אידך, שאר דברי תורה, פירושה, דהא מלתא הוא לדעת איזה דבר שנאוי, זיל גמור ותדע".
    אולם המוסר כך את מאמרו של הלל: "אל תעשה לאחרים דבר, שאינך רוצה שיעשוהו לך" - סופו שיהפוך את דברי הלל למאמר של חכמת חיים: "אם אינך רוצה שאחרים יריעו לך - גם אתה אל תרע להם; כי אלימות גוררת אלימות, עוול גורר עוול, ומי שאינו רוצה שיעשו לו עוול, אל יעשה עוול גם הוא". אך האומר כן, לא די שלא מסר מאמר של תורה - אלא לא אמר דבר בעל ערך "מוסרי" כל שהוא; כל דבריו אינם אלא פקחות הרואה את הנולד; ואנוכיות השוקלת טובה עצמית הפכה לו ליסוד כל מעשה אנושי..

  • להרחיק יותר

    מחבר/מראה מקום: שולחן ערוך חושן משפט סימן קנה סעיף כא

    יש מי שאומר שלא אמרו די בהרחקת ששה טפחים בין בור לבור סגי, א-לא בארץ הרים, אבל במקום דרפיא ארעיהו צריך להרחיק יותר. לפיכך צריך להרחיק בית הכסא מבור חבירו עד שיכירו בני אדם שאינו עובר מלחות בית הכסא לבור, ולרווחא דמלתא ירחיק חמשים אמה. הגה:  ויש מי שחולקין על זה (מרדכי פ"ק דב"מ ופ' לא יחפור). וכל מקום שמזיק צריך להרחיק עצמו,  אפילו היה רשות הרבים מפסיק בין הבתים, כגון שתי חצרות בשני צדי רשות הרבים, אפילו הכי צריך להרחיק (בית יוסף בשם הרשב"א).

חכמי הדורות האחרונים


  • הארץ כולה לה'

    מחבר/מראה מקום: הלל צייטלין

    התבוננתי היטב בדבר וראיתי: בכתבי הקודש מבכרים כמעט תמיד את הרועה על פני עובד האדמה. קין היה עובד אדמה והבל היה רועה צאן. מנחתו של הבל נתקבלה ברצון, ומנחתו של קין לא נתקבלה ברצון. על נח מסופר שהיה 'איש אדמה' ולא לשבח, שהרי הכתוב מסיים (ט', כ"א): 'וישת מן הין וישכר ויתגל בתוך אהלה'. האבות היו רועי צאן, יעקב היה 'יושב אהלים', ועשיו 'איש שדה', השבטים היו רועי צאן, 'משה היה רעה' (שמות ג', א'), דוד היה רועה צאן אביו. בשבח מרעה הצאן נאמר במשלי... (ראה כ"ז, כ"ג-כ"ז), עמוס היה מן הנוקדים אשר בתקוע (עמוס א',א'), יונדב בן רכב ציווה לבניו לאמור... (ראה ירמיהו ל"ה, ו'-ז').  אבל מדוע מבכרים כתבי הקודש את מרעה הצאן על עבודת האדמה? הלא ה' הניח את האדם בגן העדן "לעבדה ולשמרה"? הלא "לא תהו בראה, לשבת יצרה (ישעיהו מ"ה, י"ח)?  את המפתח להבנת העניין צריך לבקש... בנימוקים סוציאליים - מוסריים... עבודת האדמה קשורה במושג הקניין הפרטי של העובד, ואין כתבי הקודש מודים בזכות שיש לאדם פרטי על האדמה, בלתי אם בהגבלות ידועות ובתנאים ידועים. ... כל המקומות הנזכרים ועוד רבים כמוהם, מלמדים לאדם שהארץ כולה לה' היא, והאדם הפרטי, אם גם קונה הוא את יבול אדמתו בזיעת אפיו, הנה צריך הוא להניח אותה הפקר לכול בשביעית, להשיבה לבעליה הראשונים ביובל, להפריש ממנה תרומות ומעשרות ומתנו עניים, ולזכור תמיד, כי לא הוא האדון עליה, כי אם שכירה או אריסה הוא, אשר ממנה יאכל כפי עבודתו".

  • ראוותנות ורעבתנות

    מחבר/מראה מקום: ג'רמי בנשטיין

    יצור ביקוש, משמעו יצור צרכים שמשמעו יצור תחושת חסר. הפרסום משווק חוסר שביעות רצון. בעוד שמטרתן של תרפיה ומסורות רוחניות ממזרח וממערב לרוב היא לעזור להגיע לשלוות נפש או שלמות פנימית, מטרת הפרסום היא למנוע זאת מאתנו, לשכנע אותנו שאנו איננו יצורים שלמים-- עד שלא נקנה את המוצר המהולל, כמובן. ואז כל בעיותינו תיפתרנה: עם המכשירים והתכשירים הנכונים, נהיה פופולריים, יהיו לנו חברים, נהיה מושכים למין השני, נצליח בעיסוקנו, ומעל לכל-- נהיה מאושרים.
    מבחינה נפשית, אחד הפנים הבעייתיים ביותר של השתלטות הצרכנות על החיים הוא שאנו מובלים לחפש סיפוקים רגשיים או פנימיים בעולם החומר, בצבירת רכוש. לפעמים קשה להבחין בתופעה זו אפילו בחיינו שלנו. לפעמים יש באמת סיפוק מסוים מקניה של מוצר, עלייה ברמת החיים שמורגשת מיידית. אך כשהאפקט מתפוגג, חוזר התאבון לעוד, אנו לא מעלים על דעתנו שמא הצרכנות אינה מספקת לאורך זמן, שאולי יש משהו פגום בכל המערכת. אנו פשוט פונים למוצר הבא, משוכנעים ששם נשביע את כרכורי הבטן של תאבוננו הצרכניים.

    מופיע בדפי לימוד:

  • צמצום וריסון

    מחבר/מראה מקום: הרב אהרן ליכטנשטיין, הגות, ד', יהדות בחברת ימינו

     ההלכה מעדיפה ריסון. היא מעדיפה צמצום על התפשטות, היא מוכנה להקריב מידת מרץ ואומץ בחברה לשם יציבות ושלום, להשיג מנוחת הנפש ומנוחת הגוף תמורת מיתון מסויים בכמות החיים, בעיקר בשטח הכלכלי והטכנולוגי. היא שואפת לשפר את איכותם של החיים, ולא רק מתוך מגמות חברתיות, אלא, ואולי בעיקר, לשם עיצוב דיוקנו המוסרי של כל יחיד ויחיד. בנקודה זו אנו מגיעים למאזן בנפש האדם עצמו, מאזן נפשי בין דרישות האדם לחובתו. מוסר היהדות עומד איתן על בסיס של ריסון, הסתפקות והתאפקות. בלא בסיס זה יהיו לשווא כל האמצעים האקולוגיים שבעולם. ביסודה של כל גישה לבעיית האקולוגיה מוכרחים להיות צמצום התאווה, רגישות לצרכי האחרים - הן לחברה והן ליצורי כפיו של הקב"ה.

    מופיע בדפי לימוד:

  • השבת כיום מנוחה

    מחבר/מראה מקום: א"י השל

    "לייחד יום בשבוע לטובת החירות, יום שבו אנו מפסיקים לסגוד לאלילי התרבות הטכנית, יום בלי כסף, יום של שביתת נשק במאבק הכלכלי באחינו בני-האדם ובכוחות הטבע. האם קיים רעיון אחר כל-כך מלא תקווה לקידום רוח האדם מאשר השבת?"

  • ברכת האילנות - אמירת שירה לפריחת הטבע

    מחבר/מראה מקום: הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

    לאחר חורף רטוב וסגרירי, אחרי ששבו העבים אחר הגשם, מתייצבת לפנינו חמה של ניסן. בזיו פניה  המאירות והמחייכות ובקרניה החמות והמלטפות, מבשרת לנו על ימי האביב הקרבים ובאים. ולעומתה נענית האדמה ומתחממת  ומוציאה צמחייה, ומתעטפים האילנות בלבושם האביבי הירוק, אחר שהיו מושלכים חשופים כל החורף לקור ולגשמים. ובתרועת אביב עונים האילנות, בפריחות ובריחות הממלאים חללו של עולם. גם אנו כבני אדם, זוכים באותה עת לעדנה מיוחדת, ופינו מתמלא שירה, בברכת האילנות.

  • ברכת האילנות - התמודדדות עם עולם הרגש

    מחבר/מראה מקום: הרב שמשון רפאל הירש

    אין לך תקנה, בה הוכיחו חכמינו הגדולים את עצמם יותר כאבות, מעצבי ומחנכי עמנו, אמת המתאמתת שוב ושוב אף בימינו אנו, מאשר התקנת ברכות אלה. הן מביאות לידי כך שיהודי לא ישקע בשגרת חוסר המחשבה וחוסר הרגש. הן גורמות, שלא יהיה צורך רק בכותלי בית התפילה, כדי להסיח את הדעת מעולם המציאות שבסביבה ולהתעלות לתחום ההשפעה.

    מופיע בדפי לימוד:

  • השמיטה - כשיוויון

    מחבר/מראה מקום: הרב יצחק נסנבוים

    כדי לשמור על השוויון הפסיכולוגי של העם העברי- באה השמיטה. בשנת השמיטה, פעם לשבע שנים, אין בעלות על האדמה. האדמה שבה אל יוצרה ומחלקה. "ושבתה הארץ שבת לה'". בכל השנה הזאת – הפקר היא האדמה לכולם, וירגיש העשיר כי עשירותו אינה בת-קיימא, וירגיש העני כי עניותו אינה מתמדת.

    מופיע בדפי לימוד:

  • והנה טוב מאוד

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם וגו' " (בראשית א', כ"ח)

    ומה עניין דבר האלהים לחיות בתורת האדם? אלא ללמדך שבזמן שהאנושות מכחידה חיות הרי היא פוגעת בברכתו של הקב"ה וכביכול פוגעת בו עצמו. משל למה הדבר דומה – למלך שבירך את עבדיו שיצליחו בעסקיהם ויפתחו ממלכתו, בא האחד והכה את השני ופגע בפרנסתו, וכי לא במלך עצמו הוא פוגע? וכן הוא אומר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א', ל"א) מלמד שרק בשעה שכל הבריאה שלמה הרי היא טובה מאד.

     

    מתוך החוג לבישול

  • הדורות הבאים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    כיוון ששמע האדם שברך אותו אלהים: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם" (בראשית א', כ"ח) החל זולל וסובא וחישב לאכול את כל פירות הארץ ולרדות בכל חיות הארץ.

    אמר הקב"ה בלבו מקיים האדם אשר בראתי רק את "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ" אך אינו מקיים את "פרו ורבו ומלאו את הארץ" לפי שאינו משאיר דבר לבניו.

    מיד "וַיִּקַּח יקוק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', ט"ו) "לעבדה" – להוציא ממנה אוצרות ומאכלים, "לשמרה" – לדאוג שישמר גם לדורות הבאים.


    מכאן אמרו: רשאי האדם לכרות יערות לצורכו אך חייב הוא לנטוע יערות חדשים או לדאוג שהדבר יעשה בקצב שיאפשר ליערות להתחדש בשביל לשמר את הטבע גם לדורות הבאים.

     

    מתוך החוג לבישול

  • הולכים ובוכים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    הלכו הפרה, התרנגול והעכבר בדרך והיו בוכים, פגשו את הכלב, התוכי והחתול שהיו הולכים ומשחקים.

    שאלו אותם: מה זכיתם שלא הורגים אתכם בני האדם, שלא הופכים אתכם לתעשייה בתוך לולים צפופים ולא מבצעים עליכם ניסויים, ולא עוד אלא שקוראים לכם בשם, דואגים למזונכם ובריאותכם ומוציאים אתכם לטיולים, וכי מעולים אתם ממנו? והרי לכולנו קרא אלהים "נפש חיה" שנאמר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית א', כ"ד).

    אמרו להם: אכן אין אנחנו מעולים מכם לפני האלהים, אלא שאותנו קורא האדם 'נפש חיה' וכך מתייחס אלינו ואתכם אין הוא קורא "נפש חיה" ואין הוא מתייחס אליכם אלא כאל בשר או חפץ ואמרה התורה "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (בראשית ב', י"ט).

    הללו המשיכו ללכת ולבכות והללו המשיכו ללכת ולשחוק.

     

    מתוך החוג לבישול

  • מזון מן החי

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    באו התרנגולות לדין מול האדם בבית דין של מעלה. אמרו: אמנם הותרנו לאדם באכילה שנאמר: "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית ט', ג') אך אדם זה משעבד ומאמלל אותנו. כולא הוא אותנו בכלובים צפופים, מעוות את הגנים שלנו וגורם לנכויות ומחלות, מוביל אותנו בתנאים קשים, מכה, בועט ומחשמל, סובלים אנו מקור וחום קיצוניים ומתבוססים אנו בצואה ובשתן של עצמנו, מפטם הוא אותנו במזון משמין ועתיר בהורמונים ועוד ועוד.

    קפץ האדם ואמר: רשאי אני! שנאמר "ורדו בדגם הים ובעוף השמים" (בראשית א', כ"ח). והרי על אדם באדם הוא אומר "אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תרדה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כ"ה, מ"ו), מכאן שומע אני שבחיות רשאי אני לרדות בפרך! החלו התרנגולות בוכות, הביאו את האריה שיעיד בעדם. אמר האריה: אמנם חיה טורפת אני אך אכילתי היא חלק מגלגל החיים, אינני גורם לסבל של חיים שלמים אלא טורף כשצריך. קפץ האדם וענה: עליך נאמר "הישאג אריה ביער וטרף אין לו" (עמוס ג', ד') ללמד שאין אתה מטיל אימתך אלא בשעה שבא אתה לאכול, אך עלי נאמר "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט', ב') ללמד שרשאי אני לרדותם בפרך בכל ימי חייהם! בכו התרנגולות ובאו לפני חווה, אם כל חי.

    אמרה חווה לאדם: אמנם שורת הדין עמך אך אנא ממך רחם על בני! ויש אומרים שאמרה לו: הרבה מצוות נתנו על מנת שתחוס על החיות – שחיטה וכיסוי הדם, עזוב תעזוב, שילוח הקן ועוד, אע"פ שהתירה לך תורה לאכול חיות עשה זאת במינון ובמיעוט סבל, עשה זאת כחלק מגלגל החיים ולא בשבירה שלו.


    מכאן אמרו: לא יגדלו חיות לבשר (ולא לחלב ולביצים) באופן הגורם לחיות סבל רב. וכי אפשר הדבר? והרי בשביל בשר בכמות רבה צריך האדם לפטמם ולהאכילם בהורמונים ואנטיביוטיקה ולהתערב גנטית ועוד ועוד! לפיכך מצווה למעט באכילת בשר. ויש הנוהגים לא לאכול בשר אלא בשבתות וימים מיוחדים ותבוא עליהם ברכה. נמצאת אוכל בשר במידה ובכך ממתן את כוחות תעשיית הבשר אשר גורמת לסבל רב לחיות מרגע היוולדם עד רגע מותם.

     

    מתוך החוג לבישול

  • ברכת בורא נפשות

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    פירוש לברכה:

    בורא נפשות רבות - יש בעולם כ"כ הרבה יצורים חיים, מהגדולים ביותר, לוויתנים ופילים ועד צורות חיים מיקרוסקופיות, חרקים וחד-תאיים. חיים בים, ביבשה, באוויר. צורות וגוונים, תודעה ורגש, רצונות, אינסטינקטים, אבולוציה.

    להחיות בהם נפש כל חי - כל החיות האלה מקיימות באורח פלא את גלגל החיים הגדול, כל חיה מספקת לעולם משהו, כל חיה ניזונה מחיים ונאכלת ע"י אחרים וזהו מעגל גדול ומופלא שכולם שותפים בו, גם האדם. אמנם האדם מודע לעצמו ובכך יש לו הסתכלות רפלקטיבית וביקורתית על מקומו במעגל, הסתכלות המקנה לו אפשרות לצאת ממעגל זה ברמה זו או אחרת ואף לפגוע ולנצל, להשתמש בו לאינטרסים שלו. אך בסופו של דבר – נקודת החיות, האין-סוף החמקמק והקדוש הקרוי "חיים", הוא דבר שאין לאדם תפיסה בו. האדם נולד על כורחו ומת על כורחו ובחייו מוכרח להתקיים ע"י אכילה של חומרים אורגנים ובכך גם הוא הופך להיות עוד צבע בקשת הקיום, עוד חוליה בשרשרת של גלגל החיים הגדול, עוד כלי המכיל בתוכו לזמן מוגבל, כמו גם יתר היצורים, ניצוץ של חיים ממקור החיים המשותף והנצחי - ברוך חי העולמים.

     

    מתוך החוג לבישול

  • כיסוי הדם

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    ויקרא י"ז, י"ג:  וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:

    למה ציוותה התורה על כיסוי הדם? לפי שהדם זועק מהארץ כפי שנאמר: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ד', י') ומשאיר הוא כתם על האדםה.

    דבר אחר - לפי שנאמר: "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים י"ב, כ"ג) והנפש פנימית היא מכוסה. ויש אומרים - קבורה היא לחיה לפי שבשרה נאכל, לפחות דמה יהיה קבור בארץ.

    אחרים אומרים  - כפרה היא שנאמר: "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא י"ז, י"א) וכן הוא אומר: "וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח יקוק אֱלֹהֶיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל" (דברים י"ב, כ"ז) וכיוון שאין מזבח הוא אומר: "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים י"ב ט"ז). אמרו להם – כבר נאמר: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר ל"ה, ל"ג).

     

    מתוך החוג לבישול

  • עדיין הם מתאווים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

     במדבר י"א, כ"א: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

    בשעה שאמר משה מילים אלו בכתה חווה, אם כל חי, ואמרה: נתנבא משה ולא ידע מה נתנבא. שעתידים ישראל, יחד עם אומות העולם, לאסוף כל צאן ובקר שיש בעולם ולצוד כל דג שיש בים על מנת לאוכלם. ולא יספיק להם עד שיפטמו אותם ויגדלו אותם בצורות לא טבעיות ויעוותו את גופם ועדיין לא יספיק להם.

    וכל זאת למה? לפי ש"אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ" (מִדְרָשׁ רַבָּה, קהֶלֶת, סֵדֶר א) ונאמר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (ויקרא י"א, ד') ואומר: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (ויקרא י"א, ל"ד) ללמדך שמתו ועדיין הם מתאווים.

     

    מתוך החוג לבישול

  • האם והבנים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    דברים כ"ב ו'-ז': כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:


    קוראת התורה את הציפור "אם" ואת הביצים או האפרוחים "בנים" ללמדך שאין החיות חפץ היושב ומחכה לשימוש האדם אלא שגם בהם יש נפש חיה וגם בהם יש דאגה של אם על בניה. וכן הוא אומר: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כ"ב, כ"ח), ואומר: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כ"ג, שמות ל"ד, דברים י"ד).

     

    מתוך החוג לבישול

  • שילוח הקן

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    למה ציוותה התורה על שילוח הקן? משום שמרחמת היא על הציפור! אם כך, למה מתירה לקחת את הבנים, שנאמר: "וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ"? אלא שאינה דואגת לציפור כי אם דואגת לאדם ורוצה לחנך אותו לרחמנות. אם כך, סוף סוף מכילה רחמיה אף על החיות!

    למה התירה לקחת הבנים? וחוזר הדבר חלילה. משל למה הדבר דומה? לאמא שלקחה את ילדיה לבית אבות והיו רוקדים ומשחקים עם הזקנים. וכי את טובת הזקנים הללו מבקשת? אלא שרוצה לחנך ילדיה שיהיו גומלי חסדים, וכך יהיו מרבים טובה בעולם גם לזקנים וגם לשאינם זקנים. כך התורה, לא לציפור זו בלבד היא דואגת אלא לחינוך האדם.

    ומה מחנכתו? שיהא רחמן על אנשים ועל חיות וירבה טובה בעולם. בשל כך אמרו חכמים: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו. ולמה? לפי שמטיל קנאה במעשה בראשית (ברכות ל"ג, ע"ב) לפי שלא רק על הציפור מרחם הקב"ה אלא על הבריאה כולה שנאמר: "טוֹב יקוק לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמ"ה, ט'). סוף סוף, למה מתירה לקחת הבנים? אלא שמתירה בלבד אך אינה מצווה לקחתם! אם עוד לא רחמן - יקח, אם כבר רחמן - לא יקח.

     

    מתוך החוג לבישול

  • מגוון מינים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    למה ציוותה התורה על שילוח הקן? לפי שהלוקח אם על בניה כאילו מכרית המין ההוא מן העולם * . וכן הוא אומר בנח: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל" (בראשית ט', י"א). "אִתְּכֶם" – אני ואתם יחד נקיים הברית ונדאג שלא יכרת כל בשר.


    *"...שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא. והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא..." (רמב"ן בפירושו על דברים כב)

     

    מתוך החוג לבישול

  • איסור כלאים-הנדסה גנטית

    מחבר/מראה מקום: הרב שלמה זלמן אוירבאך

    בדבר הנדסה גנטית, שמכניסים חלקיקי תאים מבריה אחת לשניה, ועל ידי זה משנים את תכונותיה של השניה. נראה דאין להתיר איסור כלאים מכיוון שאין חלקיקים אלה נראים לעין האדם, כיוון שאנשים מטפלים בחלקיקים אלה ומעבירים אותם ממין אחד  לאחר, הרי זה חשיב ממש כנראה לעיניים, ולא דמי כלל לתולעים שאינם נראים. אמנם בבעלי חיים נראה לעניות דעתי דאין בעצם העשיה שום איסור של הרבעה, כיוון שזה רק על ידי העברת חומר ממין אחד, תוך מין של בעל חיים אחר. ורק בהרכבת עצים נראה דשפיר אסור, אף אם ההרכבה היא רק על ידי זריקה של מיץ אשר אם היה זורע את המיץ באדמה לא היה צומח כלל, כי סוף סוף "השדה" זרועה משני מינים

    מנחת שלמה חלק ב סימן צז אות כז

  • איסור כלאים-הנדסה גנטית

    מחבר/מראה מקום: הרב ווזנר

     קשה לי להסכים למה שכתב כבודו דלפי מה שכתב החתם סופר דאיסור כלאי אילן היינו פעולה מאד מסוימת של חיבור ענף של מין אחד על גבי עץ של המין השני, ורק בכהאי גוונא עובר על איסור כלאי אילן. דלדעתו נראה שההכלאה זאת אומרת פעולת רביה מינית בצמחים, דהיינו שלוקחים תאים זכריים של מין אחד ומאביקים אותם על התאים הנקביים של מין שני, והנוצר מזה הוא פרי חדש, דלהחתם סופר יהיה זה מותר. ולפי דעתי אין מקום כלל להקל בזה. דאין חילוק כלל בין מרכיב ענף או מרכיב שרף, כפי שהביא כבודו מדברי החזון איש. אלא שכבודו כתב דהתם יוצא על ידי השרף ענף, מה שאין כן בהכלאה הנזכרת שהיא פעולה שונה לחלוטין, יוצא ממנה רק פרי.  ולפי דעתי צריך עיון לדינא, דגם בזה הלוא יש לזרע מין הזכר כח ההולדה, ואנו עושים פעולה שיוליד מהמין השני... ובזה אינו דומה כלאי אילן להרבעת בהמה. וגם... עצם סברת החתם סופר צריכה לי עיון לדינא, דיראה דהחתם סופר בתשובה אחרת חזר מזה.

    (שבט הלוי חלק ט, יורה דעה סימן רכה)

  • איסור כלאים-הנדסה גנטית

    מחבר/מראה מקום: הרב שמואל דוד

    בהנדסה גנטית, הכוונה היא ליצור פרי חדש, בכל תכונות שונות מן המקור, כביכול לתקן את העולם, ואז ייתכן כי התוצאה אסורה, כמו בכלאי בהמה.

    הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, אמונת עתיך גיליון 93

  • איסור כלאים-הנדסה גנטית

    מחבר/מראה מקום: הרב חזקיהו יוסף כהן

    כל הרכבה הנעשית עם גורם שיש בו איזה שהוא כח תולדה, גם אם אינו יכול להצמיח בכוחותיו הוא, אזי חוץ מעצם איסור עשיית פעולת ההרכבה שבו מצד דין כלאים, הרי שהאיסור מתבטא גם בנוגע לתוצאות, שהן אסורות באכילה.

     (הנדסה גנטית בצמחים ובעלי חיים עמוד 99)

  • איסור כלאים-הנדסה גנטית

    ומדברי החזו"א זי"ע נראה לכאורה, דישנו חילוק חד וברור. בין כלאי זרעים לכלאי בהמה : שכן לגבי כלאי זרעים: אף אם אין לאותו גורם כח תולדה באופן עצמאי בשלמותו, כדוגמת השרף, שבוודאי אם ישפכוהו על הארץ ללא עץ ושורשים פונדקאיים, ברור שלא יצמח מזה כלום... הרי דכיון שיש לו איזה שהוא כח-תולדה בפועל הרי הוא גורם במשמע, וכפי שהדגיש בחזו"א בלשונו: 'וכיון שיש בשרף כח ההולדה חשיב הרכבה'. ואף יחשב בזה, לבריה שלמה וכנ"ל. כל זאת, למרות שאין היצירה נעשית באורח ארעא, דהא איירי מהחלפת גורמי-זריעה מין בשאינו מינו, על ידי האדם, באופנים שונים שלא מן המנין.

    (הרב חזקיהו יוסף, הנדסה גנטית בצמחים ובעלי חיים עמוד 94)

  • איסור כלאים-הנדסה גנטית

    מחבר/מראה מקום: הרב יצחק גינזבורג

    מה שהכי פוגע בחוקי הטבע הוא הנדסה גנטית, שהכי גרועה בין כל סוגי הכלאים, עד כדי כך שכל סוגי הכלאים אסורים כי יכולים להביא עד כדי הנדסה גנטית.

    מתוך מאמר לג

  • לפני עיוור לא תיתן מכשול

    מחבר/מראה מקום: רש"ר הירש ויקרא פרשת קדשים פרק יט פסוק יד

    ולפני עור לא תתן מכשל . עלינו להיות זהירים במעשינו ובדברינו - לבל יסכנו את שלום ריענו מבחינה חומרית או מוסרית. לא רק סומא מבחינה גופנית קרוי עוור; אלא כל מי שנתעוור מבחינה רוחנית או מוסרית, כל מי שנסתנוור מחמת תאווה - אף הוא בכלל עוור. ולפיכך לא רק השם אבן בדרכו של סומא, אלא כל המשיא עצה שאינה הוגנת (עי' תורת - כהנים) - המושיט דברים שאפשר להשתמש בהם לעבירה, כגון מושיט כוס יין לנזיר (עי' פסחים כב ע"ב); מוכר נשק לחשודים (עי' עבודה - זרה טו ע"ב); מוכר בגד שאבד בו כלאים, ונמצא מכשיל את הקונה שלא מדעתו (עי' שם סה ע"ב) וכל כיוצא באלה - כל המחזיק ידי עוברי עבירה במעשה או במחדל (רמב"ם הל' רוצח פי"ב הי"ד); המתגרה באדם, עד שהלה שוכח את עצמו מרוב כעס, כגון המכה את בנו גדול (עי' מועד - קטן יז ע"א; קידושין לב ע"א) - כל אלה עוברים על איסור זה. נמצאת אומר: עלינו להיות זהירים בכל התחום הגדול של שלומו החומרי והמוסרי של ריענו. נקדיש לו את מלוא זהירותנו ותבונתנו - לבל יעשה מעשים באשמתנו, שיינזק בהם מבחינה חומרית או מוסרית:
    ויראת מא-להיך אני ה'. נדע, שלא שופט בשר ודם יביאנו במשפט על כל אלה; אלא נראה עצמנו עומדים מול פני ה', שעיניו משוטטות בכל. מתוך שכבודו מלא עולם, נשגיח על עצמנו, ונהיה זהירים לדקדק במעשינו. "והרי הדבר מסור ללב שנאמר ויראת מא-להיך אני ה'"

  • הרחקת נזקים

    מחבר/מראה מקום: הרב עזרא בצרי, דיני ממנות, חלק ב', עמ' שעו, הערה 9

    והנה דין זה (של הרחקת נזיקין) לצערנו הרב מזלזלים בו והרבה אנשים נגרם להם נזק כידוע, ואפילו קצור ימים, ה' יצילנו, כידוע מפי הבקיאים בזה, ויש להתריע על כך. ובפרט העוסקים בצרכי ציבור, שעליהם מוטלת האחריות בדבר ואין לעבור על כך בשתיקה. בפרט מפעלים חדשים יש לבדוק היטב מה מידת הנזק העלול להגרם לציבור ולא לאשר הקמת מפעל עד שיתקיים בו כהלכה דין הרחקת הנזק, והקמת מתקנים לקליטת הפסולת שלא תזיק לסביבה

  • אחר כך לחפש עניים

    מחבר/מראה מקום: הרב עדין אבן ישראל שטינזלץ, "גמילות חסדים", שיחה שהועברה בשנת - 1971

    התורה מצווה עלינו לתת מעשר (10% מן התבואה) לעני, פעמיים בכל שבע שנים (בשנה השלישית והשישית של כל מחזור של שבע שנים). היום, אנשים רבים נוהגים לתת 10% מכל הרווחים שלהם לצדקה מנהג נפוץ שלפי חלק מהדעות הפך לחובה הלכתית. היסטורית, המעשרות לא היו שייכות לבעל הקרקע, אלא לעני. לבעל הקרקע הייתה רק הזכות לבחור לאיזה עני הוא מבקש לתת את המעשר.

    הרעיון הבסיסי הוא שסיוע לעני ולאביון אינו נובע רק מצורך של העני והאביון, אלא גם מצורך שמי שיש לו ייתן לאחר. סיוע לנזקק אינו מתואר כדרכה של החברה להתמודד עם אסונות בקהילה, אלא חובה של כל פרט ופרט. לעניים יש זכות לדרוש ולקבל. מצד שני, הנותן אינו מעניק בשל טוב לבו או משום שהוא נתון תחת לחץ ציבורי כלשהוא, אלא משום שזוהי חובתו. אדם חייב קודם כל לתת, ורק אחר כך לחפש עניים.

  • לראות את הטוב ואת הרע

    מחבר/מראה מקום: תהילה סולטנה שפר, מתוך המאמר "לראות, לראות, לראות" באתר טבע עברי

    במסכת ברכות (נט ב) מציעים חכמים פתרונות שונים, דרכים להודות על השפע. יותר מכולם אהובה עליי הברכה שמציע רב יהודה: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". רב יהודה עושה כאן פעולה ייחודית, בתוך ההצפה הגדולה של הגשם היורד, בו לא ניתן לראות פרטים כלל, רב יהודה עוצר את הזמן ומביט בכל טיפה וטיפה הנוחתת על האדמה. כמו ניאו ב"מטריקס" לרב יהודה יש את הכוח להתבונן בדברים ולראות כיצד מורכבת המציאות מאינסוף פרטים. המבט של רב יהודה הוא מבט אוהב, מבט מודה, אבל ניתן לחשוב איך בהזדמנות אחרת מבט המבחין בפרטים יכול גם להיות ביקורתי עד כדי שיתוק.

    כאשר אנחנו מתבוננים במצוקה בה אנחנו חיים במציאות העכשווית, אנושות שהפנימה את החוצץ בינה לבין הטבע מבלי לבחון את הצורך הפיזי הממשי שלנו בטבע, קשה לעיתים לראות את הטוב. אנחנו חושבים – עדיף לא לראות. אם נראה את הדוב המורעב למה זה יועיל? אם נראה את האישה העקרה שנפגעה מתעשיית הטקסטיל, האם באמת נוכל להפסיק לקנות בגדים? לכאורה עדיף ללקות בעיוורון חלקי- לראות את הטוב ולהתעלם מהרע. לשמוח על הגשמים שכעת יורדים ולשכוח מהבצורת שקדמה. רבי יהודה מלמד אותנו על כוחה של הראייה, כדי להצליח לראות באותה רמה שרבי יהודה מסוגל לראות אנחנו נדרשים לתרגל לראות. אם נרצה להודות על כל טיפה וטיפה עלינו לראות קודם - כל רגב אדמה צמא. לכן בכל המציאויות שהם חלק מחיינו, המציאות האישית, המציאות הלאומית, העולמית, הסביבתית, אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים. להודות היכן שיש להודות ולְבַכּוֹת היכן שיש לְבַכּוֹת. אולי בכוח הראייה נוכל גם לתקן את הדורש תיקון.

הגות


  • הורה נדלנים

    מחבר/מראה מקום: קובי אוז


    עוד נדהר על הכרמים עם טרקטורון
    ונגדע את הגפנים נשים בטון
    הורה הורה נדלים
    הורה נצלנים
    הורה חמדנים

    עוד נרוצה אל שדות של תעופה
    עוד נשוב אל המושב לעוד טיסה
    הורה הורה נתב"גים
    הורה ג'ט-לגים
    הורה עסקים

    ואי-אפשר...
    ואי-אפשר לחזור אחורה
    אווו הורה

    פזמון: ווספריטי לנצח
    וזה הלב שמתרוצץ בתוך קניון
    וזה הראש שמתפוצץ בתוך שעון
    התקרנפה לי כבר כל החיבת ציון
    והם עמדו, והם עמדו לחזור אחורה
    אווו הורה

    כמו תמיד להפריט טת הפרטים
    כמו תמיד להפריס את הפרסים
    הורה הורה זכיינים
    הורה עסקנים
    הורה בכיינים

    כל פרדס, חורשה הם גן של אירועין
    כל די-ג'יי וכל חתן על החופין
    הורה הורה ועדים
    הורה זיקוקים
    כל שנותר לנזקקים

    לתמיד...
    לתמיד לחיות בג'ורה
    אווו הורה

    ווספריטי לנצח
    וזה הלב שמתרוצץ בתוך קניון
    וזה הראש שמתפוצץ בתוך שעון
    התקרנפה לי כבר כל החיבת ציון
    והם עמדו, והם עמדו לחזור אחורה
    אווו הורה

    ואי-אפשר...
    ואי-אפשר לחזור אחורה
    אווו הורה

    מופיע בדפי לימוד:

  • בשורה

    מחבר/מראה מקום: ברק דרורי

     
    א.    בשרתי בשורה ובראתי עולם.
    עומד מנגד, מרוצה.   
    שלם.
    מלא בכול טוב, בחיים מלאים ורעננים.
    מעניין, הומה. שוקק ומשתוקק.
    לאחוז בכול. ללא גבולות.
    לאינסוף רוצה לצמוח וטפס אל על.
    באין משים לב, מרוב-רוב יש משחית.
    תשוקה חזקה.
    אכילה גסה. נוטפת ריר, גס. לא רצוי.
    רוצה אני אותו והוא אותי.
    יחסיי ידידות חמים, קירוב רצונות.
    מקווה אני לעידון לאיזון בחיים.
    התאכזבתי, נהניתי, ערגתי, כעסתי. אהבתי
    יצירה שלי. ילדה שלי. בשורה שלי.



    ב.    תשוקה גברה, בעליון. בפאר יצירתי.
    בשר ודם הוא, תאווה מפעפעת בקרבו
    מה אעשה לו על תשוקתו?
    אעניש, אעביר, אסלח. אכסה?
    היחסה הפאר תשוקתו, תשוקתי, תשוקתנו?
    תאווה זורמת בעורקיו, קשה וחריפה.
    מקום אין לה בעולמי. באיזון יצירתי.
    אפריד לכאן ולכאן.
    תשוקה בקטנה עומדת על משקל העולם.
    גדולה לא בעולמי. בזויה בעיני.
    מתחת לאדמה, שיכסה הדם.
    לא כאן לראותו ולא קל.
    איזון בישרתי. בישרתי בשר.
    זכור זאת פאר היצירה. זכור והישמר

     

    מתוך החוג לבישול

  • רחשי תאווה

    מחבר/מראה מקום: יואב שמלה


    אם תחפרו באדמה תמצאו מטמון- דמים רבים,
    דמים מגוונים שנמצאים כולם מתחת
    לפני האדמה כבר יש חיים
    הנפש מכוסה וממשיכה להפעים
    והאדמה האדומה נרעדת לעיתים
    דמוי צעקה, דמוי זעקה דוממת
    לוחשת לנו דם מכוסה איננו מת
    הבשר בין השינים והתאווה מסמאת את העיינים
    ובין השניים באופן מקרי
    הפנים הזזות בניסיון פיצוח האיל והצבי
    ונפשכם עדיין כמהה  והעיסוק בבקר גירה והריר גבר
    אל תדאגי נא תאווה, מתארגנת עלייה למקדש מחר

     

    מתוך החוג לבישול

  • קול

    מחבר/מראה מקום: מתתיהו קאהן

    "לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמע..." (קהלת א', ח')
    אם ביער ייפול עץ, גם אם תאמרו לי אחרת
    חבטתו תעלה קול עמום ועננת אבק סביבו תגאה
    ואם יילקח מחיק אימו גור תם בראשית ימיו
    גם בלא דמע ובלא קול, אמן הוא לי כי זעקה בכל עולם זועקת
    וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף
    אין בכוח שתי אוזניי לשמוע אך אין זה מכהה בכהוא זה
    מהדיו מהודו

     

    מתוך החוג לבישול

  • רשימות

    מחבר/מראה מקום: מתתיהו קאהן

    אדם בא מעפר
    ומשיב הכל לעפר
    הזהו אדם
    הזהו הדם

    אדם מן האדמה
    דם מן האדם
    דממה מן הדם
    דממה שגם בעפר
    אי אפשר לקבור

    חי
    שוקק חיים
    אדם
    שותת חיים
    כאילו בשמו רומז
    א דם
    ארץ בחייך
    אל תכסי
    דמם

    והעפר כמו אמא טובה
    תכסה את בניה לפני השינה
    ברחמים בצער כל כך טבעי
    ושוב במן חוסר רצון תיתן חיים
    שוב בתקווה המעטה שנותרה
    ותכסה בפעם האחרונה מעשי בניה

    בריחה צינית
    בדיחה צינית
    כיסוי מתעלם

    התעלמות ובריחה צינית
    או כבוד אחרון במגע החרטה

    עמוק, הלוואי והייתי עמוק

     

    מתוך החוג לבישול

שירה ואמנות