שמיטה: מקורות

  • ובשנה השביעית שבת שבתון

     וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.
    דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
    כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה.
    שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ,  ְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה.
    שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.  אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר:  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ.
    וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה—
    לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ.  וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל.  {ס}

    (ויקרא כ"ה, ב-ז)

    מופיע בדפי לימוד:

  • מצוות השמיטה

    מחבר/מראה מקום: ויקרא כ"ה, פס' א-יג

    א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. 

    ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה' 

    ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. 

    ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה':  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. 

    ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר:  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. 

    ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. 

    ז וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל.  {ס}

    ח וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים--שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. 

    ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם. 

    י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. 

    יא יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה--תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ--וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ. 

    יב כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה--תֹּאכְלוּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. 

    יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ....

    כג וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ:

    מופיע בדפי לימוד:

  • שמיטת חובות ואחריות לזולת

    מחבר/מראה מקום: דברים ט"ו, א'-יח'

    א מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.  ב וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ:  לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה.  ג אֶת-הַנָּכְרִי, תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ.  ד אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן:  כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ, יְהוָה, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.  ה רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.  ו כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ; וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט, וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים, וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ.  {ס}  ז כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.  ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.  ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה, וְהָיָה בְךָ חֵטְא.  י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ:  כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ.  יא כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ.  {ס}  יב כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה--וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ.  יג וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ--לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם.  יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:  אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ.  טו וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה--הַיּוֹם.  טז וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ, לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ:  כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ.  יז וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ, עֶבֶד עוֹלָם; וְאַף לַאֲמָתְךָ, תַּעֲשֶׂה-כֵּן.  יח לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ, בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ--כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר, עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.  {פ}

  • מצוות הקהל

    מחבר/מראה מקום: דברים לא, י-יג

    י וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר:  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה--בְּחַג הַסֻּכּוֹת.  יא בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר:  תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל--בְּאָזְנֵיהֶם.  יב הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.  יג וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ--לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ.  {פ}

  • שביעית

    מחבר/מראה מקום: שמות כג, י-יא

    י וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ.  יא וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ

תנ"ך


  • מבול בא לעולם

    מחבר/מראה מקום: מדרש תנחומא פרשת נח סימן ה

    עשה לך תבת עצי גופר א"ר הונא בשם רבי יוסי ק"כ שנה היה מתרה הקב"ה בדור המבול שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו תשובה א"ל עשה לך תבת עצי גופר, עמד נח ועשה תשובה ונטע ארזים והיו אומרין לו ארזים אלו למה, אמר להן, הקב"ה מבקש להביא מבול לעולם ואמר לי לעשות תיבה כדי שאמלט בה אני וביתי, והיו משחקין ממנו ומלעיגין בדבריו והיה משקה אותן ארזין והן גדילין, והיו אומרים לו מה אתה עושה, ומשיב להן כענין הזה, והיו מלעיגין עליו, לסוף ימים קצצן והיה מנסרן והיו אומרים לו מה אתה עושה, ואומר להן כך והיה מתרה בהן, כיון שלא עשו תשובה מיד הביא עליהן מבול שנאמר וימח את כל היקום.

  • עם הבעלות מגיעה אחריות

    מחבר/מראה מקום: רמב"ם, משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל, ד, כד

    מִצְוַת עֲשֵּה לְהַשְמִיט כָּל מַה שֶתוֹצִיא הָּאָּרֶץ בַשְבִיעִית שֶנֶאֱמַר (שמות כ"ג,י"א) "וְהַשְבִיעִת

    תִשְמְטֶנָּה וּנְטַשְתָּהּ". וְכָּל הַנוֹעֵּל כַרְמוֹ אוֹ סָּג שָּדֵּהוּ בַשְבִיעִית בִטֵּל מִצְוַת עֲשֵּה. וְכֵּן אִם אָּסַף כָּל

    פֵּרוֹתָּיו לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. אֶלָּא יַפְקִיר הַכל וְיַד הַכל שָּוִין בְכָּל מָּקוֹם שֶנֶאֱמַר (שמות כ"ג י"א) "וְאָּכְלוּ

    אֶבְיֹנֵּי עַמֶ ךָ". וְיֵּש לוֹ לְהָּבִיא לְתוֹךְ בֵּיתוֹ מְעַט כְדֶרֶךְ שֶמְבִיאִין מִן הַהֶפְקֵּר:

  • מיהו הריבון האמיתי?

    מחבר/מראה מקום: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין לט, א

    אתא ההוא תלמידא (בא תלמיד אחד) לפני ר' אבהו ואמר ליה: מאי טעמא דשביעתא (מה טעם שנת השמיטה) אמר להו: השתא אמינה לכו מילתא דשויא לתרייהו (עכשיו אני אומר לכם דבר שיהיה שוה וראוי לשניכם) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל זרעו שש שנים והשמיטו שנת השבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא ואין אתם בה אלא כשכירים.

חז"ל


  • שמיטה

    את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד היא לאומה זו, שהיצירה האלוקית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוקי שלה בכל מלא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של עול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא....הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת על מכונה, לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התוכן האלוהי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי, והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם.

    (הראי"ה קוק)

    מופיע בדפי לימוד:

  • השמיטה - כמצווה בין אדם לעצמו

    מחבר/מראה מקום: הרב שאול ישראלי

    בין כל המצוות התלויות בארץ תופסת מקום מיוחד מצוות השמיטה, הן מצד היקפה והן מצד השפעתה על המבנה הכלכלי, החברותי, והמחשבתי כאחד.

    מקובלת היא החלוקה של המצוות למצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחבירו... גדול מצווה זו של שביעית שכרוכים ומשתלבים בה שני התכנים גם יחד; וכמבנה-על המזדקף ועולה מעל שני תכנים אלה- מצווה שבין אדם לעצמו, בהיותה מיועדת לפתוח לאדם אופקים חדשים לשלמות והשתלמות.

    מופיע בדפי לימוד:

  • השמיטה כחוויה רוחנית

    מחבר/מראה מקום: הרב שאול ישראלי

    אז לא יסתכלו על השביעית כסיוט וכהטרדה, אז ישאפו לשנה זאת לא פחות ממה ששואפים למנוחת השבת בימי השבוע, אז תשוב גם שמיטת הכספים למלא את התפקיד אשר נועד לה, או אז גם נזכה לביאת גואל צדק, לקיבוץ גלויות והחזרת היובל ושמיטות מן התורה.

    אז תיפולנה המחיצות המעיקות על הכרתנו שבין מעמדות החברה, יבוטל הניגוד בין אלה שמלאכתם בעיר לבין אלה שמלאכתם בשדה. העם כולו, מקצה עד קצה, יתכנס נשנה זו למקומות תורה, וקול רינת התורה ישתפך בראש כל חוצות; במקום קנאה ושנאה ותחרות, במקום התרוצצות אין סוף 

    ואין תכלית של "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", במקום השתדלות להקמת בנייני פאר והתפארות סרק במלבושי מחלצות ומכוניות הדורות, תבוא שלוות השקט של השמחים בחלקם, וקנאה, במידה שתהיה, תהיה זאת קנאת סופרים לריבוי חכמה להגדלת תנובה; חדוות חיים ותעצומות עוז ימלאו כל חדרי הלב. במקום מהומה ומבוקה וחוסר תכלית ועניין ידע כל אחד למה הוא חי, ושלום אמת ילכד את העם מקצה אל קצה - וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך-בוניך.

    אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו !


  • טעמי השמיטה

    מחבר/מראה מקום: רבי צבי קאלישר, פירוש על התורה, פרשת בהר

    "טעמי השמיטה ייפרדו לכמה צרכים. האחת: להורות לבני אדם כי לא להם הארץ, כי לה' היא, וזהו שנאמר:"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם", שתדעו ותזכרו תמיד שאני הנותן לכם הארץ, ושלי היא ואין הארץ שלכם... וכי תאמר אם אינה שלי לא אעבוד בה מלאכה, על זה נאמר:"שש שנים תזרע שדך". אני מרשה לך לעבד את אדמתי:"ואספת את תבואתה". ולא עוד אלא שיש חיוב לעבוד האדמה ולא להשליך הכל מנגד כי ברכך ה' בכל אשר תעשה. עבודת אדמת הקודש היא מצווה רבה והיא תועלת עצומה גם בזמן הזה. ובשנה השביעית "שבת שבתון", למען תדע כי לי הארץ ומלואה. וכן אמרו חז"ל במילים קצרות: "אמר הקב"ה: זרעו שש ושמטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי, וכולם שווים בה בשנה זו.

    דרך שניה, שילמדו לעמוד בניסיון ולהאמין בו יתברך, כי עיני ה' בנו מראשית השנה עד אחריתה. ובזה נודע, כי ברוך הגבר אשר יבטח בה', שגם אם ישבות מעבודתו יצווה ה' יתברך את הברכה לו... ובזה ירגיל עצמו לבטוח בה' ולהאמין בהשגחתו על כל פרט ופרט, כי מה' מצעדי גבר כוננו. וגם ללמוד מזה, שלא יתנשא העשיר על העני – אמרה תורה שבשנה השביעית כולם שווים, יחד עשיר ואביון יש להם רשות בגנות ובשדות לאכול לשבעה.

    ועוד טעם: כי לא לעולם יהיו טרודים בעבודת האדמה לצורך החומר, רק שנה אחת יהיה חופשי לנפשו. וכאשר יפרוק עול עבודה יעסוק בתורה וחוכמה, לאנשים אשר לא ידעו ללמוד יעסקו במלאכת חרש וחושב ובניין בתים והיכלות, למען גם זה לא יחסר מארץ ישראל; חושבי מחשבות עושים במלאכה – ימציאו חדשות בעת החופש לצורך העולם ותיקונו, ומי שיש בו דעת תורה – יעסוק רק בתורה ויראה, כי זה האושר האמיתי".


חכמי הדורות האחרונים


  • תנוח, תחלק, תניח


    ....בצד המסר הקיומי, עולה גם מסר חברתי. המקרא אינו דורש חלוקה מחדש של העושר מדי שבע שנים ושוויון מלא. לו כך היה, החיים הכלכליים היו מתנוונים, בהעדר תמריצים אישיים. אבל חברה שמאמצת לה את הרכוש ככלי הערכה חד-ממדי מסתכנת באובדן צלמה. השמיטה היא גורם מאזן. שש שנים תעבוד, תצבור, תנצל; בשנה השביעית תנוח, תחלק, תניח. אינך נדרש לוותר על קניינך, אך עליך ללמוד להתנתק ממנו ובכך למתן דחפים קפיטליסטיים חסרי מעצורים. האדם נדרש לפעול בניגוד לטבעו ולצמצם את עצמו ובכך ליצור מרווח לנוכחות אנושית של האחר, חלש או מוחלש.
    בישראל המופרטת, הגלובלית ורבת הפערים, השמיטה היא סימן קריאה הכרחי. יש לנו, באמתחתנו הלאומית, תרופה מוכנה לשיקום הסולידריות הבין-אישית שהתרופפה. במובן זה, השמיטה היא מרכיב בחוסן הלאומי.
    קשה שלא להתרשם מעמקות האידיאה, הנעה בזהירות בין הרצון לשמר את רכושו של האדם לרצון שלא לראות ברכוש חזות הכל. השמיטה היא קריאה לביצור בועה בזמן, שבה העשייה הכלכלית אמורה להגיע לרגיעה, שמטפחת חמלה, רחמים ואף שותפות בין כל החולקים את פני האדמה, כולל חיית השדה. בשנה השמינית המרוץ יימשך, מכיוון שהאנושות זקוקה לו, אך האידיאה וזיכרונה יחלחלו אל מחוץ לשנת השבתון, אל שש שנות הקדחתנות היצרנית.

    (אבי שגיא וידידיה שטרן)

     

    מופיע בדפי לימוד:

  • הקניון

    מחבר/מראה מקום: ד"ר דניאל שליט , ספר הקניון עמ'231

      הקרקע הוא הרכוש היסודי, אבי כל הרכוש; אחריו בא  רכוש "קל" יותר, נכסי-דלא-ניידי; אחריו חפצים ניידים. והנה, כפי שאנו רואים בחוקי השמיטה והיובל, הקרקע נתונה לאדם כביכול רק בהשאלה; ואילו ככל שהרכוש יותר קל ונייד, כן "תופסת" לגביו יותר הבעלות האישית.  כלומר: שוב אין התורה פוסלת את הרכוש הפרטי מכל-וכל, אלא מעמידה אותו בשיווי-משקל עדין: בסופו של דבר הרכוש אינו שלך עד הסוף, אין רשות ואפשרות להיאחז בו; מצד שני, בכל זאת הוא ניתן לאדם- "לעבדו ולשמרו": קיימת אחריות אישית ומשפחתית לרכוש, לשמירתו ואף לצמיחתו. השחתה,בזבוז, הזנחה, הם "מצוות לא תעשה"- "לא תשחית". לעומת זאת צבירת רכוש לשמה- אין בה שום עניין ויש בה משום חטא.

  • הארץ כולה לה'

    מחבר/מראה מקום: הלל צייטלין

    התבוננתי היטב בדבר וראיתי: בכתבי הקודש מבכרים כמעט תמיד את הרועה על פני עובד האדמה. קין היה עובד אדמה והבל היה רועה צאן. מנחתו של הבל נתקבלה ברצון, ומנחתו של קין לא נתקבלה ברצון. על נח מסופר שהיה 'איש אדמה' ולא לשבח, שהרי הכתוב מסיים (ט', כ"א): 'וישת מן הין וישכר ויתגל בתוך אהלה'. האבות היו רועי צאן, יעקב היה 'יושב אהלים', ועשיו 'איש שדה', השבטים היו רועי צאן, 'משה היה רעה' (שמות ג', א'), דוד היה רועה צאן אביו. בשבח מרעה הצאן נאמר במשלי... (ראה כ"ז, כ"ג-כ"ז), עמוס היה מן הנוקדים אשר בתקוע (עמוס א',א'), יונדב בן רכב ציווה לבניו לאמור... (ראה ירמיהו ל"ה, ו'-ז').  אבל מדוע מבכרים כתבי הקודש את מרעה הצאן על עבודת האדמה? הלא ה' הניח את האדם בגן העדן "לעבדה ולשמרה"? הלא "לא תהו בראה, לשבת יצרה (ישעיהו מ"ה, י"ח)?  את המפתח להבנת העניין צריך לבקש... בנימוקים סוציאליים - מוסריים... עבודת האדמה קשורה במושג הקניין הפרטי של העובד, ואין כתבי הקודש מודים בזכות שיש לאדם פרטי על האדמה, בלתי אם בהגבלות ידועות ובתנאים ידועים. ... כל המקומות הנזכרים ועוד רבים כמוהם, מלמדים לאדם שהארץ כולה לה' היא, והאדם הפרטי, אם גם קונה הוא את יבול אדמתו בזיעת אפיו, הנה צריך הוא להניח אותה הפקר לכול בשביעית, להשיבה לבעליה הראשונים ביובל, להפריש ממנה תרומות ומעשרות ומתנו עניים, ולזכור תמיד, כי לא הוא האדון עליה, כי אם שכירה או אריסה הוא, אשר ממנה יאכל כפי עבודתו".

  • היסודות לאי-השוויון בין בני האדם

    מחבר/מראה מקום: ז'אן ז'אק רוסו


    הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר "זאת לי היא", ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש.

    ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712) – פילוסוף, סופר, תיאורטיקן פוליטי ומלחין שוויצרי-צרפתי; נחשב הפילוסוף החשוב של עידן הנאורות; רעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית, על התפתחות התיאוריה הסוציאליסטית ועל תנועת הלאומיות; עסק גם בפילוסופיה של החינוך, ונחשב ההוגה הראשון שהציג מתווה לחינוך ילדים בגישה טבעית.

    מופיע בדפי לימוד:

  • פעולת השמיטה על עם ישראל

    מחבר/מראה מקום: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הקדמה לשבת הארץ

    "היחיד  מתנער מחיי החול לפרקים קרובים- בכל שבת... את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על היחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה... וכשם שנאמר בשבת בראשית "שבת לה'", כך נאמר בשביעית:  "שבת לה'".. סגולת הארץ וסגולת האומה מתאימות יחד."

    מופיע בדפי לימוד:

  • השמיטה - כשיוויון

    מחבר/מראה מקום: הרב יצחק נסנבוים

    כדי לשמור על השוויון הפסיכולוגי של העם העברי- באה השמיטה. בשנת השמיטה, פעם לשבע שנים, אין בעלות על האדמה. האדמה שבה אל יוצרה ומחלקה. "ושבתה הארץ שבת לה'". בכל השנה הזאת – הפקר היא האדמה לכולם, וירגיש העשיר כי עשירותו אינה בת-קיימא, וירגיש העני כי עניותו אינה מתמדת.

    מופיע בדפי לימוד:

  • הבעלות על הקרקע

    מחבר/מראה מקום: הנרי ג'ורג', משה המחוקק, על פי פרופ' נחמה ליבוביץ, עיונים, ויקרא, עמ' 422

    נתגלה למשה, שהגורם האמיתי לשיעבוד ההמונים במצרים הוא הגורם לשיעבוד המונים בכל מקום, והוא: בעלותם של יחידים מעטים על הקרקע שממנו ועליו צריכה האומה כולה לחיות ולהתפרנס; וכל מקום שהרכוש הקרקעי נהפך לקניין פרטי מוחלט, שם מתחלק העם בהכרח לשני מעמדות, לעשירים מאוד ולעניים מאוד, שם העבודה הפכת לעבדות; המעטים נהפכים לאדוני הרבים.

     

    ... ביקש משה למנוע תקלה זו. בכל תורת משה מדובר באדמה כבמתנת הבורא לכל ברואיו, על ידי תורתו ומצוותיו ביקש לקדם את פני הרעה אשר הפכה את התרבויות העתיקות למשטרי עריצות. הרעה אשר היתה הסיבה לנפילת רומי ואשר גרמה לשיעבוד האיכרים בפולניה ולעוניה של אירלנד.

  • לשמוח במלכותו של הקב"ה

    מחבר/מראה מקום: הרב יוסף שלמה כהנמן, דף לתרבות יהודית, מספר 109

    שנה זו מסוגלת לטהרת המחשבה. בהאי שתא (=בזו השנה) אפשר לנו לזכך תודעתנו, עד כדי השרשת הידיעה שכולנו מהווים מציאות קודש וכל מעשינו אינם מעשים פשוטים של בשר ודם, אינם מעשים חומריים שיגרתיים - במידה ואנחנו מתאמצים ללכת בדרכי התורה. אף ההבטחות המיוחדות שנאמרו בתורה ובמדרשי חז"ל לשומרי שביעית, אף הן נעוצות ברעיון היסוד של מצוות השמיטה, המשלימה ומשבחת את קדושת האדם והארץ, מסירה את הלוט מעליו ומהדקת את הנימים הסמויים המאגדים את "ישראל וקודשא בריך הוא". על ידי קיום מצוות שמיטה הרינו מוסיפים קדושה על קדושת הארץ והאדם, מאדירים את שלטון הנשמה הטהורה על הגוף, היא הנשמה שקשורה עם הנצח.


    החרדה הנפשית ורטט הנשמה אשר שלומי אמוני ישראל מתייחסים בהם כלפי מצוות שמיטה, כמוהן כמידת הרצינות ויראת הכבוד שנוהגים בהלכות שבת, שבת היא נשמת כל הבריאה, שמיטה היא הנשמה יתרה של ארץ ישראל.

    ומה בשבת, היעוד שלנו הינו: "ישמחו במלכותך שומרי שבת", אף בשבת הארץ, עלינו לשמוח במלכותו של הקב"ה, וממילא יקויים בנו ההמשך: "העם מקדשי שביעי - כולם ישבעו ויתענגו מטובך".

  • פרשנות חברתית לשמיטה

    מחבר/מראה מקום: הרב ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ, "הצדקה והחסד הפרט והכלל"

    המטלה המוטלת על כתפיהם של אנשי ההלכה לתרגם את המצוות הסוציו-חקלאיות המקראיות לזמנם הם איננה רק חובה פרשנית המשתדלת להתגבר על אנכרוניזם בקריאת הטקסט המקראי. השארת מצוות הרווחה על פי פרשנותה החקלאית בלבד אוטמת אוזניה לשוועת הנזקקים וחוטאת באנכרוניזם הלכתי. 

     


  • שמיטה בנוסח זן

    מחבר/מראה מקום: סיפור זן

  • הארץ מעידה

    מחבר/מראה מקום: דון יצחק אברבנאל, נחלת אבות, פ"ה,יא

    הארץ מעידה - דון יצחק אברבנאל

    רצה הקב"ה, שכמו האומה בכללה תעשה זכר בשביתת היום השביעי, אל הפינה הקדושה מבריאת העולם וחידושו, ככה הארץ הנבחרת תעיד עליה בשמיטתה השנה השביעית; ולזה נתן הסבר במצוות השמיטה: "שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'". רוצה לומר, ששמיטת הארץ תהיה כמו השבת המקודש אשר לישראל ושענין השביתה ההיא לרמוז ולהעיד על שבת בראשית - שבת לה', כי בו שבת מכל מלאכתו, וכאילו הארץ ההיא למעלת קדושתה, עם היותה בלתי מדברת, תעיד בפינה הזאת מה שיעיד העם הישראלי בשבתותיהם, ותהיה עדות הארץ בזמן היותר ניכר בה והוא השנה, מענין התבואה המתחדש בה.


  • שמיטת קרקע חברתית

    מחבר/מראה מקום: אביעד הכהן (2011), פרשיות ומשפטים, עמ' 264. תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

    אדם מישראל מתנתק בשנת השמיטה מן האדמה, שממנה לוקח ואליה ישוב. ... בתרגום ללשון מודרנית, ניתן לומר כי בשנת השמיטה חייב אדם להתנתק משגרת יומו, מעמלו, ממסך המחשב שאליו הוא מרותק, ממפעלו ובית עסקו, ולהקדיש את השנה לעבודת האדם. להגשים את אחריותו החברתית.

  • אחר כך לחפש עניים

    מחבר/מראה מקום: הרב עדין אבן ישראל שטינזלץ, "גמילות חסדים", שיחה שהועברה בשנת - 1971

    התורה מצווה עלינו לתת מעשר (10% מן התבואה) לעני, פעמיים בכל שבע שנים (בשנה השלישית והשישית של כל מחזור של שבע שנים). היום, אנשים רבים נוהגים לתת 10% מכל הרווחים שלהם לצדקה מנהג נפוץ שלפי חלק מהדעות הפך לחובה הלכתית. היסטורית, המעשרות לא היו שייכות לבעל הקרקע, אלא לעני. לבעל הקרקע הייתה רק הזכות לבחור לאיזה עני הוא מבקש לתת את המעשר.

    הרעיון הבסיסי הוא שסיוע לעני ולאביון אינו נובע רק מצורך של העני והאביון, אלא גם מצורך שמי שיש לו ייתן לאחר. סיוע לנזקק אינו מתואר כדרכה של החברה להתמודד עם אסונות בקהילה, אלא חובה של כל פרט ופרט. לעניים יש זכות לדרוש ולקבל. מצד שני, הנותן אינו מעניק בשל טוב לבו או משום שהוא נתון תחת לחץ ציבורי כלשהוא, אלא משום שזוהי חובתו. אדם חייב קודם כל לתת, ורק אחר כך לחפש עניים.

  • איננו הבעלים

    מחבר/מראה מקום: הרב יוסף צבי רימון, שמיטה

    אמנם, ייתכן שישנו טעם אחד לשמיטה: ״כי לי הארץ״ (ויקרא כ"ה, כ"ג). הארץ שייכת לקב״ה, והאדם איננו בעלים עליה. מכח טעם זה, נגזרים גם הדברים האחרים: האדם אמור בשנת השמיטה להראות שהוא איננו בעלים, ולכן היבול מופקר. בדומה לכך הוא גם מפסיק את עבודתו כדי שלא תהיה לו תחושה שהוא יצר את היבול...

    ...שנת השמיטה תלמד את האדם שלמעשה בכל השנים אין הוא הבעלים האמיתי. זהו המוקד של איסור ״בל תשחית״: אסור לך להשחית כי אינך הבעלים.

הגות


  • שבת הארץ

    מחבר/מראה מקום: הרב משה צבי נריה

     

     

    שופעת השדמה שפע ברכה. 

    שדות לשדות יביעו ניב ותנובות שדי לראש אמיר. 

    זמרת הארץ בוקעת ועולה מהר וגבע. 

    הנה קמה הקמה וגם ניצבה, 

    אט ינועו שיבלי הזהב בנשוב הרוח, 

    כי כבד עליהם ראשם, 

    כי ציוה ד' את ברכתו בשנה השישית. 

     

    סתיו. חרף. מטרות עז. 

    גשמי ברכה ישקו כל תלמי שדי, 

    ישברו רגבים צמאם. 

    לא גרעיני זרע ינבטו בסעיפי אדמה. 

    שוקטה למנוחה תשכב, 

    תתעורר עם רדת היורה, 

    תשתה, תרווה, ושקעה שוב בשנה עמוקה - 

    עצרת תהיה לה. 

    עצרת אונים וחוסן אייל. 

     

    לא נפתחו פתחי-קרקע. לא פלחו רגבים. 

    יד הברזל לא הפכתם. 

    מענית האיכר לא האריכה תלם על גביהם. 

    לא זרעו ולא שדדו - 

    אדמה כי לא תזריע . . . 

     

    אדמה - דממה. 

    דומם המרחב, מתייחד עם עצמו. 

    מן הדממה הדקה בנות-קול עולות, 

    פזמוני-דשא חרישים. 

    שיח השדה ממתיק שיח, 

    ומעטה הירק מדובב בלחש-רחש. 

    אי-שם יעלה גבעול ספיח, זכר לעליית שבלים. 

    בעצלתיים ינומו אילנות, 

    אחוזי-שרעפים יעמדו סרעפותיהם. 

    ענבים-נזירים בסעיפי גפן יפרו. 

     

    לא בסך יבואו קוצרים-בוצרים. 

    איש איש יעמר לו עומר לגולגולת. 

    מכסת אוכלו, די מחייתו. 

    גר כי יבוא בארץ וקטף מלילות בספיח. 

    עני כי ירעב 

    ובא אל כרם רעהו ובצר מענביו ונקף בראש זיתיו, 

    ואכל כנפשו שבעו, ואף אל כליו ייתן, 

    והיה לביתו לאוכלה, 

    ולבהמה אשר ברפתו. 

    - "כי קרא שמיטה לד'"!

     

  • שירה ושמיטה

    מחבר/מראה מקום: שי דותן, מתוך "בוקר" הוצאת קשב לשירה

שירה ואמנות