אדמה: מקורות

  • לעבדה ולשמרה

    ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה’אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר ה’אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר ה’אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע ה’אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח ה’ אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.  י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.  יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב.  יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם.  יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ.  יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.  טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

    (בראשית, פרק ב, פסוקים ד-טו)

    מופיע בדפי לימוד:

  • בריאת האדם בראשית א

     
    א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ...
    כד וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  כה וַיַּעַשׂ אֱלֹקים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹקים, כִּי-טוֹב.  כו וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  כז וַיִּבְרָא אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.  כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹקים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.  כט וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע:  לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.  ל וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.  לא וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.  {פ} (בראשית פרק א)

    מופיע בדפי לימוד:

  • בריאת האדם בראשית ב


    ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע ה' אֱלֹקים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. ... טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹקים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו ה' אֱלֹקים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.  יח וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.  יט וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.  כא וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן ה' אֱלֹקים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

    (בראשית פרק ב)

    מופיע בדפי לימוד:

  • אל תיראי אדמה

    מחבר/מראה מקום: יואל ב, כא-כז


    [כא] אַל-תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי-הִגְדִּיל ה' לַעֲשׁוֹת [כב] אַל-תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי-עֵץ נָשָׁא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם [כג] וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי-נָתַן לָכֶם אֶת-הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן [כד] וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר [כה] וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת-הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם [כו] וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת-שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-עָשָׁה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם [כז] וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה'אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • ברכי נפשי

    מחבר/מראה מקום: תהילים קד

    א בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ.
    ב עֹטֶה-אוֹר כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.
    ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם-עָבִים רְכוּבוֹ; הַמְהַלֵּךְ עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ.
    ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת; מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט.
    ה יָסַד-אֶרֶץ עַל-מְכוֹנֶיהָ; בַּל-תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.
    ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל-הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.
    ז מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן-קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.
    ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל-מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.
    ט גְּבוּל-שַׂמְתָּ בַּל-יַעֲבֹרוּן; בַּל-יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.
    י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים; בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.
    יא יַשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי; יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
    יב עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן; מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ-קוֹל.
    יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו; מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.
    יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ.
    טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן; וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד.
    טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה'; אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.
    יז אֲשֶׁר-שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ; חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
    יח הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים; סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
    יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים; שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ.
    כ תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה; בּוֹ-תִרְמֹשׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר.
    כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף; וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם.
    כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן; וְאֶל-מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן.
    כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ; וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב.
    כד מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ; מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.
    כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם-רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר; חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם-גְּדֹלוֹת.
    כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ.
    כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.
    כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן; תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב.
    כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן; וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.
    ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן; וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה.
    לא יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם; יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו.
    לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד; יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ.
    לג אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי; אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי.
    לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי; אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'.
    לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם; בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' הַלְלוּ-יָהּ.

    מופיע בדפי לימוד:

תנ"ך


  • אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותי. ואם לאו, יאכלו בני

    מעשה באדריאנוס המלך, שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו.
    מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים.
    אמר לו אדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים.
    אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותי. ואם לאו, יאכלו בני.
    עשה שלש שנים במלחמה וחזר.
    לאחר שלש שנים מצא לאותו זקן באותו מקום.
    מה עשה אותו זקן? - נטל סלסילה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס.
    אמר לפניו: אדני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך, ואמרת לי: 'אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתייגע לאחרים'. הרי כבר זִכָּנִי המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הסלסילה מהן מנתך.
    מיד אמר אדריאנוס לעבדיו, טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים, ועשו כך.

    (מדרש תנחומא, פרשת קדושים, סימן ח)

  • רשב"י ובנו במערה

        תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל"ג עמוד ב' (מתורגם):

    ישבו תריסר שנים במערה.
    בא אליהו ועמד על פתח המערה. אמר : מי יודיעו לבר יוחאי שמת קיסר ובטלה גזרתו? יצאו.
    ראו אנשים שחורשים וזורעים.
    אמר : מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ? כל מקום שנותנין עניהן מיד נשרף.
    יצאה בת קול ואמרה להם : להחריב עולמי יצאתם ? חזרו למערתכם !
    חזרו והלכו וישבו תריסר ירחי שנה. אמרו : משפט רשעים בגהנם שנים עשר חודש. יצאה בת קול ואמרה : צאו ממערתכם !
    יצאו.
    כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון.
    אמר לו : בני, די לעולם אני ואתה.
    כשפנה היום לערב שבת, ראו זקן שהיה אוחז שני ענפי הדס ורץ בין השמשות.
    אמרו לו : אלה למה לך ?
    אמר להם : לכבוד שבת.
    - ויספיק לך אחד ?
    -אחד כנגד "זכור " ואחד כנגד "שמור".
    אמר לו לבנו : ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. התיישבה דעתם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • ארץ אדם מטר


    אמר ר' שמעון בן יוחי ג' דברים שקולים זה בזה ואילו הן ארץ ואדם ומטר, אמר ר' לוי בר חייתה ושלשתם מן שלשה אותיות ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ ואם אין שניהם אין אדם.

    (בראשית רבה פרשה י"ג)

    מופיע בדפי לימוד:

  • דור הולך ודור בא


    דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת' אמר ר' יהושע בן קרחה לא היה צריך קרא למימר אלא והארץ הולכת והארץ באה והדור לעולם הוא עומד וכי מי נברא בשביל מי ארץ נברא בשביל דור או דור נברא בשביל הארץ לא ארץ בשביל דור אלא דור על ידי שאינו עומד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך הוא בולה והארץ על ידי שיא עומדת תפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך אינה בולה.

    (קהלת רבא א',ד)

    מופיע בדפי לימוד:

  • מיהו הריבון האמיתי?

    מחבר/מראה מקום: תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין לט, א

    אתא ההוא תלמידא (בא תלמיד אחד) לפני ר' אבהו ואמר ליה: מאי טעמא דשביעתא (מה טעם שנת השמיטה) אמר להו: השתא אמינה לכו מילתא דשויא לתרייהו (עכשיו אני אומר לכם דבר שיהיה שוה וראוי לשניכם) אמר הקדוש ברוך הוא לישראל זרעו שש שנים והשמיטו שנת השבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא ואין אתם בה אלא כשכירים.

חז"ל


  • עפרו של אדם

    מחבר/מראה מקום: פרקי דרבי אליעזר, פרק י


    התחיל מקבץ עפרו של אדם הראשון מארבע פנות העולם אלא אמ' הב"ה שאם יבא אדם מן המזרח למערב או מן המערב למזרח ויגיע קצו להפטר מן העולם שלא תאמר הארץ אין עפר גופך משלי חזור למקום שנבראת אלא ללמדך שבכל מקום ומקום שאדם הולך ובא והגיע קצו להפטר מן העולם משם הוא עפר גופו לשם הוא חוזר לעפר שנאמר: כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

  • בן אדמה

    מחבר/מראה מקום: רבי יהודה הלוי


    בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ
    כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ

    מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ
    צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ

    עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר
    שַׁעֲשׁוּעָיו יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

    קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים
    יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ

    קָם וְהִבִּיט הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת
    מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ

    שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ אִם רַע וְאִם נָעִים
    עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ

    יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל
    כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ

    אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים
    לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ

    אֵין דְּבָרָיו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים
    מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ

    אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו
    רוֹש בְּכוֹסוֹ גַם לַעֲנָה פִתּוֹ

    אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב
    רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ


    קוּם וְהַצְלַח אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ
    בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ

    מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר
    דַּבְּרוּ לוֹ חֵן חֵן וְיִתְבַּשֵּׂר

    מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים
    בָּז לְמוּסָר לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים

    בֶּן שְׁלוֹשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת
    אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת

    נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים
    רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים

    בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל
    בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל

    שַׁאֲלוּ מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים
    כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים

    אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים
    רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים

    בֶּן שְׁמוֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו
    בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו

    אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב
    אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב

           
     
    רבי יהודה הלוי (1141-1075) – גדול המשוררים העבריים בימי הביניים. כיום מצויים בידינו 750 שירים פרי עטו, ובהם שירי קודש (פיוטים לשבת ולחגים) בצד שירי חול רבים: שירי חתונה ויין, שירי שבח וידידות, שירי ציון ועוד.

    מופיע בדפי לימוד:

חכמי ימי הביניים


  • עבודת האדמה

    אין הארץ מתפתחת אלא למען האדם- לצורך עבודתו המוסרית עלי אדמות. שלטון האדם באדמה קרוי בעברית "עבודה" – ויש לכך משמעות עמוקה. "עבד" קרוב ל"אבד". אמור מעתה: אין "עבודה, אלא התבטלות; העובד מבטל רצונו - מפני רצון אחרים ומטרתם. האדם השליט באדמה, עובד במישרין את ה'; ואילו בעקיפין הוא עובד את האדמה. שכן ה' העבידו למטרותיה.

     

    (הרש"ר הירש בפירושו על הפסוק בבראשית ב פס' ה:כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ והאדם אין לעבוד את האדמה).

    מופיע בדפי לימוד:

  • פירוש השם אדם

    מחבר/מראה מקום: רבי דוד צבי הופמן בפירושו בספר בראשית ב' פסוק ז'

    דעות שונות נאמרו לגבי האתימולוגיה של המלה אדם. דעתו של יוסף בן מתתיהו אדם מלשון אדם, צבע הדם;  אולם הדעה המקובלת היא שהמלה אדם באה מן האדמה, כלומר הארצי, כשם שאנוש פירושו החלש. הרש"ר הירש גוזר את השם מלשון הדום, ופירושו נציגו וממלא מקומו יתברך עלי אדמות. הפירוש המקובל – מלשון אדמה- נראה לנו כנכון ביותר. וה' הוא אשר נתן לו לאדם שם זה, למען יזכור תמיד את מקורו הארצי ולא יתגאה.

     

    מופיע בדפי לימוד:

  • לעבדה ולשמרה

    פס' טו: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה":

    פירוש הרש"ר הירש ד"ה ויניחהו:


    ה"עבודה" וה"שמירה" האמורות כאן אינן מתייחסות רק לעבודת הקרקע; אלא הן כוללות את כל התנהגותו המוסרית של האדם, במעשהו ובמחדלו.

    מופיע בדפי לימוד:

  • לשמרה- מפני האדם!

    רד"צ הופמן ד"ה "לשמרה":


    "לשמרה"- להגן על הגן בפני חיות רעות, שלא תאכלנה את פירות עציו, אשר לא נועדו להן.
    "ויצו... על האדם"- אבל לא רק מפני החיות היה צריך האדם לשמור את הגן, אלא גם מפני עצמו ושכמותו...

    מופיע בדפי לימוד:

  • האדמה היא אחותנו

    מחבר/מראה מקום: הרב אברהם יהושע השל


    בפגאניות האלוהות היתה חלק מן הטבע, והאדם ואלוהיו שניהם היו אובייקטים של הטבע. אמונת הייחוד [המונותיאיזם], בלמדה שאלוהים הוא הבורא, שהטבע והאדם הם שניהם חברים-נבראים של האל, גאלה את האדם מנאמנות בלעדית לטבע [...] השרת הקדושה מן הטבע לא הביאה כלל לניכור של הטבע, אלא קירבה את האדם לכל חי בתוך אחוות הלל ושבח. האדמה היא אחותנו, לא אמנו.

    אברהם יהושע השל (1972-1907) – מההוגים החשובים של המחשבה היהודית הדתית של יהדות ארצות הברית במאה העשרים; תיאולוג, חוקר מחשבת ישראל, משורר ופילוסוף; כתב ספרי הגות ושירה רבים.

    מופיע בדפי לימוד:

  • וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה

    מחבר/מראה מקום: הנצי"ב מוולוז'ין,העמק דבר על בראשית ב, ז


    קיבץ מכל חלקי האדמה עפר, מזה המקום מעט, ומזה המקום מעט, ולא ככל בהמה וחיה, וכדיאתא בסנהדרין דל"ח א' אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו, וטעמו של דבר, משום שמשונה טבע האדם מכל בהמה וחיה שאינם יכולים לחיות אלא באקלים של כל בריה לפי טבעו, וע"פ האקלים שנוצר שמה. מה שאין כן האדם נוצר באופן שיהא יכול לחיות בכל העולם, בין במקום היותר קר בין במקום שיותר חם וניזונים בכל אופן שהמקום גורס, על כן קיבץ הקב"ה עפר מכל חלקי האדמה. וכן יש הפרש במדות הנפש, דכל בריה יש לה כח הנפש המיוחד עז או חלש, החזק או הרפה, והאדם שנוצר ממנה וגדל בה מגדלת אותו הכח, מה שאין כן האדם יש בו כל המדות כמו שנאמר להלן מקרא יח והלאה, על כן כלל בו כל מיני אדמה.

    נפתלי צבי יהודה ברלין (1893-1816) – ידוע בכינויו הנצי"ב מוולוז'ין, היה ראש ישיבת וולוז'ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19; חיבר את פירוש "העמק דבר" ו"הרחב דבר" על התורה ושיר השירים וחיבורים תורניים נוספים.

    מופיע בדפי לימוד:

  • מזבח אדמה

    מחבר/מראה מקום: המהר"ל מפראג


    ואמר הכתוב מזבח אדמה תעשה לי, פירוש כי יש לך לעשות מזבח אדמה דווקא, מפני שהאדמה מסולקת מן החיצונית השייך לע"א. כי הע"א היא החיצונית, כמו שהתבאר למעלה אצל דיבור לא יהיה לך, שהאדמה באמצע העולם, שאינה נוטה לשום צד חיצון, כי המקום צריך שיהיה מוכן אל העבודה, ואין דבר מוכן אל העבודה רק מזבח אדמה.
    יבמות ס"ג ע"א: "ואמר רבי אלעזר עתידין כל בעלי אומניות שיעמדו על  הקרקע, שנאמר וירדו מאניותיהם וכל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים על הארץ יעמדו". לעתיד לבוא, כל בעלי האומנויות שהתנתקו מעל האדמה, עתידים לשוב ולעבוד אותה, כפי שמבאר רש"י (שם): "שיעמדו על הקרקע – יניחו אומנותם לעסוק בחריש ובקציר".

    יהודה ליווא בן בצלאל (1609-1520 לערך) – ידוע בכינויו המהר"ל מפראג; רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות; מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה.

    מופיע בדפי לימוד:

  • תולדות שמירת הטבע בישראל

    מחבר/מראה מקום: עוזי פז ארץ הצבי והיעל, הוצאת מסדה 1981 כרך 1: לעבדה ולשמרה; עמ' 40-46:

    עם קום המדינה החלה ביוזמתו של היינריך מנדלסון התארגנות במסגרת וועדה לשמירת טבע ליד החברה הבוטנית והזואולוגית.  וועדה זו גיבשה הצעה מפורטת לאזורים מוגנים ולשמורות טבע (הם עוד לא השתמשו במונח שמורות טבע אלא קראו לשמורות רזרבאטים).  ההצעה ראתה אור בשנת 1953.  וכך כותב פז: "בגופי התכנון והביצוע היו שהתקיפו הצעות אלו, שהיו חריגות ויוצאות דופן בעולם המושגים של אז, וראו בהן מגמה לזרוק את היהודים לים כדי להותיר את ארץ ישראל לחיות ולצמחים."

    מופיע בדפי לימוד:

  • הכבול הציוני

    מחבר/מראה מקום: מאיר שלו, מתוך "בעיקר על אהבה"

    כמו רבים אחרים למדתי בבית הספר על יתוש האנופלס. אני חושב שישראל הייתה המדינה היחידה בעולם, שלימדה לילדיה את תורת היתושים בשיעורי ההיסטוריה ולא בשיעורי הזואולוגיה. מבחינת מערכת החינוך הישראלית יתוש האנופלס, שהעביר את חיידקי הקדחת והדביק בהם את החלוצים, לא היה חרק, אלא מחבל. אחד מאויבי הציונות והיישוב היהודי. יחד עם עכברי השדה, השרב, המופתי הירושלמי, היבלית, והמפלגה הקומוניסטית וזחל הקפנודיס, הוא ביקש להחריב את המפעל הציוני, ולמזלנו נכשל…

    מכל מקום, בשנים שאני למדתי על יתוש האנופלס הנבזה בבית הספר היסודי, החליטה הציונות לחדש את נעוריה באמצעות ייבוש החולה. אולי יעניין אתכם לדעת שהובא לשם גם מהנדס הולנדי אחד, מומחה לייבוש וניקוז קרקעות. האיש הזה הזהיר שקרקע הכבול, אותה קרקע שהמייבשים תלו בה תקוות כה רבות, עלולה להתנהג בצורות בלתי-צפויות, ואפילו מזיקות. ואז קם ההידרולוג של הקק"ל, הכה באגרופו על השולחן והכריז: "הכבול שלנו הוא כבול ציוני, הכבול שלנו לא יזיק!"

    מופיע בדפי לימוד:

חכמי הדורות האחרונים


  • אבדן נוף ילדותנו – אבדן הזהות

    בהשתלמויות מורים מזדמנות, אני פותח בבקשה מהנוכחים לספר על מקומות בארץ שהיו מרכזיים בעיצוב זהותם. רוב הנשאלים מציינים נוף ילדות: הנדנדה על העץ בחצר של סבא וסבתא, הוואדי מאחורי הבית, המדורות בלילה ביער או בדיונות, עם החברים. כשהם נשאלים אם ביקרו באותם מקומות במשך השנים, רובם עונים, לפעמים בבכי, שהמקומות האלה נעלמו תחת כבישים ושכונות וקניונים. לא רק הנוף נעלם, אלא חלק מהשורשים, והזיכרונות והזהות נמוגו יחד אתם. לפעמים, בתוך המצוקה האישית של מחנך ומחנכת, בין תחושת האובדן לבין הרצון להשפיע על העתיד, נולד החינוך הסביבתי.

    (אילון שוורץ, לחנך את דור המבול, 'פנים' 21, קיץ 2002)

  • אקולוגיה חברתית

    מחבר/מראה מקום: הדס ילינק

    ישבו תריסר שנים במערה.
    בא אליהו ועמד על פתח המערה. אמר : מי יודיעו לבר יוחאי שמת קיסר ובטלה גזרתו? יצאו.
    ראו אנשים שחורשים וזורעים.
    אמר : מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ? כל מקום שנותנין עניהן מיד נשרף.
    יצאה בת קול ואמרה להם : להחריב עולמי יצאתם ? חזרו למערתכם !
    חזרו והלכו וישבו תריסר ירחי שנה. אמרו : משפט רשעים בגהנם שנים עשר חודש. יצאה בת קול ואמרה : צאו ממערתכם !
    יצאו.
    כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון.
    אמר לו : בני, די לעולם אני ואתה.
    כשפנה היום לערב שבת, ראו זקן שהיה אוחז שני ענפי הדס ורץ בין השמשות.
    אמרו לו : אלה למה לך ?
    אמר להם : לכבוד שבת.
    - ויספיק לך אחד ?
    -אחד כנגד "זכור " ואחד כנגד "שמור".
    אמר לו לבנו : ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. התיישבה דעתם.

    אגדה  זו על יציאתו של רשב"י מן המערה סוקרת בפנינו  את התהליך אותו עברו רשב"י ובנו ביחסם לעולם הזה. משלילה מוחלטת של עולם החומר, שבאה לידי ביטוי בהסתגרות של 12 שנים במערה, מכוסים בחול עד צווארם ועיסוק בתורת הנסתר, הגיעו השניים בהדרגה ל"חיבוב" העולם ובני האדם.
    ביציאה השנייה מן המערה  הבין רשב"י את חשיבות עולם הטבע לאנושות לצורך המשך החיים  כמות שהם (קיימוּת במובן הפיסי).
    עם פגישתם בזקן המכבד את השבת בעזרת צרורות הדסים, הבינו רשב"י ובנו את חשיבות עולם הטבע להשראה ולהידור של חיי החומר והעלאתם לחיי רוח.
    או אז יכלו השניים לאהוב, באמת, את העולם ואת בני האדם שעליו, ולהשתמש בתורת הנסתר להביא רפואה ולא הרס.

    סיפור זה קושר לנו בין אהבת האדם ואהבת העולם כמפתח נוסף לחיים בני קיימא על פני האדמה.

     

    מופיע בדפי לימוד:

  • הקניון

    מחבר/מראה מקום: ד"ר דניאל שליט , ספר הקניון עמ'231

      הקרקע הוא הרכוש היסודי, אבי כל הרכוש; אחריו בא  רכוש "קל" יותר, נכסי-דלא-ניידי; אחריו חפצים ניידים. והנה, כפי שאנו רואים בחוקי השמיטה והיובל, הקרקע נתונה לאדם כביכול רק בהשאלה; ואילו ככל שהרכוש יותר קל ונייד, כן "תופסת" לגביו יותר הבעלות האישית.  כלומר: שוב אין התורה פוסלת את הרכוש הפרטי מכל-וכל, אלא מעמידה אותו בשיווי-משקל עדין: בסופו של דבר הרכוש אינו שלך עד הסוף, אין רשות ואפשרות להיאחז בו; מצד שני, בכל זאת הוא ניתן לאדם- "לעבדו ולשמרו": קיימת אחריות אישית ומשפחתית לרכוש, לשמירתו ואף לצמיחתו. השחתה,בזבוז, הזנחה, הם "מצוות לא תעשה"- "לא תשחית". לעומת זאת צבירת רכוש לשמה- אין בה שום עניין ויש בה משום חטא.

  • הארץ כולה לה'

    מחבר/מראה מקום: הלל צייטלין

    התבוננתי היטב בדבר וראיתי: בכתבי הקודש מבכרים כמעט תמיד את הרועה על פני עובד האדמה. קין היה עובד אדמה והבל היה רועה צאן. מנחתו של הבל נתקבלה ברצון, ומנחתו של קין לא נתקבלה ברצון. על נח מסופר שהיה 'איש אדמה' ולא לשבח, שהרי הכתוב מסיים (ט', כ"א): 'וישת מן הין וישכר ויתגל בתוך אהלה'. האבות היו רועי צאן, יעקב היה 'יושב אהלים', ועשיו 'איש שדה', השבטים היו רועי צאן, 'משה היה רעה' (שמות ג', א'), דוד היה רועה צאן אביו. בשבח מרעה הצאן נאמר במשלי... (ראה כ"ז, כ"ג-כ"ז), עמוס היה מן הנוקדים אשר בתקוע (עמוס א',א'), יונדב בן רכב ציווה לבניו לאמור... (ראה ירמיהו ל"ה, ו'-ז').  אבל מדוע מבכרים כתבי הקודש את מרעה הצאן על עבודת האדמה? הלא ה' הניח את האדם בגן העדן "לעבדה ולשמרה"? הלא "לא תהו בראה, לשבת יצרה (ישעיהו מ"ה, י"ח)?  את המפתח להבנת העניין צריך לבקש... בנימוקים סוציאליים - מוסריים... עבודת האדמה קשורה במושג הקניין הפרטי של העובד, ואין כתבי הקודש מודים בזכות שיש לאדם פרטי על האדמה, בלתי אם בהגבלות ידועות ובתנאים ידועים. ... כל המקומות הנזכרים ועוד רבים כמוהם, מלמדים לאדם שהארץ כולה לה' היא, והאדם הפרטי, אם גם קונה הוא את יבול אדמתו בזיעת אפיו, הנה צריך הוא להניח אותה הפקר לכול בשביעית, להשיבה לבעליה הראשונים ביובל, להפריש ממנה תרומות ומעשרות ומתנו עניים, ולזכור תמיד, כי לא הוא האדון עליה, כי אם שכירה או אריסה הוא, אשר ממנה יאכל כפי עבודתו".

  • אדם כאדמה

    מחבר/מראה מקום: הרב יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ה', עפ"י הרב א. ביק, הציונות הדתית

     כל מערכת ימי החיים של האדם הם תמיד בבחינת זריעה למה שעתיד לצמוח. ועל כן הוא נקרא בשם "אדם" ע"ש האדמה להורות על עניין זה. שכן כל שבחה של האדמה הוא מצד הגידול והצמיחה הבאים ממנה. וכשם שכל מה שצומח מן האדמה יש בתוכו זרע שזורעין אותו ושוב מעלה צמחים וגידולים חדשים, כן גם האדם, כל מה שממציא על ידי טהרת מחשבתו וכושר מעשיו, בגדר זריעה הוא, שממנה עתידים לצמוח ולפרוח גידולים חדשים עד אין סוף ואין תכלית. וכשם שלזריעה הנתונה באדמה דרוש עיבוד ועידוד, השקאה וכדומה במלאכות שבשדה, שרק על ידם מתעורר באדמה כח הגידול, כן אצל האדם. הנשמה העליונה - האלקית, מעוררת בו כח הגידול והצמיחה, והעבודות הקדושות הן הן הפועלות להחיות את כח הגידול שלו.

  • בגולה אין טו בשבט

    מחבר/מראה מקום: הרב שמשון רפאל הירש, במעגלי שנה

    בגולה אין ט"ו בשבט אלא תאריך שבלוח - - - מה שונה מזה היא רוח היהדות במקום שיכולה היא להתפתח כאוות נפשה! מעמידה היא אותנו בתוך הטבע הרחב, מקום שם ישתמש האדם בכוחותיו בברית אמיצה עם הטבע, ויעמיד את מאוויו וכוחותיו תחת ברכתו והגנתו של הקב"ה.
    שדות ועשרים הם יעודנו הטבעי. מי יתן ויכולנו לשוב אל פשטותם של חיי הכפר, נשואים על ידי רוח אלהית ישראלית, כי אז היו הפשטות והשלום, הצנעה ואהבת האדם, האנושיות והשמחה, ההתלהבות והאושר מנת חלקנו - שוב היה נשמע קול כנורו של דוד ושוב היתה רות מוצאת את השבילים אל שדהו המבורך של בועז.

  • האדמה אינה קניין איש

    מחבר/מראה מקום: ז'ן ז'ק רוסו, 'היסודות לאי-השוויון בין בני האדם', מאמרים, עמ' 161

    "הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר "זאת לי היא", ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש".

    מופיע בדפי לימוד:

  • מכתבו של צ'יף סיאטל

    מחבר/מראה מקום: צ'יף סיאטל 1855, מתוך כתב העת "כמעט 2000"

    מתוך מכתב לנשיא המדינה בתגובה להצעה לרכוש את אדמות השבט:

    "איך אפשר לקנות או למכור את השמיים? את חום האדמה? רעיון זה זר לנו.  אם  אין אנו בעלי חזקה על רעננות האוויר או ניצנוץ המים, כיצד אתם יכולים לקנותם מאיתנו?כל פיסת אדמה בארץ הזאת מקודשת בעיני עמי. כל מחט אורן בוהקת, כל חוף חולי, כל ערפילי היערות האפלים, כל חרק מזמזם  -  קדושים הם בזיכרונם  של בני עמי ובהווייתם. ...

    זאת אנו יודעים:  אין האדמה שייכת לאדם; האדם שייך לאדמה. כל הדברים קשורים זה בזה. אולי, בסופו של דבר, כולנו אחים....היכן החורש? איננו. היכן הנשר הגדול? איננו. זהו סוף החיים— תחילת ההישרדות."

    מופיע בדפי לימוד:

  • אנחנו נאמני כדור הארץ

    מחבר/מראה מקום: ר' יונתן זקס, לכבוד השוני, הוצאת טובי, ירושלים 2008. עמ' 71 ועמ' 142

    הידיעה שכדור הארץ אינו שייך לנו, שאנחנו דיירים זמניים בו, יורשיהם של אלו שבאו לפנינו ושומריהם של אלו שתורם יבוא אחרינו, מנווטת אותנו הרחק מדחף ההרסנות- הדחף למלחמה, להתערבות גנטית בלתי מחושבת או לניצול מופרז של משאבים... יתכן שקהילות דתיות הן אחת הסביבות המעטות שעדיין מחזיקות ערכים כאלו. זו כשלעצמה עשויה להיות סיבה לכך שבחלקים גדולים של העולם מתחוללת תחיה של הדת...
    האדם הראשון מוצב גן עדן ל"עובדה ולשומרה". שני הפעלים הללו רבי משמעות . "לעובדה"- כלומר לשרת אותה. האדם הוא אדון הטבע אבל גם משרתו. ואילו הפועל "שמר" משמש בהמשך התורה , בפרשת משפטים, לתאר את אחריותו של מי שמפקידים בהשגחתו רכוש שאינו שייך לו. עליו להקפיד על ערנות ומוטלת עליו האחריות לנזקים שאירעו בשל רשלנותו. צמד המילים "לעובדה ולשמרה" הוא אולי ההגדרה הקולעת ביותר לאחריותו של האדם כלפי הטבע לפי תפיסתה של התורה. אנחנו איננו הבעלים של הטבע " לה' הארץ ומלואה" אנחנו רק נאמניו- בשמו של אלוהים שיצר אותו ושהוא בעליו, ולמען דורות העתיד.

    מופיע בדפי לימוד:

  • עבודתינו מעתה

    מחבר/מראה מקום: אהרון דוד גורדון


    חיים אנחנו מבקשים, לא פחות ולא יותר, חיים שלנו ממקור חיינו, מטבע ארצנו, פרנסת הגוף ופרנסת הרוח. כוח חיוני ושפע עליון מן המקור החי, הזה. באים אנחנו אל ארצנו להיקלט בקרקענו הטבעי, שנעקרנו מתוכו. לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח ומכוח היצירה אשר בקרני האור. אולם אם העמים האחרים, החיים על אדמתם, יכולים לחיות איך שהוא, – אנחנו, שנעקרנו משרשנו, מוכרחים להכיר את הקרקע ולהכשיר את הקרקע, שאנחנו באים להיקלט בו, לדעת ולהבין את תנאי האקלים, שאנחנו באים לצמוח ולפרוח בו, ולעשות פרי. אנחנו, הקרועים מהטבע, אנחנו, ששכחנו כבר את טעמם של חיים טבעיים, – אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לבקש יחס חדש אל הטבע, להתחיל חשבון חדש עמו. אנחנו, שהיינו הראשונים שאמרנו: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו", "לא ישא גוי אל גוי חרב" וחדלנו מהיות עם, – אנחנו בבואנו לקבוע מחדש את מסלולנו בגלגל החיים של העמים החיים, מחויבים לדעת למצוא את מסלולנו הנכון, מחויבים לברוא עם חדש, עם-אדם, שיש לו יחס אנושי אחוותי אל יתר העמים, שיש לו יחס עליון, יחס של חיים ויצירה, אל הטבע ואשר בו. כל כוח היסטוריתנו, כל הצער שנתגבש בנשמתנו הלאומית, כאילו דוחף אותנו לצד זה, כל החלל התהומי הריק, שנתהווה בנשמתנו להיותה קרועה ומרוחקה מהטבע, כאילו תובע את זה. ואת הדחיפה האחרונה, המכרעת, כאילו נותן לנו הרגע החי, שאתה מרגיש בו העקת שאול של שעבוד נעלם ופרפורים כבירים של חירות אנושית מקשה להיוולד, מרגיש שמתרחש דבר-מה חדש בעולם הגדול וגם בעולמנו אנו, הבאים כביכול להיוולד מחדש, והרי הוא כאילו אומר: אתם צריכים להיות הראשונים.

    אהרן דוד גורדון (1922-1856) – נחשב "הצדיק החילוני" של התנועה הציונית; פועל חקלאי, הוגה ומורה דרך לחלוצי העלייה השנייה ולתנועת הפועל הצעיר בארץ ישראל; מייסד תורת מוסר שכונתה לאחר מותו "דת העבודה".

    מופיע בדפי לימוד:

  • תורת מוסר האדמה

    מחבר/מראה מקום: אלדו ליאופולד


    כל תורות המוסר התפתחו עד כה על בסיס הנחה אחת: היחיד חבר בקהילה של פרטים בעלי תלות הדדית. האינסטינקטים שלו דחפו אותו להתחרות על מקומו בקהילה, אך ערכיו המוסריים דחפו אותו לשתף פעולה (ייתכן שלשם יצירת מקום לתחרות חברתית). תורת מוסר האדמה פשוט מגדילה את גבולותיה של הקהילה כך שיכללו גם קרקע, מים, צמחים ובעלי חיים, או במילה אחת: את האדמה.
    הרעיון נשמע פשוט: האם איננו שרים עוד על אהבתנו ועל מחויבותנו לאדמתם של החופשיים ולביתם של האמיצים? [The land of the free and the home of the brave – ציטוט מההמנון האמריקאי]. כן, אך מה בדיוק אנו אוהבים? בוודאי לא את הקרקע שאנו שולחים בחיפזון ובבלבול במורד נהרות, ובוודאי לא את המים שהם חסרי כל תכלית מלבד הנעת טורבינות, הצפת ספינות ונשיאת ביוב. בוודאי לא את הצמחים שאנו משמידים אוכלוסיות שלמות שלהם ללא הינד עפעף. בוודאי לא את בעלי החיים שכמה מהמינים היפים והגדולים ביותר שלהם הוכחדו על ידינו. תורת מוסר האדמה אינה יכולה למנוע את השינויים, את ניהולם ואת השימוש ב"משאבים" אלה, אך היא מאשרת את זכותם להמשך, לקיום, ולפחות במקומות מסוימים גם את זכותם להמשך קיומם במצבם הטבעי.
    בקיצור, תורת מוסר האדמה משנה את תפקידו של ההומו-סאפיינס מכובש קהילת האדמה לחבר ולאזרח מן השורה בתוכה. מכך נובע גם כבוד ליתר חברי הקהילה, וכן כבוד לקהילה ככזו.

    אלדו ליאופולד (Aldo Leopold) (1948-1887) – יערן אמריקאי שעסק בענייני שמירת טבע; פרופסור באוניברסיטת ויסקונסין; כותב הספר הידוע A Sand Country Almanac; נחשב אבי התפיסה האקוצנטרית, הרואה באדם ובאדמה שני חלקים של מערכת אחת שלמה.

    מופיע בדפי לימוד:

  • לכבוד השוני

    מחבר/מראה מקום: הרב ד"ר יונתן זקס


    הידיעה שכדור הארץ אינו שייך לנו, שאנחנו דיירים זמניים בו, יורשיהם של אלו שבאו לפנינו ושומריהם של אלו שתורם יבוא אחרינו, מנווטת אותנו הרחק מדחף ההרסנות – הדחף למלחמה, להתערבות גנטית בלתי מחושבת או לניצול מופרז של משאבים [...] יתכן שקהילות דתיות הן אחת הסביבות המעטות שעדיין מחזיקות ערכים כאלו. זו כשלעצמה עשויה להיות סיבה לכך שבחלקים גדולים של העולם מתחוללת תחיה של הדת [...]
    האדם הראשון מוצב בגן עדן "לעובדה ולשומרה". שני הפעלים הללו רבי משמעות. "לעובדה" – כלומר לשרת אותה. האדם הוא אדון הטבע אבל גם משרתו. ואילו הפועל "שמר" משמש בהמשך התורה, בפרשת משפטים, לתאר את אחריותו של מי שמפקידים בהשגחתו רכוש שאינו שייך לו. עליו להקפיד על ערנות ומוטלת עליו האחריות לנזקים שאירעו בשל רשלנותו. צמד המילים "לעובדה ולשומרה" הוא אולי ההגדרה הקולעת ביותר לאחריותו של האדם כלפי הטבע לפי תפיסתה של התורה. אנחנו איננו הבעלים של הטבע "לה' הארץ ומלואה" אנחנו רק נאמניו – בשמו של אלוהים שיצר אותו ושהוא בעליו, ולמען דורות העתיד.

    (מתוך: לכבוד השוני, הוצאת טובי, 2008, עמ' 71 ו-142).

    יונתן יעקב צבי זקס (1948)
    – רבה הראשי של אנגליה משנת 1991; פרסם עשרות ספרים ומאמרים; הוגה דעות שנחשב אחד המנהיגים הרוחניים הגדולים בשנים האחרונות.

    מופיע בדפי לימוד:

  • אשה וטבע

    מחבר/מראה מקום: סוזן גריפין


    אני אוהבת את הציפור הזאת, כשאני רואה את קשת מעופה, אני עפה עמה, נכנסת לראשה, עוזבת עצמי, מתה לרגע, חיה בגוף זה של ציפור שללא הוא איני יכולה להתקיים עוד, כחלק מגופה של הציפור, אכנס לגופה של בתי, משום שיודעת אני שעשויה אני מאדמה זו, כפי שידי אמי עשויות היו מאדמה זו... כל שיודעת אני דובר אליי דרך האדמה הזאת, ואני כמהה לספר לך, את העשויה גם כן מאדמה, ולהקשיב לנו מדברות זו אל זו מה שיודעות אנו: האור בתוכנו הוא.

    סוזן גריפין (Susan Griffin) (1943) – ממובילות תנועת האקו-פמיניזם בארצות הברית; ספרה אישה וטבע שוטח את עיקרי הגישה.

    מופיע בדפי לימוד:

  • הקונגרס הציוני החמישי

    מחבר/מראה מקום: בנימין זאב הרצל


    העם יהיה לא רק המייסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה [הקרקע] לצמיתות. על ידי זה אי אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באופן שאינו מתאים עם כוונותיו של המייסד. עלינו לדאוג גם להבא כי יהיה הרכוש הזה נשמר באמונה הכי גדולה, וכי יתנהגו בו בצמצום, בפחד, יותר מאשר בעוז.

    מופיע בדפי לימוד:

  • בעלים

    מחבר/מראה מקום: צ'יף מסיאטל

    איך תוכלו לקנות או למכור את השמים? את חמימות האדמה? הרעיון זר לנו. איננו בעליהם של רעננות האוויר או נצנוץ המים; איך תוכלו לקנותם מעמנו? אנו נחליט בזמננו. כל חלק מאדמה זו קדוש לבני עמי. כל מחט אורן בוהקת, כל חוף חולי, כל הערפילים בעובי היער, כל קרחת יער, כל זמזום חרק קדוש בזיכרונם של בני עמי.
    אנו יודעים כי האדם הלבן אינו מבין את דרכינו. כל חלקת אדמה זהה עבורו לאחרת, שכן הוא זר הבא בלילה ולוקח מן האדמה את שהוא צריך. הארץ אינה אחותו, אלא אויבתו, ומשכבש אותה, הוא נע הלאה. הוא עוזב את קברות אבותיו, ונשימת ילדיו נשכחת. מראה עריכם מכאיב לעיני האדם האדום. אך ייתכן שהאדם האדום הוא פרא, ולכן אינו מבין.
    אין מקום שקט בערי האדם הלבן. אין מקום להאזין לעלי האביב או למשק כנפי חרק. אך אני פרא ולכן איני מבין – הטרטור רק נראה כי הוא מכאיב לאוזן. מהו טעם החיים אם אין אדם יכול לשמוע את המיית התור או את ויכוחי הצפרדעים סביב האגם בליל? האדם האדום מעדיף את הצליל הרך של הרוח שהצטללה מגשם בצהרי יום, או שבושמה במחטי אורן; האוויר יקר לאדם האדום, שכן הכול חולקים נשימה אחת: החיות, העצים ובני האדם. נראה כי האדם הלבן אינו מבחין באוויר שהוא נושם; כגוסס ימים רבים – הוא אדיש לצחנה.
    כל הדברים קשורים זה בזה. מה שקורה לארץ קורה לבני הארץ...
    כשייעלם מן האדמה אחרון אדומי העור, וזיכרונו יהי לצל ענן החולף מעל למישור, חופים ויערות, אלו עוד יחזיקו את רוחם של בני עמי, שכן הם אהבו את האדמה כשם שתינוק אוהב את פעימת הלב של אמו. אם נמכור את אדמתנו, אהבו אותה כשם שאנו אהבנו. דאגו לה כשם שאנו דאגנו. החזיקוה בזיכרונכם כשם שהיא כשקיבלתם אותה מעמנו. ועם כל כוחכם, אונכם ולבכם – שימרו אותה לילדיכם ואהבו אותה כשם שהאל אוהב את כולנו. דבר אחד אנו יודעים: אלוהינו הוא אחד. אדמה זו יקרה לו. אפילו האדם הלבן אינו יכול להימלט מהגורל המשותף לכול.

    מכתב המיוחס לצ'יף האינדיאני של סיאטל, כתגובה לבקשת נשיא ארצות הברית לרכוש את אדמות השבט בשנת 1855

    מופיע בדפי לימוד:

  • היסודות לאי-השוויון בין בני האדם

    מחבר/מראה מקום: ז'אן ז'אק רוסו


    הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר "זאת לי היא", ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש.

    ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712) – פילוסוף, סופר, תיאורטיקן פוליטי ומלחין שוויצרי-צרפתי; נחשב הפילוסוף החשוב של עידן הנאורות; רעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית, על התפתחות התיאוריה הסוציאליסטית ועל תנועת הלאומיות; עסק גם בפילוסופיה של החינוך, ונחשב ההוגה הראשון שהציג מתווה לחינוך ילדים בגישה טבעית.

    מופיע בדפי לימוד:

  • הקניון משל לעולם

    מחבר/מראה מקום: ד"ר דניאל שליט ב"ספר הקניון"


    הקניון הוא עולם סגור בפני עצמו. מלמטה הוא חתום ותחום בבטון – בקומות על גבי קומות של מרתפים וחניונים, ומלמעלה הוא סגור במעטה פלסטי מוצק. ובין זה לזה: עולם של מעשה ידי אדם. עולם מתוכנן, עולם נשלט, עולם מבריק, עולם מצליח. ולכן הקניון הוא סמל ומשל לכל עולמו של האדם כיום. סגור מן הטבע שמתחתיו – האדמה, הנחלים, הימים, הצומח והחי, איתם נפגש האדם רק כמשאבים לניצול – או בסרטי טבע, או בגני חיות. וכן הוא סגור מכל מציאות שמעליו, מכל מציאות שמעבר לו, ובוודאי מן המציאות הרוחנית, הבוראת, האלוהית, שאותה אין הוא יודע כלל.

    דניאל שליט (1940) – מוזיקולוג, מלחין ומרצה לפילוסופיה; לשעבר מנצח בתזמורת הקאמרית הישראלית; יצירותיו המוזיקליות מנוגנות בארץ ובעולם; עוסק בכתביו בקשת רחבה של נושאי הגות, ובעיקר במפגש בין התרבות היהודית לתרבות העולם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • שיר למולדת

    מחבר/מראה מקום: נתן אלתרמן

    בהרים כבר השמש מלהטת

    ובעמק עוד נוצץ הטל,

    אנו אוהבים אותך מולדת,

    בשמחה, בשיר ובעמל.

    ממורדות הלבנון עד ים המלח

    נעבור אותך במחרשות.

    אנו עוד נטע לך ונבנה לך.

    אנו ניפה אותך מאוד.

    נלבישך בשלמת בטון ומלט

    ונפרוש לך מרבדי גנים

    על אדמת שדותיך הנגאלת

    הדגן ירנין פעמונים.

     

    המדבר אנו דרך בו נחצובה,

    הביצות אנחנו נייבשן,

    מה ניתן לך עוד להוד ושובע

    מה עוד לא נתנו וניתן?

    בהרים, בהרים זרח אורנו,

    אנו נעפילה על ההר.

    האתמול נשאר מאחורינו

    אך רבה הדרך למחר.

    אם קשה היא הדרך ובוגדת,

    אם גם לא אחד יפול חלל,

    עד עולם נאהב אותך מולדת,

    אנו לך בקרב ובעמל!

    מופיע בדפי לימוד:

  • "לשמוע את השורשים צומחים"

    מחבר/מראה מקום: ס' יזהר

    האנטי-שממה הציונית

    הרבה זמן נחשבה הציונות כהצהרה חגיגית כנגד השממה, כאנטי-שממה, ככובשת השממה, כ"מפריחת השממה" (ו"שממה" במובן: הלא-מתורבת, הנשאר בידי הטבע, ואפילו הנראה כריק או כמאיים או דוחה).

    הסיסמה החזקה ביותר בימי תחילת המדינה, שחזרה אין-ספור פעמים בפיו של בן-גוריון ובלהט סוחף, הייתה: "הפרחת השממה".

    וגם כאן היו שתי הנחות יסוד: שממה זה רע. הפרחת-השממה זה טוב.

    הפרחת השממה התפרשה אז כביטול קיום השממה. כמחיקת הלא-כלום. כניצול כל המשאבים עד תומם. חשבנו אז, שאם נצליח לעשות את הדבר הזה, אם נעלה על השממה, נבטלה, ונעשה אותה פורחת, כלומר מיושבת, כלומר מבויתת, כלומר, לא פראית, לא חסרת ערכי אדם בתוכה - אז גם יקרו הדברים הטובים ביותר שהציונות חלמה עליהם.

    אין יש בלי אין

    מבחינה מסוימת - מבחינת בטחון, מבחינת אכלוסה של ישראל, ברור שיש משהו הכרחי בתביעה ליישב כל חלקת אדמה, אפילו אם שוממה. אבל גם כאן חוזר אותו עיוורון התכנון: שממה איננה רק ריק, ואפילו הייתה ריק - אי-אפשר בלעדיו. אפילו הייתה אפס-דבר - אי-אפשר בלעדיה. יתר על כן: האין הזה חשוב כמו היש. אין יש בלי אין. כמו שאין פתח אם אין סגור. אין קיים בלי לא קיים. רק בעולם בלתי מציאותי, קיים רק יש בלי אין. לפיכך, השמדת האין, כמוה כהשמדת היש: השמדת הסיכוי לשווי-משקל שהעולם בנוי בו.

    מאז ומתמיד הפחידה השממה את בני האדם. אין בה צל ואין בה צמח ואין בה מים ואין בה מגורים, ואין בה נוחות. אבל יש בה סכנות, ויש בה לא מוכר, ויש בה מפחיד. תמיד נרתעו ממנה ותמיד העדיפו על פניה מקום של נוחות. ועם זה, במקרים רבים נפתח דף חדש בתרבות האדם, דווקא בצדו של אזור ריק, לא נודע, בלתי מיושב, בצדו של מדבר, בצידה של שממה. נביאי ישראל למשל, קמו על הגבול בין ישוב למדבר, ומיניקת השניים. קח מהאדם את המדבר - ואין לך תרבות גם באזור המיושב.

    היו תרבויות שהתנוונו כאשר המרחק מהם אל הטבע, אל הבלתי מבוית, גדל עד לממדים שמנעו מהם את השפעתו הישירה. מצד שני, ידועות דוגמאות רבות של הפריית תרבות על-ידי הקרבה הבלתי אמצעית אל הטבע הבלתי מיושב. סופר גדול כפוקנר הגיע ממיסיסיפי, מדינה שמכל ממד תרבות באמריקה נחשבת כשממה. מדינה שעציה מרובים מאנשיה, שהבלתי מתורבת בה מרובה על המתורבת, וזו מכולן הוציאה כוח תרבותי אדיר, לא פחות ואולי יותר, מן הכוחות שגדלים בלב תרבות ניו-יורק ותחכומיה.

    אני נזהר מלעשות הכללות, ואינני רוצה שדוגמה זו או שתיים ישמשו כאמת מידה מכלילה. אני מציע השערה, כי כדי שהאדם יהיה אדם בן-תרבות ותרבותו תהיה תרבות, חייבת תרבותו לעמוד על גבול האין תרבות: במגע הטבע הלא מיושב, הלא מעובד, הלא מבוית, לא צריך להתבייש באין תרבות. האין תרבות איננה ביצה. וגם ביצה, כפי שהזכרתי קודם, אינה תמיד משהו שצריך להשמיד ולגמור. המושגים השליליים על הביצה, או על המדבר שזה לא מקום אנושי, יש בהם הרבה סילוף או מחשבה לא בשלה. כעבור זמן, מגיעה גם שעתה של הטעות לעבור.

    יש עוצמה למקומות הריקים. יש הרבה דעת והרבה חוכמה בפיתוח הזה. בלא תכנון, בלא מתוכנן, בלא מפולס, בלא צפוי, בפגישה עם הבלתי ידוע. אדם לומד בדרך זו מידה של ענווה וצניעות. הוא מתחיל לגלות דברים שקודם לא הקשיב אליהם. הוא רואה דברים במקומם הטבעי, לא במקומות שבהם הכריחו את הטבע להתנהגות מתועלת ומועילה. במקומות שבהם הוא עומד בשיווי משקל עתיד מכל, שנוצר בתהליכי דורות על דורות, ולעיתים בתהליכי תקופות גיאולוגיות. שם, בפיתוח הזה, יש נתיב חוכמה העולה בחכמתו האיטית על חכמתנו הפזיזה. אותה חוכמה איטית של נטיפים בחשכה, בשיווי משקל היסטורי. שיש בה על כך יותר איזון מאשר בדברים שהומצאו אך תמול שלשום, כדי לספק צורך מיידי כלשהו.

    מובן שאי-אפשר לתפוס את המרובה: להשאיר אין קץ שממה ליד התרבות, זה אידיאל בלתי אפשרי. עם זאת, אסור למדינה, אסור לעם הבונה את עצמו, לראות את הריק, את השממה, את המדבר, את הישימון - ככוחות של רוע שצריך לסלק אותם. יש בהם עוצמה ויש בהם תרבות.

    דור אחד אחרי בן-גוריון

    כאשר דיבר בן-גוריון על "הפרחת השממה", נדמה היה שדיבר על דבר שלעולם לא יקרה. נדמה היה אז שהיהודים לא שומעים לו ואף אחד לא ילך לנגב כדי להפריחו, גם כאשר בן-גוריון עצמו הלך לשדה בוקר, נראה היה שאין ממשיכים אחריו. אבל הנה לא חלף דור אחד, ובגלל כל מיני סיבות מתמלא והולך עכשיו הנגב במהירות, ולפתע חוששים שעוד מעט יתמלא הכול ויהיה כבר גמור ועשוי, ובחיפזון הזה כל מיני שגיאות ייקבעו עולם שאי-אפשר לתקנו עוד.

    מופתעים מההתפתחות הפתאומית הזאת, באים עכשיו רבים וקוראים: "רגע, השאירו נא חלקים אחדים לא מיושבים, לא מפותחים, תכננו את הלא-מתוכנן". כי התפיסה של שמירת הטבע, כוללת בה את שני המובנים: גם שלא יזיקו לטבע, וגם שלא יזיקו לאדם, בהינתקו ממקומות שוממים.

    בארץ גדולה שני המובנים האלה הם בלתי משמעותיים. אבל אצלנו, ששמורות הטבע הגדולות והנרחבות ביותר הן כגינת-חצר בכל מדינה אחרת - הם קריטיים. במדינות הגדולות אפשר גם, שגינת החצר תתנהג כגינת חצר: יעשו שבילים ויסללו מדרכות, יסדרו פה ויארגנו שם, וכל מה שייעשה יהיה מתוכנן ומסורבל ומפולס, וידאגו לנוחות המבקרים, ואפילו ייפגעו בשיווי המשקל המופלא שבהוויה הנלחמת על קיומה בכוחותיה הטבעיים. אבל בארץ קטנה כשלנו אי-אפשר לעשות זאת.

     

    מופיע בדפי לימוד:

  • חוסר ההבנה של הציונות

    מחבר/מראה מקום: מתוך: להבין את האדמה - עמוס קינן

    לציונות יש מרכיב נכבד מאוד של חוסר הבנה אל הארץ הזאת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך, אפשר לראות כאשר אתה נוסע מחיפה לתל-אביב בכביש החוף, ליד מעגן-מיכאל. אתה רואה כאן מימינך את הים-התיכון ומשמאלך אתה רואה את בריכות הדגים. בבריכות הדגים מגדלים את הדגים שאבותינו אכלו בפולין. לפולין לא היה ים, והדגים שהשיגו שם חיו במימיו המתוקים של נהר הוויסלה. אבותינו הציונים האינטלקטואלים באו הנה בלי לדעת שום דבר על הארץ הזאת, אבל שצריך לאכול דג בשבת הם ידעו. אמנם, היה כאן ים, שאפשר היה להוציא ממנו דגים, אבל הם לא חשבו על הים כמקור לדגים, אלא רק על הוויסלה. ומכיוון, שלא הייתה להם ויסלה, הם פשוט הקימו אותה באופן מלאכותי, לאורך החוף בבריכות המשתרעות מחיפה עד נתניה. הציונות לקחה לצורך כך מים יקרים ואדמה יקרה, בארץ שבה מים זה פרובלמה ואדמה זה פרובלמה, בעוד שבהישג יד מצוי ים והים מלא דגים, והיא עשתה זאת רק מכיוון שהדגים שבים אינם קרפיונים.

    לזה אני קורא חוסר הבנה של האדמה. כי להבין את האדמה זאת אומרת מה לגדל, היכן ומדוע. כדי להבין את האדמה צריך קודם כל להסתכל על השמש ועל השמים, להסתכל ולבדוק את האדמה, לראות מה היא אוהבת – לא מה שאתה רגיל לו. רק אחרי שתבין מה היא אוהבת ומה היא רוצה ומה היא יכולה, ותתאים את עצמך אליה – לא אותה אליך – אתה יכול לבנות עליה את החיים שלך.

    מי שמבין את האדמה יודע מאיזה חומר הוא מקים את ביתו, יודע כיצד הוא מקים את ביתו, יודע בתוך איזו צורה של יישוב הוא מקים את ביתו, יודע את גודל היישוב, יודע כיצד היישוב יושב על קווי הגובה, יודע כיצד הוא מתנהג עם השמש וכיצד הוא מתנהג עם הגשם.

    מי שמבין את האדמה לא מעתיק בית-חולים מסקנדינביה. שם אין מספיק אור ולכן, בונים שם עם חלונות זכוכית גדולים. לנו כאן, פשוט אין בעיה כזאת – אבל בכל זאת העתיקו לכאן את חזיתות הזכוכית הגדולות מסקנדינביה ועשו כאן הרס של הנופים העירוניים על-ידי מזגנים ותריסולים. כל זה – מחוסר הבנת האדמה.

    בלי הבנה אין אהבה

    גרוע מכך: כאשר חיים בלי הבנת האדמה, חיים בניכור גובר והולך אל האדמה, וכאשר חיים בניכור גובר והולך, נעלמת יום אחד גם אהבת הארץ, וכאשר נעלמת אהבת הארץ אתה שואל פתאום: מה קרה לבנינו שיזרו כמוץ בפני הרוח. ובכן - זה בדיוק מה שקרה להם: קרה להם שהם איבדו את הבנת האדמה ואחר כך את אהבתה. הניכור הזה המונע את יצירת העם והוא המונע את הגשמת הציונות.

    אני לא טולסטוי ולא א"ד גורדון. אני עמוס קינן מהמאה ה20-, שאוהב לאכול ואוהב מעלית, ואוהב טלוויזיה וכל דבר אחר שמספק נוחיות. כל אלה לא מונעים ממני להבין, שאם עמוס קינן ינוכר מסביבתו, חייו כעם כאן אינם מובטחים – ואף חייו הפיזיים אינם מובטחים כאן.

    החטא הקדמון של הציונות

    בעיית הבעיות שלנו היא, שהציונות טרם הוגשמה, ואנחנו עדיין לא הפכנו לעם. שכן אילו הציונות הייתה מוגשמת, לא היינו שומעים את קולות הנכאים על "עם הבורסה" ועל המוץ שנזרה מכאן לרוח ופותח תחנות דלק בלוס-אנג'לס.

    כאשר אני אומר שהציונות לא הוגשמה אין זה דבר פסימי – כי אין זאת אומרת שהיא לא תוגשם. ואם אני אומר שעדיין אין כאן עם, זה לא אומר שלא יהיה כאן עם. אבל להגיד "יש עם" בשעה שאין עם, או ש"הציונות הוגשמה" בזמן שהיא לא הוגשמה, אין זאת אופטימיות אלא טמטום. ונגד טמטום יש להילחם כמו שנלחמים נגד הטוב שבגויים: לרוצץ את ראשו. על זה אין לוותר.

    החטא הקדמון של הציונות הוא ניסיונה להתאים את הארץ הזאת אל הציונות, ולא את הציונות אל הארץ הזאת.

    מבחינה זאת, הציונות מכילה בתוכה לא רק חוסר הבנה, אלא גם מרכיב חזק מאוד של תוקפנות. אין זה מקרה שהדבר שמסמל יותר מכל את הציונות הוא הבולדוזר. בולדוזר בכלל איננו דבר מבין וגם לא דבר חושב. בולדוזר הוא דבר מבצע, והוא מבצע בדרך כלל את מה שאין, שהרי מה שיש לא צריך לבצע. במקום שיש ים לא צריך בולדוזר בשביל לעשות ים, ובמקום שיש הר לא צריך בולדוזר לעשות הר. בולדוזר קיים כדי לעשות ים במקום שאין ולקחת הר ממקום שהוא קיים למקום שאיננו קיים, וכך הוא מגלם את האגרסיביות של הציונות לגבי הטבע והנוף. בתוקפנות הזאת של הציונות, שנובעת מהשורש האינטלקטואלי שלה ועוברת דרך חוסר ההבנה שלה את הארץ, מוליכה אותנו לא רק לכישלון ביצירת עם, אלא במקביל גם לכך שהארץ נחרבת והולכת.

    יכול להיות שעוד נתעורר בזעקה מרה, ונמצא כי עכשיו הוא הרגע האחרון שבו עוד אפשר לעשות כאן עם. אבל עלול לקרות שכאשר נגיע לכך, כבר לא תהיה כאן ארץ נאותה לעשות בה את העם הזה, כי עוד קודם לכן הצלחנו להחריב אותה בכוח הבולדוזר.

    מופיע בדפי לימוד:

  • תולדות שמירת הטבע בישראל

    מחבר/מראה מקום: עוזי פז ארץ הצבי והיעל, הוצאת מסדה 1981 כרך 1: לעבדה ולשמרה; עמ' 40-46

    עם קום המדינה החלה ביוזמתו של היינריך מנדלסון התארגנות במסגרת וועדה לשמירת טבע ליד החברה הבוטנית והזואולוגית.  וועדה זו גיבשה הצעה מפורטת לאזורים מוגנים ולשמורות טבע (הם עוד לא השתמשו במונח שמורות טבע אלא קראו לשמורות רזרבאטים).  ההצעה ראתה אור בשנת 1953.  וכך כותב פז: "בגופי התכנון והביצוע היו שהתקיפו הצעות אלו, שהיו חריגות ויוצאות דופן בעולם המושגים של אז, וראו בהן מגמה לזרוק את היהודים לים כדי להותיר את ארץ ישראל לחיות ולצמחים."

    מופיע בדפי לימוד:

  • היהדות כאור סביבתי

    מחבר/מראה מקום: ג'רמי בנשטיין

    זה כבר דבר שבשגרה, שפירושה של הציונות היא השיבה המודרנית של העם היהודי לארץ ישראל. עד כה לרוב, חשבנו על משפט זה במונחים פוליטיים-חברתיים. אך בהקשר של דיון זה, הוא בראש ובראשונה טיעון סביבתי. בפעם הראשונה מזה 2000 שנה, העם היהודי אחראי לפיסת בריאה. הנוכחות היהודית המחודשת בישראל פירושה התחלת היסוד מחדש של "תחושת המקום" ההיסטורית והטבעית שלנו. פירושו (באופן אידיאלי) לחזור הביתה מבחינה סביבתית, איחוד מחדש של תרבות וטבע, וריפוי קרע משוסע עתיק כגלות.

    אפשר לטעון שהיהדות המסורתית מאופיינת על-ידי מידה מסוימת של התנכרות היסטורית מהעולם הטבעי. בקיצור ניתן להציע מספר סיבות לכך. ראשית,  הייתה המלחמה התנ"כית נגד עבודת האלילים שהפכה גורמי טבע לאלים: המונותיאיזם הטרנסצנדנטי דרש את החלוקה בין בורא לבריאתו וכתוצאה מכך, איבד עולם הטבע מאלוהותו. שנית, הוא הדגש הרבני על התורה ולימודה: הערך העליון, וכמעט בלעדי, של תלמוד תורה – שקיעה מוחלטת "במולדתנו הניידת" הביבליוגרפית, אם להשתמש בביטויו המוצלח של היינה - העומד מעל ומול עולם הטבע כמקור ידע והשראה.

    אך למטרות שלנו, התופעה המשמעותית ביותר היא זו של הגלות מהארץ, עם עובדות החיים היומיומיות והתודעה הרוחנית השולטת של החיים בגולה. כמובן, שחלק גדול מהסיפור מורכב ממגבלות חיצוניות. למשל, שמנעו מיהודים להיות בעלי קרקע בארצות רבות בתפוצות. אך חשובה יותר היא העובדה, שבמשך 2000 שנה אנו, היהודים, מנענו מעצמנו בעיקשות, באופן כמעט פתולוגי, פיתוח קשר עמוק, תחושת מקום, כלפי כל מקום אחר על כדור-הארץ – למרות, שדורות רבים בילינו ברובם. למרבה האירוניה, בדיוק חלקים אלה, של הדת והתרבות היהודית שבארץ ישראל מבטאים ומנציחים את ההשתרשות הפיסית באדמה ובנוף, חייבים להפוך למאוד "רוחניים" וסמליים (בלבד) בתפוצות. לוח השנה שלנו הוא, לוח השנה של ארץ ישראל, הפולחן שלנו מקשר אותנו לעונות בארץ ישראל, החגים שלנו משקפים את המחזורים הטבעיים של ארץ ישראל, והשפה שלנו, עברית, מלאה בביטויים הקשורים לארץ, שבה היא התפתחה. למרות, שכל זה מראה על קשר עמוק לבריאה, האם זה יכול להיות יותר מקשר מופשט, לפיסת בריאה רחוקה מאוד? למעשה, ככל שאנו מכירים יותר את המשמעות הסביבתית העמוקה של הקשר התרבותי היהודי לארץ ישראל כביתו הטבעי, כך אנו נאלצים להודות שאותה תרבות יהודית דתית לא יכולה אלא לתקוע טריז בין יהודי התפוצות לסביבתם המקומית.

    קחו למשל, יהודים מברזיל או מארצות הברית – הם עשויים לאהוב את הנוף הטבעי של ארצותיהם, ולהיות קשורים לסביבותיהם המקומיות, אך הם חייבים לעשות זאת כאמריקנים או ברזילאים, ולא כיהודים. כלומר, ייתכן שיש להם ייראה, שמקורה בדת, כלפי החוויה הנעלה של הבריאה ופלאיה (בתקווה שהיא מטופחת ומבוטאת על-ידי ברכות ומנהגים יהודיים אחרים), אך קשר משמעותי מבחינה סביבתית עם הנוף הגלותי הוא בעייתי ביותר מנקודת מבט יהודית. מדרום לקו המשווה, קיום מצוות יהודיות הוא, ללא ספק, מלא אבסורדים: חוגגים את ההגעה המחדשת של האביב כאשר משתופפים בתחילת הסתיו או את חג החורף של חידוש האורות תחת השמש היוקדת של הקיץ, אך נושאים אלו עולים גם באקלימים אחרים. בקליפורניה אולי, ט"ו בשבט עשוי לרמוז על מסגרת מלאת עוצמה עבור "רבני הסקוויה", ומחאתם המרגשת נגד אינטרסים דורסניים של תעשיית העץ. אך בצפון מזרח, הם חוגגים את התעוררותם מחדש של העצים מתחת לשכבת שלג עבה. אם היהודים האמריקנים היו מבצעים את הלכתם הסביבתית למעשה – האם לא היה עליהם להקיף את בית-הכנסת עם דלועים וקלחי תירס, במקום עם אתרוגים ולולבים סוב-טרופיים? תמונה זו אולי מעלה חיוך, אך במשך ההיסטוריה, היהודים לעולם לא אמצו לוח שנה או פולחן, ששיקף את המצב הטבעי המקומי. כמו שהם אף פעם לא פירשו מחדש את המצוות התלויות בארץ, כדי להתאימם לכל ארץ אחרת. האם עליהם לעשות זאת עכשיו, לאור התפתחות תודעתם הסביבתית ורצונם לבסס מודעות זו מבחינה יהודית?

    תחושת מקום משמעותית, קשר עמוק לסביבה המקומית כבית, חייב להיות מושתת מבחינה תרבותית ורוחנית. זה, כפי שטענתי עד כה, חיוני לכל נקודת מבט סביבתית בעלת משמעות. זה הגרעין של מה שהייתי מכנה "ניאו-ציונות אקולוגית": האם אנו היהודים, יכולים לדבר בכנות על תחושת מקום יהודית, על כך, שתרבותנו הדתית היהודית תביע קשר סביבתי לאזור או למקום, בכל מקום מחוץ לישראל?

    אין זה בא לומר שהיהדות, כתרבות דתית, אינה רלבנטית לדאגות הסביבתיות של יהודי התפוצות.

    …אך עבור הישראלים, הערכים היהודים ויצירת קשר מחדש, עם המקורות בהקשר של החיים על ועם הארץ, יכולים להדגים את התרומה והתובנה של המסורת היהודית, התרבות הילידית הקשורה לאדמה ולנוף. אותם יסודות של לוח שנה ושפה, שהרחיקו את היהדות מהטבע בגלות ההיסטורית הם בדיוק היסודות היוצרים את הפוטנציאל לחברה הישראלית להיות מושרשת היטב, כפי שברור מהתרבות היהודית החילונית גם כן. צד זה של המשוואה הוא בעיקר יחידני, אך הוא גם דגם בעל השלכות אוניברסליות: בהבנת הקשר של העם היהודי עם ארץ ישראל, אנו רוכשים הבנה יהודית של הקשר האנושי עם הטבע, והפוטנציאל שלו בחבורות שונות מסביב לעולם.

    ברור, שלחברה הישראלית, מצפה עוד דרך ארוכה לפני שהיא הופכת לאור סביבתי לגויים. הציונות הייתה באותה מידה פרויקט של מודרניזציה, בנייה וכיבוש הסביבה כפי שהייתה שיבה רוחנית לארץ, והרכבה מחדש של היהדות כתרבות ילידית, עם כל מה שזה כולל.  אך אם אנו נקבל את הטענה שהדאגות והפעולות הסביבתיות האמיתיות משקפות אכפתיות וקשר למקום מסוים, בית, אזי ברור שהדחף המרכזי של סביבתיות המנסה לקשור תרבות יהודית ערכית ושפה, עם תחושת מקום אמיתית תתרחש בראש ובראשונה בבית הלאומי, בישראל. כאן יש לשפה התרבותית שלנו טבעיות, שורשיות, הנובעת מלהיות בבית, ולנוף הטבעי, משמעות תרבותית ייחודית מאותה סיבה. השיבה הביתה – תרבותית וטבעית – מאפשרת לנו לקחת את אותו הצעד הקולקטיבי הראשון לקראת עולם טוב יותר, החל מהבית, בחלקתנו הקטנה בו.

    מופיע בדפי לימוד:

  • השמיטה - כשיוויון

    מחבר/מראה מקום: הרב יצחק נסנבוים

    כדי לשמור על השוויון הפסיכולוגי של העם העברי- באה השמיטה. בשנת השמיטה, פעם לשבע שנים, אין בעלות על האדמה. האדמה שבה אל יוצרה ומחלקה. "ושבתה הארץ שבת לה'". בכל השנה הזאת – הפקר היא האדמה לכולם, וירגיש העשיר כי עשירותו אינה בת-קיימא, וירגיש העני כי עניותו אינה מתמדת.

    מופיע בדפי לימוד:

  • מחבר/מראה מקום: עזריה אלון

    "שמירת הטבע זה לא בגלל בעיה של הטבע. מזמן שהעולם קיים, 99.9% מהיצורים שהיו כאן כבר נכחדו. הטבע לא בוכה עליהם. מה שאנחנו עושים זה לא למען הטבע אלא למען האדם. אם אני יוצא מהבית ורואה צבי רץ או חוגלה עם אפרוחים, אז אני רוצה שגם הבנים, הנכדים והנינים שלי ייזכו לראות את זה ולא ייצטרכו בשביל זה ללכת לאיזה גן חיות או לאיזה מוזיאון, לראות משהו שמור בפורמלין, או לאיזה ספר בו כל זה מצוייר. אני טוען שכל מה שיש לנו בתרבות העברית, השפה, התנ"ך, ההיסטוריה שלנו בארץ, כולם קשורים בנוף ובטבע. אם אתה פוגע בטבע, אתה פוגע בכל התרבות האנושית. אם אתה פוגע בטבע בארץ, אתה פוגע בכל התרבות שלנו כעם וכמדינה."

  • הזכות על משאבי הטבע של ישראל

    מחבר/מראה מקום: הרב יובל שרלו

    השאלה: (נכתבה במסגרת שו"ת אתר "מורשת")

    שלום כבוד הרב, בחודשים האחרונים אנו עדים למאבק חברתי רחב סביב משאבי הטבע של ישראל. המאבק על משאבי הגז צובר תאוצה, ומחרה אחריו מאבק נגד הפקת פצלי השמן בגולן. בשני המאבקים מקומם של חובשי הכיפות אינו מרכזי. שאלתי הינה כפולה. האחד - מה מעמדם של משאבי טבע הנמצאים בעומק הים או במעמקי אדמת הארץ? למי הם שייכים? ובכלל - כשמדובר באדמת ארץ ישראל, האין ``כללים מיוחדים`` לעניין הפקת רווחים פרטיים ממשאבי הטבע תוך כדי יצירת נזק סביבתי עצום? השני - האם אין מקום לקיים דיון ציבורי והלכתי גלוי בנושאים אלו, על מנת להענות לצו השעה? הפקת פצלי שמן בגולן, למשל, גורמת נזק סביבתי בלתי הפיך ועשוייה לפגוע אנושות באיכות החיים של התושבים שם. הייתי מצפה מאוהבי הארץ ומגיניה, שריבם מהם חובשי כיפות , להתגייס ללימוד מסיבי , עיסוק ומחאה בנושא. תודה

    התשובה:

    שלום וברכה. נושא משאבי הטבע לא נידון במסורת ההלכתית, בשל העובדה שהוא היה לא רלוונטי - לעם ישראל לא הייתה בעלות על מדינה כבר 2200 שנים, המודעות לנושאים סביבתיים לא הייתה גדולה, וכדו׳. לפיכך, אלו מההלכות המתחדשות בעת הזו, ואנחנו מנסים להבין על ידי היקש מנקודות אחרות מהי עמדת ההלכה ביחס לנושאים אלה. נראה פשוט, וכך ראיתי שכתבו כל פוסקי ההלכה שהתייחסו לעניין, כי הבעלות על אוצרות הטבע היא של האומה, ותפקיד השלטון לעשות את המיטב כדי שהאומה כולה תיהנה מפירות משאבים אלה. אם שלטון מועל בתפקידו ומוסר את הנכסים האלה שלא בצדק לאנשים פרטיים - הדבר הוא חלק משחיתות שלטונית, שעליה דיברו הנביאים דברים רבים. אני מבקש להדגיש כי בדברים אלה לא שללתי את העובדה שהשלטון ייתן זיכיון לגורמים פרטיים, כיוון שזו לעתים הדרך היחידה למצות את אוצרות הטבע, אולם על הזיכיון לעמוד בקריטריונים פשוטים של רווח משמעותי לזכיינים (כדי שירצו לפתח את האוצרות האלה) אולם לא מוגזם, ותחת ההכרה המתמדת כי הבעלות היא של האומה. קשה כמובן לקבוע את הקו - מהו רווח הוגן - אולם נראה לי שזה ניתן, כמו שאנו מוצאים בנושאים אחרים שיש בהם ניסיון לכמת (דיני אונאה לדוגמה). כאמור, גם לגבי הנזק הסביבתי אין לנו מסורת ארוכת ימים, אולם יש מעט מקורות שמטילים עלינו אחריות לסביבה, והדבר גם נראה מובן מאליו. גם כאן, צריך להיזהר מללכת לקיצוניות האוסרת כל פיתוח מאגרי טבע בגלל נזק סביבתי, אלא לנהוג בדרך שתאפשר מצד אחד ליהנות מפירות אוצרות הטבע האלה ומצד שני להזיק כמה שפחות. בוודאי שיש מקום לקיים דיון ציבורי והלכתי בכך, ואני עוסק בכך לא מעט. אולם צריך להיזהר מפופליזם. הרוצה להיאבק בנושא פצלי השמן בגולן צריך בראש ובראשונה לצייר ביושר את התמונה המלאה: מה הרווח מפצלי שמן ? עד כמה זה חשוב לקיומנו ? מהם הנזקים ? האם ניתן להתגבר עליהם וכדו׳, ואז לקבוע את עמדתו. כל טוב ויישר כוח

     

    בברכה

    הרב יובל שרלו

  • הגירוש מגן עדן

    מחבר/מראה מקום: הרב עדין אבן ישראל שטינזלץ, "הגירוש מגן עדן", מתוך: - In the Beginning

    הקב"ה גרש את האדם מן הגן כדי לעבוד את האדמה אשר משם לוקח, עבודה שמהותה מיון, זרייה, חריש, וקציר. על מנת לחיות מן האדמה, האדם צריך להמשיך ולחפור, לנכש, ולדלות מתוך האדמה. עבודת הניכוש של הרע וטיפוח הטוב יכולה להיעשות רק באדמה עצמה. האדם נאבק בקוצים ודרדרים, בחרקים ומכרסמים, ומאבק זה הוא בלתי נלאה, והוא מהווה חלק מן התיקון של האדם בעולם.

  • איננו הבעלים

    מחבר/מראה מקום: הרב יוסף צבי רימון, שמיטה

    אמנם, ייתכן שישנו טעם אחד לשמיטה: ״כי לי הארץ״ (ויקרא כ"ה, כ"ג). הארץ שייכת לקב״ה, והאדם איננו בעלים עליה. מכח טעם זה, נגזרים גם הדברים האחרים: האדם אמור בשנת השמיטה להראות שהוא איננו בעלים, ולכן היבול מופקר. בדומה לכך הוא גם מפסיק את עבודתו כדי שלא תהיה לו תחושה שהוא יצר את היבול...

    ...שנת השמיטה תלמד את האדם שלמעשה בכל השנים אין הוא הבעלים האמיתי. זהו המוקד של איסור ״בל תשחית״: אסור לך להשחית כי אינך הבעלים.

  • לשוב אל האדמה

    מחבר/מראה מקום: הרב שג"ר, "לשוב אל הטבע" מאתר ישיבת שיח

    הביטוי התנכ”י של מוות הוא אדם הנאסף אל אבותיו, או אל נחלת אבותיו. זאת איננה סתם אדמה - זו האדמה שהאבות נאספו אליה ונכללו בה. זו אדמה המופרית באותם אנשים שחיו עליה, שצעדו עליה והרוו אותה בזיעת אפם. על כן היה הקניין הראשון של היהודי בארץ ישראל קניין של קבר, משום שקניין זה משקף את הזיקה העמוקה והראשונית של יהודי אל נחלתו, את ההתמזגות המלאה, את העובדה שרוח האבות שורה באדמה הזו, ומכאן הקשר הנצחי והבלתי מופר אליה.

  • צמח השדה

    מחבר/מראה מקום: הרב נעם סמט, "טעם גן עדן" מתוך אתר ישיבת שיח

    ראה, שרק לאחר החטא צומח עשב השדה! רק משעה שגורש האדם מגן עדן, ונידון לעבוד את האדמה - כחלק מקללתו נידון להפסיק לאכול פירות, ולהתחיל לאכול את עשב השדה. הקללה הזו אחוזה בכך שהאדם שב מגן העדן אל האדמה ‘אשר לוקח משם’. כביכול נותק האדם מקשריו עם הבורא, כבר אינו גנן בגנו של ריבונו של עולם, אלא עובד את האדמה שממנה לוקח, ומנותק מרוח החיים שנופחה באפיו.

    משעה שגורש האדם מגן עדן, כחלק מקללת האדם והאדמה - הארץ מתחילה להצמיח דברים שאינם מתוקנים - קוץ ודרדר, ויחד אתם - את עשב השדה, ואף האדם יורד מרום מעלתו כעומד ואוכל את פירות העצים המתוקים, לשפל הבהמה - האוכלת את עשב השדה.

הגות


  • אדם עם שורשים וכנפיים

  • חשבון עובר

    מחבר/מראה מקום: חיים גורי

     
    וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
    הָאֲבָנִים רוֹתְחוֹת,
    וְהָאֲדָמָה אֵינֶנָּהּ מְכַסָּה.
    וְשׁוּב קוֹרְאִים אַחַי מִן הַמֵּצַר.

    כְּלָבִים קְצוּצֵי אָזְנַיִם צוֹעֲקִים בַּלַּיְלָה
    אֶל הַנָּכְרִי הַנָּע,
    וַאֲחֵיהֶם עוֹנִים לְעֻמָּתָם.

    וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
    אַבְנֵי הַמְּרַאֲשׁות מְסֻכָּנוֹת.
    רַבִּים מִן הַנָּמִים רוֹאִים סֻלָּם.

    הַלְּבָנָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר וּמְנִיעָה
    גְּמוּלוֹת מְשׁוֹרְרוֹת וְעוֹד סַהֲרוּרִים,
    וְהָאוֹרְבִים נָמִים עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, כְּמֵאָז.

    וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
    שַׁעַר הָרַחֲמִים נָעוּל עֲדַיִן
    וְאַבְנֵי קְבָרִים בְּצֵל חוֹמָה.

    וְשֶׁמֶשׁ אֱלוּלִית וְהֶהָרִים נוֹטְפִים עָסִיס
    וְהַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה וּדְבַשׁ נִגָּר.

    וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
    עֵינַיִם מְצִיצוֹת מִכַּפּוֹת הַמַּזָּל,
    וְשׁוּלֵי הָאֲבָנִים פִּיחַ שְׂרֵפוֹת רְחוֹקוֹת,
    וְטֶרֶם שַׁחַר מָלְאָה הַבִּקְעָה עֲרָפֶל,
    וּבְעוֹנַת הָאֲבַטִּיחִים סוֹעֵר הַיָּם.

    וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
    הַדְּרָכִים כּוֹאֲבוֹת מֵעִקְבוֹת עוֹלֵי רֶגֶל,
    וֶאֱלֹהִים מַרְגִּישׁ כְּמוֹ בַּבַּיִת,
    וְאַחַי עוֹדָם קוֹרְאִים מִן הַמֵּצַר.

    וְכֹחַ אֵשׁ
    וְכֹחַ לַיְלָה
    וּמַחַט לֹא תַּעֲבֹר
    וְנוֹצָה בֶּהָרִים.

    וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
    הָאֲבָנִים זוֹכְרוֹת.
    הָאֲדָמָה אֵינֶנָּהּ מְכַסָּה.
    הַדִּין נוֹקֵב אֶת הֶהָרִים.

     

     

    חיים גורי (1923) – משורר, סופר, פזמונאי, עיתונאי ויוצר קולנוע; חתן פרס סוקולוב לעיתונאים לשנת 1962, חתן פרס ביאליק לספרות לשנת 1974, חתן פרס ישראל לשירה לשנת 1988.

    מופיע בדפי לימוד:

  • עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן

    מחבר/מראה מקום: אסתר ראב


    עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן,
    אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה,
    נֵד הָרִים קָפָא,
    שָׁקוּף כַּחֲזוֹן תַּעְתּוּעִים,
    אֶל הָאֹפֶק דָּבֵק.
    צָהֳרַיִם. מֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ מִשְׁתַּלְהֲבִים
    וּלְשַׁדֵּךְ כָּלִיל מִתְלַהְלֵהַּ וְעוֹלֶה
    מוּל הַשָּׁמַיִם הַלְּבָנִים,
    כְּמָסָךְ לֹא יִפָּסֵק
    נִמְשָׁךְ וְרוֹעֵד.
    בְּתוֹךְ הַמִּישׁוֹר
    גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשָׁד עָגֹל
    וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;
    וּבַעֲזוּבַת שָׂדוֹת קְצוּרִים
    אָטָד בָּדָד רוֹבֵץ.
    וְהָיָה כִּי תִּיעַף הָעַיִן
    מִזִּרְמֵי תַּעְתּוּעֵי-אוֹר
    וְטָבְלָה בְּיֶרֶק הָאָטָד הַמַּכְחִיל,
    כִּבְתוֹךְ בְּרֵכַת מַיִם צוֹנְנִים.
    אַתְּ הַדַּלָּה כֹּה עַל חֲרִיצַיִךְ הַמַּאֲדִימִים
    תּוֹךְ זְהַב הַמֶּרְחַקִּים
    עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִךְ הַחֲרֵבִים, הַלְּבָנִים –
    מַה יָּפִית!

    אסתר ראב (1981-1894) – המשוררת והסופרת הבולטת הראשונה מבין ילידי הארץ; שירתה מושפעת מאוד מהנוף הארצישראלי, ולכן היא כונתה "המשוררת הצברית הראשונה".

    מופיע בדפי לימוד:

  • רוּחַ בֶּהָרִים

    מחבר/מראה מקום: לאה גולדברג

     
    פֶּרֶא, פֶּרֶא, פָּרוּעַ,
    רַעְמָה אַדִּירָה,
    לַשְּׁמָמָה שָׁר הָרוּחַ
    עַל עֲדִי דַּרְדָּרָהּ.

    - מַה יָּפִית בִּטְרָשַׁיִךְ,
    בִּסְלָעִים נְקוּדִים.
    עַל שָׁמִיר וְעַל שַׁיִת
    לָנוּ עֶרֶשׂ דּוֹדִים.

    שׁוּרוּ, שׁוּרוּ, אֵיזֶה לֹבֶן בַּמָּרוֹם,
    שׁוּרוּ, שׁוּרוּ, אֵיךְ הָרוּחַ
    מִתְחָרֶה בִּמְעוֹף הָעַיִט
    בַּמָּרוֹם!

    - גְּאֵיוֹנִית וּמְכֹעֶרֶת,
    נוֹרָאָה עַד יִפְעָה.
    שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ
    שֶׁלִּטְּפַתְנִי סוּפָה,

    בּוֹא עֲלֵה נָא, עֲלֵה נָא,
    עַל גַּרְדּוֹם אֹהֲבִים.
    אֲבָנִים תֶּחֱזֶינָה
    אֶת דָמִי בֶּעָבִים.

    שׁוּרוּ, שׁוּרוּ אֵיזֶה קֶרַע בֶּעָנָן,
    שׁוּרוּ, שׁוּרוּ אֵיךְ הָרוּחַ הַפָּרוּעַ
    אֶת פָּנָיו כָּבַשׁ בְּאֹדֶם הֶעָנָן.

    עֲזוּבָה וְעִוֶּרֶת
    אֲדָמָה עֲקָרָה
    הַשְּׁקִיעָה כְּמוֹ וֶרֶד
    תַּעֲלֶה עַל קִבְרָהּ.

    הַשְּׁקִיעָה הַנּוֹבֶלֶת
    אַחֲרוֹנָה, אַחֲרוֹנָה,
    בֵּין הַשְּׁחֹר וְהַתְּכֵלֶת
    בְּקִרְעֵי עֲנָנָה.

    שׁוּרוּ, שׁוּרוּ, אֵיזֶה לַיְלָה בֶּהָרִים,
    שׁוּרוּ, שׁוּרוּ, אֵיךְ הָרוּחַ,
    אֵיךְ הָרוּחַ הַפָּרוּעַ
    יְבַכֶּה אֶת מוֹת הַשֶּׁמֶשׁ בֶּהָרִים.

    לאה גולדברג (1970-1911) – מגדולות המשוררים העבריים בעת החדשה; סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות; כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970.

    מופיע בדפי לימוד:

  • שיר בוקר

    מחבר/מראה מקום: נתן אלתרמן

    בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת,
    וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
    אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
    בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

    מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח
    נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,
    אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,
    אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

    נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט
    וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,
    עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת
    הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

    הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,
    הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.
    מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,
    מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

    בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ,
    אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.
    הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,
    אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

    אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,
    אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,
    עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
    אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

    נתן אלתרמן (1970-1910) – משורר, מחזאי, סופר, מתרגם ומסאי; אחד ממתווי הדרך של השירה העברית החדשה; חתן פרס ישראל לספרות לשנת 1968.

    מופיע בדפי לימוד:

  • אֲדָמָה לִפְנֵי אֲדָמָה אַחֲרֵי

    מחבר/מראה מקום: אתי אנקרי


    הִיא הָיְתָה פִּרְאִית, בָּאתָ וְנָגַעְתָּ,
    בַּלֵּילוֹת שַׁרְתָּ לָהּ שִׁירִים.
    הִיא פָּשְׁטָה חוֹלוֹת וְיָם כְּשֶׁהֵבֵאתָ חָאקִי,
    הִפְרֵיתָ מְקוֹמוֹת קָשִׁים.

    חִבַּקְתָּ אוֹתָהּ אֲנוּשׁוֹת –
    הִיא חוֹמֶקֶת מִתַּחַת לַזְּרוֹע,
    נָטַעְתָּ בָּהּ תִּקְווֹת –
    לֹא נָתַתָּ לָהּ מַיִם לִגְמֹעַ,
    הִיא לֹא יוֹדַעַת עָלַי וְעָלֶיךָ
    אֲפִלּוּ שֶׁקּוֹלְךָ נָדַם,
    אֲדָמָה לִפְנֵי, אֲדָמָה אַחֲרֵי
    שֶׁנָּתַתָּ לָהּ תְּכוּנוֹת אָדָם.

    הִיא הָיְתָה הַדְּבַשׁ, אַתָּה זָבַת חָלָב,
    הִפְקַדְתָּ שׁוֹמְרִים עַל חוֹמוֹתֶיהָ,
    כְּבִישִׁים שֶׁסָּלַלְתָּ אַחֲרֵי הַמִּדְבָּר –
    נֶאֶסְפוּ לִקְמָטִים בְּפָנֶיהָ.

    אַחַר כָּךְ רָצִיתָ אַחֶרֶת,
    אַחַת עִם פָּנִים שֶׁל ז'וּרְנָל,
    זֹאת שֶׁבַּבַּיִת תְּמוּנָה דְּהוּיָה –
    חָאקִי שָׁחוּק וּמְסֻרְבָּל.

    חִבַּקְתָּ אוֹתָהּ אֲנוּשׁוֹת...

    הִיא תִּשָּׁאֵר פֹּה גַּם אִם תֵּלֵךְ,
    הִיא זוֹנָה עִם עָבָר מְפֻטָּם,
    מִשְׁתַּטַּחַת לְרַגְלֵי כָּל עוֹמֵד –
    אִם הוּא מַשְׁקֶה אוֹתָהּ דָּם.

    מֵעָלֶיהָ עַמִּים נוֹפְלִים –
    אֵין לָהּ אָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ,
    הִיא טוֹמֶנֶת יְלָדִים
    כְּשֶׁאֵין לָהּ מַיִם לִגְמֹעַ.

    חִבַּקְתָּ אוֹתָהּ אֲנוּשׁוֹת...

    אתי אנקרי (1963)
    – זמרת-יוצרת, מלחינה, כותבת ושחקנית.

    מופיע בדפי לימוד:

  • אדמה

    מחבר/מראה מקום: אהוד מנור


    אֲדָמָה – אֲנִי קָשׁוּב לְקוֹלֵךְ
    אֲדָמָה – הָאִירִי פָּנַיִךְ לִבְנֵךְ
    אִמָּא אֲדָמָה.
    הֵן בָּאתִי מִמֵּךְ מִתּוֹכֵךְ – אֲדָמָה
    וְאַתְּ עָתִידָה לְשַׁכֵּךְ – אֲדָמָה
    אֶת כָּל כְּאֵבַי
    אֶת יָמַי.
    עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לָךְ מוֹדֶה – אֲדָמָה
    וְאָנוּ עֲצֵי הַשָּׂדֶה – אֲדָמָה
    מִמֵּךְ וְאֵלַיִךְ עַד בְּלִי דַּי –
    אַמְּצִינִי.

    אהוד מנור (2005-1941) – חתן פרס ישראל בתחום הזמר העברי לשנת 1998; מגדולי המלחינים וכותבי השירים העבריים, עסק גם בתרגום וכתיבה לתיאטרון ולמופעי בידור.

    מופיע בדפי לימוד:

  • אמא אדמה

    מחבר/מראה מקום: יעקב רוטבליט

    הִיא תַּבִּיט אֵלַי טוֹבָה וַחֲכָמָה       
    כְּמוֹ בְּבֵן הַשָּׁב הַבַּיְתָה מִן הַדֶּרֶךְ,           
    תְּחַבֵּק אוֹתִי אֵלֶיהָ בִּנְשִׁימָה חַמָּה,           
    אִמָּא אֲדָמָה.

    הִיא תַּגִּיד – "אַתָּה עָיֵף מִן הַמַּסָּע,
    אַל תִּפְחַד אֲנִי חוֹבֶשֶׁת אֶת פְּצָעֶיךָ".
    הִיא תִּקַּח אוֹתִי אֵלֶיהָ כְּשֶׁאֶקְרָא בִּשְׁמָהּ,   
    אִמָּא אֲדָמָה.                         
    הִיא תַּבִּיט אֵלַי טוֹבָה וַחֲכָמָה,
    הִיא שְׁקֵטָה כָּל כָּךְ וּכְמוֹ תָּמִיד סוֹלַחַת,
    תְּחַבֵּק אוֹתִי אֵלֶיהָ בִּנְשִׁימָה חַמָּה,
    אִמָּא אֲדָמָה.

    יעקב רוטבליט (1945) – פזמונאי ועיתונאי ישראל; זוכה פרס אקו"ם למפעל חיים.

    מופיע בדפי לימוד:

  • יַלְדֵי הָאֲדָמָה

    מחבר/מראה מקום: יורם טהרלב


    הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַחַמָּה
    הַפְּשׁוּטָה הַתַּמָּה
    הַחוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ
    לִחְיוֹת וְלָמוּת בֵּין מִשְׁעוֹלֶיהָ
    לָלֶכֶת אִתָּהּ, לָלֶכֶת אֵלֶיהָ,
    לָשׁוּב הַבַּיְתָה, לָשׁוּב אֶל הַהַתְחָלָה.
     

    יורם טהרלב (1938) – פזמונאי ומשורר ישראלי; רבים מפזמוניו הולחנו והיו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית.

    מופיע בדפי לימוד:

  • שיחה עם אבן

    מחבר/מראה מקום: ויסלבה שימבורסקה

     (תרגום: רפי וייכרט)

     
    אֲנִי מִתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתָּהּ שֶׁל הָאֶבֶן.
    – זוֹ אֲנִי, הַכְנִיסִינִי.
    רְצוֹנִי לְהִכָּנֵס אֶל תּוֹכֵךְ,
    לְהִתְבּוֹנֵן סָבִיב,
    לִשְׁאֹף אוֹתָךְ אֶל קִרְבִּי כִּנְשִׁימָה.

    – לְכִי מִכָּאן – אוֹמֶרֶת הָאֶבֶן –
    אֲנִי אֲטוּמָה לְגַמְרֵי.
    אַף בִּהְיוֹתֵנוּ מְרֻסָּקוֹת לִרְסִיסִים,
    אַף בְּהִשַׁחְקֵנוּ לְחוֹל,
    לֹא נַכְנִיס אִישׁ.

    אֲנִי מִתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתָּהּ שֶׁל הָאֶבֶן.
    – זוֹ אֲנִי, הַכְנִיסִינִי.
    אֲנִי בָּאָה מִסַּקְרָנוּת לִשְׁמָהּ,
    הַחַיִּים בִּשְׁבִילָהּ הֵם הִזְדַּמְּנוּת יְחִידָה.
    מִתְכַּוֶּנֶת אֲנִי לְטַיֵּל בְּרַחֲבֵי אַרְמוֹנֵךְ
    וְאַחַר כָּךְ לְבַקֵּר בְּעָלֶה וּבְטִפַּת מַיִם.
    אֵין לִי דֵּי זְמַן לְכָךְ.
    תְּמוּתָתִי צְרִיכָה לְרַגֵּשׁ אוֹתָךְ.

    – אֲנִי עֲשׂוּיָה אֶבֶן – אוֹמֶרֶת הָאֶבֶן –
    מִתּוֹךְ כֹּרַח עָלַי לִשְׁמֹר עַל כֹּבֶד רֹאשׁ.
    לְכִי מִפֹּה.
    אֵין לִי שְׁרִירֵי צְחוֹק.

    אֲנִי מִתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתָּהּ שֶׁל הָאֶבֶן.
    – זוֹ אֲנִי, הַכְנִיסִינִי.
    שָׁמַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ בָּךְ אוּלַמּוֹת גְּדוֹלִים רֵיקִים,
    שֶׁעַיִן טֶרֶם שְׁזָפָתַם, יְפֵהפִיִּים לָרִיק,
    דּוֹמְמִים לְלֹא הֵדֵי צְעָדִים.
    תּוֹדִי שֶׁגַּם אַתְּ יוֹדַעַת עַל כָּךְ מְעַט מְאוֹד.

    – אוּלַמּוֹת גְּדוֹלִים וְרֵיקִים – אוֹמֶרֶת הָאֶבֶן –
    אַךְ אֵין בָּהֶם דֵּי מָקוֹם.
    יְפֵהפִיִּים, יִתָּכֵן, אַךְ מֵעֵבֶר לְטַעַם חוּשַׁיִךְ הַדַּלִּים.
    יְכוֹלָה אַתְּ לְהַכִּירֵנִי אַךְ לְעוֹלָם לֹא תֵּדְעִינִי.
    אֲנִי פּוֹנָה אֵלַיִךְ בְּכָל מִשְׁטַח פָּנַי,
    וּבְכָל תּוֹכִי נִפְנֵית מֵעָלַיִךְ.

    אֲנִי מִתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתָּהּ שֶׁל הָאֶבֶן.
    – זוֹ אֲנִי, הַכְנִיסִינִי.
    אֵינֶנִּי מְחַפֶּשֶׂת בָּךְ מַחְסֵה-עַד.
    אֵינֶנִּי אֻמְלָלָה.
    אֵינֶנִּי חַסְרַת בַּיִת.
    עוֹלָמִי רָאוּי לִישִׁיבָה.
    אֶכָּנֵס וְאֵצֵא בְּיָדַיִם רֵיקוֹת.
    וּכְעֵדוּת שֶׁבֶּאֱמֶת הָיִיתִי כָּאן,
    לֹא אַצִּיג דָּבָר זוּלַת מִלִּים,
    שֶׁאִישׁ לֹא יִתֵּן בָּן אֵמוּן.

    – לֹא תִּכָּנְסִי – אוֹמֶרֶת הָאֶבֶן –
    חָסֵר לָךְ חוּשׁ הַהִשְׁתַּתְּפוּת.
    שׁוּם חוּשׁ לֹא יַחֲלִיף לָךְ אֶת חוּשׁ הַהִשְׁתַּתְּפוּת.
    אֲפִלּוּ מַבָּט מְחֻדָּד כְּדֵי רְאִיַּת כֹּל
    לֹא יוֹעִיל לָךְ כְּלָל לְלֹא חוּשׁ הַהִשְׁתַּתְּפוּת.
    לֹא תִּכָּנְסִי, בְּקֹשִׁי יֵשׁ לָךְ מֻשָּׂג עַל חוּשׁ זֶה,
    בְּקֹשִׁי הַנֶּבֶט שֶׁלּוֹ, הַדִּמְיוֹן.

    אֲנִי מִתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתָּהּ שֶׁל הָאֶבֶן.
    – זוֹ אֲנִי, הַכְנִיסִינִי.
    אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְהַמְתִּין אַלְפַּיִם מֵאוֹת
    כְּדֵי לְהִכָּנֵס אֶל מִתַּחַת לְקוֹרָתֵךְ.

    – אִם אֵינֵךְ מַאֲמִינָה לִי – אוֹמֶרֶת הָאֶבֶן –
    פְּנִי אֶל הֶעָלֶה, הוּא יֹאמַר לָךְ אֶת שֶׁאָמַרְתִּי אֲנִי.
    פְּנִי אֶל טִפַּת הַמַּיִם, הִיא תֹּאמַר אֶת שֶׁאָמַר הֶעָלֶה.
    לְבַסּוֹף תִּשְׁאֲלִי שַׂעֲרָה מִשְּׂעָרוֹת רֹאשֵׁךְ.
    צְחוֹק מְבַקֵּעַ אוֹתִי, צְחוֹק, צְחוֹק אַדִּיר,
    שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדַעַת לְצָחְקוֹ.

    אֲנִי מִתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתָּהּ שֶׁל הָאֶבֶן.
    – זוֹ אֲנִי, הַכְנִיסִינִי.

    – אֵין לִי דֶּלֶת – אוֹמֶרֶת הָאֶבֶן.

     
    ויסלבה שימבורסקה (1923)
    – משוררת פולנייה, מסאית ומתרגמת ספרות צרפתית; כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996.

    מופיע בדפי לימוד:

  • מִתּוֹךְ לִמּוּד פְּנֵי הַקַּרְקַע לָמַדְנוּ לָדַעַת אֶת גּוּפֵנוּ שֶׁלָּנוּ

    מחבר/מראה מקום: רבקה מרים

    מִתּוֹךְ לִמּוּד פְּנֵי הַקַּרְקַע לָמַדְנוּ לָדַעַת אֶת גּוּפֵנוּ שֶׁלָּנוּ.
    בֶּטֶן שֶׁל סְרָק. בֶּטֶן שֶׁל פְּרִי.
    הַנּוֹף, כְּמוֹ גּוּפֵנוּ, חוֹלֶה וּבָרִיא.
    הַנּוֹף, כְּמוֹ גּוּפֵנוּ, נִזְקָק לִשְׁאֵר, לְעוֹנָה.
    גּוּפֵנוּ שֶׁעַל הַקַּרְקַע שָׁכוּב, שְׁאֵלָה שׁוֹאֵל
    וּמִיָּד הָאָרֶץ עוֹנָה.
    עוֹד בְּטֶרֶם פִּינוּ נַסְפִּיק בִּשְׁאֵלָה לִפְתֹּחַ
    מִתּוֹךְ טַבּוּרֵנוּ כְּבָר עוֹלָה תְּאֵנָה.

    רבקה מרים (1952) –  משוררת, סופרת וציירת ישראלית; ספרה הראשון התפרסם כשהייתה בת 14; ממייסדי בית המדרש "אלול"; זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה ליצירה.

    מופיע בדפי לימוד:

  • הַבֶּן אָדָם אֵינוֹ אֶלָּא

    מחבר/מראה מקום: מאיר אריאל

    הַבֶּן אָדָם אֵינוֹ אֶלָּא
    חֲתִיכַת בֹּץ מְתֻחְכָּם.
    כֵּיצַד, מַהוּ בֹּץ?
    – עָפָר סָפוּג רְטִיבוּת.
    כָּךְ גַּם הַבֶּן-אָדָם:
    עֲפַר הָאָרֶץ,
    שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי עָפָר אַתָּה וּמֵעָפָר לֻקָּחְתָּ –
    סָפוּג כָּל מִינֵי נוֹזְלִים לְמִינֵיהֶם.
    רַק מָה, מְתֻחְכָּם...
    תָּחוּם וּמְתֻחָם
    בְּדֹפֶן שָׂעִיר וְחָלָק לְמֶחֱצָה
    אָטוּם וְחָדִיר לְסֵרוּגִין
    וְיֵשׁ לוֹ דְּמוּת מְסֻיֶּמֶת
    וְצוּרָה מֻשְׁלֶמֶת, וְזֶה
    מְתֻחְכָּם... בִּשְׁבִיל בֹּץ
    זֶה מְתֻחְכָּם, שֶׁכֵּן
    סְתָם בֹּץ, כֵּן, סְתָם בֹּץ –
    צוּרָה לוֹ.

    בֹּץ שֶׁמִּתְיַבֵּשׁ, מִתְפּוֹרֵר –
    שֶׁל אֲדָמוֹת קַלּוֹת מֵעַצְמוֹ.
    שֶׁל אֲדָמוֹת כְּבֵדוֹת –
    יֵשׁ גּוּשִׁים שֶׁלֹּא תְּפוֹרֵר
    עִם פַּטִּישׁ שֶׁל חֲמִשָּׁה קִילוֹ.
    אֲבָל אַף גּוּשׁ כָּזֶה לֹא יִקַּח אֶת עַצְמוֹ
    לַמִּסְבָּאָה הַקְּרוֹבָה וְיַזְמִין

    כּוֹס מַיִם קָרִים לְהַדְבִּיק, נַנִּיחַ
    וְקֻפְסַת קֶמַח שִׁפּוֹן לְהָרִיחַ.
    אֵיפֹה... רַק תַּעֲבֹר עָלָיו
    עִם הַדִּיסְקוּס הַהִידְרָאוּלִי-פְּנֵאוֹמָטִי הֵבִי-דְּיוּטִי
    שֶׁל שִׁינִיצְקִי, וְאַתָּה עוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ
    מַצַּע זְרָעִים. מָה יֵשׁ לְדַבֵּר:
    בֹּץ שֶׁמִּתְיַבֵּשׁ – מִתְפּוֹרֵר.

    וְגַם בֶּן אָדָם שֶׁמִּתְיַבֵּשׁ מִתְפּוֹרֵר –
    רַק מָה, מְתֻחְכָּם...
    עָטוּף וּמְעֻטָּף, אוֹ תָּחוּם וּמְתֻחָם בְּתוֹךְ אָרוֹן,
    וְנוֹתֵן אֶת עַצְמוֹ לַהֲמוֹן
    חֲתִיכוֹת-בֹּץ קְטַנּוֹת וּמְתֻחְכָּמוֹת גַּם הֵן
    (אָמְנָם הַרְבֵּה פָּחוֹת, אֲבָל בְּכָל-זֹאת) –
    וְעוֹזֵב שֶׁלֶד לִצְחֹק אַחֲרוֹן
    שֶׁנֶּאֱמַר, צוֹחֵק מִי שֶׁצּוֹחֵק אַחֲרוֹן
    וְאַחֲרוֹן צוֹחֵק רַק שֶׁלֶד.
    צוֹחֵק מִי שֶׁצּוֹחֵק, אָמַר הַיֶּלֶד.
    וְיֵשׁ לוֹ מַצֵּבָה, וּכְתֹבֶת,
    וְזֶה – מְתֻחְכָּם...
    שֶׁכֵּן
    סְתָם בֹּץ – אֵיזֶה מַצֵּבָה יֵשׁ לוֹ,
    אֵיזֶה כְּתֹבֶת?
    אִם כֵּן, אָמַרְנוּ:
    הַבֶּן אָדָם אֵינוֹ אֶלָּא
    חֲתִיכַת בֹּץ
    מְתֻחְכָּם.
     

    מאיר אריאל (1999-1942)
    – משורר, פזמונאי, מלחין וזמר בעל סגנון ייחודי; שיריו בוצעו על ידי אמנים רבים.

    מופיע בדפי לימוד:

  • מלך הטבע

    מחבר/מראה מקום: וולנטין רספוטן, מתוך: שלום טרויה

    האם האדמה הזו שייכת לך לבד? כולנו נמצאים כאן היום והולכים מחר.

    אנחנו כמו ציפורים נודדות. אדמה זו שייכת לכולם אלו שהיו כאן לפנינו, ואלה שיבואו אחרינו. אנחנו רק נמצאים כאן לזמן קצר ביותר... ומה עשית אתה עם הזמן? זקניך נתנו לך אותו למשמר כדי שתוכל לבלות בו את חייך ולהעביר אותו לצעירים...

    "האדם הוא מלך הטבע", אמר אנדריי.

    "כן, כן, מלך. מלוך לזמן קצר ומיד תתחרט".

  • אוקופואטיקה: חלון זרוע

    מחבר/מראה מקום: נעמה שקד

     

    נעמה שקד

     

    חלון זרוע

     

    תִּרְאֶה אֵיךְ הַתּוּרְמוּס שָׂמֵחַ –

    עוֹלֶה וְגָדֵל וּפוֹרֵשׂ אֶצְבָּעָיו לִרְוָחָה,

    חַלּוֹן הַחֹרֶף פָּתוּחַ

    לָרוּחוֹת, לְקוֹל הֲמוֹן הַגֶּשֶׁם

    לַשְּׁקִיקָה שֶׁל עִיר לֵילִית

     

    הַנֶּפֶשׁ הַקְּטַנָּה כְּקוֹנְכִית

    מֻנַּחַת עַל הָאֶדֶן

    לְפֶתַח הַשָּׁמַיִם הַגְּדוֹלִים

     

    עַרְפִלֵּי הָעֶרֶב נִסָּעִים, רָוִים

    אוֹר הַרְחֵק זָרוּעַ

    וּמַה יִּנְבֹּט בָּהֶם – רוֹעֵד

    כְּפֶלֶא –

    כְּתִינוֹק פּוֹשֵׂק אֶצְבָּעוֹת

     

     

    מתוך "נחושת ונהר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ג)

     

  • אקופואטיקה: לילך גליל

    מחבר/מראה מקום: לילך גליל

    לילך גליל

     

    יורה

     

    וְהַגֶּשֶׁם הִתְנַפֵּל עַל הָרְחוֹב כְּמוֹ עֲדַת כְּלָבִים.

    גַּם כְּשֶׁהוּעֲמוּ טִפּוֹתָיו נוֹתַר הַיּוֹרֶה בְּשֶׁלּוֹ: מְמֻקָּד.

    הַמַּטָּרָה הָיְתָה בְּרוּרָה: לְהַרְטִיב.

    אַךְ פִּיּוֹת הָאֲדָמָה נִשְׁאֲרוּ פְּעוּרִים

    כְּמַקּוֹרֵי גּוֹזָלִים.

     

     

    אוקטובר 2015

    מתוך "אני רוצה לספר לך הרים וגבעות" (פרדס, 2016)

     

     

    *

     

    שְׁתִיקַת הֶהָרִים.

    פִּכְפּוּךְ מֵי גּוֹפְרִית.

    הַמֶּרְחָב הַמַּבְטִיחַ.

    הַלַּיְלָה יַעֲמִיק אֶת הַדְּמָמָה,

    מַשֶּׁהוּ אוּלַי יִפְקַע

    וְאוּלַי גַּם לֹא.

    העולם יַתְמִיד בֶּהֱיוֹתוֹ.

     

     

    מתוך "כשהאיילה תחלוף" (פרדס, 2014)

שירה ואמנות