אוכל: מקורות

  • יש ציווי לאכול

    מחבר/מראה מקום: בראשית פרק ב

    ראשית יש לדעת שיש ציווי לאכול! ויש לדעת מה מותר לאכול ומה אסור לאכול...


    וַיִּקַּח יְדֹוָד אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:(טז) וַיְצַו יְדֹוָד אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:

    פרק ג: (א)וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְדֹוָד אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:(ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן:(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:(ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
     וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
     (יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:(יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:

  • לאחר נח- בירור מחדש על מה אוכלים

    מחבר/מראה מקום: ברשית פרק ט

    עם ההתחדשות האנושית לאחר המבול, קיים בירור מחודש על האכילה:


     וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:(ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:

  • ההיסטוריה הישראלית מתחילה בחוסר אוכל

    מחבר/מראה מקום: בראשית יב

    בימי אברהם אבינו:

    וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה:(י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ:

     

    בימי יצחק אבינו:

    בראשית פרק כו (א) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה:(ב) וַיֵּרָא אֵלָיו יְדֹוָד וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:(ג) גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ:

     

    בימי יעקב אבינו:

    ובבראשית פרק מב (א) וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ:(ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת:(ג) וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם:(ד) וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן:(ה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:

     

  • אכילה של תאווה גורמת לעצבות

    מחבר/מראה מקום: תהילים פאק קכז

    א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם יְדֹוָד לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְדֹוָד לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר:

    (ב) שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנא.

תנ"ך


  • הבעל שם טוב כשוחט

    מסופר על הבעל שם-טוב הקדוש, כשהיה צדיק נסתר, התפרנס משחיטה. לאחר שעזב את הכפר, הגיע שוחט חדש. יום אחד הביא המשרת הגוי של אחד היהודים תרנגולת. בעוד השוחט משחיז את סכינו, החל הגוי לצחוק: "אתה מרטיב את הסכין במים?!" קרא. "וכי מה אעשה?" שאל השוחט. השיב הגוי: "ישראליק (הבעש"ט) היה בוכה בשעה שהשחיז את הסכין ומרטיב אותו בדמעותיו!"

חז"ל


  • לכם יהיה לאכלה

    מחבר/מראה מקום: פירוש רש"י על בראשית א פסוק כט

    פסוק כ"ט:
    הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע...

    רש"י:
    לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ - השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם. וכשבאו בני נח, התיר להם בשר, שנאמר כל רמש אשר הוא חי וגו' כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון נתתי לכם את כל:

    מופיע בדפי לימוד:

  • לאכול נכון

    מחבר/מראה מקום: רבנו בחיי על בראשית פרק ב פסוק טז

    ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל.

    על דרך הפשט הוזהר אדם בכאן בשתי מצוות, מצות עשה ומצות לא תעשה:

    מצות עשה מכל הגן אכל תאכל

    מצות לא תעשה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו:

    ומביא במשך חכמה על בראשית פרק ב פסוק טז: מכל עץ הגן אכול תאכל - פירוש, הוא מצוה להחיות נפשו ולהנות מפרי הגן וכמו דאמר סוף ירושלמי דקדושין עתיד אדם ליתן דין וחשבון כו' ולא אכיל.

  • לנסוע כדי לאכול

    מחבר/מראה מקום: הבעל שם טוב, פרשת לך לך, כא

    שמעתי מהבעש"ט שביאר פירוש הכתוב מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, ואמר על אותן האנשים הנוסעים לארץ מרחקים בסחורות וכדומה, המרחיקים נדוד, לא מחשבותיו יתברך שמו מחשבותם, כי הם חושבים בנפשם שכל עצמם עם דרך נסיעתם לארץ מרחקים הוא בעבור הרבות זהב וכסף חילוף סחורתם, ולזה המה מקצים רגליהם, ובאמת הוא יתברך שמו לא כן ידמה, כי הוא יודע לתקן עניינו יותר ממנו, ולפעמים יש לו לאדם ככר לחם בארץ מרחקים הנוגע אל בחינתו, והוא צריך לאכול אותו ככר דייקא באותו המקום ובשעה הזאת, או שצריך לשתות מלא לוגמיו מים במקום ההוא, ולכוונה זו מצעדי גבר כוננו, להרחיק נדוד כמה מאות פרסאות, בכדי להשלים את נפשו עם זה הככר לחם, ושתיית מים מעט או הרבה, ולפעמים אפילו אליו לא יגיע, כי אם לאחד ממשרתיו העברים, אם יש לו שם פת לחם וקתון מים, ולהיות שאין ידו משגת לנהוג נסיעה למקום רחוק כזה, זאת היא הגורמת רצון לבעליו לנהוג דרך נסיעתו דייקא למקום ההוא, בעבור עבדו, למלאות כרסו מלחם המזומן לו שם, ולשתות מימיו הנוגעים אליו, כי כן גזרה חכמתו יתברך שמו, הצריך להשלמת נפשו, לקבץ חלקיהן, המה אחת מדרכי אל, ולזה רומז הכתוב מה' מצעדי גבר כוננו, שנוהג איזה נסיעה למקום רחוק, והכל הוא מאתו יתברך, כאשר גזרה חכמתו, להשלמת נפשו, באחת מסיבותיו יתברך שמו, הידועים לו יתברך שמו, והוא האדם עצמו לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, כי אם ודרכו יחפץ, לנהג נסיעה ובסחורה וכדומה וכו':(אור המאיר פ' צו, היכל הברכה בראשית דכ"ז ע"א):

  • צער בעלי חיים

    מחבר/מראה מקום: רמב''ם, מורה נבוכים ג:מח

    וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא בנחירה ולא יחתך מהם אבר כמו שבארנו, וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב"ח, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם, והיה זה הדין מיוחד בשור ושה, מפני שהם מותר לנו אכילתם מן הבייתות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם את הולד, וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה, ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם.

    מופיע בדפי לימוד:

חכמי ימי הביניים


  • בשר תאוה

    מחבר/מראה מקום: הב קוק, חזון הצמחונות והשלום

    ד. בשר תאוה
    בבא היתר התורה לאכילת בשר, אחרי קדושת המצות במתן תורה, האריכה בהצעת הדברים: (דברים יב,כ) "ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר". יש כאן גערת-חכם נסתרת והערה גבולית. כלומר, כל זמן שמוסריותך הפנימית לא תקוץ באכילת בשר בע"ח, כמו שכבר אתה קץ מבשר אדם, שע"כ לא הוצרכה תורה לכתוב עליו איסור מפורש, שאין האדם צריך אזהרה על מה שקנה לו כבר מושג טבעי בזה, שזהו כמפורש, שבבא התור של מצב המוסרי האנושי לשקץ בשר בע"ח, מפני הגעל המוסרי שיש בו, הלא אז לא תאוה כלל נפשך לאכול בשר ולא תאכל,

  • מצוות כיסוי הדם והשחיטה

    מחבר/מראה מקום: הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום

    טו. מצוות כיסוי הדם והשחיטה
    כיסוי דם החיה והעוף היא כמו מחאה אלהית, לעומת ההיתר התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כ"א) ונפשו זאת אומרת אוכלה בשר כי תאוה לאכל בשר (דברים יב, כא), וגם אוכלת בשר בכל אוות נפשה, באין שום רעיון של התנגדות פנימית, מצד רגש הטוב והצדק, אמרה תורה: כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך, אע"פ שלא הגיע האדם עדיין למדרגתו הראויה לו, לתן למוסר נשגב כזה מהלכים בחיים המעשיים בפועל, ולא בא עדנה עד גבול החסידות של ההערה השכלית הזאת, להשכיל ולחוש יפה שאין ראוי לטול חייה של כל נפש חיה ומרגשת מפני צרכו ותאותו. אמנם הפעולות האלהיות, המצות, תעשינה דרכן לעשות את ההכנה המוסרית שתוכל לצאת אל הפועל בבא עתה.

  • משפט השימוש בחלב וצמר

    מחבר/מראה מקום: הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום

    השימוש בדברים שהם קנינו הטבעיים של בעה"ח, אפילו בשעה שאין האדם נוטל על ידם את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת וצמרה של הנגזזת, הנה נזרע אור זרוע בתורה האלהית שתצא צמחה בתור ההערה השכלית היותר עדינה, שגם באלה יש צורך לרשמי הדרכה ורגשי מוסר יקרים לאות, שכ"כ יהיו רמים וקדושים עדינים ושלמים החיים עד שההשתררות היתירה באין כל רגשי משפט ומוסר - שהאדם בחולשת אהבת עצמו העוברת כל גבול נגש אל הפרה העניה, ואל הרחל הנאלמה ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה - לא תתאים עם ההערה השכלית הבאה בעקב התמלאות ההערה התורית שתופיע בעולם, מחוזק ההכרה של דרכי ד' וכבוד שמו, שתתנשא בכח האהבה הטהורה והקדושה.
    ראוי אמנם להכיר שאין כאן פגם מוסרי אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל ע"י זה משאו, ועכ"פ לא יצר לו ולא יזיק לו, אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתים הטבעיים, הכבש עצמו צריך לו, אז ראוי מצר ההערה השכלית להכיר הדבר בתור גזל משפט הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש. וכן הדין עם החלב הנחלב, ראוי ג"כ לתן מקום שתצא במועדה הרשימה הראויה שיש יחש אמנם ללקיחת החלב מבעלי החיים עם לקיחת חייו ובשרו ממנו, דהיינו בשעה ואופן המצערו והמונע ממנו טובה ותועלת עצמית טבעית נאותה לו.

  • האכילה היא ביטוי לחוסר

    מחבר/מראה מקום: אור החיים

    על פי דברי אנשי אמת שחקרו במעשה ה' אשר עשה בהרכבת הבעלי חיים, שכל חי אוכל ושותה,שהיה ה' יכול לעשות שיתקיימו בעלי חיים בלא מאכל, והנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לה למזון, ואם ככה היה ה' עושה, היו ישראל נפנים לעסק התורה ולמצות, גם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים אשר יסובבו מצורכי המחיה והכלכלה...  ולזה הייתי מתרץ מעצמי כי רצה ה' לזכות ישראל בתרי"ג מצות אשר רובם תלוים במיני המאכל והמשתה, תרומות מעשרות, חלה, מצות שמיטה, ושבזריעה, ושבחרישה, ושבקצירה, וכדומה:


    אבל חכמי האמת הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עיקרי הנבראים, מעלין בקודש, בסוד הבירורין של ניצוצי הקדושה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדושה יקראו לחם עם ה':

     

  • להיות שבע

    מחבר/מראה מקום: המאור ושמש, פרשת מקץ ד"ה נוכל

    הענין הוא כך כי העיקר האכילה הוא להעלות הרוחניות שבאותו דבר מאכל למקום שרשו למקום עליון, והרוחניות קדושה שבכל דבר הוא חיות של אותו דבר ובלתי זאת לא היה קיום לאותו דבר... ובאוכלו אחר כך האוכל הלז הוא מעלה כל החיות הקדושה שיש באותו מאכל למקום שרשו ובזה עושה נחת רוח להבורא יתברך שמו. ... כי העיקר השביעה הוא מהקדושה והרוחניות שבכל מאכל. וזהו צדיק אוכל לשובע נפשו שאוכל רק להשביע את הנפש עליון, היינו שכוונתו רק לאכילת הרוחניות החיות שיש במאכל למקום שרשו על כן יאכלו ענוים וישבעו. וזהו הברכה שבמעים כי עיקר מגמתם רק לרוחניות כנזכר לעיל ולא לגשמיות המאכל. אבל אותם בני האדם שדעת בהמה להם שאין כוונתם לרוחניות המאכל רק לגשמיות המאכל, אזי אוכלים אכילה גסה ואין שובע להם וזהו הרעב שתמיד רעב נפשו כי הנפש אין לו חיות רק בהמשיך אליו הרוחניות וזהו בטן רשעים תחסר.

  • סוד הטעם

    מחבר/מראה מקום: ר' חיים לוצאטו (רמח"ל) אדיר במרום ח"א

    עינוי דרישא חוורא:אך צריך שתדע כי הנה כתיב, חכו ממתקים (שה"ש ה, טז), וכן, וחכך כיין הטוב (שה"ש ז, י), וכן נאמר, חלק משמן חכה (משלי ה, ג), וזהו לענין הדיבור. אך צריך להבין מהו ענין החיך עם הדיבור.
    אך סוד הענין הוא... זה ודאי שהטעם הוא מקבל הדברים לפי מה שהוא. פירוש - כי בכל אדם הושם הטעם, שכשעולים אליו המאכלים הנה הרוח שבאדם מתיישבת בהם, וזהו תענוג המאכל, כי הרוח מתקרב אליהם, וזהו בטעם לבד. ואם כל בני אדם היו נעשים בטבע אחד, גם הטעם היה אחד, אבל כיון שהם טבעים מתחלפים, על כן יש טעמים רבים:

    ושורש זה למעלה הוא, כי החכמה שבפה מתעוררת על הדבר הנאכל ומבחנת אותו אם להתקבל ואם לדחות. כי הדבר ההוא אם הוא לפי סדר המאורות וכח ישובם [נ"א, ומתישבים], הנה הטעם יקרבהו, ואז יאירו בו כל שאר המדרגות בנחת ובחדוה. אך אם אינו לפי זה הסדר, איננו מתקבל, אלא הרוח מואס בו ויפלטהו. ואם יצטרך לבלוע אותו, הנה זה הדבר קשה עליו כמשפט כל צער.
    ובכלל יש דברים המתוקים, ודברים המרים המתיישבים עם הרוח, ובלתי מתיישבים. אך בפרט יש דבר הערב ובלתי ערב לאוכל לפי בחינתו. וזהו, וחיך אוכל יטעם לו (איוב יב, יא), ששם מתקבלים הדברים ונתקנים בכל בחינותיהם, או בחדוה או בצער. ואין קושיא כלום על זה מעניני הרפואות שאינם עריבות, והם מרפאות. כי אדרבא בהם הורכבו שני דברים, זרות הטעם וכח הרפואה, כי כן צריך לפי סוד התחלואים ורפואתם, ואין כאן מקום ביאור זה:

    ובאמת החיך הוא מקבל הטעם לפי בחינת הנאכלים, להיות הנשמה מתיישבת בהם או לאו. וזה הדבר נעשה בכח חכמה, ח"ך מ"ה, שהוא החיך, וכפי מהות החיך כן יהיה מהות הטעם. והנה זהו בבחינת האוכל, וכמו כן הוא בבחינת הדיבור, כי הדיבור כבר שמעת שהוא התנוצצות הנשמה כנ"ל, והוא העובר מן הנשמה אל הפה, ושם נתקן בכל תיקוניו כנ"ל. והנה החיך הוא הא' להאיר בו, ושם הוא נבחן להתקרב בסוד ישוב הנשמה או להתרחק. והנה ימצאו בני אדם שכח החיך שלהם לא יקרב אלא הדיבור הנוח והמתוק. ואם יצטרך לומר דבר שאינו כך, הנה יוציאוהו, אך בצער כבולע דבר המר. ויש אחרים שחיכם מר, ויקרב הדברים הקשים. כי מה שנעשה בפה, ראשית העשיה ודאי הוא בחיך, או בגילוי באכילה, או בהעלם בדיבור. ועל כן נחשוב בחושים הדיבור, והיינו הטעם ותולדותיו בדיבור, כי הוא ותולדותיו באכילה איננו כל כך עקרי לפעולת הנשמה כמו בדיבור, אלא נמשך לצורך הגוף, כי כך צריך להתחבר שתי הפעולות ביחד, סוף החושים ותחלת קיום הגוף:

חכמי הדורות האחרונים


  • הדורות הבאים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    כיוון ששמע האדם שברך אותו אלהים: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם" (בראשית א', כ"ח) החל זולל וסובא וחישב לאכול את כל פירות הארץ ולרדות בכל חיות הארץ.

    אמר הקב"ה בלבו מקיים האדם אשר בראתי רק את "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ" אך אינו מקיים את "פרו ורבו ומלאו את הארץ" לפי שאינו משאיר דבר לבניו.

    מיד "וַיִּקַּח יקוק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', ט"ו) "לעבדה" – להוציא ממנה אוצרות ומאכלים, "לשמרה" – לדאוג שישמר גם לדורות הבאים.


    מכאן אמרו: רשאי האדם לכרות יערות לצורכו אך חייב הוא לנטוע יערות חדשים או לדאוג שהדבר יעשה בקצב שיאפשר ליערות להתחדש בשביל לשמר את הטבע גם לדורות הבאים.

     

    מתוך החוג לבישול

  • בורא נפשות

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

     בראשית ט', ג': כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת


    נאמר לנח ובניו "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל". מה אתה שומע מכאן?

    שכל עת שיתאווה האדם לאכל בשר ישלח ידו ולקח ואכל ואין כאן כי אם סיפוק צרכיו. ואילו לבני ישראל נאמר: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כ"ג, שמות ל"ד, דברים י"ד) ועוד "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים... וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כ"ב, ו'-ז') וכן הוא אומר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" (שמות כ', י"ב)

    שומע אתה מכאן קולו הפנימי של החי, אשר האדם מישראל מצווה להקשיבו ולא להשתיקו בשאון תאוותו.

    ומה שומע הוא? "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט', ו') מה הוא רחום אף אתה רחום ולא תהיה כבהמה אשר אינה מבחינה בין עשב לעשב ובין נפש לנפש.


    מכאן אמרו – לא יברך אדם על בשר, דגים, חלב וביצים "שהכל נהייה בדברו" לפי שאין הוא מבחין באכילתו בין חיים לדומם. אלא  מה יברך? הווה אומר: בתחילה - "בורא מיני נפשות" ולבסוף – "בורא נפשות רבות להחיות בהם נפש כל חי. ברוך חי העולמים". 


    ומפני מה נהגו העולם לברך עליהם ברכת שהכל? לפי שחושבים העולם שהבשר גדל קפוא בתוך קופסא על מדפי הסופר ואין הם רוצים לדעת שהינו נפש חיה ככתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ" (בראשית א', כ"ד).

     

    מתוך החוג לבישול

  • מזון מן החי

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    באו התרנגולות לדין מול האדם בבית דין של מעלה. אמרו: אמנם הותרנו לאדם באכילה שנאמר: "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית ט', ג') אך אדם זה משעבד ומאמלל אותנו. כולא הוא אותנו בכלובים צפופים, מעוות את הגנים שלנו וגורם לנכויות ומחלות, מוביל אותנו בתנאים קשים, מכה, בועט ומחשמל, סובלים אנו מקור וחום קיצוניים ומתבוססים אנו בצואה ובשתן של עצמנו, מפטם הוא אותנו במזון משמין ועתיר בהורמונים ועוד ועוד.

    קפץ האדם ואמר: רשאי אני! שנאמר "ורדו בדגם הים ובעוף השמים" (בראשית א', כ"ח). והרי על אדם באדם הוא אומר "אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תרדה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כ"ה, מ"ו), מכאן שומע אני שבחיות רשאי אני לרדות בפרך! החלו התרנגולות בוכות, הביאו את האריה שיעיד בעדם. אמר האריה: אמנם חיה טורפת אני אך אכילתי היא חלק מגלגל החיים, אינני גורם לסבל של חיים שלמים אלא טורף כשצריך. קפץ האדם וענה: עליך נאמר "הישאג אריה ביער וטרף אין לו" (עמוס ג', ד') ללמד שאין אתה מטיל אימתך אלא בשעה שבא אתה לאכול, אך עלי נאמר "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית ט', ב') ללמד שרשאי אני לרדותם בפרך בכל ימי חייהם! בכו התרנגולות ובאו לפני חווה, אם כל חי.

    אמרה חווה לאדם: אמנם שורת הדין עמך אך אנא ממך רחם על בני! ויש אומרים שאמרה לו: הרבה מצוות נתנו על מנת שתחוס על החיות – שחיטה וכיסוי הדם, עזוב תעזוב, שילוח הקן ועוד, אע"פ שהתירה לך תורה לאכול חיות עשה זאת במינון ובמיעוט סבל, עשה זאת כחלק מגלגל החיים ולא בשבירה שלו.


    מכאן אמרו: לא יגדלו חיות לבשר (ולא לחלב ולביצים) באופן הגורם לחיות סבל רב. וכי אפשר הדבר? והרי בשביל בשר בכמות רבה צריך האדם לפטמם ולהאכילם בהורמונים ואנטיביוטיקה ולהתערב גנטית ועוד ועוד! לפיכך מצווה למעט באכילת בשר. ויש הנוהגים לא לאכול בשר אלא בשבתות וימים מיוחדים ותבוא עליהם ברכה. נמצאת אוכל בשר במידה ובכך ממתן את כוחות תעשיית הבשר אשר גורמת לסבל רב לחיות מרגע היוולדם עד רגע מותם.

     

    מתוך החוג לבישול

  • מי יאכילנו בשר


    במדבר י"א, ד': וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:

    במדבר י"א, י"ב: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק:

    השוו משה והתורה את עם ישראל לתינוק. מה תינוק זה יש לו רק את עצמו ואת צרכיו ורואה את כולם כמשרתיו, כך ישראל - חישבו את הקב"ה לבעל המסעדה ואת משה למלצר ואת הבהמות, העופות והדגים, אשר עליהם נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ", לתפריט, לאוכל אשר אין בו רוח חיים. 

     

    מתוך החוג לבישול

  • עדיין הם מתאווים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

     במדבר י"א, כ"א: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

    בשעה שאמר משה מילים אלו בכתה חווה, אם כל חי, ואמרה: נתנבא משה ולא ידע מה נתנבא. שעתידים ישראל, יחד עם אומות העולם, לאסוף כל צאן ובקר שיש בעולם ולצוד כל דג שיש בים על מנת לאוכלם. ולא יספיק להם עד שיפטמו אותם ויגדלו אותם בצורות לא טבעיות ויעוותו את גופם ועדיין לא יספיק להם.

    וכל זאת למה? לפי ש"אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ" (מִדְרָשׁ רַבָּה, קהֶלֶת, סֵדֶר א) ונאמר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (ויקרא י"א, ד') ואומר: "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (ויקרא י"א, ל"ד) ללמדך שמתו ועדיין הם מתאווים.

     

    מתוך החוג לבישול

  • האם והבנים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    דברים כ"ב ו'-ז': כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:


    קוראת התורה את הציפור "אם" ואת הביצים או האפרוחים "בנים" ללמדך שאין החיות חפץ היושב ומחכה לשימוש האדם אלא שגם בהם יש נפש חיה וגם בהם יש דאגה של אם על בניה. וכן הוא אומר: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כ"ב, כ"ח), ואומר: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כ"ג, שמות ל"ד, דברים י"ד).

     

    מתוך החוג לבישול

  • חזרה אל ארץ השפע

    מחבר/מראה מקום: דברים פרק ח

    כִּי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת.

  • העלאת ניצוצות

    מחבר/מראה מקום: הרב אלישיב

    והנה כל ב' ענינים הללו הנעשים ע"י האכילה הם נמשכים ונעשים ממטה למעלה כי הרי ע"י האכילה הנה נברר הטוב מהפסולת שבכל חלקי המאכלים שהם מהדומם צומח חי ונתעלו ממדרגת הדומם צומח חי למדרגת האדם ...ואח"כ האדם כאשר שהוא משתמש בכל תכונותיו וכחותיו בהתורה והמצוה ומוסר ומעלה את עצמו ונפשו להקב"ה הנה נמצא כי נתעלו כל חלקי הדצח"מ לאשה ריח ניחוח לה' ... כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם והוא השפע הרוחני הנמשך מלמעלה בכל מזון ומזון והוא המקשר את הנשמה עם הגוף ע"י כל מאכל ומשקה וכן כל הבירורים שעולים מלמטה למעלה .

  • הנאת חושים

    מחבר/מראה מקום: הרב קוק, עין איה, ברכות א' עמוד 21

     על כן מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתי. תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה הוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים. אמנם אחרי כל הציור המוקדם עושה הטבע את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה. על כן אחר  האכילה, עוד הפעם תקנו חז"ל מים אחרונים, לשוב אל הקדושה הנאות.

  • בזעת אפך תאכל לחם

    מחבר/מראה מקום: הרב דוד אביחיל

    ומדוע העונש הוא לאכול לחם בזיעה?
    ומתוך כך עמל גדול יותר של, אכילה בזיעת אפיים, האדם ביקש להיות בעל יוזמה ויצירה אנושית,ללא הבאה בחשבון של רצון ד'. ולכן אכל מעץ הדעת, ובכך גרם לצורך לגלות את רצון ד', לא רק בטבע אלא גם ביצירה האנושית ובהתפתחות הטכנולוגית, אדם וחוה חוטאים באכילתם, ובקללה מוזכר שעל מנת לאכול לחם יהיה על האדם להתאמץ, העונש של אדם הראשון אכילת לחם מתוך מאמץ... כמו שכתוב בבראשית פרק ג (יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:(יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. כהסבר רש"י:  בזעת אפיך - לאחר שתטריח בו הרבה:
     ומאמץ לגלות בלחם את רצון הבורא.

    רב אשי נשאל אם יודע הוא לפגוש את הבורא[בברכה] גם במעשה האנושי... ורבי עקיבא אומר שיש לדעת לעשות את רצון ד' במעשה האנושי. הלחם הוא הביטוי הראשון למעשה האנושי והיציאה מדרגת חיה לדרגת אדם.

    האכילה היא הקשר של האדם לעולם החומרי וצורת הקשר הזו חשובה, ואופיה יקבע את המצב של האדם.כאשר האדם יודע לפגוש את הבורא באכילתו הוא בדרגה רוחנית עליונה.

    אפילו האקולוגים סבורים שהאנושות התחילה את פרק החיים הנוכחי שלה עם ביות החיטה (עיין במדרש עם רבי עקיבא וטרונוסרופוס).

  • שמחה ואכילה

    מחבר/מראה מקום: הרב קוק, אורות הקודש ג' עמוד רצב'

    מה שהתיאבון הפשוט של האכילה עושה אצל בעלי חיים כולם, ואצל בני אדם בינונים, להמשיך את האדם לאכול להחזיק את חייו וכחותיו, פועל בצורה אצילית וכח נשגב אצל גדולי הדעה, צדיקים יסודי עולם, החפץ להתאחד עם כל ניצוצי הקודש הטמונים בתוך המאכלים, שהשמחה הנשמתית מתעוררת מהאדם האוכל לעומתם, לקבלם אל תוך נשמתו, להוסיף בהם אור ומדות עולמים, והם בעצמם מוסיפים עז ושמחה בתנועה, גם לפני האכילה. בעת האוכל כבר השמחה מתנוצצת  במעמקים, ובאכילה עצמה היא עולה במעלה יותר עליונה, ויאכל בעז וישת וייטב לבו, וייטב לבו בדברי תורה, שהן הן האכילה והשתיה עצמן, לבאי בסוד ד', דידעי מאי דמחוי להו במחוג.

  • עצבות או שמחה באכילה

    מחבר/מראה מקום: הרב דוד אביחיל

    כשאוכלים לשם תאוה חמרית מתגבר העצבון בסוד אוכלי לחם העצבים (תהילים קכז). כי הניצוצות, שהיו ראויים לעלות, יורדים, ובהיותם מתעצבים על ירידתם, מרגיש האוכל את עצבם,  על ידי חילוף של כמה דרכי ההרגשה, ותמורות אותיות, עד שההרגשה העצבנית נכרת בגילוי נפשי בקרבו. ועל ידי אכילה בקדושה, והגברת המגמה העליונה של טהרת הנשמה ובהירותה, מתוספת צהלת הרוח ושמחה באוכל, על ידי שמחתם של הניצוצות שנתעלו, ובשמחתם מאירה גם כן הנשמה, המעלה אותם ושמחה עמהם, והלב מרגיש על ידי  כמה שבילים וצינורות שונים, וחדות ד' מתגברת עליו. והיינו 'ויאכל בעז וישת וייטב לבו', מאי וייטב לבו בדברי תורה, שחוץ ממה שנטיית הלב להגברת הרוחניות של העלאת החיים הכמוסים במאכלים מביאה לחשק רוחני, שמתמלא באהבת התורה ולימודה, עוד התוכן המקודש של אכילה קדושה זו היא בעצמה דברי תורה, וזה השולחן אשר לפני ד'."[התגברות העפר...]

  • אכילה יתרה

    מחבר/מראה מקום: הרב קוק, מידות הראי"ה, העלאת ניצוצות סעיף ו

    העצבון מביא לאכול יותר מהמידה, והאכילה מתהפכת אז לכבדות לרגזה ולייאוש...והנשמה מתעצבת,אמנם יכול האדם להפוך סוף-סוף הכל לשמחה...


    וכן:"אכילה ושתיה יתרה ודאי מביאה לידי גאוה...וממילא מעוררים בנפש האוכלת גם כן עליית המדות והתכונות הרעות שהוא יסוד כל הגאווה...

  • ללעוס היטב

    מחבר/מראה מקום: ר' צדוק הכהן מלובלין, קול מבשר, חלק ג- אכילה

    והרגשה במאכלים בשם רבינו הקדוש א"א הרבי ר' בינם מפרשוסחא זצ"ל, אשר עיקר כוונת האכילה - הוא ללעוס היטב. והנראה בזה, לדקדק הדק היטב קודם הבליעה, בעת הגיעו לעיקר הנאת האכילה, לברר מזה שורש הטעם שהוא המוצא פי ה'. והוא כמו שנאמר במתן תורה, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ותרגומו, והוו חדאן כאילו אכלן ושתן. כי באמת הוא, שדייקא מהנאת אכילה יוכל להתברר התגלות אלהות. ועל זה נאמר בלשון 'ויחזו', כי הוא כענין אספקלריה, שרואה ממנו דוגמא דידיה. וכן הוא ענין הנאת אכילה, ליקח ממנו ענין דוגמא דלעילא שורש הטעם. וכידוע מזוה"ק על פסוק, מבשרי 'אחזה' אלוה. מבשרי ממש, שהוא על תכלית הנאת עולם הזה. וממנה דייקא, יוכל להגיע למחזה אלהים. כי הוא לדוגמא לשורש העונג שבקדושה. [תורת אמת לובלין, יום שני שבועות תרל"ג]:

  • אכילה בקדושה תיקון לאדם הראשון

    מחבר/מראה מקום: ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, מאמר קדושת השבת- מאמר ג

    וזהו אכילת המן שזכו לו דור המדבר שהוא גם כן לרבי עקיבא (ביומא עה ע"ב) לחם שמלאכי השרת אוכלין. ואף דר"י אמר לו טעית כו' עיין שם אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי האדם שנברא בצלם אלהים ששם זה היא הנזכר במעשה בראשית שבו היה כל הבריאה. למדנו שהוא כולל צלם ודמות הבריאה כולה. וכמו שהאדם צריך למזון לקיום חיותו. כך כל הנבראים ונוצרים ונעשים צריכים לדבר המקיים חיותם. וזהו נטיעת הגן בבריאת עולם ועץ החיים בתוך הגן דמזון לכולא ביה. והאדם נוצר לעבדה ולשמרה. כי כל הנבראים כולם תלוים באדם שהוא תכלית הבריאה כולה. ובעבודתו להשם יתברך הוא ממשיך שפע לכל הבריאה וההיפך בהיפך חס וחלילה.

    וכל עמל אדם לפיהו[קהלת ו] ופשוטו על האכילה שהפה הוא המקבל המאכל לקיום חיותו. ועל זה כל עבודת האדם לקיום חיותו וחיות כל העולם כולו. דכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו ולצוות לו והוא שקול נגד כולם כמו שאיתא בברכות, כי כולם תלויים בו... וכל עבודת האדם בגן עדן לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה. המצות עשה הוא מה שנאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל. וכבר העיר בזה גם כן הרמ"ע וכתב דזו מצות עשה שנצטוה עליה אדם הראשון ולא זכה לקיימה על ידי חטאו, כי גורש מגן עדן ותתקיים לעתיד לבוא. וזהו עבודתו בגן בלקיטת פירותיו הראוים לאכילה ולאכלם. ואכילתם לקיים מצות השם יתברך שיצר האדם שיצטרך לאכילה לקיום החיות היא כאכילת קדשים ותרומה דנקרא עבודה כמו שאמרו (פסחים עג.) דהיא עבודה דזמן הזה והם קדשי שמים שמסטרא דעץ הדעת טוב ורע מה שנתקדש לחלק גבוה. והרבה גבוה מהם הוא קדושת אכילת פרי עץ הגן שאינם מסטרא דעץ הדעת. ולשמרה במצות לא תעשה היא שלא לאכול מעץ הדעת. ואז היה זוכה לאכול מעץ החיים שהוא התורה כמו שהוא למעלה מסטרא דעץ החיים וחי לעולם כמלאכים שאין בהם מיתה. כי יניקתם מעץ החיים.

  • לאכול יפה

    מחבר/מראה מקום: השל"ה הקדוש, שער אותיות, אות ד' דרך ארץ

    ואזכיר בקצרה מה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ה') מזה עם תוספות משלי. לא יאכל ולא ישתה מה שהוא ערב לגוף ומזיק לגוף, אלא יאכל מן המועיל לגוף. ואף מה שהוא מועיל לא ימלא כריסו כבהמה רק כפי צורך קיומו, והמותר יחרים. וזה המעט שאוכל ושותה יהיה בנקיות ובטהרה, לא יאכלנו אלא בביתו על שלחנו, ויהיה ערוך במפה נקיה, ויאכל וישתה בנחת לא בגרגרנות, ולא יאכל שום דבר בחנות או בשוק, ולא יאכל ולא ישתה מעומד, ולא יקנח הקערה ולא ילקק באצבעותיו, ולא יאכל כל התבשיל שבקערה אלא ישאיר בה מעט, שלא יראה כגרגרן.

  • הלכות סעודה

    מחבר/מראה מקום: קיצור שולחן ערוך, סימן מב

    (א) מי שיש לו בהמות או עופות שמזונותיהן עליו, אסור לו לאכול כלום עד שיתן להם מאכל דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמך ואכלת ושבעת הקדימה התורה מאכל בהמה למאכל האדם. ולשתיה האדם קודם דכתיב שתה וגם גמליך אשקה, וכן כתיב והשקית את העדה ואת בעירם:


    (ב) לא יאכל אדם ולא ישתה דרך רעבתנות. לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד. ויהא שלחנו נקי ומכוסה יפה אפי' אין לו לאכול רק דבר שאינו חשוב. לא יאחוז פרוסה גדולה כביצה ויאכל ממנה. ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השנית. לא ישתה כוס יין בפעם אחת ואם שתה הרי זה גרגרן. בשתי פעמים זהו דרך ארץ, ובשלש פעמים הרי זה מגסי הרוח, אם לא כשהוא כוס גדול ביותר יכול לשתותו אפילו בכמה פעמים. וכן כוס קטן מאד יכול לשתותו בפעם אחת:


    (ג) לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן, או יתננה לחברו או לתוך הקערה, כי שמא הוא מאוס לחבירו. ולא ישתה מכוס ויתן לחברו לשתות המותר, כי יש לכל אדם ליזהר שלא לשתות משיורי כוס ששתה חברו, וזה שמא מחמת הבושה ישתה בעל כרחו:


    (ד) לא יהא אדם קפדן בסעודתו, כי האורחים ובני הבית מתביישים אז לאכול, כי חושבים פן מתרגז ומקפיד על אכילתן:


    (ה) אין משיחין בסעודה אפילו בדברי תורה מפני הסכנה שמא יקדים קנה לושט ואפילו מי שנתעטש אסור לומר לו אסותא. אבל שלא בשעת אכילה, מצוה לומר על השלחן ד"ת. ויש ליזהר בזה מאוד. ומנהג טוב לומר אחר אכילת פרוסת המוציא מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר, שהוא תורה וגם תפלה על מזונותיו. ולאחר גמר הסעודה נוהגין לומר בחול על נהרות בבל וגו'. ובשבת ויו"ט וכל הימים שאין אומרים בהם תחנון אומרים שיר המעלות בשוב ה' וגו'. וכשלומד על השלחן מתוך הספר, צריך להשגיח מאוד, כי שכיח להיות בספרים תולעים קטנים ויוכל לבא לידי איסור ח"ו:


    (ו) שנים שיושבים על השלחן, אפילו כל א' קערה שלו לפניו, או במיני פירות שיש לכל א' חלקו לפניו, מ"מ הגדול פושט ידו תחלה. והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו, הרי זה גרגרן:


    (ז) שנים שאוכלין מתוך קערה אחת, והפסיק אחד מלאכול כדי לשתות או לעשות איזה דבר קטן, דרך ארץ הוא שגם השני ימתין עליו. אבל אם המה שלשה, אין השנים פוסקין בשביל האחד:


    (ח) עושה אדם צרכיו בפת. והני מלי דלא ממאיס ביה, אבל מידי דממאיס ביה, לא. הילכך אין סומכין בו את הקערה אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת תמאס. וכשאוכלין איזה תבשיל עם חתיכות פת, והפת היא לו במקום כף, צריך ליזהר לאכול בכל פעם קצת מן הפת, והנשאר לו מן הפת ג"כ.

  • איסור כלאים-הנדסה גנטית

    מחבר/מראה מקום: הרב שלמה זלמן אוירבאך

    בדבר הנדסה גנטית, שמכניסים חלקיקי תאים מבריה אחת לשניה, ועל ידי זה משנים את תכונותיה של השניה. נראה דאין להתיר איסור כלאים מכיוון שאין חלקיקים אלה נראים לעין האדם, כיוון שאנשים מטפלים בחלקיקים אלה ומעבירים אותם ממין אחד  לאחר, הרי זה חשיב ממש כנראה לעיניים, ולא דמי כלל לתולעים שאינם נראים. אמנם בבעלי חיים נראה לעניות דעתי דאין בעצם העשיה שום איסור של הרבעה, כיוון שזה רק על ידי העברת חומר ממין אחד, תוך מין של בעל חיים אחר. ורק בהרכבת עצים נראה דשפיר אסור, אף אם ההרכבה היא רק על ידי זריקה של מיץ אשר אם היה זורע את המיץ באדמה לא היה צומח כלל, כי סוף סוף "השדה" זרועה משני מינים

    מנחת שלמה חלק ב סימן צז אות כז

  • איסור כלאים-הנדסה גנטית

    מחבר/מראה מקום: הרב ווזנר

     קשה לי להסכים למה שכתב כבודו דלפי מה שכתב החתם סופר דאיסור כלאי אילן היינו פעולה מאד מסוימת של חיבור ענף של מין אחד על גבי עץ של המין השני, ורק בכהאי גוונא עובר על איסור כלאי אילן. דלדעתו נראה שההכלאה זאת אומרת פעולת רביה מינית בצמחים, דהיינו שלוקחים תאים זכריים של מין אחד ומאביקים אותם על התאים הנקביים של מין שני, והנוצר מזה הוא פרי חדש, דלהחתם סופר יהיה זה מותר. ולפי דעתי אין מקום כלל להקל בזה. דאין חילוק כלל בין מרכיב ענף או מרכיב שרף, כפי שהביא כבודו מדברי החזון איש. אלא שכבודו כתב דהתם יוצא על ידי השרף ענף, מה שאין כן בהכלאה הנזכרת שהיא פעולה שונה לחלוטין, יוצא ממנה רק פרי.  ולפי דעתי צריך עיון לדינא, דגם בזה הלוא יש לזרע מין הזכר כח ההולדה, ואנו עושים פעולה שיוליד מהמין השני... ובזה אינו דומה כלאי אילן להרבעת בהמה. וגם... עצם סברת החתם סופר צריכה לי עיון לדינא, דיראה דהחתם סופר בתשובה אחרת חזר מזה.

    (שבט הלוי חלק ט, יורה דעה סימן רכה)

  • איסור כלאים-הנדסה גנטית

    מחבר/מראה מקום: הרב שמואל דוד

    בהנדסה גנטית, הכוונה היא ליצור פרי חדש, בכל תכונות שונות מן המקור, כביכול לתקן את העולם, ואז ייתכן כי התוצאה אסורה, כמו בכלאי בהמה.

    הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, אמונת עתיך גיליון 93

  • איסור כלאים-הנדסה גנטית

    מחבר/מראה מקום: הרב חזקיהו יוסף כהן

    כל הרכבה הנעשית עם גורם שיש בו איזה שהוא כח תולדה, גם אם אינו יכול להצמיח בכוחותיו הוא, אזי חוץ מעצם איסור עשיית פעולת ההרכבה שבו מצד דין כלאים, הרי שהאיסור מתבטא גם בנוגע לתוצאות, שהן אסורות באכילה.

     (הנדסה גנטית בצמחים ובעלי חיים עמוד 99)

  • איסור כלאים-הנדסה גנטית

    ומדברי החזו"א זי"ע נראה לכאורה, דישנו חילוק חד וברור. בין כלאי זרעים לכלאי בהמה : שכן לגבי כלאי זרעים: אף אם אין לאותו גורם כח תולדה באופן עצמאי בשלמותו, כדוגמת השרף, שבוודאי אם ישפכוהו על הארץ ללא עץ ושורשים פונדקאיים, ברור שלא יצמח מזה כלום... הרי דכיון שיש לו איזה שהוא כח-תולדה בפועל הרי הוא גורם במשמע, וכפי שהדגיש בחזו"א בלשונו: 'וכיון שיש בשרף כח ההולדה חשיב הרכבה'. ואף יחשב בזה, לבריה שלמה וכנ"ל. כל זאת, למרות שאין היצירה נעשית באורח ארעא, דהא איירי מהחלפת גורמי-זריעה מין בשאינו מינו, על ידי האדם, באופנים שונים שלא מן המנין.

    (הרב חזקיהו יוסף, הנדסה גנטית בצמחים ובעלי חיים עמוד 94)

  • איסור כלאים-הנדסה גנטית

    מחבר/מראה מקום: הרב יצחק גינזבורג

    מה שהכי פוגע בחוקי הטבע הוא הנדסה גנטית, שהכי גרועה בין כל סוגי הכלאים, עד כדי כך שכל סוגי הכלאים אסורים כי יכולים להביא עד כדי הנדסה גנטית.

    מתוך מאמר לג

  • חזון הצמחונות

    מחבר/מראה מקום: אגרות הראי"ה , הרב אברהם יצחק הכהן קוק

    כל זמן שהמעמד המוסרי של האדם מכל צדדיו, בין מצד חלישות החומר שהיא תולדה ישרה יוצאת מהחולשה הפגעים האנושיים ככללם, תולדות נאמנות הנה מעוונותינו ועוונות אבותינו, נצרכים הם לבל ירום לב האדם בגאותו, לבלע ולהשחית כל קושט ודת, לנאץ כל קֹדש, כל צדק ויושר, בין מצד עצם מדרגת המוסר הנמוכה שלא הגיע זמנה כלל להיות אפילו רשאה להטפל עם הצד המוסרי של משפטי בעלי חיים, ע"כ כל אותו הזמן הגדול והארוך שהאדם עודנו נזקק ונדרש לאכילת בשר, לזביחת בעלי חיים לצרכיו, כל הזמן שעוד יש חפץ בהחזקת החיץ המבדיל בין האדם ובין יתר החיים, מצד צורך שמירת מעלתו המוסרית שלא תתחבל ותתטשטש - כל הזמן הזה כמה מגונה יהיה, וכמה שפלות ערך והריסת מצב של התרוממות הנפש תביא לאדם דליגה פחזנית כזאת...

  • הבדלה מהטבע

    מחבר/מראה מקום: עינט קרמר, מאמר "חמ-צ-וני" באתר טבע עברי

    יש הרואים את גן העדן כתקופת הינקות של המין האנושי. חוויה של אחדות עם הטבע והעולם, של חיבור בלתי אמצעי אל היש. באכילה מעץ הדעת, הפרו אדם וחווה ביודעין את הצו האלוהי, ולמעשה הוכיחו בחירה ונבדלות, מה שהוביל לגירוש מגן עדן ולנבדלות מהטבע באמצעות הפקת מזון על ידי טכנולוגיה "בזעת אפיך תאכל לחם". 

  • אכילת בשר כניתוק מהטבע

    מחבר/מראה מקום: עינט קרמר, מאמר "חמ-צ-וני" באתר טבע עברי

    חטאם של דור המבול, כמו גם מעשהו של נח, קשורים בקשר ישיר עם ההיתר לאכול בשר. היתר זה ניתן כאמצעי לאדם להפריד עצמו מעולם בעלי החיים ולהנכיח את שליטתו עליהם, כמו גם "דרך טבעית"  לתעל אליה את התאוות והרצון לשלוט המאפיינים את האנושות. האכילה כאן נתפסת אחרת. לא אכילה כבחירה בטוב, אלא אכילה כאקט של שליטה; אכילה שתפייס את יצרו הרודני של האדם ותמנע ממנו להשחית את דרכיו. לא עוד אכילה כהתכללות בטבע, אלא אכילה כשליטה על הטבע: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם ניתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה, כירק עשב נתתי לכם את הכל" (שם ט, ב).

    למעשה מדובר כאן בניתוק של קשר. ניתוק הקשר בין אדם ובהמה על ידי אכילתה, וניתוק הקשר בין מעשי האדם והתנהלות עולם הטבע " עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח כב).

  • מזון ומוסר מהתורה

    מחבר/מראה מקום: עינט קרמר, המאמר "צמ-ח-וני" באתר טבע עברי

    אנו חיים היום בחברה בה קל מאי פעם להשיג מזון - פשוט הולכים למרכז הקניות הקרוב למקום מגורינו וקונים כל אשר תאווה נפשנו. לצד הקלות ברכישת מוצרי המזון, ישנה הרחקה (מכוונת) בינינו ובין הידע על המחיר המוסרי, הסביבתי או החברתי של העלאת המזון על צלחתנו. מה אנו יודעים, למשל, על השכר של הפועלים שקטפו את פולי הקפה שאנו שותים בבוקר, על התנאים בהן חיות התרנגולות המספקות לנו את הביצים לחביתה, או את מספר הק"מ וכמות זיהום האוויר שנדרשה להובלת האגוזים החביבים עלינו לישראל?

    התורה הציגה לפנינו את התובנה כי אנו מושפעים מן האוכל שאנו אוכלים. מציאות ימינו מוסיפה כי אנו משפיעים על העולם בעזרת אותה בחירה ממש. למידת עומק של המצוות הקשורות לאכילה, בשילוב עם ידע אודות תעשיית המזון העכשווית, יאפשרו לנו לבחור כיצד לתקן עולם ובו בעת לעסוק בתיקון המידות. 

  • צמח השדה

    מחבר/מראה מקום: הרב נעם סמט, "טעם גן עדן" מתוך אתר ישיבת שיח

    ראה, שרק לאחר החטא צומח עשב השדה! רק משעה שגורש האדם מגן עדן, ונידון לעבוד את האדמה - כחלק מקללתו נידון להפסיק לאכול פירות, ולהתחיל לאכול את עשב השדה. הקללה הזו אחוזה בכך שהאדם שב מגן העדן אל האדמה ‘אשר לוקח משם’. כביכול נותק האדם מקשריו עם הבורא, כבר אינו גנן בגנו של ריבונו של עולם, אלא עובד את האדמה שממנה לוקח, ומנותק מרוח החיים שנופחה באפיו.

    משעה שגורש האדם מגן עדן, כחלק מקללת האדם והאדמה - הארץ מתחילה להצמיח דברים שאינם מתוקנים - קוץ ודרדר, ויחד אתם - את עשב השדה, ואף האדם יורד מרום מעלתו כעומד ואוכל את פירות העצים המתוקים, לשפל הבהמה - האוכלת את עשב השדה.

הגות


  • בשורה

    מחבר/מראה מקום: ברק דרורי

     
    א.    בשרתי בשורה ובראתי עולם.
    עומד מנגד, מרוצה.   
    שלם.
    מלא בכול טוב, בחיים מלאים ורעננים.
    מעניין, הומה. שוקק ומשתוקק.
    לאחוז בכול. ללא גבולות.
    לאינסוף רוצה לצמוח וטפס אל על.
    באין משים לב, מרוב-רוב יש משחית.
    תשוקה חזקה.
    אכילה גסה. נוטפת ריר, גס. לא רצוי.
    רוצה אני אותו והוא אותי.
    יחסיי ידידות חמים, קירוב רצונות.
    מקווה אני לעידון לאיזון בחיים.
    התאכזבתי, נהניתי, ערגתי, כעסתי. אהבתי
    יצירה שלי. ילדה שלי. בשורה שלי.



    ב.    תשוקה גברה, בעליון. בפאר יצירתי.
    בשר ודם הוא, תאווה מפעפעת בקרבו
    מה אעשה לו על תשוקתו?
    אעניש, אעביר, אסלח. אכסה?
    היחסה הפאר תשוקתו, תשוקתי, תשוקתנו?
    תאווה זורמת בעורקיו, קשה וחריפה.
    מקום אין לה בעולמי. באיזון יצירתי.
    אפריד לכאן ולכאן.
    תשוקה בקטנה עומדת על משקל העולם.
    גדולה לא בעולמי. בזויה בעיני.
    מתחת לאדמה, שיכסה הדם.
    לא כאן לראותו ולא קל.
    איזון בישרתי. בישרתי בשר.
    זכור זאת פאר היצירה. זכור והישמר

     

    מתוך החוג לבישול

  • לכסות

    מחבר/מראה מקום: יאיר דביר


    א.    זה כמו לבקש סליחה
     כמו לשים משקפי שמש בהלוויה
     שלא יראו את הדמעות
     מותר וכדאי וצריך
     אבל נשאיר פינה קטנה,
     מלוכלכת,
     זכר לחורבן

    ב.    זה כמו לשקר לאמא
     כמו לעצום עיניים ליד קבצן
     ככה בטוח לא יהיו דמעות
     מותר וכדאי וצריך
     אז נעבד ונטחן ונקפיא,
     בסטריליות,
     שלא יהיה זכר
     לחורבן

     

    מתוך החוג לבישול

  • רחשי תאווה

    מחבר/מראה מקום: יואב שמלה


    אם תחפרו באדמה תמצאו מטמון- דמים רבים,
    דמים מגוונים שנמצאים כולם מתחת
    לפני האדמה כבר יש חיים
    הנפש מכוסה וממשיכה להפעים
    והאדמה האדומה נרעדת לעיתים
    דמוי צעקה, דמוי זעקה דוממת
    לוחשת לנו דם מכוסה איננו מת
    הבשר בין השינים והתאווה מסמאת את העיינים
    ובין השניים באופן מקרי
    הפנים הזזות בניסיון פיצוח האיל והצבי
    ונפשכם עדיין כמהה  והעיסוק בבקר גירה והריר גבר
    אל תדאגי נא תאווה, מתארגנת עלייה למקדש מחר

     

    מתוך החוג לבישול

  • אקופואטיקה: שמע ישראל

    מחבר/מראה מקום: מרים קוצ'יק שפר

     

    מרים קוצ'יק שפר

     

     

    שמע ישראל

     

    מט"ו בשבט אמא מנקה אורז לפסח. בלילות קרים יושבת על שמיכה שפרשה על הרצפה, מנפה בנפת אלומיניום. חצאי אורז נושרים ונערמים על מטפחתה הישנה. מניחה מגש גדול של פסח מאיראן על ברכיה, פולה כל גרגר צהוב, פגום. על המגש מונחת צלוחית ההולכת ומתמלאת. את הגרגירים הללו נאכל עוד לפני פסח ב"אָשׁ".

    וכך לילה אחר לילה, בחרדת קודש, אמא ממלאה שקיות משאריות בדי שמלות שתפרה לאחיותיי ולי. בכל שקית היה זכר לשמלות שכבר אינן, בכל מיני דוגמאות וצבעים. אחר כך הייתה תופרת את הפתח ומטמינה. איך ידעה אמא כמה אורז צריך לנקות? היא מעולם לא השתמשה בכלי מדידה.

     

    כשאמא הכינה את האורז המיוחד הזה לליל הסדר, הוא היה מטובל בכל הניחוחות שנשמו הגרגירים. ואבא היה טועם ואומר:" על כל גרגיר וגרגיר כתוב שמע ישראל!"

     

  • אקופואטיקה: ללא שם

    מחבר/מראה מקום: מרים קוצ'יק שפר

     

     

    *

     

    מַבְרִיקָה סִירֵי אֲלוּמִינְיוּם בְּצֶמֶר פְּלָדָה וְאֶצְבְּעוֹתַּיי קְטַנּוֹת,

    אֲדֻמּוֹת מַשְׁחִירוֹת בַּמַּיִם הַקְּפוּאִים.

    קוֹר זוֹרֵם מֵהָרֵי כְּנָעָן. עוֹד לֹא אָבִיב בַּשָּמַיִם וְטִּפּוֹת גְּדוֹלוֹת

    ממלאות את סירי החמץ מאחורי השיכון.

    בבית - כלי פסח מאירים את המטבח הקטן. חברים נסתרים

    מגלים פניהם אחת לשנה. בדים של סבתא, אדומים בוהקים,

    בדוגמאות של געגועים מכסים את שולחן החג. יראת חמץ

    נסוכה בכל. אמא, טורחת סביב פתילייה סוררת.

    קר כל כך.

    אני מחכה לנעלי הלכה החדשות, האדומות, הבוהקות.

    מביטה לשמיים. בערב אחצה בסירותיי החדשות את הנהר

    ליד הבית ורגליי ירעדו במים של חג.

     

    (מתוך ספר בכתובים)

     

שירה ואמנות