אדם ועץ: מקורות

  • בל תשחית את עצה

    מחבר/מראה מקום: דברים כ', יט

     כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן--כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת:  כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.  כ רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע, כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא--אֹתוֹ תַשְׁחִית, וְכָרָתָּ; וּבָנִיתָ מָצוֹר, עַל-הָעִיר אֲשֶׁר-הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה--עַד רִדְתָּהּ

  • שלוש שנים לא יאכל

    מחבר/מראה מקום: ויקרא, י"ט

    "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל: ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוהיכם"

  • כי כימי העץ ימי עמי

    מחבר/מראה מקום: ישעיהו סה, כ"א-כ"ב

    ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים  לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי .

  • ברכי נפשי

    מחבר/מראה מקום: תהילים קד

    א בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד; הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ.
    ב עֹטֶה-אוֹר כַּשַּׂלְמָה; נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.
    ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם-עָבִים רְכוּבוֹ; הַמְהַלֵּךְ עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ.
    ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת; מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט.
    ה יָסַד-אֶרֶץ עַל-מְכוֹנֶיהָ; בַּל-תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.
    ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ; עַל-הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.
    ז מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן; מִן-קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.
    ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל-מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.
    ט גְּבוּל-שַׂמְתָּ בַּל-יַעֲבֹרוּן; בַּל-יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.
    י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים; בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.
    יא יַשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי; יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
    יב עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן; מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ-קוֹל.
    יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו; מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.
    יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם; לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ.
    טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן; וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד.
    טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי ה'; אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.
    יז אֲשֶׁר-שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ; חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
    יח הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים; סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.
    יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים; שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ.
    כ תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה; בּוֹ-תִרְמֹשׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר.
    כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף; וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם.
    כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן; וְאֶל-מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן.
    כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ; וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב.
    כד מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ; מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.
    כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם-רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר; חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם-גְּדֹלוֹת.
    כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ.
    כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.
    כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן; תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב.
    כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן; וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.
    ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן; וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה.
    לא יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם; יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו.
    לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד; יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ.
    לג אָשִׁירָה לַה' בְּחַיָּי; אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי.
    לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי; אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'.
    לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם; בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-ה' הַלְלוּ-יָהּ.

    מופיע בדפי לימוד:

תנ"ך


  • היו נוטעים לבניכם

    'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל'; אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
    אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת!...
    לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא - עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.

    (מדרש תנחומא, פרשת קדושים)

    מופיע בדפי לימוד:

  • כמו שאבותי שתלו לי כך אני שותל לצורך בני

    יום אחד היה [חוני המעגל] הולך בדרך, ראה איש שהיה נוטע חרוב.
    שאל אותו [חוני את האיש]: מתי העץ יניב פירות?
    ענה לו [האיש]: לאחר שבעים שנה.
    אמר לו [חוני]: וכי אתה בטוח שתחיה שבעים שנה?
    אמר לו אותו אדם: אני באתי לעולם ומצאתי חרוב נטוע מניב פירות. כמו שאבותיי שתלו לי, כך אני שותל לצורך בני.

    (תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כג, עמוד א)

  • אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותי. ואם לאו, יאכלו בני

    מעשה באדריאנוס המלך, שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להלחם על מדינה אחת שמרדה עליו.
    מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים.
    אמר לו אדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים.
    אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה, אוכל מפירות נטיעותי. ואם לאו, יאכלו בני.
    עשה שלש שנים במלחמה וחזר.
    לאחר שלש שנים מצא לאותו זקן באותו מקום.
    מה עשה אותו זקן? - נטל סלסילה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אדריאנוס.
    אמר לפניו: אדני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך, ואמרת לי: 'אתה זקן מה אתה מצטער עומד ומתייגע לאחרים'. הרי כבר זִכָּנִי המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלה שבתוך הסלסילה מהן מנתך.
    מיד אמר אדריאנוס לעבדיו, טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים, ועשו כך.

    (מדרש תנחומא, פרשת קדושים, סימן ח)

  • לנטוע ורק אחר כך לקבל פני משיח

    אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח –
    בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו.

    (אבות דרבי נתן, נוסח ב', לא)

  • בשבילך בראתי

    מחבר/מראה מקום: קהלת רבה, ז

    "ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב', 15). "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי , שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך"  

    מופיע בדפי לימוד:

  • מתחייב בנפשו

    מחבר/מראה מקום: מסכת אבות. ג',ט


    רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

    מופיע בדפי לימוד:

  • ברכת האילנות

    מחבר/מראה מקום: גמרא ברכות מ"ג ע"ב

    אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזי אילני מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהם בני אדם

    מופיע בדפי לימוד:

  • חייו של אדם- מן האילן

    מחבר/מראה מקום: ספרי דברים פיסקא רג


    כי האדם עץ השדה, מלמד שחייו של אדם אינם א-לא מן האילן. רבי ישמעא-ל אומר מיכן חס המקום על פירות האילן קל וחומר מאילן ומה אילן שעושה פירות הזהירך הכתוב עליו פירות עצמם על אחת כמה וכמה

  • בשעה שכורתין את העץ

    מחבר/מראה מקום: פרקי דרבי אליעזר פרק לד

    ששה קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע ...בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע....ובשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף ,הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע.

  • עצים למקדש

    מחבר/מראה מקום: מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תרומה סימן ט

    שמות פרק כו
    טו וְעָשִׂיתָ אֶת-הַקְּרָשִׁים, לַמִּשְׁכָּן, עֲצֵי שִׁטִּים, עֹמְדִים
     טז עֶשֶׂר אַמּוֹת, אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ; וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה, רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד

    מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תרומה סימן ט
    ומהיכן היו הקרשים יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים, אמר לבניו בני עתידים אתם להגאל מכאן והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלין שתעשו לו את המשכן אלא עמדו ונטעו ארזים מעכשיו שבשעה שיאמר לכם לעשות לו את המשכן יהיו הארזים מתוקנים לכם, מיד עמדו ונטעו ועשו כן.

  • מה עוד היה בתיבה?

    מחבר/מראה מקום: בראשית רבה, נח, יד, א

    רבי לוי אמר: הכניס עמו [נח לתיבה] זמורות לנטיעות, יחורים לתאנים, גרופית לזיתים.

  • ראשית יש לטעת

    מחבר/מראה מקום: מדרש ויקרא רבה, כה, ג

    אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, "כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל."

חז"ל


  • למה תשחיתני?

    מחבר/מראה מקום: פירוש רש"י ודון יצחק אברבנאל על דברים כ יט

    פירוש האברבנאל: אמרו "ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה".

    רוצה לומר: ועוד, שהמלחמה אין ראוי שתעשה לעצים רק לאנשים, כי אין ראוי לגיבור שיתעצם להלחם נגד החלש. וזהו: "ואותו לא תכרות", שהוא עץ ואין לו ידים להלחם. "כי האדם עץ השדה" , רוצה לומר: (ציטוט מרש"י) הרי משמש בלשון דילמא- שמא האדם עץ השדה, להכנס בתוך המצור מפניך. להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר? למה תשחיתני?

    מופיע בדפי לימוד:

  • הלכות בל תשחית

    מחבר/מראה מקום: רמב"ם- הלכות מלכים פרק ו הלכה יב-יד


    יב.  אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה, ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו--שנאמר "לא תשחית את עצה" ; וכל הקוצץ, לוקה.  ולא במצור בלבד, אלא בכל מקום, כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה--לוקה.  אבל קוצצין אותו, אם היה מזיק אילנות אחרות, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים; לא אסרה תורה, אלא דרך השחתה.


    יג.  כל אילן סרק--מותר לקוץ אותו, ואפילו אינו צריך לו.  וכן אילן מאכל שהזקין, ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו--מותר לקוצו.  וכמה יהיה הזית עושה, ולא יקוצנו--רובע הקב זיתים; ודקל שהוא עושה קב תמרים, לא יקוצנו.


    יד.  ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בניין, וסותם מעיין, ומאבד מאכלות דרך השחתה--עובר ב"לא תשחית"; ואינו לוקה, אלא מכת מרדות מדבריהם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • שלא להשחית אילני מאכל במצור וכן כל השחתה

    מחבר/מראה מקום: ספר החינוך מצווה תקכ"ט

    מצוה תקכט: שלא להשחית אילני מאכל במצור וכן כל השחתה בכלל הלאו.  .
    .. נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה יאמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא [קידושין ל"ב ע"א] והא קא עבר משום בל תשחית.
    שורש [=טעם] המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה. וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם. ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין, שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כלומר בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב [משלי י"ז, ה'], שמח לאד לא ינקה רע, והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם, זה ידוע ומפורסם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • בל תשחית

    מחבר/מראה מקום: ספר החינוך פר' שופטים מצות עשה תקכ"ט

    בל תשחית- שורש המצוה - ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו; ומתוך כך, תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומעל דבר השחתה; וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה - אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו; ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם; ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים - שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים את עצמם; במדה שאדם מודד - בה מודדין לו (סוטה פ"א מ"ז), כלומר: בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב "שמח לאיד לא ינקה" (משלי יז ה); והחפץ בטוב ושמח בו - נפשו בטוב תלין לעולם; זה ידוע ומפורסם.

  • ואותו לא תכרות

    מחבר/מראה מקום: רבינו בחיי על דברים פרק כ פסוק יט


     ואותו לא תכרת כי האדם עץ השדה - פירשו המפרשים ז"ל כי חיי האדם ומזונו הוא עץ השדה, וכענין שכתוב (דברים כד) כי נפש הוא חובל, ועל כן אנכי מצוך שלא תשחיתהו כי ברכה בו. ולפי דעתי כי האדם נמשך אל לא תכרות ובאור הכתוב כי לא האדם עץ השדה שיבא מפניך במצור כמו האדם, ואין מפעולות עם חכם ונבון להשחית הדבר הראוי ללא תועלת, ולכך אין לך להוציא כח בזה לכרות עץ השדה אלא שתשמור מהשחית אותו ומהזיקו ותקח ממנו התועלת, זהו כי ממנו תאכל, ואם אתה משחיתו נמצאת מזיק ומפסיד התועלת...

  • חיי נפש הוא חובל

    מחבר/מראה מקום: אבן עזרא דברים פרק כ פסוק יט

    וזה פירושו,  כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות, כי  האדם עץ השדה , והטעם: כי חיי בן אדם הוא עץ השדה. וכמוהו: כי נפש הוא חובל  (דברים  כד, ו)  , כי חיי נפש הוא חובל.  ואותו לא תכרות . דבק עם  לבא מפניך במצור . הנה לא  תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם, רק מותר שתאכל ממנו, ואסור לך להשחיתו כדי שתבא  העיר מפניך במצור.

  • השחתה שלא לצורך

    מחבר/מראה מקום: רמב"ן דברים פרק כ פסוק יט

     שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך  השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב  הארץ אולי יוכלו לה, כענין שנאמר  (מ"ב ג יט)   וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, ואתם  לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא, ממנו  תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם  בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן. וטעם אותו תשחית וכרת - כי מותר אתה לכרות  אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון  שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר  למחסה ולמסתור מאבן נגף:

  • ואדם אין

    מחבר/מראה מקום: רש"י בראשית פרק ב פסוק ה

    בראשית פרק ב פסוקים ד- ה
    אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יקוק א-להים ארץ ושמים:
    וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר יקוק א-להים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה

    רש"י בראשית פרק ב פסוק ה
    כי לא המטיר - ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:

  • חופת עצים

    מחבר/מראה מקום: תלמוד בבלי, גיטין נז, א

    הוָּה מִתְיְלִיד יָּנוֹקָּא שָּתְלִי אַרְזָּא, יְנוּקְתָּא שָּתְלִי תוֹרְנִיתָּא, וְכִי הָּווּ מִינַסְבִי, קַיְיצִי לְהוּ וַעֲבַדוּ גְנָּנָּא. 

    תרגום ופירוש: שהיו נוהגים בביתר כאשר נולד תינוק היו שותלים ארז, כשהייתה נולדת תינוקת שותלים תורנית. וכאשר היו נישאים זה עם זה היו קוצצים את העצים הללו ועושים להם מהם חופה.

חכמי ימי הביניים


  • עץ החרוב – סמל לנטיעה לדורות הבאים

    חשק נטיעת אילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, בהמובלט בתוקפו בעץ החרוב.
    (הראי'ה קוק, 'מגד ירחים', חודש שבט)

    חשק נטיעת אילנות' , שמחת היצירה בנטיעת עצי מאכל, נובעת על-פי רוב מעולם החומר. 'התחשק' קשור לעולם החושים 'כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים' והנוטע מתכוון להנאתו הוא, לזכות בפירות העץ למאכל, למלא תאוות האכילה בפירות העץ. ברם, כיוון שפעולה זו משכללת את העולם ומוציאה אותו מחורבנו, הרי בשרשה של פעולה זו יש קשר לכל ה'יש' השואף לעילוי ותיקון, לכן נובע 'חשק' זה גם מ'חפץ הטבת הדורות הבאים'. אמנם, בנטיעת עץ החרוב שאת פירותיו ישא לאחר 'שבעים שנה', שהם תקופת חיי האדם,  מתגלה חפץ זה בטהרתו. רק לשם 'הטבת הדורות', כתשובת הזקן לחוני המעגל: 'אני מצאתי את העולם בחרובים, וכשם שנטעו אבותי בשבילי כך אטע אני לבני' (תענית, כג, עא)
    (הרב ע. קלכהיים, הסבר באר 'מגד ירחים')

  • בל תשחית-מידת החמלה

    מחבר/מראה מקום: הרב אריה לוין

    הרב אריה לוין מספר בזיכרונותיו, כיצד למד את מידת החמלה מהרב קוק, כאשר התלווה אליו באחד הימים לשוח בשדה: בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואמר לי בנחת: האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, ואומר לו גדל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל בריה אומרת שירה. הדברים שיצאו מלב טהור וקדוש, נחקקו עמוק בליבי ומאז התחלתי להרגיש ביותר את מידת החמלה על כל דבר

    מופיע בדפי לימוד:

  • בל תשחית- החכמה החסכונית

    מחבר/מראה מקום: הרב קוק ,עין איה , שבת ב , פרק שישי , קיג

    אמר מר זוטרא, האי מאן דמכסי שרגא דמשחא ומגלי דנפטא, קעבר משום בל תשחית[תרגום: המכסה נר של שמן או מגלה נר של נפט, שהם דולקים על ידי זה מהר, עובר על בל תשחית]

    הגולמיות היא לעולם מסתפקת בכל ידיעה ושימוש בהכללות, אינה חפצה להיות מעמקת וחודרת בכל דבר וענין בפרטיותו, ע"כ תכשל ותפול. כמה מרהבת עז היא אזהרת בל תשחית , החודרת לכל ארחות החיים, המחייבת אותנו להיות קשובים להחכמה החסכונית, ולרדת לדעותיה בכל חכמת החיים המעשיים. ושמא יאמר האדם: בסקירה אחת בחיים אדע את הכל, ויתעצל מהודע מכל פרט את עניניו הבודדים, הנה לנו מופת כי יכשל בדרכיו וחסר יבואנו. והפעולה אשר לפרט אחד תטיב, תריע להשני, עד אשר יחקר דבר כל אחד בפני עצמו ע"פ תכונתו המיוחדת, למען דעת לקחת את ברכת שמים מכל יצורי עולמים במילוא שלם, ולא לפול בפח ההכללה הבאה מתוך עצלות המעשה והעיון, כי האי מאן דמכסי שרגא דמשחא ומגלי דנפטא קעבר משום בל תשחית . ולהורות ניתן, בכל דרכי החיים החמריים והרוחניים, שאין להביט על צד הפעולה החיצונית, כ"א על התוכן הפנימי המתיחד בכל דבר כפי ענינו, "ועת ומשפט ידע לב חכם "

    מופיע בדפי לימוד:

  • לנטוע במו ידי

    מחבר/מראה מקום: הגר"א מוילנא

    לנטוע במו ידי יזכני ה' יתברך לנטע במו ידי עצי פרי בסביבות ירושלים לקיים "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם" .

  • תפילת הנוטעים

    מחבר/מראה מקום: הרב בן ציון חי עוזיאל

    אבינו שבשמים  
    בונה ציון וירושלים
    ומכונן מלכות ישראל.
    השקיפה ממעון קדשך מן השמים
    וברך את עמך את ישראל
    ואת האדמה אשר נתת לנו
    כאשר נשבעת לאבותינו
     
    רצה יי ארצך
    והשפע עליה מטוב חסדך.
    תן טל לברכה
    וגשמי רצון הורד בעתם
    לרוות הרי ישראל ועמקיה
    ולהשקות בהם כל צמח ועץ.
    ונטיעות אלה
    אשר אנחנו נוטעים לפניך היום
    העמק שרשיהם וגדל פארם
    למען יפרחו לרצון
    בתוך שאר עצי ישראל
    לברכה ולתפארה.
     
    וחזק ידי כל אחינו
    העמלים בעבודת אדמת הקדש
    ובהפרחת שממתה.
    ברך יי חילם
    ופעל ידם תרצה.
     
    אמן

  • לכל עשב ואילן יש מלאך בשמים

    מחבר/מראה מקום: ר' יעקב כולי, מעם לועז

    לכל עשב ואילן יש מלאך בשמים המכה בו ואומר לו: גדל! ואם כורתים אותם פוגעים בכח שלמעלה המצוה להם לגדול. והשוו חכמים את יציאת נשמתו של האדם לכריתת העץ, שאמרו בפרקי דרבי אליעזר: 'בשעה שכורתים אילן שעושה פירות, קולו יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע'. וכן בשעה שהנשמה יוצאת מן הגוף. אם כן שוים הם, לפי שבשעה שכורתים העץ נפסק אותו הכוח שהיה אומר לו: גדל! וזהו "כי האדם עץ השדה".

  • בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו

    מחבר/מראה מקום: הרב בן דהאן

    בין ברכת האילנות וברכת שהחיינו: ייתכן שההבחנה בין שתי הברכות מבוססת על טבעו של האדם. כאשר האדם רואה אילן שפירותיו ראויים לאכילה - הרגש הראשון המתעורר בו הוא הרגש התועלתני השימושי, והוא מברך את הקב"ה על כך שזיכהו להגיע שוב לעונתו של פרי טעים זה – "שהחיינו". כאשר הפרי הבשל עומד לנגד עיניו, האדם מרוכז רק בו ובתועלת שעשויה לצמוח לו ממנו, ואינו פנוי לשעות ליופיו של האילן ולפרחיו.
    אבל כאשר רואה האדם אילן שפירותיו עוד אינם גמורים - הוא פונה לצדו האסתטי, מעריך את יופיו ואת טובו ומברך את הקב"ה על שיצר אילן כה נאה: ברכת האילנות.

    מופיע בדפי לימוד:

  • טו בשבט - תחילת האביב בחורף

    מחבר/מראה מקום: רש"ר הירש, במעגלי שנה ח"ב

    המחשבה השגרתית מה היא אומרת? בבוא עת הפריחה כאשר יחשף לעינינו האביב ברבבות ציצים ופרחים, או אז נחגוג בצהלה את חג אביב הטבע, אשר ברכו ד', שהוא גם חג אביבנו אנו.

    אבל המסורת היהודית העתיקה מצביעה בפנינו על האילנות הקרחים עוד בעיצומן של ימי חורף מושלגים, ממתיקה סוד איתנו ולוחשת באזנינו מוסר השכל, הנה אלה האילנות חוגגים כבר היום את יום התחדשותו של האביב הבא. מבעד למעטה הקליפה הקפואה השסועה האפורה והצוננת, שמכרבלת את האילנות הערטילאיים מתחת לקליפה זו, החלו כבר לפכות במלוא חומם חיים חדשים ורעננים! מה נוקבים ויורדים חדרי בטן, הם דברי המוסר המאלפים המקופלים בבשורת אביב זו, אליה נשכית מפי אילנות החורף עטופי השלג הצחור.

    צאו וראו אותם "עניים סוערים לא נוחמו", ביום הולדת האביב בעיצומו של חורף - בט"ו בשבט - צאו וראו את האילנות בעידן התחדשות הצמיחה שלהם. הלא מקושטים היו בעדי עדיים בסנסני פירותיהם, בזרי עליהם, בפאר ענפיהם, והנה שודדו הפרות, נקטפו, הערים קמשו ונשרו בשלכת, ויבואו רוחות הסתיו וסופות החורף הנועזות ותכרותנה אף את העלה האחרון, נצפו ענף אחרי ענף, נתנו את קליפת העץ למשיסה וקרעוה לגזרים, ירו חיצי כפור שפגעו בלשד לב האילנות, הסתערו עליהם בשטפונות מטר וברד ועטפוהו במרבדי פתיתים של קרה ושלג, כתרו את העצים ולפתו מכל עבר, ממזרח וממערב, מצפון ונגב טלטלום קדם ואחור, כפפו והשחו קומתם ימינה ושמאלה, עדי עפר, ועל אף כל זאת לא נשברו האילנות, לא הונמכה קומתם חרף כל הפורענות הזו יחגגו יום זה בתוך תוכם בפנימיות לבם, ולנוכח פני החורף ומוראותיו, את חג תחיתם חג האביב

חכמי הדורות האחרונים


  • תרועת האביב

    מחבר/מראה מקום: הרב עוזי קלכהיים, ברכת האילנות

      לאחר חורף רטוב וסגרירי, אחרי ששבו העבים אחר הגשם, מתייצבת לפנינו חמה של ניסן. בזיו פניה  המאירות והמחייכות ובקרניה החמות והמלטפות, מבשרת לנו על ימי האביב הקרבים ובאים. ולעומתה נענית האדמה ומתחממת  ומוציאה צמחייה, ומתעטפים האילנות בלבושם האביבי הירוק, אחר שהיו מושלכים חשופים כל החורף לקור ולגשמים. ובתרועת אביב עונים האילנות, בפריחות ובריחות הממלאים חללו של עולם. גם אנו כבני אדם, זוכים באותה עת לעדנה מיוחדת, ופינו מתמלא שירה, בברכת האילנות.

    מופיע בדפי לימוד:

  • מחבר/מראה מקום: הרב שמשון רפאל הירש בפירושו על התורה דברים כ יט

    "ממנו תאכל" מצות עשה, "ואותו לא תכרות" זאת מצוות לא תעשה (ספרי). הכרת עץ מאכל שלא לצורך עובר בעשה ובלא תעשה.   "כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" עץ השדה הוא האדם, תוצרת האדמה היא תנאי לקיומו של האדם, "שחייו של האדם אינו אלא מן האילן" (ספרי).
    אולם האיסור להשחית אילנות שלא לצורך בעת מצור נאמר רק דרך דוגמא, ו"בל תשחית" אוסר להרוס שום חפץ שלא לצורך. נמצא ש"לא תשחית" האמור כאן הוא אזהרה מקיפה לאדם: אל ינצל לרעה את מעמדו בעולם כדי להשחית דברים מתוך מצב רוח, תאווה או אפילו רק מתוך חוסר מחשבה. ה' שת את עולמו לרגלי האדם כדי שישתמש בו בחכמה, ורק לצורך זה נתן לו רשות "לכבוש"  את הארץ ו"לרדות" בה.
    לפי זה נראה לנו שזה סדר המשפטים הכתובים כאן: "לא תשחית את עצה" הוא האיסור הכללי להשחית אפילו עץ סרק במקום שהמטרה איננה אלא להשחית: "לנדח עליו גרזן". "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות" הוא המצווה לקיים והאיסור לכרות עצי פרי. "רק עץ אשר תדע... אותו תשחית וכרית ובנית" מורה שמותר לכרות אילנות  שהזקינו הנושאים רק פרי מועט, ואין צריך לומר שמותר לכרות אילנות סרק לצורך מטרות בנייה.

    מופיע בדפי לימוד:

  • מה נאה אילן זה

    מחבר/מראה מקום: הרב אורי שרקי, טוב הארץ

      מסכת אבות. ג',ט:
    רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

    יש כאן לכאורה ביטוי של התנגדות להתבוננות בטבע, אסור להסתכל על אילנות! דברים אלו עומדים בסתירה להלכה המפורשת שעל אילנות מלבלבים מברך בחודש ניסן "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני האדם", וכל השנה מברך "שככה לו בעולמו". אבל יש לדייק בלשון המשנה. לא נאמר: "המהלך בדרך ושונה ואומר מה נאה אילן זה". יש במשנה תוספת של שני מילים "ומפסיק ממשנתו ואומר" מכאן שאם היה אומר מה נאה אילן זה ולא היה מפסיק ממשנתו, כלומר אם ראיית האילן וההתפעלות ממנו היו ההמשך של משנתו, אדרבא היה בכך רוממות לנפשו. זאת היתה התפשטות התורה שלו לתחום רחב יותר. הבעיה האמיתית של האדם הזה עמוקה היא מאוד, אצלו יש שני עולמות! יש משנתו מצד אחד וכדי להסתכל באילן, עליו לצאת לתחום אחר, עליו להפסיק ממשנתו. אם כן הוא מתחייב בנפשו כי הוא חי בעולם דואליסטי. האידיאל היה שהוא יעסוק במשנתו, ומתוך עסק משנתו יאמר מה נאה אילן זה. האדם שבמשנתנו הוא אדם מדולדל.

    מופיע בדפי לימוד:

  • על מחלוקת בית הלל ובית שמאי

    מחבר/מראה מקום: יוסף וויץ, ספר המועדים

    אבותינו, עובדי אדמה, שחיו בחיק המולדת והבינו לשיחתם של אילנות ועשבים, הרגישו בחוש את התחדשות הטבע והצומח ויצרו את החג - ראש השנה לאילנות - בעונתו, עונת ירח שבט.
     אולם בארץ ישראל התחדשותו האביבית של הצומח אינה מתחילה בעונה אחת, ובשעה שהצמחים בשפלה כבר התחילו מלבלבים, הנה בהרים עודם שקועים בתרדמתם החרפית, לפיכך ציינו יושבי השפלה והעמק את זמנו של ראש השנה לאילנות בראשון בשבט, ובית מדרשו של שמאי פסקו כמותם. אולם יושבי ההרים, שתקופת החורף נמשכה אצלם יותר, דחו את ראש השנה לאילנות לט"ו בשבט, ובית מדרשו של הלל סברו כדעתם.

  • בגולה אין טו בשבט

    מחבר/מראה מקום: הרב שמשון רפאל הירש, במעגלי שנה

    בגולה אין ט"ו בשבט אלא תאריך שבלוח - - - מה שונה מזה היא רוח היהדות במקום שיכולה היא להתפתח כאוות נפשה! מעמידה היא אותנו בתוך הטבע הרחב, מקום שם ישתמש האדם בכוחותיו בברית אמיצה עם הטבע, ויעמיד את מאוויו וכוחותיו תחת ברכתו והגנתו של הקב"ה.
    שדות ועשרים הם יעודנו הטבעי. מי יתן ויכולנו לשוב אל פשטותם של חיי הכפר, נשואים על ידי רוח אלהית ישראלית, כי אז היו הפשטות והשלום, הצנעה ואהבת האדם, האנושיות והשמחה, ההתלהבות והאושר מנת חלקנו - שוב היה נשמע קול כנורו של דוד ושוב היתה רות מוצאת את השבילים אל שדהו המבורך של בועז.

  • גאולה לעם ולעצים

    מחבר/מראה מקום: ישראל ויינשטוק , שנה בשנה

    כשם שהחכמים מדברים על גאולת ישראל כך הם מדברים על גאולת העצים. אפילו עצים שנטלו מירושלים, אומרים החכמים, עתיד הקב"ה להחזיר לה. ולא זו בלבד, אלא כמו בסדר הבריאה גם בסדר הגאולה - העץ יקדם לאדם. ידועה הדרשה המופלאה על הפסוק ביחזקאל: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" - כאשר יתקרבו פזורי ישראל לשוב לארצם, יתמלאו הרי ישראל עצים, עוד קודם לכן, כדי לקבל בברכה את פני החוזרים; ועל כך אמרו חז"ל: "אין לך קץ מגולה מזה" – אין סימן יותר גלוי ומובהק להתחלת הגאולה מאשר זה, שהרי ישראל יתחילו להתכסות בירק עצים לקדם פני השבים.

  • המייחד עצמו על הארץ

    מחבר/מראה מקום: ש"י עגנון, תחת העץ

    בזמן שישראל עומדים על הקרקע אפילו אומות העולם מקלסים אותם. אשרי מי שמיחד עצמו על הארץ ועוסק בישובה, שכל המיחד עצמו על הארץ ועוסק בישובה מיחד את שמו הגדול בשמים ובארץ ומרבה כבודם של ישראל, כנטיעה זו שנוטעים בקרקע והיא פורחת ועולה למעלה. - - - הרבה מלאכות הטיל עלינו המקום לחרוש ולזרוע ולקצור ולעמר ולדוש ולזרות, לנטוע ולעדור ולבצור ולדרוך, לעזוק ולמסוק, להאכיל בהמה ועוף לגזוז את הצאן ולשמר את עמלנו ויגיענו מן המחבלים ומן הגנבים, אלא ישיבת ארץ ישראל גדולה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. תלה הקדוש ברוך הוא נטיעתו בנטיעתנו, אם אנו מקימים נטיעתנו בידוע שנטיעתו של הקדוש ברוך הוא מתקימת.

  • שיר למולדת

    מחבר/מראה מקום: נתן אלתרמן

    בהרים כבר השמש מלהטת

    ובעמק עוד נוצץ הטל,

    אנו אוהבים אותך מולדת,

    בשמחה, בשיר ובעמל.

    ממורדות הלבנון עד ים המלח

    נעבור אותך במחרשות.

    אנו עוד נטע לך ונבנה לך.

    אנו ניפה אותך מאוד.

    נלבישך בשלמת בטון ומלט

    ונפרוש לך מרבדי גנים

    על אדמת שדותיך הנגאלת

    הדגן ירנין פעמונים.

     

    המדבר אנו דרך בו נחצובה,

    הביצות אנחנו נייבשן,

    מה ניתן לך עוד להוד ושובע

    מה עוד לא נתנו וניתן?

    בהרים, בהרים זרח אורנו,

    אנו נעפילה על ההר.

    האתמול נשאר מאחורינו

    אך רבה הדרך למחר.

    אם קשה היא הדרך ובוגדת,

    אם גם לא אחד יפול חלל,

    עד עולם נאהב אותך מולדת,

    אנו לך בקרב ובעמל!

    מופיע בדפי לימוד:

  • הדורות הבאים

    מחבר/מראה מקום: החוג לבישול

    כיוון ששמע האדם שברך אותו אלהים: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם" (בראשית א', כ"ח) החל זולל וסובא וחישב לאכול את כל פירות הארץ ולרדות בכל חיות הארץ.

    אמר הקב"ה בלבו מקיים האדם אשר בראתי רק את "וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ" אך אינו מקיים את "פרו ורבו ומלאו את הארץ" לפי שאינו משאיר דבר לבניו.

    מיד "וַיִּקַּח יקוק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב', ט"ו) "לעבדה" – להוציא ממנה אוצרות ומאכלים, "לשמרה" – לדאוג שישמר גם לדורות הבאים.


    מכאן אמרו: רשאי האדם לכרות יערות לצורכו אך חייב הוא לנטוע יערות חדשים או לדאוג שהדבר יעשה בקצב שיאפשר ליערות להתחדש בשביל לשמר את הטבע גם לדורות הבאים.

     

    מתוך החוג לבישול

  • פירות ארצנו בעונות השנה

    מחבר/מראה מקום: ש"י עגנון "תמול שלשום" פרק שישי

  • הריני מסתכל באילן

    מחבר/מראה מקום: בסוד שיח, אני ואתה – חלק ראשון

    יכולני לראותו בחינת מראה. עמוד קפוא אפוף אורה, או ירוקה ניתזת השקויה ענוות חן של כחול אשר לרקיע הכסף.

    יכולני לחוש אותו בחינת תנועה. גיד שופע בגזע הדבק ושואף אל על.

    יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר ולחוש את הגידול עצמו שבחביון האפלה.

    יכולני לשייך אותו למינו וסוגו ולהתבונן בו בחינת טופס יחדי, לראות מה מבנהו ומה אורחות חייו.

    יכולני לפסוח פסיחה גמורה על ייחודו וצביונו, ושוב לא אראה בו אלא מבע לחוק בלבד, מבע לחוקים שלפיהם מתיישבים והולכים בלי הרף ניגודי כוחות שאינם פוסקים, או מבע לחוקים שלפיהם מתערבים החומרים ומתפרדים.

    יכולני להקלישו ולהנציחו כדי מספר, כדי יחס מספרי בכולו, בכל אלה אין האילן אלא עצם לנגדי. מקומו לו וזמנו לו, סוגו עמו וטיב לו.

    אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז. עצמתה של הבלעדיות תפסתני. ואין צורך כל עיקר, שאהיה מוותר על שום דרך מדרכי ההסתכלות שלי. אין דבר שאהיה חייב על היסח עין ממנו, ואין דעת שאהיה חייב על שכחתה. אל הכול, מראה ותנועה, מין וטופס, חוק ומספר – כולם בו, מאוחדים ללא הפרד.

    כל מה שמגופו של אילן הוא כלול בתוכו, צורתו ומוכניות שלו, גווניו וכימה שלו, שיחו ושיגו עם יסודות בראשית ושיחי ושיגו עם גרמי שמים, והכול בשלמות אחת.

    אין האילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכוח המדמה שלי, לא יקרת חליפות רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו – אלא באופן אחר.

    ואל יבואו להתיש טעמה של זיקה. זיקה –זיקת גומלין היא. אם כן, תודעה לו לאילן כביכול, בדומה לשלנו? אין אני נודע אותה. ברם, כלום יש ברצונכם לנתח שוב את שאינו בניתוח, משום שדומה עליכם כאילו עלה דבר זה בידכם לגביכם? לא פגעה בי שום נשמה של אילן ולא בת יער, אלא הוא עצמו.


  • מחבר/מראה מקום: עזריה אלון

    "שמירת הטבע זה לא בגלל בעיה של הטבע. מזמן שהעולם קיים, 99.9% מהיצורים שהיו כאן כבר נכחדו. הטבע לא בוכה עליהם. מה שאנחנו עושים זה לא למען הטבע אלא למען האדם. אם אני יוצא מהבית ורואה צבי רץ או חוגלה עם אפרוחים, אז אני רוצה שגם הבנים, הנכדים והנינים שלי ייזכו לראות את זה ולא ייצטרכו בשביל זה ללכת לאיזה גן חיות או לאיזה מוזיאון, לראות משהו שמור בפורמלין, או לאיזה ספר בו כל זה מצוייר. אני טוען שכל מה שיש לנו בתרבות העברית, השפה, התנ"ך, ההיסטוריה שלנו בארץ, כולם קשורים בנוף ובטבע. אם אתה פוגע בטבע, אתה פוגע בכל התרבות האנושית. אם אתה פוגע בטבע בארץ, אתה פוגע בכל התרבות שלנו כעם וכמדינה."

  • כיצד לזכור את שמות הצמחים?

    מחבר/מראה מקום: עזריה אלון, 'גם לצמחים יש בעיות', כרך א' עמ' 22

  • כוחה של נטיעה

    מחבר/מראה מקום: רוברט לואיס סטבנסון

    "אל תדונו את יומכם על בסיס התבואה שאתם קוצרים, אלא על בסיס הזרעים שאתם זורעים."

  • ערכו של הזרע

    מחבר/מראה מקום: רלף וולדו אמרסון

    "יצירה של אלף יערות היא בבלוט אחד."

  • עץ סרק

    מחבר/מראה מקום: הרב יצחק אייזק ספרין, מובא בספרו של מרטין בובר, Tales of the Hasidim: The Later Masters

    רבי יצחק אייזיק אמר, "המוטו של החיים הוא 'תן וקח'. כל אדם צריך להיות נותן ומקבל. מי שלא עושה כן, דומה לעץ סרק".

    עץ סרק הוא עץ שאינו מייצר פירות כלל וכלל. רבי יצחק אייזיק מלמד אותנו מסר לחיים: כפי שהעץ נותן פרות ומקבל הזנה מהאדמה, כך גם בני האדם צריכים לקבל מהעולם מסביבם אך גם להעניק לאותה סביבה שממנה הם מקבלים.

  • טו בשבט - תהליך נסתר

    מחבר/מראה מקום: הרב איתמר אלדר ט"ו בשבט - ארבעים יום קודם יצירת הוולד, מתוך אתר VBM

    השקדיה, חושפת בפנינו את רגעי ההתעוררות הראשונים של הטבע לאחר תרדמת החורף. התעוררות שאולי אינה ניכרת בפועל. אולם, מלמדים אותנו חז"ל, קובעת את ראשי השנים. התעוררות זו, אף על פי שאיננה נראית, פורצת בט"ו בשבט. אילן אחד בלבד חושף בפנינו את אותה ההתעוררות בפועל - השקדיה.

    מדובר בתחילתו של תהליך שאת 'פירותיו' תרתי משמע, נראה רק כעבור מספר שבועות.

    ייחודו של ט"ו בשבט, הוא בהתייחסותו למציאות נסתרת, לתנועה כמוסה, פוטנציאל אשר מתחיל להתעורר אף שטרם ראינו במציאות דבר.

  • צמח השדה

    מחבר/מראה מקום: הרב נעם סמט, "טעם גן עדן" מתוך אתר ישיבת שיח

    ראה, שרק לאחר החטא צומח עשב השדה! רק משעה שגורש האדם מגן עדן, ונידון לעבוד את האדמה - כחלק מקללתו נידון להפסיק לאכול פירות, ולהתחיל לאכול את עשב השדה. הקללה הזו אחוזה בכך שהאדם שב מגן העדן אל האדמה ‘אשר לוקח משם’. כביכול נותק האדם מקשריו עם הבורא, כבר אינו גנן בגנו של ריבונו של עולם, אלא עובד את האדמה שממנה לוקח, ומנותק מרוח החיים שנופחה באפיו.

    משעה שגורש האדם מגן עדן, כחלק מקללת האדם והאדמה - הארץ מתחילה להצמיח דברים שאינם מתוקנים - קוץ ודרדר, ויחד אתם - את עשב השדה, ואף האדם יורד מרום מעלתו כעומד ואוכל את פירות העצים המתוקים, לשפל הבהמה - האוכלת את עשב השדה.

הגות


  • עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן

    מחבר/מראה מקום: אסתר ראב


    עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן,
    אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה,
    נֵד הָרִים קָפָא,
    שָׁקוּף כַּחֲזוֹן תַּעְתּוּעִים,
    אֶל הָאֹפֶק דָּבֵק.
    צָהֳרַיִם. מֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ מִשְׁתַּלְהֲבִים
    וּלְשַׁדֵּךְ כָּלִיל מִתְלַהְלֵהַּ וְעוֹלֶה
    מוּל הַשָּׁמַיִם הַלְּבָנִים,
    כְּמָסָךְ לֹא יִפָּסֵק
    נִמְשָׁךְ וְרוֹעֵד.
    בְּתוֹךְ הַמִּישׁוֹר
    גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשָׁד עָגֹל
    וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;
    וּבַעֲזוּבַת שָׂדוֹת קְצוּרִים
    אָטָד בָּדָד רוֹבֵץ.
    וְהָיָה כִּי תִּיעַף הָעַיִן
    מִזִּרְמֵי תַּעְתּוּעֵי-אוֹר
    וְטָבְלָה בְּיֶרֶק הָאָטָד הַמַּכְחִיל,
    כִּבְתוֹךְ בְּרֵכַת מַיִם צוֹנְנִים.
    אַתְּ הַדַּלָּה כֹּה עַל חֲרִיצַיִךְ הַמַּאֲדִימִים
    תּוֹךְ זְהַב הַמֶּרְחַקִּים
    עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִךְ הַחֲרֵבִים, הַלְּבָנִים –
    מַה יָּפִית!

    אסתר ראב (1981-1894) – המשוררת והסופרת הבולטת הראשונה מבין ילידי הארץ; שירתה מושפעת מאוד מהנוף הארצישראלי, ולכן היא כונתה "המשוררת הצברית הראשונה".

    מופיע בדפי לימוד:

  • חגיגה

    מחבר/מראה מקום: סבינה מסג

    כְּדֵי לִמְנֹעַ   אֶת כְּרִיתַת  יַעֲרוֹת הַגֶּשֶׁם,
    מִתּוֹךְ יְדִידוּת לַסְּבִיבָה,
    אֲנִי כּוֹתֶבֶת אֶת שִׁירַי
     עַל אִשּׁוּרֵי פְּטוֹר מִמַּס הַכְנָסָה.

    עַל צִלּוּמֵי מִסְמָכִים
    שֶׁאֲנִי מְנַהֶלֶת סְפָרִים ,
                        שֶׁהַכֹּל בִּשְׁלִיטָה --
    אֲנִי
      מִ תְ פָּ רֶ קֶ ת    לְ ג וֹ רְ מִ י ם ,
    מִתְרַפֶּקֶת      בִּכְתַב חַרְטֻמִּים
     עַל הַחִידָה
            הַיְּחִידָה
     שֶׁשָׁוֶה  לַעֲמֹל  עַל פְּתִירָתָהּ

    מִסְתַּעֶרֶת עַל הַפִּסְגָּה
              עִם הָאַרְמוֹן בַּאֲוִיר,
     מְנַהֶלֶת  פַּרְשִׁיַּת אַהֲבָה
     עִם אַלּוֹן צָעִיר

    פּוֹרֶשֶׁת   רֶשֶׁת רִגּוּל 
    בֵּין *סַלְעֵי שֵׂיבָה,
     בְּכָל סַפְלוּל   רֵיק מִבַּלּוּט
     אֲנִי שָׂמָה עַיִן

     וְרוֹאָה  חֶשְׁבּוֹן
     ורוֹאָה  שֶׁלֹּא בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן
     לֹא  לְהַגִּיעַ   עִם הַחַיִּים    לִקְרַב מַגָּע
    לֹא לְכַשֵּׁף אֶת כָּל הַמִּסְמָכִים
                          לְמַסֶּכֶת  חֲגִיגָה!



    *הסלעים בכליל לבנים—סידן העצמות של שלדים מן הים הקדמון שהיה כאן

  • מתחת לזית

    מחבר/מראה מקום: עדולה

    עֵץ זַיִת  בֵּן 500
     
    וְעֵץ בֶּן  50.

     יַלְדֵי הַגַּן  בָּאִים לִרְאוֹת

    אֶת שְׁנֵי  הַיְּשִׁישִׁים:


    לְזֶה  גֶּזַע מְפֻתָּל
    וְלֵב חָלוּל-עָצוּב.

     וְזֶה  רֹאשׁ  לוֹ  מְתֻלְתָּל
     לַמְרוֹת שֶׁהוּא  כָּסוּף.


    זֶה וְזֶה  זוֹרְחִים  בַּשֶּׁמֶשׁ
    כִּי כְּבָר הָיָה  מַסִּיק .

    הַזֵּיתִים  הָפְכוּ  לְשֶׁמֶן,
     כְּלוּם כְּבָר לֹא  מֵעִיק.


     עֵשֶׂב רַךְ כְּמוֹ  נוֹצָה
    צוֹמֵחַ סְבִיב  הָרֶגֶל,
    הָעַלְוָה   הָרְחוּצָה
     חֲגִיגִית כְּמוֹ   דֶּגֶל .

    עַל  הָעֵשֶׂב  מִתְיַשְּׁבִים
    בְּנֵי חָמֵשׁ... וָרֶבַע,
     וְחוֹשְׁבִים...  עַל מַה חוֹשְׁבִים ?

    מַה  נָּעִים  בַּטֶּבַע!

     

  • מחבר/מראה מקום: עדולה

    *                        

    כּוֹרְתִים אֶת הָעֵץ:
    "הוּא מַפְרִיעַ, הוּא חַיִץ "
    אוֹמְרִים הֵם בְּקוֹל מִתְנַצֵּל...
    וְכוֹרְתִים
                  עוֹד מְעַט
      וְיִפֹּל!

    אַךְ מִי בִּמְקוֹמוֹ  יִתֵּן  צֵל   בַּקַּיִץ
    כְּשֶׁיַּתְחִיל  
                  הַחַמְסִין הַגָּדוֹל?!




    *
    דברי ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, בנאום בכנסת ב-1962


    : "עץ בן 70 שנכרת – לא יוכל לבוא במקומו שום מבנה מועיל חדש. אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בניין או חשמל חשוב יותר מעץ איקליפטוס עבות, שקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי האדם. בניין תוכל להקים כאן או שם – ולעץ בן 100 אין תמורה. אין זו רק ונדליות אלא ערעור העתיד. ובאיזו קלות עוקרים אצלנו. תמיד נמצא שעצים מפריעים למישהו או למשהו, לקו הישר של המדרכה או לחוטי החשמל או לאיזו כיכר קטנה שמישהו יזם בדמיונו קצר הכנפיים…"

  • שתיקת האלון

    מחבר/מראה מקום: אמוץ דפני
    כַּמָּה שֶׁקֶט צָבַר / הָאַלּוֹן הֶחָסֹן

    עַד שֶׁנִּסָּה / לְהָפֵר שְׁתִיקָה,

    מִלּוֹת בַּלּוּטָיו / צוֹבְרוֹת / כָּל פַּעַם

    אִלְּמוּת חֲדָשָׁה / לְמַעֲמָסָה.
  • אלון עתיק בליפציג

    מחבר/מראה מקום: אמוץ דפני, באתר צמח השדה

    אַלּוֹן עַתִּיק, אַלּוֹן רַב שָׁנִים 

    מוֹנֶה שְׁנוֹת אָבוֹת, מוֹנֶה שְׁנוֹת בָּנִים. 

     

    דָּבָר מִמֶּנּוּ לֹא נֶעֱלַם 

    רַק שְׁנוֹת מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם. 

     

    אַלּוֹן שַׂב צַמֶּרֶת וּפֹארוֹת 

    עָצַם עַיִן בְּלִיקּוּי הַמְּאוֹרוֹת. 

  • משל הזרע

    מחבר/מראה מקום: מקור ולשי

    "הזרע החבוי בלב התפוח הוא פרדס בלתי נראה"

  • אוקופואטיקה: הייתי עץ יבש

    מחבר/מראה מקום: מרים קוצ'יק שפר

     

     

    מרים קוצ'יק שפר

     

    הָיִיתִי עֵץ יָבֵשׁ

     

    שְׁתֵי צִפּוֹרִים

    מְזַמְּרוֹת הַבֹּקֶר עַל עֲנָפַי

    יְבֵשָׁה מִשְּׁמוֹעַ

    שָׁנִים חִיכִּיתִי לָהֶן.  

  • אקופואטיקה: העץ 2

    מחבר/מראה מקום: אירן דן

     

    אירֵן דן

     

    העץ 2

     

    דְּבָרִים טוֹבִים

    קוֹרִים,

    הַבִּיטִי!

    תְּאֵנִים

    נִתְלוֹת

    עָלַי,

    אֲנִי לוֹבֵשׁ

    סֶגוֹל

    נִמְלָא

    הֶמְיַת יוֹנִים,

    אֲנִי

    נִבְרָא

    בְּשִׁירֵךְ,

    אֵין בִּי

    עֶצֶב,

    הוֹרִידִי

    הַצְּמִידִים

    מִיָּדַיִךְ

    בּוֹאִי,

    אַתְּ תָּבוֹאִי אֵלַי

    רִגְעֵי קַיִץ.

     

  • אקופואטיקה: העץ מבקש

    מחבר/מראה מקום: חגית מנדרובסקי

     

     

    חגית מנדרובסקי

     

     

    הָעֵץ מְבַקֵּשׁ

     

    יִזְלְגוּ שְׂרָף וְדִמְעָה בְּקֶצֶב הַלֵּב.

    נִפְסַע בְּיַעֲרוֹת הָעַד שֶׁל נְשָׁמוֹת רְעֵבוֹת

    לְחֶסֶד. לְחֹם.

    גְּעִי בִּי. הַקִּיפִי אֶת הַגֶּזַע בְּיָדִַיִם אֵינְסוֹפִיּוֹת.

    אַל תַּנִּיחִי לַיֹּפִי לִגְוֹעַ. אַל תְּוַתְּרִי

    עַל קֶסֶם פּוֹעֵם בִּי וּבָךְ. מְבַעְבֵּעַ

    בִּנְבִיעָה מְשֻׁתֶּפֶת שֶׁל סוֹד הַקִּיּוּם.

    הֲיִי לִי. אֶהְיֶה לָךְ.

    בְּשָׁרָשִׁים כָּבִים, מְקַוִּים, נִקְוִים

    נִוָּלֵד מֵחָדָשׁ. לְעוֹלָם

    לֹא נִגְוַע.

     

שירה ואמנות