ארץ ישראל > מקורות

ארץ ישראל: מקורות

• למטר השמים תשתה מים

  מחבר/מראה מקום: דברים, י"א, י-יז

  י כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם:  אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.  יא וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם.  יב אֶרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ:  תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.  {ס}
  יג וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹעתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם--לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם.  יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.  טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ.  טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹקים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם.  יז וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר ה', נֹתֵן לָכֶם.

  מופיע בדפי לימוד:

  • הורדת גשמים

• אל תיראי אדמה

  מחבר/מראה מקום: יואל ב, כא-כז

  
  [כא] אַל-תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי-הִגְדִּיל ה' לַעֲשׁוֹת [כב] אַל-תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי-עֵץ נָשָׁא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם [כג] וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי-נָתַן לָכֶם אֶת-הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן [כד] וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר [כה] וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת-הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם [כו] וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת-שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-עָשָׁה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם [כז] וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה'אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא-יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.

  מופיע בדפי לימוד:

  • אדמה

• מצוות השמיטה

  מחבר/מראה מקום: ויקרא כ"ה, פס' א-יג

  א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. 

  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה' 

  ג שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. 

  ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה':  שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. 

  ה אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר:  שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. 

  ו וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה--לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. 

  ז וְלִבְהֶמְתְּךָ--וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ:  תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל.  {ס}

  ח וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים--שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. 

  ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם. 

  י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. 

  יא יוֹבֵל הִוא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה--תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ--וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ, וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ. 

  יב כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה--תֹּאכְלוּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. 

  יג בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל, הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ, אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ....

  כג וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ:

  מופיע בדפי לימוד:

  • חברותא ירוקה - שמיטה

---

• ברכת האילנות

  מחבר/מראה מקום: גמרא ברכות מ"ג ע"ב

  אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזי אילני מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהם בני אדם

  מופיע בדפי לימוד:

  • ימי ניסן- ברכת האילנות

• מחבר/מראה מקום: תלמוד בבלי, מסכת סוכה כג

  למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי

• עשרה דברים נאמרו בירושלים

  מחבר/מראה מקום: בבלי, בבא קמא, פב, ע"ב

  עשרה דברים נאמרו בירושלים:
   אין הבית חלוט בה
  ואינה מביאה עגלה ערופה
  ואינה נעשית עיר הנדחת
  ואינה מטמאה בנגעים
  ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות
  ואין עושין בה אשפתות
  ואין עושין בה כבשונות
  ואין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנות וורדין שהיו מימות נביאים הראשונים
  ואין מגדלים בה תרנגולין
  ואין מלינין בה את המת
  ... וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות מפני אהל הטומאה ומשום דלא ליתזקו עולי רגלים ואין עושין בה אשפתות משום שקצים ואין עושין בה כבשונות משום קוטרא ואין עושין בה גנות ופרדסין משום סירחא ואין מגדלין בה תרנגולין משום קדשים ואין מלינין בה את המת ;

• מים בארץ ישראל

  מחבר/מראה מקום: תלמוד בבלי מסכת תענית דף י עמוד א

  תנו רבנן...ארץ ישרא-ל משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכל העולם כולו על ידי שליח, שנאמר (איוב ה') הנתן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות.

• אין מגדלין בהמה דקה

  מחבר/מראה מקום: משנה מסכת בבא קמא פרק ז משנה ז

  
  אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל
  
  רמב"ם על משנה מסכת בבא קמא פרק ז משנה ז
  אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל מפני שפושטין לשדות.
  
  ר' עובדיה מברטנורא מסכת בבא קמא פרק ז משנה ז
  אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל - משום ישוב ארץ ישראל, שמפסידין את הזרעים:
  
  רש"י מסכת בבא קמא דף עט עמוד ב
  אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל - משום ישוב א"י שמבעיר את השדות וכל שדות א"י סתמן דישראל

---

• רשות הרבים-הרשות שלך

  מחבר/מראה מקום: הרב קוק, אוצרות הראיה, מכרוזי הראי"ה 18

  
  האומר מלה של החסיד הקדמון, אשר השכיל להביע שדוקא רשות הרבים הוא גם לגבי היחיד הרשות שלך האמיתי, לעומת מה שהרשות היחיד הוא באמת רשות שאינו שלך? (בבא קמא דף נ) זה חוק עולם שהוא מחויב להיות חקוק על לוח כל לב מישראל, ההולך ומתקבץ אלינו לשם בנין ארצנו ותחית עמנו.

  מופיע בדפי לימוד:

  • חברותא ירוקה- רשות הרבים

• האדמה היא אחותנו

  מחבר/מראה מקום: הרב אברהם יהושע השל

  
  בפגאניות האלוהות היתה חלק מן הטבע, והאדם ואלוהיו שניהם היו אובייקטים של הטבע. אמונת הייחוד [המונותיאיזם], בלמדה שאלוהים הוא הבורא, שהטבע והאדם הם שניהם חברים-נבראים של האל, גאלה את האדם מנאמנות בלעדית לטבע [...] השרת הקדושה מן הטבע לא הביאה כלל לניכור של הטבע, אלא קירבה את האדם לכל חי בתוך אחוות הלל ושבח. האדמה היא אחותנו, לא אמנו.

  אברהם יהושע השל (1972-1907) – מההוגים החשובים של המחשבה היהודית הדתית של יהדות ארצות הברית במאה העשרים; תיאולוג, חוקר מחשבת ישראל, משורר ופילוסוף; כתב ספרי הגות ושירה רבים.

  מופיע בדפי לימוד:

  • אדמה

• תולדות שמירת הטבע בישראל

  מחבר/מראה מקום: עוזי פז ארץ הצבי והיעל, הוצאת מסדה 1981 כרך 1: לעבדה ולשמרה; עמ' 40-46:

  עם קום המדינה החלה ביוזמתו של היינריך מנדלסון התארגנות במסגרת וועדה לשמירת טבע ליד החברה הבוטנית והזואולוגית.  וועדה זו גיבשה הצעה מפורטת לאזורים מוגנים ולשמורות טבע (הם עוד לא השתמשו במונח שמורות טבע אלא קראו לשמורות רזרבאטים).  ההצעה ראתה אור בשנת 1953.  וכך כותב פז: "בגופי התכנון והביצוע היו שהתקיפו הצעות אלו, שהיו חריגות ויוצאות דופן בעולם המושגים של אז, וראו בהן מגמה לזרוק את היהודים לים כדי להותיר את ארץ ישראל לחיות ולצמחים."

  מופיע בדפי לימוד:

  • ציונות וסביבה

• הכבול הציוני

  מחבר/מראה מקום: מאיר שלו, מתוך "בעיקר על אהבה"

  כמו רבים אחרים למדתי בבית הספר על יתוש האנופלס. אני חושב שישראל הייתה המדינה היחידה בעולם, שלימדה לילדיה את תורת היתושים בשיעורי ההיסטוריה ולא בשיעורי הזואולוגיה. מבחינת מערכת החינוך הישראלית יתוש האנופלס, שהעביר את חיידקי הקדחת והדביק בהם את החלוצים, לא היה חרק, אלא מחבל. אחד מאויבי הציונות והיישוב היהודי. יחד עם עכברי השדה, השרב, המופתי הירושלמי, היבלית, והמפלגה הקומוניסטית וזחל הקפנודיס, הוא ביקש להחריב את המפעל הציוני, ולמזלנו נכשל…

  מכל מקום, בשנים שאני למדתי על יתוש האנופלס הנבזה בבית הספר היסודי, החליטה הציונות לחדש את נעוריה באמצעות ייבוש החולה. אולי יעניין אתכם לדעת שהובא לשם גם מהנדס הולנדי אחד, מומחה לייבוש וניקוז קרקעות. האיש הזה הזהיר שקרקע הכבול, אותה קרקע שהמייבשים תלו בה תקוות כה רבות, עלולה להתנהג בצורות בלתי-צפויות, ואפילו מזיקות. ואז קם ההידרולוג של הקק"ל, הכה באגרופו על השולחן והכריז: "הכבול שלנו הוא כבול ציוני, הכבול שלנו לא יזיק!"

  מופיע בדפי לימוד:

  • ציונות וסביבה

---

• בגולה אין טו בשבט

  מחבר/מראה מקום: הרב שמשון רפאל הירש, במעגלי שנה

  בגולה אין ט"ו בשבט אלא תאריך שבלוח - - - מה שונה מזה היא רוח היהדות במקום שיכולה היא להתפתח כאוות נפשה! מעמידה היא אותנו בתוך הטבע הרחב, מקום שם ישתמש האדם בכוחותיו בברית אמיצה עם הטבע, ויעמיד את מאוויו וכוחותיו תחת ברכתו והגנתו של הקב"ה.
  שדות ועשרים הם יעודנו הטבעי. מי יתן ויכולנו לשוב אל פשטותם של חיי הכפר, נשואים על ידי רוח אלהית ישראלית, כי אז היו הפשטות והשלום, הצנעה ואהבת האדם, האנושיות והשמחה, ההתלהבות והאושר מנת חלקנו - שוב היה נשמע קול כנורו של דוד ושוב היתה רות מוצאת את השבילים אל שדהו המבורך של בועז.
  

• גאולה לעם ולעצים

  מחבר/מראה מקום: ישראל ויינשטוק , שנה בשנה

  כשם שהחכמים מדברים על גאולת ישראל כך הם מדברים על גאולת העצים. אפילו עצים שנטלו מירושלים, אומרים החכמים, עתיד הקב"ה להחזיר לה. ולא זו בלבד, אלא כמו בסדר הבריאה גם בסדר הגאולה - העץ יקדם לאדם. ידועה הדרשה המופלאה על הפסוק ביחזקאל: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" - כאשר יתקרבו פזורי ישראל לשוב לארצם, יתמלאו הרי ישראל עצים, עוד קודם לכן, כדי לקבל בברכה את פני החוזרים; ועל כך אמרו חז"ל: "אין לך קץ מגולה מזה" – אין סימן יותר גלוי ומובהק להתחלת הגאולה מאשר זה, שהרי ישראל יתחילו להתכסות בירק עצים לקדם פני השבים.
  

• המייחד עצמו על הארץ

  מחבר/מראה מקום: ש"י עגנון, תחת העץ

  בזמן שישראל עומדים על הקרקע אפילו אומות העולם מקלסים אותם. אשרי מי שמיחד עצמו על הארץ ועוסק בישובה, שכל המיחד עצמו על הארץ ועוסק בישובה מיחד את שמו הגדול בשמים ובארץ ומרבה כבודם של ישראל, כנטיעה זו שנוטעים בקרקע והיא פורחת ועולה למעלה. - - - הרבה מלאכות הטיל עלינו המקום לחרוש ולזרוע ולקצור ולעמר ולדוש ולזרות, לנטוע ולעדור ולבצור ולדרוך, לעזוק ולמסוק, להאכיל בהמה ועוף לגזוז את הצאן ולשמר את עמלנו ויגיענו מן המחבלים ומן הגנבים, אלא ישיבת ארץ ישראל גדולה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. תלה הקדוש ברוך הוא נטיעתו בנטיעתנו, אם אנו מקימים נטיעתנו בידוע שנטיעתו של הקדוש ברוך הוא מתקימת.

• עבודתינו מעתה

  מחבר/מראה מקום: אהרון דוד גורדון

  
  חיים אנחנו מבקשים, לא פחות ולא יותר, חיים שלנו ממקור חיינו, מטבע ארצנו, פרנסת הגוף ופרנסת הרוח. כוח חיוני ושפע עליון מן המקור החי, הזה. באים אנחנו אל ארצנו להיקלט בקרקענו הטבעי, שנעקרנו מתוכו. לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח ומכוח היצירה אשר בקרני האור. אולם אם העמים האחרים, החיים על אדמתם, יכולים לחיות איך שהוא, – אנחנו, שנעקרנו משרשנו, מוכרחים להכיר את הקרקע ולהכשיר את הקרקע, שאנחנו באים להיקלט בו, לדעת ולהבין את תנאי האקלים, שאנחנו באים לצמוח ולפרוח בו, ולעשות פרי. אנחנו, הקרועים מהטבע, אנחנו, ששכחנו כבר את טעמם של חיים טבעיים, – אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לבקש יחס חדש אל הטבע, להתחיל חשבון חדש עמו. אנחנו, שהיינו הראשונים שאמרנו: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו", "לא ישא גוי אל גוי חרב" וחדלנו מהיות עם, – אנחנו בבואנו לקבוע מחדש את מסלולנו בגלגל החיים של העמים החיים, מחויבים לדעת למצוא את מסלולנו הנכון, מחויבים לברוא עם חדש, עם-אדם, שיש לו יחס אנושי אחוותי אל יתר העמים, שיש לו יחס עליון, יחס של חיים ויצירה, אל הטבע ואשר בו. כל כוח היסטוריתנו, כל הצער שנתגבש בנשמתנו הלאומית, כאילו דוחף אותנו לצד זה, כל החלל התהומי הריק, שנתהווה בנשמתנו להיותה קרועה ומרוחקה מהטבע, כאילו תובע את זה. ואת הדחיפה האחרונה, המכרעת, כאילו נותן לנו הרגע החי, שאתה מרגיש בו העקת שאול של שעבוד נעלם ופרפורים כבירים של חירות אנושית מקשה להיוולד, מרגיש שמתרחש דבר-מה חדש בעולם הגדול וגם בעולמנו אנו, הבאים כביכול להיוולד מחדש, והרי הוא כאילו אומר: אתם צריכים להיות הראשונים.
  
  אהרן דוד גורדון (1922-1856) – נחשב "הצדיק החילוני" של התנועה הציונית; פועל חקלאי, הוגה ומורה דרך לחלוצי העלייה השנייה ולתנועת הפועל הצעיר בארץ ישראל; מייסד תורת מוסר שכונתה לאחר מותו "דת העבודה".

  מופיע בדפי לימוד:

  • אדמה

• ברכת האילנות - אמירת שירה לפריחת הטבע

  מחבר/מראה מקום: הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

  לאחר חורף רטוב וסגרירי, אחרי ששבו העבים אחר הגשם, מתייצבת לפנינו חמה של ניסן. בזיו פניה  המאירות והמחייכות ובקרניה החמות והמלטפות, מבשרת לנו על ימי האביב הקרבים ובאים. ולעומתה נענית האדמה ומתחממת  ומוציאה צמחייה, ומתעטפים האילנות בלבושם האביבי הירוק, אחר שהיו מושלכים חשופים כל החורף לקור ולגשמים. ובתרועת אביב עונים האילנות, בפריחות ובריחות הממלאים חללו של עולם. גם אנו כבני אדם, זוכים באותה עת לעדנה מיוחדת, ופינו מתמלא שירה, בברכת האילנות.

• שיר למולדת

  מחבר/מראה מקום: נתן אלתרמן

  בהרים כבר השמש מלהטת

  ובעמק עוד נוצץ הטל,

  אנו אוהבים אותך מולדת,

  בשמחה, בשיר ובעמל.

  ממורדות הלבנון עד ים המלח

  נעבור אותך במחרשות.

  אנו עוד נטע לך ונבנה לך.

  אנו ניפה אותך מאוד.

  נלבישך בשלמת בטון ומלט

  ונפרוש לך מרבדי גנים

  על אדמת שדותיך הנגאלת

  הדגן ירנין פעמונים.

   

  המדבר אנו דרך בו נחצובה,

  הביצות אנחנו נייבשן,

  מה ניתן לך עוד להוד ושובע

  מה עוד לא נתנו וניתן?

  בהרים, בהרים זרח אורנו,

  אנו נעפילה על ההר.

  האתמול נשאר מאחורינו

  אך רבה הדרך למחר.

  אם קשה היא הדרך ובוגדת,

  אם גם לא אחד יפול חלל,

  עד עולם נאהב אותך מולדת,

  אנו לך בקרב ובעמל!

  מופיע בדפי לימוד:

  • ציונות וסביבה

• "לשמוע את השורשים צומחים"

  מחבר/מראה מקום: ס' יזהר

  האנטי-שממה הציונית

  הרבה זמן נחשבה הציונות כהצהרה חגיגית כנגד השממה, כאנטי-שממה, ככובשת השממה, כ"מפריחת השממה" (ו"שממה" במובן: הלא-מתורבת, הנשאר בידי הטבע, ואפילו הנראה כריק או כמאיים או דוחה).

  הסיסמה החזקה ביותר בימי תחילת המדינה, שחזרה אין-ספור פעמים בפיו של בן-גוריון ובלהט סוחף, הייתה: "הפרחת השממה".

  וגם כאן היו שתי הנחות יסוד: שממה זה רע. הפרחת-השממה זה טוב.

  הפרחת השממה התפרשה אז כביטול קיום השממה. כמחיקת הלא-כלום. כניצול כל המשאבים עד תומם. חשבנו אז, שאם נצליח לעשות את הדבר הזה, אם נעלה על השממה, נבטלה, ונעשה אותה פורחת, כלומר מיושבת, כלומר מבויתת, כלומר, לא פראית, לא חסרת ערכי אדם בתוכה - אז גם יקרו הדברים הטובים ביותר שהציונות חלמה עליהם.

  אין יש בלי אין

  מבחינה מסוימת - מבחינת בטחון, מבחינת אכלוסה של ישראל, ברור שיש משהו הכרחי בתביעה ליישב כל חלקת אדמה, אפילו אם שוממה. אבל גם כאן חוזר אותו עיוורון התכנון: שממה איננה רק ריק, ואפילו הייתה ריק - אי-אפשר בלעדיו. אפילו הייתה אפס-דבר - אי-אפשר בלעדיה. יתר על כן: האין הזה חשוב כמו היש. אין יש בלי אין. כמו שאין פתח אם אין סגור. אין קיים בלי לא קיים. רק בעולם בלתי מציאותי, קיים רק יש בלי אין. לפיכך, השמדת האין, כמוה כהשמדת היש: השמדת הסיכוי לשווי-משקל שהעולם בנוי בו.

  מאז ומתמיד הפחידה השממה את בני האדם. אין בה צל ואין בה צמח ואין בה מים ואין בה מגורים, ואין בה נוחות. אבל יש בה סכנות, ויש בה לא מוכר, ויש בה מפחיד. תמיד נרתעו ממנה ותמיד העדיפו על פניה מקום של נוחות. ועם זה, במקרים רבים נפתח דף חדש בתרבות האדם, דווקא בצדו של אזור ריק, לא נודע, בלתי מיושב, בצדו של מדבר, בצידה של שממה. נביאי ישראל למשל, קמו על הגבול בין ישוב למדבר, ומיניקת השניים. קח מהאדם את המדבר - ואין לך תרבות גם באזור המיושב.

  היו תרבויות שהתנוונו כאשר המרחק מהם אל הטבע, אל הבלתי מבוית, גדל עד לממדים שמנעו מהם את השפעתו הישירה. מצד שני, ידועות דוגמאות רבות של הפריית תרבות על-ידי הקרבה הבלתי אמצעית אל הטבע הבלתי מיושב. סופר גדול כפוקנר הגיע ממיסיסיפי, מדינה שמכל ממד תרבות באמריקה נחשבת כשממה. מדינה שעציה מרובים מאנשיה, שהבלתי מתורבת בה מרובה על המתורבת, וזו מכולן הוציאה כוח תרבותי אדיר, לא פחות ואולי יותר, מן הכוחות שגדלים בלב תרבות ניו-יורק ותחכומיה.

  אני נזהר מלעשות הכללות, ואינני רוצה שדוגמה זו או שתיים ישמשו כאמת מידה מכלילה. אני מציע השערה, כי כדי שהאדם יהיה אדם בן-תרבות ותרבותו תהיה תרבות, חייבת תרבותו לעמוד על גבול האין תרבות: במגע הטבע הלא מיושב, הלא מעובד, הלא מבוית, לא צריך להתבייש באין תרבות. האין תרבות איננה ביצה. וגם ביצה, כפי שהזכרתי קודם, אינה תמיד משהו שצריך להשמיד ולגמור. המושגים השליליים על הביצה, או על המדבר שזה לא מקום אנושי, יש בהם הרבה סילוף או מחשבה לא בשלה. כעבור זמן, מגיעה גם שעתה של הטעות לעבור.

  יש עוצמה למקומות הריקים. יש הרבה דעת והרבה חוכמה בפיתוח הזה. בלא תכנון, בלא מתוכנן, בלא מפולס, בלא צפוי, בפגישה עם הבלתי ידוע. אדם לומד בדרך זו מידה של ענווה וצניעות. הוא מתחיל לגלות דברים שקודם לא הקשיב אליהם. הוא רואה דברים במקומם הטבעי, לא במקומות שבהם הכריחו את הטבע להתנהגות מתועלת ומועילה. במקומות שבהם הוא עומד בשיווי משקל עתיד מכל, שנוצר בתהליכי דורות על דורות, ולעיתים בתהליכי תקופות גיאולוגיות. שם, בפיתוח הזה, יש נתיב חוכמה העולה בחכמתו האיטית על חכמתנו הפזיזה. אותה חוכמה איטית של נטיפים בחשכה, בשיווי משקל היסטורי. שיש בה על כך יותר איזון מאשר בדברים שהומצאו אך תמול שלשום, כדי לספק צורך מיידי כלשהו.

  מובן שאי-אפשר לתפוס את המרובה: להשאיר אין קץ שממה ליד התרבות, זה אידיאל בלתי אפשרי. עם זאת, אסור למדינה, אסור לעם הבונה את עצמו, לראות את הריק, את השממה, את המדבר, את הישימון - ככוחות של רוע שצריך לסלק אותם. יש בהם עוצמה ויש בהם תרבות.

  דור אחד אחרי בן-גוריון

  כאשר דיבר בן-גוריון על "הפרחת השממה", נדמה היה שדיבר על דבר שלעולם לא יקרה. נדמה היה אז שהיהודים לא שומעים לו ואף אחד לא ילך לנגב כדי להפריחו, גם כאשר בן-גוריון עצמו הלך לשדה בוקר, נראה היה שאין ממשיכים אחריו. אבל הנה לא חלף דור אחד, ובגלל כל מיני סיבות מתמלא והולך עכשיו הנגב במהירות, ולפתע חוששים שעוד מעט יתמלא הכול ויהיה כבר גמור ועשוי, ובחיפזון הזה כל מיני שגיאות ייקבעו עולם שאי-אפשר לתקנו עוד.

  מופתעים מההתפתחות הפתאומית הזאת, באים עכשיו רבים וקוראים: "רגע, השאירו נא חלקים אחדים לא מיושבים, לא מפותחים, תכננו את הלא-מתוכנן". כי התפיסה של שמירת הטבע, כוללת בה את שני המובנים: גם שלא יזיקו לטבע, וגם שלא יזיקו לאדם, בהינתקו ממקומות שוממים.

  בארץ גדולה שני המובנים האלה הם בלתי משמעותיים. אבל אצלנו, ששמורות הטבע הגדולות והנרחבות ביותר הן כגינת-חצר בכל מדינה אחרת - הם קריטיים. במדינות הגדולות אפשר גם, שגינת החצר תתנהג כגינת חצר: יעשו שבילים ויסללו מדרכות, יסדרו פה ויארגנו שם, וכל מה שייעשה יהיה מתוכנן ומסורבל ומפולס, וידאגו לנוחות המבקרים, ואפילו ייפגעו בשיווי המשקל המופלא שבהוויה הנלחמת על קיומה בכוחותיה הטבעיים. אבל בארץ קטנה כשלנו אי-אפשר לעשות זאת.

   

  מופיע בדפי לימוד:

  • ציונות וסביבה

• חוסר ההבנה של הציונות

  מחבר/מראה מקום: מתוך: להבין את האדמה - עמוס קינן

  לציונות יש מרכיב נכבד מאוד של חוסר הבנה אל הארץ הזאת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך, אפשר לראות כאשר אתה נוסע מחיפה לתל-אביב בכביש החוף, ליד מעגן-מיכאל. אתה רואה כאן מימינך את הים-התיכון ומשמאלך אתה רואה את בריכות הדגים. בבריכות הדגים מגדלים את הדגים שאבותינו אכלו בפולין. לפולין לא היה ים, והדגים שהשיגו שם חיו במימיו המתוקים של נהר הוויסלה. אבותינו הציונים האינטלקטואלים באו הנה בלי לדעת שום דבר על הארץ הזאת, אבל שצריך לאכול דג בשבת הם ידעו. אמנם, היה כאן ים, שאפשר היה להוציא ממנו דגים, אבל הם לא חשבו על הים כמקור לדגים, אלא רק על הוויסלה. ומכיוון, שלא הייתה להם ויסלה, הם פשוט הקימו אותה באופן מלאכותי, לאורך החוף בבריכות המשתרעות מחיפה עד נתניה. הציונות לקחה לצורך כך מים יקרים ואדמה יקרה, בארץ שבה מים זה פרובלמה ואדמה זה פרובלמה, בעוד שבהישג יד מצוי ים והים מלא דגים, והיא עשתה זאת רק מכיוון שהדגים שבים אינם קרפיונים.

  לזה אני קורא חוסר הבנה של האדמה. כי להבין את האדמה זאת אומרת מה לגדל, היכן ומדוע. כדי להבין את האדמה צריך קודם כל להסתכל על השמש ועל השמים, להסתכל ולבדוק את האדמה, לראות מה היא אוהבת – לא מה שאתה רגיל לו. רק אחרי שתבין מה היא אוהבת ומה היא רוצה ומה היא יכולה, ותתאים את עצמך אליה – לא אותה אליך – אתה יכול לבנות עליה את החיים שלך.

  מי שמבין את האדמה יודע מאיזה חומר הוא מקים את ביתו, יודע כיצד הוא מקים את ביתו, יודע בתוך איזו צורה של יישוב הוא מקים את ביתו, יודע את גודל היישוב, יודע כיצד היישוב יושב על קווי הגובה, יודע כיצד הוא מתנהג עם השמש וכיצד הוא מתנהג עם הגשם.

  מי שמבין את האדמה לא מעתיק בית-חולים מסקנדינביה. שם אין מספיק אור ולכן, בונים שם עם חלונות זכוכית גדולים. לנו כאן, פשוט אין בעיה כזאת – אבל בכל זאת העתיקו לכאן את חזיתות הזכוכית הגדולות מסקנדינביה ועשו כאן הרס של הנופים העירוניים על-ידי מזגנים ותריסולים. כל זה – מחוסר הבנת האדמה.

  בלי הבנה אין אהבה

  גרוע מכך: כאשר חיים בלי הבנת האדמה, חיים בניכור גובר והולך אל האדמה, וכאשר חיים בניכור גובר והולך, נעלמת יום אחד גם אהבת הארץ, וכאשר נעלמת אהבת הארץ אתה שואל פתאום: מה קרה לבנינו שיזרו כמוץ בפני הרוח. ובכן - זה בדיוק מה שקרה להם: קרה להם שהם איבדו את הבנת האדמה ואחר כך את אהבתה. הניכור הזה המונע את יצירת העם והוא המונע את הגשמת הציונות.

  אני לא טולסטוי ולא א"ד גורדון. אני עמוס קינן מהמאה ה20-, שאוהב לאכול ואוהב מעלית, ואוהב טלוויזיה וכל דבר אחר שמספק נוחיות. כל אלה לא מונעים ממני להבין, שאם עמוס קינן ינוכר מסביבתו, חייו כעם כאן אינם מובטחים – ואף חייו הפיזיים אינם מובטחים כאן.

  החטא הקדמון של הציונות

  בעיית הבעיות שלנו היא, שהציונות טרם הוגשמה, ואנחנו עדיין לא הפכנו לעם. שכן אילו הציונות הייתה מוגשמת, לא היינו שומעים את קולות הנכאים על "עם הבורסה" ועל המוץ שנזרה מכאן לרוח ופותח תחנות דלק בלוס-אנג'לס.

  כאשר אני אומר שהציונות לא הוגשמה אין זה דבר פסימי – כי אין זאת אומרת שהיא לא תוגשם. ואם אני אומר שעדיין אין כאן עם, זה לא אומר שלא יהיה כאן עם. אבל להגיד "יש עם" בשעה שאין עם, או ש"הציונות הוגשמה" בזמן שהיא לא הוגשמה, אין זאת אופטימיות אלא טמטום. ונגד טמטום יש להילחם כמו שנלחמים נגד הטוב שבגויים: לרוצץ את ראשו. על זה אין לוותר.

  החטא הקדמון של הציונות הוא ניסיונה להתאים את הארץ הזאת אל הציונות, ולא את הציונות אל הארץ הזאת.

  מבחינה זאת, הציונות מכילה בתוכה לא רק חוסר הבנה, אלא גם מרכיב חזק מאוד של תוקפנות. אין זה מקרה שהדבר שמסמל יותר מכל את הציונות הוא הבולדוזר. בולדוזר בכלל איננו דבר מבין וגם לא דבר חושב. בולדוזר הוא דבר מבצע, והוא מבצע בדרך כלל את מה שאין, שהרי מה שיש לא צריך לבצע. במקום שיש ים לא צריך בולדוזר בשביל לעשות ים, ובמקום שיש הר לא צריך בולדוזר לעשות הר. בולדוזר קיים כדי לעשות ים במקום שאין ולקחת הר ממקום שהוא קיים למקום שאיננו קיים, וכך הוא מגלם את האגרסיביות של הציונות לגבי הטבע והנוף. בתוקפנות הזאת של הציונות, שנובעת מהשורש האינטלקטואלי שלה ועוברת דרך חוסר ההבנה שלה את הארץ, מוליכה אותנו לא רק לכישלון ביצירת עם, אלא במקביל גם לכך שהארץ נחרבת והולכת.

  יכול להיות שעוד נתעורר בזעקה מרה, ונמצא כי עכשיו הוא הרגע האחרון שבו עוד אפשר לעשות כאן עם. אבל עלול לקרות שכאשר נגיע לכך, כבר לא תהיה כאן ארץ נאותה לעשות בה את העם הזה, כי עוד קודם לכן הצלחנו להחריב אותה בכוח הבולדוזר.

  מופיע בדפי לימוד:

  • ציונות וסביבה

• תולדות שמירת הטבע בישראל

  מחבר/מראה מקום: עוזי פז ארץ הצבי והיעל, הוצאת מסדה 1981 כרך 1: לעבדה ולשמרה; עמ' 40-46

  עם קום המדינה החלה ביוזמתו של היינריך מנדלסון התארגנות במסגרת וועדה לשמירת טבע ליד החברה הבוטנית והזואולוגית.  וועדה זו גיבשה הצעה מפורטת לאזורים מוגנים ולשמורות טבע (הם עוד לא השתמשו במונח שמורות טבע אלא קראו לשמורות רזרבאטים).  ההצעה ראתה אור בשנת 1953.  וכך כותב פז: "בגופי התכנון והביצוע היו שהתקיפו הצעות אלו, שהיו חריגות ויוצאות דופן בעולם המושגים של אז, וראו בהן מגמה לזרוק את היהודים לים כדי להותיר את ארץ ישראל לחיות ולצמחים."

  מופיע בדפי לימוד:

  • ציונות וסביבה

• חזרה אל ארץ השפע

  מחבר/מראה מקום: דברים פרק ח

  כִּי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת.

---

• חשבון עובר

  מחבר/מראה מקום: חיים גורי

   
  וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
  הָאֲבָנִים רוֹתְחוֹת,
  וְהָאֲדָמָה אֵינֶנָּהּ מְכַסָּה.
  וְשׁוּב קוֹרְאִים אַחַי מִן הַמֵּצַר.
  
  כְּלָבִים קְצוּצֵי אָזְנַיִם צוֹעֲקִים בַּלַּיְלָה
  אֶל הַנָּכְרִי הַנָּע,
  וַאֲחֵיהֶם עוֹנִים לְעֻמָּתָם.
  
  וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
  אַבְנֵי הַמְּרַאֲשׁות מְסֻכָּנוֹת.
  רַבִּים מִן הַנָּמִים רוֹאִים סֻלָּם.
  
  הַלְּבָנָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר וּמְנִיעָה
  גְּמוּלוֹת מְשׁוֹרְרוֹת וְעוֹד סַהֲרוּרִים,
  וְהָאוֹרְבִים נָמִים עַל אֵם הַדֶּרֶךְ, כְּמֵאָז.
  
  וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
  שַׁעַר הָרַחֲמִים נָעוּל עֲדַיִן
  וְאַבְנֵי קְבָרִים בְּצֵל חוֹמָה.
  
  וְשֶׁמֶשׁ אֱלוּלִית וְהֶהָרִים נוֹטְפִים עָסִיס
  וְהַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה וּדְבַשׁ נִגָּר.
  
  וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
  עֵינַיִם מְצִיצוֹת מִכַּפּוֹת הַמַּזָּל,
  וְשׁוּלֵי הָאֲבָנִים פִּיחַ שְׂרֵפוֹת רְחוֹקוֹת,
  וְטֶרֶם שַׁחַר מָלְאָה הַבִּקְעָה עֲרָפֶל,
  וּבְעוֹנַת הָאֲבַטִּיחִים סוֹעֵר הַיָּם.
  
  וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
  הַדְּרָכִים כּוֹאֲבוֹת מֵעִקְבוֹת עוֹלֵי רֶגֶל,
  וֶאֱלֹהִים מַרְגִּישׁ כְּמוֹ בַּבַּיִת,
  וְאַחַי עוֹדָם קוֹרְאִים מִן הַמֵּצַר.
  
  וְכֹחַ אֵשׁ
  וְכֹחַ לַיְלָה
  וּמַחַט לֹא תַּעֲבֹר
  וְנוֹצָה בֶּהָרִים.
  
  וְשׁוּב, כְּמוֹ תָּמִיד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
  הָאֲבָנִים זוֹכְרוֹת.
  הָאֲדָמָה אֵינֶנָּהּ מְכַסָּה.
  הַדִּין נוֹקֵב אֶת הֶהָרִים.

   

   

  חיים גורי (1923) – משורר, סופר, פזמונאי, עיתונאי ויוצר קולנוע; חתן פרס סוקולוב לעיתונאים לשנת 1962, חתן פרס ביאליק לספרות לשנת 1974, חתן פרס ישראל לשירה לשנת 1988.

  מופיע בדפי לימוד:

  • אדמה

• שיר בוקר

  מחבר/מראה מקום: נתן אלתרמן

  בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת,
  וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
  אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
  בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.
  
  מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח
  נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,
  אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,
  אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.
  
  נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט
  וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,
  עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת
  הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.
  
  הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,
  הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.
  מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,
  מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.
  
  בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ,
  אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.
  הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,
  אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.
  
  אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,
  אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,
  עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
  אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!
  
  נתן אלתרמן (1970-1910) – משורר, מחזאי, סופר, מתרגם ומסאי; אחד ממתווי הדרך של השירה העברית החדשה; חתן פרס ישראל לספרות לשנת 1968.
  

  מופיע בדפי לימוד:

  • אדמה

---

•