משאבים: מקורות

  • משפט השימוש בחלב וצמר

    מחבר/מראה מקום: הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום

    השימוש בדברים שהם קנינו הטבעיים של בעה"ח, אפילו בשעה שאין האדם נוטל על ידם את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת וצמרה של הנגזזת, הנה נזרע אור זרוע בתורה האלהית שתצא צמחה בתור ההערה השכלית היותר עדינה, שגם באלה יש צורך לרשמי הדרכה ורגשי מוסר יקרים לאות, שכ"כ יהיו רמים וקדושים עדינים ושלמים החיים עד שההשתררות היתירה באין כל רגשי משפט ומוסר - שהאדם בחולשת אהבת עצמו העוברת כל גבול נגש אל הפרה העניה, ואל הרחל הנאלמה ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה - לא תתאים עם ההערה השכלית הבאה בעקב התמלאות ההערה התורית שתופיע בעולם, מחוזק ההכרה של דרכי ד' וכבוד שמו, שתתנשא בכח האהבה הטהורה והקדושה.
    ראוי אמנם להכיר שאין כאן פגם מוסרי אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל ע"י זה משאו, ועכ"פ לא יצר לו ולא יזיק לו, אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתים הטבעיים, הכבש עצמו צריך לו, אז ראוי מצר ההערה השכלית להכיר הדבר בתור גזל משפט הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש. וכן הדין עם החלב הנחלב, ראוי ג"כ לתן מקום שתצא במועדה הרשימה הראויה שיש יחש אמנם ללקיחת החלב מבעלי החיים עם לקיחת חייו ובשרו ממנו, דהיינו בשעה ואופן המצערו והמונע ממנו טובה ותועלת עצמית טבעית נאותה לו.

חכמי הדורות האחרונים


  • חוסר ההבנה של הציונות

    מחבר/מראה מקום: מתוך: להבין את האדמה - עמוס קינן

    לציונות יש מרכיב נכבד מאוד של חוסר הבנה אל הארץ הזאת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך, אפשר לראות כאשר אתה נוסע מחיפה לתל-אביב בכביש החוף, ליד מעגן-מיכאל. אתה רואה כאן מימינך את הים-התיכון ומשמאלך אתה רואה את בריכות הדגים. בבריכות הדגים מגדלים את הדגים שאבותינו אכלו בפולין. לפולין לא היה ים, והדגים שהשיגו שם חיו במימיו המתוקים של נהר הוויסלה. אבותינו הציונים האינטלקטואלים באו הנה בלי לדעת שום דבר על הארץ הזאת, אבל שצריך לאכול דג בשבת הם ידעו. אמנם, היה כאן ים, שאפשר היה להוציא ממנו דגים, אבל הם לא חשבו על הים כמקור לדגים, אלא רק על הוויסלה. ומכיוון, שלא הייתה להם ויסלה, הם פשוט הקימו אותה באופן מלאכותי, לאורך החוף בבריכות המשתרעות מחיפה עד נתניה. הציונות לקחה לצורך כך מים יקרים ואדמה יקרה, בארץ שבה מים זה פרובלמה ואדמה זה פרובלמה, בעוד שבהישג יד מצוי ים והים מלא דגים, והיא עשתה זאת רק מכיוון שהדגים שבים אינם קרפיונים.

    לזה אני קורא חוסר הבנה של האדמה. כי להבין את האדמה זאת אומרת מה לגדל, היכן ומדוע. כדי להבין את האדמה צריך קודם כל להסתכל על השמש ועל השמים, להסתכל ולבדוק את האדמה, לראות מה היא אוהבת – לא מה שאתה רגיל לו. רק אחרי שתבין מה היא אוהבת ומה היא רוצה ומה היא יכולה, ותתאים את עצמך אליה – לא אותה אליך – אתה יכול לבנות עליה את החיים שלך.

    מי שמבין את האדמה יודע מאיזה חומר הוא מקים את ביתו, יודע כיצד הוא מקים את ביתו, יודע בתוך איזו צורה של יישוב הוא מקים את ביתו, יודע את גודל היישוב, יודע כיצד היישוב יושב על קווי הגובה, יודע כיצד הוא מתנהג עם השמש וכיצד הוא מתנהג עם הגשם.

    מי שמבין את האדמה לא מעתיק בית-חולים מסקנדינביה. שם אין מספיק אור ולכן, בונים שם עם חלונות זכוכית גדולים. לנו כאן, פשוט אין בעיה כזאת – אבל בכל זאת העתיקו לכאן את חזיתות הזכוכית הגדולות מסקנדינביה ועשו כאן הרס של הנופים העירוניים על-ידי מזגנים ותריסולים. כל זה – מחוסר הבנת האדמה.

    בלי הבנה אין אהבה

    גרוע מכך: כאשר חיים בלי הבנת האדמה, חיים בניכור גובר והולך אל האדמה, וכאשר חיים בניכור גובר והולך, נעלמת יום אחד גם אהבת הארץ, וכאשר נעלמת אהבת הארץ אתה שואל פתאום: מה קרה לבנינו שיזרו כמוץ בפני הרוח. ובכן - זה בדיוק מה שקרה להם: קרה להם שהם איבדו את הבנת האדמה ואחר כך את אהבתה. הניכור הזה המונע את יצירת העם והוא המונע את הגשמת הציונות.

    אני לא טולסטוי ולא א"ד גורדון. אני עמוס קינן מהמאה ה20-, שאוהב לאכול ואוהב מעלית, ואוהב טלוויזיה וכל דבר אחר שמספק נוחיות. כל אלה לא מונעים ממני להבין, שאם עמוס קינן ינוכר מסביבתו, חייו כעם כאן אינם מובטחים – ואף חייו הפיזיים אינם מובטחים כאן.

    החטא הקדמון של הציונות

    בעיית הבעיות שלנו היא, שהציונות טרם הוגשמה, ואנחנו עדיין לא הפכנו לעם. שכן אילו הציונות הייתה מוגשמת, לא היינו שומעים את קולות הנכאים על "עם הבורסה" ועל המוץ שנזרה מכאן לרוח ופותח תחנות דלק בלוס-אנג'לס.

    כאשר אני אומר שהציונות לא הוגשמה אין זה דבר פסימי – כי אין זאת אומרת שהיא לא תוגשם. ואם אני אומר שעדיין אין כאן עם, זה לא אומר שלא יהיה כאן עם. אבל להגיד "יש עם" בשעה שאין עם, או ש"הציונות הוגשמה" בזמן שהיא לא הוגשמה, אין זאת אופטימיות אלא טמטום. ונגד טמטום יש להילחם כמו שנלחמים נגד הטוב שבגויים: לרוצץ את ראשו. על זה אין לוותר.

    החטא הקדמון של הציונות הוא ניסיונה להתאים את הארץ הזאת אל הציונות, ולא את הציונות אל הארץ הזאת.

    מבחינה זאת, הציונות מכילה בתוכה לא רק חוסר הבנה, אלא גם מרכיב חזק מאוד של תוקפנות. אין זה מקרה שהדבר שמסמל יותר מכל את הציונות הוא הבולדוזר. בולדוזר בכלל איננו דבר מבין וגם לא דבר חושב. בולדוזר הוא דבר מבצע, והוא מבצע בדרך כלל את מה שאין, שהרי מה שיש לא צריך לבצע. במקום שיש ים לא צריך בולדוזר בשביל לעשות ים, ובמקום שיש הר לא צריך בולדוזר לעשות הר. בולדוזר קיים כדי לעשות ים במקום שאין ולקחת הר ממקום שהוא קיים למקום שאיננו קיים, וכך הוא מגלם את האגרסיביות של הציונות לגבי הטבע והנוף. בתוקפנות הזאת של הציונות, שנובעת מהשורש האינטלקטואלי שלה ועוברת דרך חוסר ההבנה שלה את הארץ, מוליכה אותנו לא רק לכישלון ביצירת עם, אלא במקביל גם לכך שהארץ נחרבת והולכת.

    יכול להיות שעוד נתעורר בזעקה מרה, ונמצא כי עכשיו הוא הרגע האחרון שבו עוד אפשר לעשות כאן עם. אבל עלול לקרות שכאשר נגיע לכך, כבר לא תהיה כאן ארץ נאותה לעשות בה את העם הזה, כי עוד קודם לכן הצלחנו להחריב אותה בכוח הבולדוזר.

    מופיע בדפי לימוד:

  • ירושלים לא נתחלקה לשבטים

    מחבר/מראה מקום: הדס ילינק


    ירושלים  לא שייכת לאף שבט ובכך בעצם היא שייכת לכולם.
    לאף אחד אין בעלות על המקום, על הקדושה בעיר, על המשאבים הקיימים בה.
    לכולם יש אחריות על אופי העיר. לדורם ולדורות הבאים.
    ירושלים היא עיר שתובעת התייחסות אחרת משאר הערים.

  • הזכות על משאבי הטבע של ישראל

    מחבר/מראה מקום: הרב יובל שרלו

    השאלה: (נכתבה במסגרת שו"ת אתר "מורשת")

    שלום כבוד הרב, בחודשים האחרונים אנו עדים למאבק חברתי רחב סביב משאבי הטבע של ישראל. המאבק על משאבי הגז צובר תאוצה, ומחרה אחריו מאבק נגד הפקת פצלי השמן בגולן. בשני המאבקים מקומם של חובשי הכיפות אינו מרכזי. שאלתי הינה כפולה. האחד - מה מעמדם של משאבי טבע הנמצאים בעומק הים או במעמקי אדמת הארץ? למי הם שייכים? ובכלל - כשמדובר באדמת ארץ ישראל, האין ``כללים מיוחדים`` לעניין הפקת רווחים פרטיים ממשאבי הטבע תוך כדי יצירת נזק סביבתי עצום? השני - האם אין מקום לקיים דיון ציבורי והלכתי גלוי בנושאים אלו, על מנת להענות לצו השעה? הפקת פצלי שמן בגולן, למשל, גורמת נזק סביבתי בלתי הפיך ועשוייה לפגוע אנושות באיכות החיים של התושבים שם. הייתי מצפה מאוהבי הארץ ומגיניה, שריבם מהם חובשי כיפות , להתגייס ללימוד מסיבי , עיסוק ומחאה בנושא. תודה

    התשובה:

    שלום וברכה. נושא משאבי הטבע לא נידון במסורת ההלכתית, בשל העובדה שהוא היה לא רלוונטי - לעם ישראל לא הייתה בעלות על מדינה כבר 2200 שנים, המודעות לנושאים סביבתיים לא הייתה גדולה, וכדו׳. לפיכך, אלו מההלכות המתחדשות בעת הזו, ואנחנו מנסים להבין על ידי היקש מנקודות אחרות מהי עמדת ההלכה ביחס לנושאים אלה. נראה פשוט, וכך ראיתי שכתבו כל פוסקי ההלכה שהתייחסו לעניין, כי הבעלות על אוצרות הטבע היא של האומה, ותפקיד השלטון לעשות את המיטב כדי שהאומה כולה תיהנה מפירות משאבים אלה. אם שלטון מועל בתפקידו ומוסר את הנכסים האלה שלא בצדק לאנשים פרטיים - הדבר הוא חלק משחיתות שלטונית, שעליה דיברו הנביאים דברים רבים. אני מבקש להדגיש כי בדברים אלה לא שללתי את העובדה שהשלטון ייתן זיכיון לגורמים פרטיים, כיוון שזו לעתים הדרך היחידה למצות את אוצרות הטבע, אולם על הזיכיון לעמוד בקריטריונים פשוטים של רווח משמעותי לזכיינים (כדי שירצו לפתח את האוצרות האלה) אולם לא מוגזם, ותחת ההכרה המתמדת כי הבעלות היא של האומה. קשה כמובן לקבוע את הקו - מהו רווח הוגן - אולם נראה לי שזה ניתן, כמו שאנו מוצאים בנושאים אחרים שיש בהם ניסיון לכמת (דיני אונאה לדוגמה). כאמור, גם לגבי הנזק הסביבתי אין לנו מסורת ארוכת ימים, אולם יש מעט מקורות שמטילים עלינו אחריות לסביבה, והדבר גם נראה מובן מאליו. גם כאן, צריך להיזהר מללכת לקיצוניות האוסרת כל פיתוח מאגרי טבע בגלל נזק סביבתי, אלא לנהוג בדרך שתאפשר מצד אחד ליהנות מפירות אוצרות הטבע האלה ומצד שני להזיק כמה שפחות. בוודאי שיש מקום לקיים דיון ציבורי והלכתי בכך, ואני עוסק בכך לא מעט. אולם צריך להיזהר מפופליזם. הרוצה להיאבק בנושא פצלי השמן בגולן צריך בראש ובראשונה לצייר ביושר את התמונה המלאה: מה הרווח מפצלי שמן ? עד כמה זה חשוב לקיומנו ? מהם הנזקים ? האם ניתן להתגבר עליהם וכדו׳, ואז לקבוע את עמדתו. כל טוב ויישר כוח

     

    בברכה

    הרב יובל שרלו

  • לראות את הטוב ואת הרע

    מחבר/מראה מקום: תהילה סולטנה שפר, מתוך המאמר "לראות, לראות, לראות" באתר טבע עברי

    במסכת ברכות (נט ב) מציעים חכמים פתרונות שונים, דרכים להודות על השפע. יותר מכולם אהובה עליי הברכה שמציע רב יהודה: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". רב יהודה עושה כאן פעולה ייחודית, בתוך ההצפה הגדולה של הגשם היורד, בו לא ניתן לראות פרטים כלל, רב יהודה עוצר את הזמן ומביט בכל טיפה וטיפה הנוחתת על האדמה. כמו ניאו ב"מטריקס" לרב יהודה יש את הכוח להתבונן בדברים ולראות כיצד מורכבת המציאות מאינסוף פרטים. המבט של רב יהודה הוא מבט אוהב, מבט מודה, אבל ניתן לחשוב איך בהזדמנות אחרת מבט המבחין בפרטים יכול גם להיות ביקורתי עד כדי שיתוק.

    כאשר אנחנו מתבוננים במצוקה בה אנחנו חיים במציאות העכשווית, אנושות שהפנימה את החוצץ בינה לבין הטבע מבלי לבחון את הצורך הפיזי הממשי שלנו בטבע, קשה לעיתים לראות את הטוב. אנחנו חושבים – עדיף לא לראות. אם נראה את הדוב המורעב למה זה יועיל? אם נראה את האישה העקרה שנפגעה מתעשיית הטקסטיל, האם באמת נוכל להפסיק לקנות בגדים? לכאורה עדיף ללקות בעיוורון חלקי- לראות את הטוב ולהתעלם מהרע. לשמוח על הגשמים שכעת יורדים ולשכוח מהבצורת שקדמה. רבי יהודה מלמד אותנו על כוחה של הראייה, כדי להצליח לראות באותה רמה שרבי יהודה מסוגל לראות אנחנו נדרשים לתרגל לראות. אם נרצה להודות על כל טיפה וטיפה עלינו לראות קודם - כל רגב אדמה צמא. לכן בכל המציאויות שהם חלק מחיינו, המציאות האישית, המציאות הלאומית, העולמית, הסביבתית, אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים. להודות היכן שיש להודות ולְבַכּוֹת היכן שיש לְבַכּוֹת. אולי בכוח הראייה נוכל גם לתקן את הדורש תיקון.

הגות


  • אררט/ דן פגיס

    אררט/ דן פגיס
    כשכל ניצולי התיבה פרצו ליבשת
    ובשמחת ערבוביה
    פטפטו, שאגו, הריעו לטרף
    געו לפריה ורביה
    ומעל לראשם רומזת הקשת
    שקץ לא יהיה עוד –
    בא הקץ
    על הדגים חסרי הדאגה שחיו
    על חשבון האסון כספסרים גמישים;
    עתה על פני אדמה מתקרשת
    פרועי סנפיר נלכדו
    ובפה פעור טבעו באוויר.

שירה ואמנות