חברים לדרך

חינוך סביבתי: מקורות

  • מנוחה. היכולת להרפות. וזה מה שהיה העולם חסר

    מחבר/מראה מקום: פירוש רש"י בבראשית פרק ב פסוק ב

    דבר אחר מה היה העולם חסר, מנוחה. באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה

    מופיע בדפי לימוד:

חכמי ימי הביניים


  • חנוכה – תחילת התגברות האור על החושך בטבע

    מחבר/מראה מקום: המהר"ל מפראג, נר מצווה, הוצאת יהדות, בני ברק תשל"ב, עמ' כ"ג

    וראוי היה זה שיהי' בכ"ה בכסליו, שאז האור יוצא. כי בכ"ה באלול נברא האור בעולם, כי העולם נבראה באחד בתשרי (ראש השנה י, ב) ובו נברא האדם שנברא בששי ימי בראשית, והאור שנברא ביום ראשון היה זה בכ"ה באלול שנברא האור. ויש לאור ד' גבולים, הגבול האחד, שהאור הוא בתכלית התגברות שלו והחושך בתכלית המיעוט ומשם ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר, וזהו בתמוז. ויש גבול, שהאור והחשך הם שוים ומכאן ואילך מתחיל האור להתמעט והחושך להתגבר, וזה בחודש תשרי, שאז האור והחושך שוים ומכאן ואילך החושך מוסיף ומתגבר על האור. ויש גבול, שהחושך גובר על האור לגמרי, וזהו בחודש טבת, ומכאן ואילך מתחיל האור להתגבר. ויש גבול, שהאור והחושך הם שוים ואחר כך הולך האור ומוסיף, וזהו בחודש ניסן, שאז האור וחושך שוים ואחר כך מתגבר האור יותר עד חדש תמוז, וכן הוא חוזר חלילה. והנה התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ"ה כסליו, כי בריאת אור עולם בזמן שהוא שוה היום עם הלילה וזה היה בכ"ה באלול או בכ"ה באדר למאן דאמר (ראש השנה יא, א) בניסן נברא העולם, אם כן התחלת האור הוא בכ"ה בכסליו שאז מתחיל האור להתגבר. ולפיכך נעשה הנס בשמן, והיה האור בכ"ה אף שלא היה שמן להדליק, והיה הנס כל שמונה כאשר אותו זמן הוא מיוחד להתחלת האור.


    (המהר"ל מפראג, נר מצווה, הוצאת יהדות, בני ברק תשל"ב, עמ' כ"ג)

    מופיע בדפי לימוד:

  • בת/ בר מצווה - הפניה אל הזולת

    מחבר/מראה מקום: הרב יובל שרלו

    מרכיב שני [בבניית עולמם של בני המצוות] הוא ההתנהגות המוסרית הטבעית. אין האדם בעל כוח יצירה בלבד, אלא אף בעל יכולת שיפוט מוסרית, רגישות חברתית, וישרות פנימית. לא ייתכן ששנת בת המצווה לא תרחיב את מעגל ההתייחסות של בת המצווה מעצמה אל זולתה, ותרומם אותה מהאסתטיקה אל האתיקה ומהעצמיות אל החסד והרחמים. על כן ראוי כי שנה זו תכלול בתוכה כניסה אל עולמות אלה. הדבר יכול להיעשות על ידי הירתמות לפעולות צדקה וחסד קבועות, שאינן תוצאה של התעוררות חד-פעמית משתלהבת בלבד, אלא מערכת עקבית ושיטתית המטמיעה את המוסר החברתי בנפש האדם. ניתן להירתם לאחד מהארגונים הדואגים לצדק החברתי ולזכויות הדך והנכלם, ולהיות חלק ממנו בפעולה קבועה ומסודרת, אולי אף להיות גורם מגייס וממריץ של החברה סביב, ולהפוך משוגעים לדבר.

    (מתוך : 'בת מצווה בשלוש קומות', הרב יובל שרלו)

חכמי הדורות האחרונים


  • ברכת האילנות - אמירת שירה לפריחת הטבע

    מחבר/מראה מקום: הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

    לאחר חורף רטוב וסגרירי, אחרי ששבו העבים אחר הגשם, מתייצבת לפנינו חמה של ניסן. בזיו פניה  המאירות והמחייכות ובקרניה החמות והמלטפות, מבשרת לנו על ימי האביב הקרבים ובאים. ולעומתה נענית האדמה ומתחממת  ומוציאה צמחייה, ומתעטפים האילנות בלבושם האביבי הירוק, אחר שהיו מושלכים חשופים כל החורף לקור ולגשמים. ובתרועת אביב עונים האילנות, בפריחות ובריחות הממלאים חללו של עולם. גם אנו כבני אדם, זוכים באותה עת לעדנה מיוחדת, ופינו מתמלא שירה, בברכת האילנות.

  • ברכת האילנות - התמודדדות עם עולם הרגש

    מחבר/מראה מקום: הרב שמשון רפאל הירש

    אין לך תקנה, בה הוכיחו חכמינו הגדולים את עצמם יותר כאבות, מעצבי ומחנכי עמנו, אמת המתאמתת שוב ושוב אף בימינו אנו, מאשר התקנת ברכות אלה. הן מביאות לידי כך שיהודי לא ישקע בשגרת חוסר המחשבה וחוסר הרגש. הן גורמות, שלא יהיה צורך רק בכותלי בית התפילה, כדי להסיח את הדעת מעולם המציאות שבסביבה ולהתעלות לתחום ההשפעה.

    מופיע בדפי לימוד:

  • קיימות כהשקפת עולם דמוקרטית אופטימית

    מחבר/מראה מקום: אתר מרכז השל

    קיימות (sustainability) היא השקפת עולם דמוקרטית אופטימית, ששמה במרכז את כבוד האדם וחירותו מתוך הבנה עמוקה שכולנו חלק ממארג החיים המזין ומקיים את כל היצורים על פני כדור הארץ. קיימות היא לגלות מחדש את הערך של הדברים המקיימים אותנו: האוויר והמים הנקיים, השקט של המדבר והמגוון של החורש הים תיכוני, שכונה בה ילדים משחקים בחוץ בבטחה, או קהילה בה קשיש הזקוק לעזרה יכול למצוא שכן הנכון לעזור...
    תוך שני עשורים הפכה הקיימות לתנועה בינלאומית הולכת וגדלה המצליחה למצוא את המכנה המשותף הגבוה ביותר בין אזרחים מרקעים שונים ותרבויות שונות, המדגימים באלפי צורות שונות שאפשר גם אחרת.

  • חוסר ההבנה של הציונות

    מחבר/מראה מקום: מתוך: להבין את האדמה - עמוס קינן

    לציונות יש מרכיב נכבד מאוד של חוסר הבנה אל הארץ הזאת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך, אפשר לראות כאשר אתה נוסע מחיפה לתל-אביב בכביש החוף, ליד מעגן-מיכאל. אתה רואה כאן מימינך את הים-התיכון ומשמאלך אתה רואה את בריכות הדגים. בבריכות הדגים מגדלים את הדגים שאבותינו אכלו בפולין. לפולין לא היה ים, והדגים שהשיגו שם חיו במימיו המתוקים של נהר הוויסלה. אבותינו הציונים האינטלקטואלים באו הנה בלי לדעת שום דבר על הארץ הזאת, אבל שצריך לאכול דג בשבת הם ידעו. אמנם, היה כאן ים, שאפשר היה להוציא ממנו דגים, אבל הם לא חשבו על הים כמקור לדגים, אלא רק על הוויסלה. ומכיוון, שלא הייתה להם ויסלה, הם פשוט הקימו אותה באופן מלאכותי, לאורך החוף בבריכות המשתרעות מחיפה עד נתניה. הציונות לקחה לצורך כך מים יקרים ואדמה יקרה, בארץ שבה מים זה פרובלמה ואדמה זה פרובלמה, בעוד שבהישג יד מצוי ים והים מלא דגים, והיא עשתה זאת רק מכיוון שהדגים שבים אינם קרפיונים.

    לזה אני קורא חוסר הבנה של האדמה. כי להבין את האדמה זאת אומרת מה לגדל, היכן ומדוע. כדי להבין את האדמה צריך קודם כל להסתכל על השמש ועל השמים, להסתכל ולבדוק את האדמה, לראות מה היא אוהבת – לא מה שאתה רגיל לו. רק אחרי שתבין מה היא אוהבת ומה היא רוצה ומה היא יכולה, ותתאים את עצמך אליה – לא אותה אליך – אתה יכול לבנות עליה את החיים שלך.

    מי שמבין את האדמה יודע מאיזה חומר הוא מקים את ביתו, יודע כיצד הוא מקים את ביתו, יודע בתוך איזו צורה של יישוב הוא מקים את ביתו, יודע את גודל היישוב, יודע כיצד היישוב יושב על קווי הגובה, יודע כיצד הוא מתנהג עם השמש וכיצד הוא מתנהג עם הגשם.

    מי שמבין את האדמה לא מעתיק בית-חולים מסקנדינביה. שם אין מספיק אור ולכן, בונים שם עם חלונות זכוכית גדולים. לנו כאן, פשוט אין בעיה כזאת – אבל בכל זאת העתיקו לכאן את חזיתות הזכוכית הגדולות מסקנדינביה ועשו כאן הרס של הנופים העירוניים על-ידי מזגנים ותריסולים. כל זה – מחוסר הבנת האדמה.

    בלי הבנה אין אהבה

    גרוע מכך: כאשר חיים בלי הבנת האדמה, חיים בניכור גובר והולך אל האדמה, וכאשר חיים בניכור גובר והולך, נעלמת יום אחד גם אהבת הארץ, וכאשר נעלמת אהבת הארץ אתה שואל פתאום: מה קרה לבנינו שיזרו כמוץ בפני הרוח. ובכן - זה בדיוק מה שקרה להם: קרה להם שהם איבדו את הבנת האדמה ואחר כך את אהבתה. הניכור הזה המונע את יצירת העם והוא המונע את הגשמת הציונות.

    אני לא טולסטוי ולא א"ד גורדון. אני עמוס קינן מהמאה ה20-, שאוהב לאכול ואוהב מעלית, ואוהב טלוויזיה וכל דבר אחר שמספק נוחיות. כל אלה לא מונעים ממני להבין, שאם עמוס קינן ינוכר מסביבתו, חייו כעם כאן אינם מובטחים – ואף חייו הפיזיים אינם מובטחים כאן.

    החטא הקדמון של הציונות

    בעיית הבעיות שלנו היא, שהציונות טרם הוגשמה, ואנחנו עדיין לא הפכנו לעם. שכן אילו הציונות הייתה מוגשמת, לא היינו שומעים את קולות הנכאים על "עם הבורסה" ועל המוץ שנזרה מכאן לרוח ופותח תחנות דלק בלוס-אנג'לס.

    כאשר אני אומר שהציונות לא הוגשמה אין זה דבר פסימי – כי אין זאת אומרת שהיא לא תוגשם. ואם אני אומר שעדיין אין כאן עם, זה לא אומר שלא יהיה כאן עם. אבל להגיד "יש עם" בשעה שאין עם, או ש"הציונות הוגשמה" בזמן שהיא לא הוגשמה, אין זאת אופטימיות אלא טמטום. ונגד טמטום יש להילחם כמו שנלחמים נגד הטוב שבגויים: לרוצץ את ראשו. על זה אין לוותר.

    החטא הקדמון של הציונות הוא ניסיונה להתאים את הארץ הזאת אל הציונות, ולא את הציונות אל הארץ הזאת.

    מבחינה זאת, הציונות מכילה בתוכה לא רק חוסר הבנה, אלא גם מרכיב חזק מאוד של תוקפנות. אין זה מקרה שהדבר שמסמל יותר מכל את הציונות הוא הבולדוזר. בולדוזר בכלל איננו דבר מבין וגם לא דבר חושב. בולדוזר הוא דבר מבצע, והוא מבצע בדרך כלל את מה שאין, שהרי מה שיש לא צריך לבצע. במקום שיש ים לא צריך בולדוזר בשביל לעשות ים, ובמקום שיש הר לא צריך בולדוזר לעשות הר. בולדוזר קיים כדי לעשות ים במקום שאין ולקחת הר ממקום שהוא קיים למקום שאיננו קיים, וכך הוא מגלם את האגרסיביות של הציונות לגבי הטבע והנוף. בתוקפנות הזאת של הציונות, שנובעת מהשורש האינטלקטואלי שלה ועוברת דרך חוסר ההבנה שלה את הארץ, מוליכה אותנו לא רק לכישלון ביצירת עם, אלא במקביל גם לכך שהארץ נחרבת והולכת.

    יכול להיות שעוד נתעורר בזעקה מרה, ונמצא כי עכשיו הוא הרגע האחרון שבו עוד אפשר לעשות כאן עם. אבל עלול לקרות שכאשר נגיע לכך, כבר לא תהיה כאן ארץ נאותה לעשות בה את העם הזה, כי עוד קודם לכן הצלחנו להחריב אותה בכוח הבולדוזר.

    מופיע בדפי לימוד:

  • תולדות שמירת הטבע בישראל

    מחבר/מראה מקום: עוזי פז ארץ הצבי והיעל, הוצאת מסדה 1981 כרך 1: לעבדה ולשמרה; עמ' 40-46

    עם קום המדינה החלה ביוזמתו של היינריך מנדלסון התארגנות במסגרת וועדה לשמירת טבע ליד החברה הבוטנית והזואולוגית.  וועדה זו גיבשה הצעה מפורטת לאזורים מוגנים ולשמורות טבע (הם עוד לא השתמשו במונח שמורות טבע אלא קראו לשמורות רזרבאטים).  ההצעה ראתה אור בשנת 1953.  וכך כותב פז: "בגופי התכנון והביצוע היו שהתקיפו הצעות אלו, שהיו חריגות ויוצאות דופן בעולם המושגים של אז, וראו בהן מגמה לזרוק את היהודים לים כדי להותיר את ארץ ישראל לחיות ולצמחים."

    מופיע בדפי לימוד:

  • יום השבת- יום השלטון העצמי

    מחבר/מראה מקום: אברהם יהושע השל, השבת, הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, ישראל 2007, בתרגום: אלכסנדר אבן-חן

    כל הרוצה ליכנס לקדושת היום חייב להניח תחילה את המולת החולין של מיקח וממכר סואן, לפרוק מעליו עול עמל שהוא רתום בו, להתרחק מן השאון הצורם של ששת ימי המעשה, מן העצבנות והכעס של הרדיפה אחר נכסים, ולחדול מן המעל שהוא מועל בכך שהוא מבזבז לריק את החיים , חייו שלו. הוא חייב להפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת, שהעולם כבר נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם . ששת הימים בשבוע אנו נאבקים עם העולם , מפיקים רווח מן האדמה. ביום השבת אנו מייחדים את דעתנו על זרע הנצח השתול בתוך נשמתנו. ידינו נתונות לעולם, ואילו נשמתנו שייכת לאדון העולם. ששת ימים בשבוע אנו מתבקשים למשול בעולם – וביום השביעי אנו משתדלים למשול בעצמנו.

    מופיע בדפי לימוד:

  • פעולת השמיטה על עם ישראל

    מחבר/מראה מקום: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הקדמה לשבת הארץ

    "היחיד  מתנער מחיי החול לפרקים קרובים- בכל שבת... את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על היחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה... וכשם שנאמר בשבת בראשית "שבת לה'", כך נאמר בשביעית:  "שבת לה'".. סגולת הארץ וסגולת האומה מתאימות יחד."

    מופיע בדפי לימוד:

  • עץ סרק

    מחבר/מראה מקום: הרב יצחק אייזק ספרין, מובא בספרו של מרטין בובר, Tales of the Hasidim: The Later Masters

    רבי יצחק אייזיק אמר, "המוטו של החיים הוא 'תן וקח'. כל אדם צריך להיות נותן ומקבל. מי שלא עושה כן, דומה לעץ סרק".

    עץ סרק הוא עץ שאינו מייצר פירות כלל וכלל. רבי יצחק אייזיק מלמד אותנו מסר לחיים: כפי שהעץ נותן פרות ומקבל הזנה מהאדמה, כך גם בני האדם צריכים לקבל מהעולם מסביבם אך גם להעניק לאותה סביבה שממנה הם מקבלים.

  • לראות את הטוב ואת הרע

    מחבר/מראה מקום: תהילה סולטנה שפר, מתוך המאמר "לראות, לראות, לראות" באתר טבע עברי

    במסכת ברכות (נט ב) מציעים חכמים פתרונות שונים, דרכים להודות על השפע. יותר מכולם אהובה עליי הברכה שמציע רב יהודה: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". רב יהודה עושה כאן פעולה ייחודית, בתוך ההצפה הגדולה של הגשם היורד, בו לא ניתן לראות פרטים כלל, רב יהודה עוצר את הזמן ומביט בכל טיפה וטיפה הנוחתת על האדמה. כמו ניאו ב"מטריקס" לרב יהודה יש את הכוח להתבונן בדברים ולראות כיצד מורכבת המציאות מאינסוף פרטים. המבט של רב יהודה הוא מבט אוהב, מבט מודה, אבל ניתן לחשוב איך בהזדמנות אחרת מבט המבחין בפרטים יכול גם להיות ביקורתי עד כדי שיתוק.

    כאשר אנחנו מתבוננים במצוקה בה אנחנו חיים במציאות העכשווית, אנושות שהפנימה את החוצץ בינה לבין הטבע מבלי לבחון את הצורך הפיזי הממשי שלנו בטבע, קשה לעיתים לראות את הטוב. אנחנו חושבים – עדיף לא לראות. אם נראה את הדוב המורעב למה זה יועיל? אם נראה את האישה העקרה שנפגעה מתעשיית הטקסטיל, האם באמת נוכל להפסיק לקנות בגדים? לכאורה עדיף ללקות בעיוורון חלקי- לראות את הטוב ולהתעלם מהרע. לשמוח על הגשמים שכעת יורדים ולשכוח מהבצורת שקדמה. רבי יהודה מלמד אותנו על כוחה של הראייה, כדי להצליח לראות באותה רמה שרבי יהודה מסוגל לראות אנחנו נדרשים לתרגל לראות. אם נרצה להודות על כל טיפה וטיפה עלינו לראות קודם - כל רגב אדמה צמא. לכן בכל המציאויות שהם חלק מחיינו, המציאות האישית, המציאות הלאומית, העולמית, הסביבתית, אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים. להודות היכן שיש להודות ולְבַכּוֹת היכן שיש לְבַכּוֹת. אולי בכוח הראייה נוכל גם לתקן את הדורש תיקון.

  • חורבן ותיקון - האדם והטבע

    מחבר/מראה מקום: שירה ויגוצקי

     

     

     


    חורבן ותיקון - האדם והטבע

     

    אחת מנבואות הנחמה היפות ביותר, מופיעה בדברי זכריה "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ." זכריה מזכיר ארבעה צומות, שבאו בעקבות חורבן, ולאחר מכן עתידים להפוך לתיקון.

    לטעמי, במקרא ניתן לראות את מעגל החטא ועונשו, או ההרס והתיקון, אם תרצו, בצורה מאוד ברורה. עם ישראל חוטא, הנביאים מתריעים, עם ישראל אינו שועה, ההרס מתרחש. עם ישראל עושה תיקון- וחוזר חלילה.

    מה אם כן באו חכמים לתקן? שפשוט ניתן לתקן, אך חכם מכך למנוע מראש.

    לא כך בענייני שמירה על הטבע. במדרש רבה נאמר על הפסוק "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּת" (קהלת ז, יג):

     

    "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת פרשה ז,  א [י"ג]).

     

    הגדיל וכתב א.ד. גורדון במסה "האדם והטבע":

     

    "החיים הם יצירה, התחדשות תמידית, היווצרות שאינה פוסקת – והאדם שותף לטבע ביצירת החיים. אור החיים האנושיים הוא לא במה שהאדם לוקח מן המוכן, אף לא במה שהוא נותן לאחרים מן המוכן, כי אם במה שהוא יוצר. ביצירה הוא נותן את כל עצמו ולוקח את כל עצמו.  מה היא היצירה שבחיים מצדם האנושי?  מה חלקו של האדם בשותפות זו?"

     

    ואני תוהה ומקשה - היכן אני, האדם, נמצא באחריותי מול הטבע? האם הטבע כאן בכדי לשרת אותי? או שמא אני, האדם, כאן בכדי לשרתו ולפארו? עד כמה גדול הטבע מול האדם?

    לפני כחודש, היינו עדים לחורבן אישי ולחורבן סביבתי אדיר בצורת שריפת יער בין שמן ובתוך כך של הישוב הסמוך אליו, מבוא מודיעין. היכן חלקנו בהרס ובחורבן הרמשים, הזוחלים, עופות וחיות היער? היכן חלקנו בחורבנם הזמני של חיי תושבי היישוב? היכן חלקנו בזיהום הסביבתי האדיר שקרה בעקבות השריפה הגדולה?

    חלקנו בהרס. בחורבן. אך גם בתקומה ובתיקון. על האדם להשתתף עם הטבע ביצירה ובבניין, כפי שהוא משתתף עם הטבע בכליה ובחורבן. שהרי אנחנו והטבע- אחד הם.

    בשנים האחרונות, על רקע סוגיות שינויי האקלים, הכחדת המינים והזיהום הסביבתי הגובר, אנו עדים לשיח ער ומתקדם של נבואות זעם אשר נתפסות בעיני רבים כחזון אפוקליפטי. שיח זה מקבל חיזוק מאין ספור מחקרים מדעיים. הביולוג האמריקאי אדוארד וילסון העריך בספרו "עתיד החיים" שאם נמשיך בקצב הנוכחי של הפרעות אנושיות, הרי שבתוך מאה שנים בלבד ייכחדו מחצית מהמינים בעולם. למעשה, מדענים מסכימים ששיעורי ההכחדה הגיעו לרמות שלא נראו מאז ההכחדה ההמונית שהתרחשה לפני 65 מיליון שנה, במהלכה נעלמו חצי מהמינים בעולם, ובכללם הדינוזאורים. לפי מחקר שיצא ב-2015 קצב ההכחדה כיום  גבוה פי מאה מקצב ההכחדה הקודם. מה שמייחד אותה לעומת כל ההכחדות ההמוניות הקודמות היא העובדה שזאת ההכחדה הראשונה מעשה ידי אדם, ומושפעת באופן ברור מהרס בתי גידול ושינוי האקלים. מעריכים שכל יום נכחדים עשרות מינים!

    כולנו למדנו, אי אז בשיעורי הטבע בבית הספר, על שרשרת המזון, אותו מערך שבבסיסו צמחים ובראשו טורפי-על. למעשה, המציאות מורכבת יותר מהמערך הליניארי הזה. ההסתכלות האקולוגית כיום היא של שרשרות מזון רבות שקשורות ביניהן ומהוות יחד את מארג המזון. היצורים החיים שמהווים חלק ממארג המזון, מקיימים ביניהם מגוון אינטראקציות שלחלקן אנחנו כלל לא מודעים. מה יקרה אם מין ייכחד ויצא מהמארג הזה? איך יושפעו השאר?

    עולם בלי טבע הוא עולם חולה. קשה לדמיין עולם ללא טבע. אני חושבת על המשוררים האהובים עליי אשר כתבו שירי ערגה וכיסופים לנופי ילדותם, על סיפורי עמים שרובם מתרחשים בטבע, על אגדות ומיתולוגיות. דמיינו לכם עולם ללא אוצר תרבותי זה. דמיינו לכם עולם ללא טבע. נחרדתם? נהדר, חתרו לשינוי.

    אני עוצמת עיניי וחושבת על דור ההמשך שלנו, זה שעיניו טרם שבעות ממראות העולם הנאים, ממפלי מים שקופים, מעדרי חיות בר, מזמזום הדבורה- חשבו עליהם, חשבו על ילדינו ונכדינו שיאלצו לחיות בעולם חם יותר, בטוני יותר, קשה יותר. עולם ללא טבע הוא עולם ללא רחמים. עולם ללא טבע הוא עולם ללא התרגשות מפגישה מקרית עם שועל בכביש או דורבן חושף קוצים. עולם ללא טבע, הוא עולם בו אתה לא רוכן להריח פרח שרק הנץ.

    פקחו את העיניים. האם אתם רוצים עולם כזה?

     

     

    שירה ויגוצקי,

    פעילה בעמותת "תושבים משפיעים במודיעין"

     

  • דבר העורך

    מחבר/מראה מקום: אביעד עברון

    חינוך למורכבות יכול להיות קלישאה, אבל אני חושב שדווקא ההבנה של חינוך למורכבות דרך תחום האקולוגיה יכולה להאיר אותו באור אחר. שהרי מהי אקולוגיה? מדובר בחקר יחסי הגומלין בין כל המרכיבים השונים של הסביבה – חיים ודוממים, מתוך הבנה שכל שינוי במארג העדין והמורכב הזה משפיע על המארג כולו. אי אפשר לבודד משתנים ולהתייחס אליהם באופן ‘נקי’, פשוט כי המציאות אינה עובדת ככה. כל מרכיב במערכת מוגדר גם על ידי עצמו, אך לא פחות מכך על ידי קשריו ויחסיו עם שאר המרכיבים.

    במישור הערכי, תפיסת עולם סביבתית עוסקת בעיקר בדילמות. בהתנגשויות בין ערכים שונים, בין צורכי האדם לצורכי הסביבה, בין הטווח הקצר לטווח הארוך, בין חלופה אחת לאחרת – כשלכל אחת מהן יש יתרונות אך גם מחירים. בסך הכול נשמע די דומה לאופן שבו רבים מאיתנו מבינים את העולם הדתי־הלכתי…

    אני חושב, לצערי הרב, שזנחנו את השדה הזה כמעט לחלוטין. אנחנו מקדמים נושאים ערכיים חשובים בעולם הדתי, [...] אך נושא אחד קריטי שכחנו. לא השכלנו לפתח תפיסת עולם יהודית סביבתית הנשענת על פילוסופיה ותאולוגיה מעמיקות (מעבר להתייחסויות רוחניות בואכה ניו־אייג’יות על הנושא), לא השכלנו להתמודד עם שאלות הלכתיות שהתחום מעלה. ככלל, כציבור, לא שמנו אל לב שיש כאן נושא גדול ורחב ידיים שתובע מאיתנו לחשוב עליו, לפעול בתוכו, ולהציע נקודת מבט אחרת, כפי שקורה לעיתים קרובות במפגש של העולם הדתי עם עולמות ערכיים אחרים. מפגשים כאלה, אם נעשים בכנות, יוצרים הסתכלות חדשה על העולם הדתי, כמו גם על העולם הערכי המדובר.

    [...]

    בתחום הסביבה, יש לנו עוד הרבה מאוד מה לעשות. התסכול שלי נובע בעיקר מהמחשבה שהעיסוק בתחום האקולוגיה צריך להיות ‘פשיטא’ עבור הציבור שלנו, האמון על חיבורים מהסוג הזה, דווקא משום שהוא עוסק, מעצם טיבו, בהתחשבות במארגים מורכבים תוך ניסיון לתמרן בין פרטים וכללים רבים, מתוך הבנה שכל ערך תובע מחיר.

     

    מתוך אתר "נאמני תורה ועבודה"

    מופיע במאמר

  • הסביבה והסביבה הדתית

    מחבר/מראה מקום: הרב רונן לוביץ, דעות 89, נאמני תורה ועבודה

    בתודעת האדם הדתי ישנו מדרג של הערכת פעילויות. ברובד העליון נמצאות פעולות הקודש, כגון תורה, תפילה וקיום מצוות ריטואליות שהחובה לבצען מוגדר בדרישות נוקשות של זמן, כמות וכו’; ברובד השני מצויות מצוות החסד שבין אדם לחברו דוגמת ביקור חולים, הסעדת נזקקים, ניחום אבלים, לווית המת וכדומה, שחשיבותן רבה אך קיומן גמיש יותר; ברובד השלישי פעילות וולונטרית חיובית ששייכת לעולם החולין, כגון חברות בוועד הבית, בוועדת הקליטה של היישוב או בוועד ההורים של בית הספר; וברובד הרביעי מצויות פעילויות חולין לשעות הפנאי. כאן, כמדומני טמון ההבדל בין שוחרי סביבה דתיים לחילוניים, כשאצל האחרונים הפעילות למען הסביבה נמצאת במרום העשייה החיובית, ואצל הראשונים העשייה הסביבתית משויכת בתודעה ובאתוס החברתי לרובד הרביעי או לכל היותר לשלישי. ההתייחסות הרבה של חז”ל לסוגיות הסביבה אמורה להנחות את האדם הדתי לראות אותם כברי חשיבות מספקת, כדי שהעיסוק בהם לא ייחשב כפעילות פנאי אלא יהיה בבחינת “בקשו פניי”. מקורותינו הקדומים צריכים לחברו אל הידע קיים כיום, לפיו בעיות הסביבה הן אקוטיות והרות גורל, ואלה ביחד צריכים לדרבן ולעודד פעילות סביבתית, ולזכות אותה בהערכה דומה לזו של פעילויות אחרות בתחום החברתי.

     

     [...]

    יש מקום בלא ספק לחבר בין ערכי היהדות לעקרונות הבסיסיים של תורות הסביבה והקיימות. תורות אלה מרבות לעסוק באחריותו של הפרט ליצירת עולם בר־קיימא, ויישומן מבוסס במידה רבה על העיקרון: “חשוב גלובלית, פעל מקומית”. סיסמה זו קוראת לכל אדם להגביל את הצריכה, לצמצם את השימוש בחומרים כימיים ובחומרים בלתי מתכלים, לצמצם את השימוש בכלי רכב פרטיים, למחזר, למנוע בזבוז של מים וחשמל ועוד. פעולות אלה תואמות באופיין לאתוס הבסיסי של המחשבה היהודית, לפיו הדרך לתיקון עולם עוברת במעשים הפרטיים של כל יחיד, וכי תיקון החברה דורש את תיקון המידות של הפרט, ואת יכולתו לוותר משלו. מושגי הקיימות שמכילים גם רעיונות של צדק חברתי, עזרה לחברות חלשות, הגבלת שימוש בנשק ועוד, תואמים לרוח היהדות. התפיסה היהודית שעל האדם למצוא את סיפוקו בעניינים שברוח ולא בצבירת נכסי חומר וטיפוחם, ושהוא צריך להיות גיבור הכובש את יצרו – יכולה לחבור בטבעיות לאתגרים ולבעיות הסביבתיים איתם אנו מתמודדים כיום.


    מופיע באתר נאמני תורה ועבודה

    מתוך המאמר

  • השריפות באמזונס: נדרשת חזרה בתשובה

    מחבר/מראה מקום: הרב יובל שרלו, מקור ראשון

    עיצוב ההתנהגות האישית של שימוש מופחת בכלים חד פעמיים מזהמים ובלתי מתכלים; נכונות שלא לשדרג ולזרוק את הדברים הישנים; זריקת סוללות ושאר גורמים רעילים במקומות המיועדים לכך; מיחזור וכדומה; כל אלה הם לא נושאים של "שמאלנים" אוכלי גרנולה ועושי יוגה. אלה הם גופי הלכה, שאינם אוסרים את ההתנהגות בדרך הארץ המקובלת של העולם אך כן מחייבים שלא להשחית את עולמו של הקב״ה. חלק מנתינת הדעת שלא לקלקל את עולמו של הקב״ה מקופל בחובות אלה.

     

    [...]

     

    למעלה מכך, אפשר שמוטל עלינו להיות חלק מתנועה עולמית של צמצום הסיבות המביאות לצורך בשרפת היערות. הדבר נוגע בעיקר לצריכת הבשר, שיש סיבות רבות לראות חובה תורנית בצמצומה מסיבות ערכיות והלכתיות. חשוב להדגיש כי התורה התירה אכילת בשר, ואפשר שאפילו תמכה בה (״בכל אוות נפשך תאכל בשר״), ולא ראתה בעצם אכילת בשר דבר אסור – ולכן לא יהיה זה נכון לקבוע חובת צמחונות על פי ההלכה. ברם, התורה ציוותה במקביל על צער בעלי חיים, ומכאן חובת המאבק בתעשיית הבשר בדרך שבה היא מתנהלת היום, למן תנאי בעלי החיים בעת הייבוא באוניות ועד המתרחש ברפתות, בהובלה ובמשחטות.

     

    כאמור, התורה ציוותה גם על שמירת עולמו של הקב״ה, ותעשיית הבשר נחשבת כיום כמזהם הגדול ביותר של העולם ומבזבזת המשאבים הגדולה ביותר – למן צריכת המים, הגידולים השונים, הזיהום, וכאמור המוטיבציה לכריתת היערות. זו אפוא חובה לבחון את מקומה של יצירת הגבלות על תעשייה זו כחלק מתהליך התשובה והתיקון. בעולמם של חז״ל, אנו מוצאים גזרות שונות שנועדו לבער התנהגות כללית אסורה, כגון איסור על מסחר עם חשודים בגנבה (בבא קמא י, ט), או עם עוברי עברה בשביעית (שביעית ה). באותה דרך מוטלת עלינו האחריות לתרום את חלקנו במאבק, בצמצום ולא באיסור כללי.

    מתוך מקור ראשון
    מופיע במאמר

הגות


  • אופייה המיוחד והחינני של המושבה הולך ואובד


    אופייה המיוחד והחינני של המושבה הולך ואובד.
    אנשים אוהבים את עירם לא רק משום שהם גרים בה [...]
    כי אם מתוך שהם יודעים אותה ורואים אותה
    איך היא הייתה בראשיתה…
    אני פונה לילדי העיר רחובות:
    [...] יש לעשות משהו – יש לשפץ כמה בתים, או חלק של רחוב
    למען יישמר בהם זכר מחינה הראשון של המושבה רחובות.


    (נחום גוטמן, החופש הגדול או תעלומת הארגזים)

  • אקופואטיקה: בני הקטן ותנועת הים

    מחבר/מראה מקום: יפעת גלבר

     

     

    יפעת גלבר

     

     

    בני הקטן ותנועת הים

     

    איך תצייר את תנועת הים שאלתי אותך

    ומשכתי בלשוני: השאר

    נהיה פה עוד מעט

    בין המצוי לסמוי במכחול

    בתוך האוויר המלוח

    ואתה הרהרת מלא חשיבות וענית

    שהציור חייב להיות בצבע

    ושכדאי  לטשטש את הגוונים

    כדי ללכוד את הלבן המקורזל

    שמתקדם לעברנו שם, ליד האוניה

    ואני חשבתי: נשאר עוד קצת

    והצעתי לך כריך עם שוקולד

    על הסלע קמוט הים

    ואתה בני פוררת לדגים

    והנחת לגאות הים לנשוב בסרעפת

    להיות לך נשימות

    כל ימי חייך הימים

    ובימי חייך, הלילות

     

     

שירה ואמנות