ציונות: מקורות

  • תולדות שמירת הטבע בישראל

    מחבר/מראה מקום: עוזי פז ארץ הצבי והיעל, הוצאת מסדה 1981 כרך 1: לעבדה ולשמרה; עמ' 40-46:

    עם קום המדינה החלה ביוזמתו של היינריך מנדלסון התארגנות במסגרת וועדה לשמירת טבע ליד החברה הבוטנית והזואולוגית.  וועדה זו גיבשה הצעה מפורטת לאזורים מוגנים ולשמורות טבע (הם עוד לא השתמשו במונח שמורות טבע אלא קראו לשמורות רזרבאטים).  ההצעה ראתה אור בשנת 1953.  וכך כותב פז: "בגופי התכנון והביצוע היו שהתקיפו הצעות אלו, שהיו חריגות ויוצאות דופן בעולם המושגים של אז, וראו בהן מגמה לזרוק את היהודים לים כדי להותיר את ארץ ישראל לחיות ולצמחים."

    מופיע בדפי לימוד:

  • הכבול הציוני

    מחבר/מראה מקום: מאיר שלו, מתוך "בעיקר על אהבה"

    כמו רבים אחרים למדתי בבית הספר על יתוש האנופלס. אני חושב שישראל הייתה המדינה היחידה בעולם, שלימדה לילדיה את תורת היתושים בשיעורי ההיסטוריה ולא בשיעורי הזואולוגיה. מבחינת מערכת החינוך הישראלית יתוש האנופלס, שהעביר את חיידקי הקדחת והדביק בהם את החלוצים, לא היה חרק, אלא מחבל. אחד מאויבי הציונות והיישוב היהודי. יחד עם עכברי השדה, השרב, המופתי הירושלמי, היבלית, והמפלגה הקומוניסטית וזחל הקפנודיס, הוא ביקש להחריב את המפעל הציוני, ולמזלנו נכשל…

    מכל מקום, בשנים שאני למדתי על יתוש האנופלס הנבזה בבית הספר היסודי, החליטה הציונות לחדש את נעוריה באמצעות ייבוש החולה. אולי יעניין אתכם לדעת שהובא לשם גם מהנדס הולנדי אחד, מומחה לייבוש וניקוז קרקעות. האיש הזה הזהיר שקרקע הכבול, אותה קרקע שהמייבשים תלו בה תקוות כה רבות, עלולה להתנהג בצורות בלתי-צפויות, ואפילו מזיקות. ואז קם ההידרולוג של הקק"ל, הכה באגרופו על השולחן והכריז: "הכבול שלנו הוא כבול ציוני, הכבול שלנו לא יזיק!"

    מופיע בדפי לימוד:

חכמי הדורות האחרונים


  • שיר למולדת

    מחבר/מראה מקום: נתן אלתרמן

    בהרים כבר השמש מלהטת

    ובעמק עוד נוצץ הטל,

    אנו אוהבים אותך מולדת,

    בשמחה, בשיר ובעמל.

    ממורדות הלבנון עד ים המלח

    נעבור אותך במחרשות.

    אנו עוד נטע לך ונבנה לך.

    אנו ניפה אותך מאוד.

    נלבישך בשלמת בטון ומלט

    ונפרוש לך מרבדי גנים

    על אדמת שדותיך הנגאלת

    הדגן ירנין פעמונים.

     

    המדבר אנו דרך בו נחצובה,

    הביצות אנחנו נייבשן,

    מה ניתן לך עוד להוד ושובע

    מה עוד לא נתנו וניתן?

    בהרים, בהרים זרח אורנו,

    אנו נעפילה על ההר.

    האתמול נשאר מאחורינו

    אך רבה הדרך למחר.

    אם קשה היא הדרך ובוגדת,

    אם גם לא אחד יפול חלל,

    עד עולם נאהב אותך מולדת,

    אנו לך בקרב ובעמל!

    מופיע בדפי לימוד:

  • "לשמוע את השורשים צומחים"

    מחבר/מראה מקום: ס' יזהר

    האנטי-שממה הציונית

    הרבה זמן נחשבה הציונות כהצהרה חגיגית כנגד השממה, כאנטי-שממה, ככובשת השממה, כ"מפריחת השממה" (ו"שממה" במובן: הלא-מתורבת, הנשאר בידי הטבע, ואפילו הנראה כריק או כמאיים או דוחה).

    הסיסמה החזקה ביותר בימי תחילת המדינה, שחזרה אין-ספור פעמים בפיו של בן-גוריון ובלהט סוחף, הייתה: "הפרחת השממה".

    וגם כאן היו שתי הנחות יסוד: שממה זה רע. הפרחת-השממה זה טוב.

    הפרחת השממה התפרשה אז כביטול קיום השממה. כמחיקת הלא-כלום. כניצול כל המשאבים עד תומם. חשבנו אז, שאם נצליח לעשות את הדבר הזה, אם נעלה על השממה, נבטלה, ונעשה אותה פורחת, כלומר מיושבת, כלומר מבויתת, כלומר, לא פראית, לא חסרת ערכי אדם בתוכה - אז גם יקרו הדברים הטובים ביותר שהציונות חלמה עליהם.

    אין יש בלי אין

    מבחינה מסוימת - מבחינת בטחון, מבחינת אכלוסה של ישראל, ברור שיש משהו הכרחי בתביעה ליישב כל חלקת אדמה, אפילו אם שוממה. אבל גם כאן חוזר אותו עיוורון התכנון: שממה איננה רק ריק, ואפילו הייתה ריק - אי-אפשר בלעדיו. אפילו הייתה אפס-דבר - אי-אפשר בלעדיה. יתר על כן: האין הזה חשוב כמו היש. אין יש בלי אין. כמו שאין פתח אם אין סגור. אין קיים בלי לא קיים. רק בעולם בלתי מציאותי, קיים רק יש בלי אין. לפיכך, השמדת האין, כמוה כהשמדת היש: השמדת הסיכוי לשווי-משקל שהעולם בנוי בו.

    מאז ומתמיד הפחידה השממה את בני האדם. אין בה צל ואין בה צמח ואין בה מים ואין בה מגורים, ואין בה נוחות. אבל יש בה סכנות, ויש בה לא מוכר, ויש בה מפחיד. תמיד נרתעו ממנה ותמיד העדיפו על פניה מקום של נוחות. ועם זה, במקרים רבים נפתח דף חדש בתרבות האדם, דווקא בצדו של אזור ריק, לא נודע, בלתי מיושב, בצדו של מדבר, בצידה של שממה. נביאי ישראל למשל, קמו על הגבול בין ישוב למדבר, ומיניקת השניים. קח מהאדם את המדבר - ואין לך תרבות גם באזור המיושב.

    היו תרבויות שהתנוונו כאשר המרחק מהם אל הטבע, אל הבלתי מבוית, גדל עד לממדים שמנעו מהם את השפעתו הישירה. מצד שני, ידועות דוגמאות רבות של הפריית תרבות על-ידי הקרבה הבלתי אמצעית אל הטבע הבלתי מיושב. סופר גדול כפוקנר הגיע ממיסיסיפי, מדינה שמכל ממד תרבות באמריקה נחשבת כשממה. מדינה שעציה מרובים מאנשיה, שהבלתי מתורבת בה מרובה על המתורבת, וזו מכולן הוציאה כוח תרבותי אדיר, לא פחות ואולי יותר, מן הכוחות שגדלים בלב תרבות ניו-יורק ותחכומיה.

    אני נזהר מלעשות הכללות, ואינני רוצה שדוגמה זו או שתיים ישמשו כאמת מידה מכלילה. אני מציע השערה, כי כדי שהאדם יהיה אדם בן-תרבות ותרבותו תהיה תרבות, חייבת תרבותו לעמוד על גבול האין תרבות: במגע הטבע הלא מיושב, הלא מעובד, הלא מבוית, לא צריך להתבייש באין תרבות. האין תרבות איננה ביצה. וגם ביצה, כפי שהזכרתי קודם, אינה תמיד משהו שצריך להשמיד ולגמור. המושגים השליליים על הביצה, או על המדבר שזה לא מקום אנושי, יש בהם הרבה סילוף או מחשבה לא בשלה. כעבור זמן, מגיעה גם שעתה של הטעות לעבור.

    יש עוצמה למקומות הריקים. יש הרבה דעת והרבה חוכמה בפיתוח הזה. בלא תכנון, בלא מתוכנן, בלא מפולס, בלא צפוי, בפגישה עם הבלתי ידוע. אדם לומד בדרך זו מידה של ענווה וצניעות. הוא מתחיל לגלות דברים שקודם לא הקשיב אליהם. הוא רואה דברים במקומם הטבעי, לא במקומות שבהם הכריחו את הטבע להתנהגות מתועלת ומועילה. במקומות שבהם הוא עומד בשיווי משקל עתיד מכל, שנוצר בתהליכי דורות על דורות, ולעיתים בתהליכי תקופות גיאולוגיות. שם, בפיתוח הזה, יש נתיב חוכמה העולה בחכמתו האיטית על חכמתנו הפזיזה. אותה חוכמה איטית של נטיפים בחשכה, בשיווי משקל היסטורי. שיש בה על כך יותר איזון מאשר בדברים שהומצאו אך תמול שלשום, כדי לספק צורך מיידי כלשהו.

    מובן שאי-אפשר לתפוס את המרובה: להשאיר אין קץ שממה ליד התרבות, זה אידיאל בלתי אפשרי. עם זאת, אסור למדינה, אסור לעם הבונה את עצמו, לראות את הריק, את השממה, את המדבר, את הישימון - ככוחות של רוע שצריך לסלק אותם. יש בהם עוצמה ויש בהם תרבות.

    דור אחד אחרי בן-גוריון

    כאשר דיבר בן-גוריון על "הפרחת השממה", נדמה היה שדיבר על דבר שלעולם לא יקרה. נדמה היה אז שהיהודים לא שומעים לו ואף אחד לא ילך לנגב כדי להפריחו, גם כאשר בן-גוריון עצמו הלך לשדה בוקר, נראה היה שאין ממשיכים אחריו. אבל הנה לא חלף דור אחד, ובגלל כל מיני סיבות מתמלא והולך עכשיו הנגב במהירות, ולפתע חוששים שעוד מעט יתמלא הכול ויהיה כבר גמור ועשוי, ובחיפזון הזה כל מיני שגיאות ייקבעו עולם שאי-אפשר לתקנו עוד.

    מופתעים מההתפתחות הפתאומית הזאת, באים עכשיו רבים וקוראים: "רגע, השאירו נא חלקים אחדים לא מיושבים, לא מפותחים, תכננו את הלא-מתוכנן". כי התפיסה של שמירת הטבע, כוללת בה את שני המובנים: גם שלא יזיקו לטבע, וגם שלא יזיקו לאדם, בהינתקו ממקומות שוממים.

    בארץ גדולה שני המובנים האלה הם בלתי משמעותיים. אבל אצלנו, ששמורות הטבע הגדולות והנרחבות ביותר הן כגינת-חצר בכל מדינה אחרת - הם קריטיים. במדינות הגדולות אפשר גם, שגינת החצר תתנהג כגינת חצר: יעשו שבילים ויסללו מדרכות, יסדרו פה ויארגנו שם, וכל מה שייעשה יהיה מתוכנן ומסורבל ומפולס, וידאגו לנוחות המבקרים, ואפילו ייפגעו בשיווי המשקל המופלא שבהוויה הנלחמת על קיומה בכוחותיה הטבעיים. אבל בארץ קטנה כשלנו אי-אפשר לעשות זאת.

     

    מופיע בדפי לימוד:

  • חוסר ההבנה של הציונות

    מחבר/מראה מקום: מתוך: להבין את האדמה - עמוס קינן

    לציונות יש מרכיב נכבד מאוד של חוסר הבנה אל הארץ הזאת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך, אפשר לראות כאשר אתה נוסע מחיפה לתל-אביב בכביש החוף, ליד מעגן-מיכאל. אתה רואה כאן מימינך את הים-התיכון ומשמאלך אתה רואה את בריכות הדגים. בבריכות הדגים מגדלים את הדגים שאבותינו אכלו בפולין. לפולין לא היה ים, והדגים שהשיגו שם חיו במימיו המתוקים של נהר הוויסלה. אבותינו הציונים האינטלקטואלים באו הנה בלי לדעת שום דבר על הארץ הזאת, אבל שצריך לאכול דג בשבת הם ידעו. אמנם, היה כאן ים, שאפשר היה להוציא ממנו דגים, אבל הם לא חשבו על הים כמקור לדגים, אלא רק על הוויסלה. ומכיוון, שלא הייתה להם ויסלה, הם פשוט הקימו אותה באופן מלאכותי, לאורך החוף בבריכות המשתרעות מחיפה עד נתניה. הציונות לקחה לצורך כך מים יקרים ואדמה יקרה, בארץ שבה מים זה פרובלמה ואדמה זה פרובלמה, בעוד שבהישג יד מצוי ים והים מלא דגים, והיא עשתה זאת רק מכיוון שהדגים שבים אינם קרפיונים.

    לזה אני קורא חוסר הבנה של האדמה. כי להבין את האדמה זאת אומרת מה לגדל, היכן ומדוע. כדי להבין את האדמה צריך קודם כל להסתכל על השמש ועל השמים, להסתכל ולבדוק את האדמה, לראות מה היא אוהבת – לא מה שאתה רגיל לו. רק אחרי שתבין מה היא אוהבת ומה היא רוצה ומה היא יכולה, ותתאים את עצמך אליה – לא אותה אליך – אתה יכול לבנות עליה את החיים שלך.

    מי שמבין את האדמה יודע מאיזה חומר הוא מקים את ביתו, יודע כיצד הוא מקים את ביתו, יודע בתוך איזו צורה של יישוב הוא מקים את ביתו, יודע את גודל היישוב, יודע כיצד היישוב יושב על קווי הגובה, יודע כיצד הוא מתנהג עם השמש וכיצד הוא מתנהג עם הגשם.

    מי שמבין את האדמה לא מעתיק בית-חולים מסקנדינביה. שם אין מספיק אור ולכן, בונים שם עם חלונות זכוכית גדולים. לנו כאן, פשוט אין בעיה כזאת – אבל בכל זאת העתיקו לכאן את חזיתות הזכוכית הגדולות מסקנדינביה ועשו כאן הרס של הנופים העירוניים על-ידי מזגנים ותריסולים. כל זה – מחוסר הבנת האדמה.

    בלי הבנה אין אהבה

    גרוע מכך: כאשר חיים בלי הבנת האדמה, חיים בניכור גובר והולך אל האדמה, וכאשר חיים בניכור גובר והולך, נעלמת יום אחד גם אהבת הארץ, וכאשר נעלמת אהבת הארץ אתה שואל פתאום: מה קרה לבנינו שיזרו כמוץ בפני הרוח. ובכן - זה בדיוק מה שקרה להם: קרה להם שהם איבדו את הבנת האדמה ואחר כך את אהבתה. הניכור הזה המונע את יצירת העם והוא המונע את הגשמת הציונות.

    אני לא טולסטוי ולא א"ד גורדון. אני עמוס קינן מהמאה ה20-, שאוהב לאכול ואוהב מעלית, ואוהב טלוויזיה וכל דבר אחר שמספק נוחיות. כל אלה לא מונעים ממני להבין, שאם עמוס קינן ינוכר מסביבתו, חייו כעם כאן אינם מובטחים – ואף חייו הפיזיים אינם מובטחים כאן.

    החטא הקדמון של הציונות

    בעיית הבעיות שלנו היא, שהציונות טרם הוגשמה, ואנחנו עדיין לא הפכנו לעם. שכן אילו הציונות הייתה מוגשמת, לא היינו שומעים את קולות הנכאים על "עם הבורסה" ועל המוץ שנזרה מכאן לרוח ופותח תחנות דלק בלוס-אנג'לס.

    כאשר אני אומר שהציונות לא הוגשמה אין זה דבר פסימי – כי אין זאת אומרת שהיא לא תוגשם. ואם אני אומר שעדיין אין כאן עם, זה לא אומר שלא יהיה כאן עם. אבל להגיד "יש עם" בשעה שאין עם, או ש"הציונות הוגשמה" בזמן שהיא לא הוגשמה, אין זאת אופטימיות אלא טמטום. ונגד טמטום יש להילחם כמו שנלחמים נגד הטוב שבגויים: לרוצץ את ראשו. על זה אין לוותר.

    החטא הקדמון של הציונות הוא ניסיונה להתאים את הארץ הזאת אל הציונות, ולא את הציונות אל הארץ הזאת.

    מבחינה זאת, הציונות מכילה בתוכה לא רק חוסר הבנה, אלא גם מרכיב חזק מאוד של תוקפנות. אין זה מקרה שהדבר שמסמל יותר מכל את הציונות הוא הבולדוזר. בולדוזר בכלל איננו דבר מבין וגם לא דבר חושב. בולדוזר הוא דבר מבצע, והוא מבצע בדרך כלל את מה שאין, שהרי מה שיש לא צריך לבצע. במקום שיש ים לא צריך בולדוזר בשביל לעשות ים, ובמקום שיש הר לא צריך בולדוזר לעשות הר. בולדוזר קיים כדי לעשות ים במקום שאין ולקחת הר ממקום שהוא קיים למקום שאיננו קיים, וכך הוא מגלם את האגרסיביות של הציונות לגבי הטבע והנוף. בתוקפנות הזאת של הציונות, שנובעת מהשורש האינטלקטואלי שלה ועוברת דרך חוסר ההבנה שלה את הארץ, מוליכה אותנו לא רק לכישלון ביצירת עם, אלא במקביל גם לכך שהארץ נחרבת והולכת.

    יכול להיות שעוד נתעורר בזעקה מרה, ונמצא כי עכשיו הוא הרגע האחרון שבו עוד אפשר לעשות כאן עם. אבל עלול לקרות שכאשר נגיע לכך, כבר לא תהיה כאן ארץ נאותה לעשות בה את העם הזה, כי עוד קודם לכן הצלחנו להחריב אותה בכוח הבולדוזר.

    מופיע בדפי לימוד:

  • תולדות שמירת הטבע בישראל

    מחבר/מראה מקום: עוזי פז ארץ הצבי והיעל, הוצאת מסדה 1981 כרך 1: לעבדה ולשמרה; עמ' 40-46

    עם קום המדינה החלה ביוזמתו של היינריך מנדלסון התארגנות במסגרת וועדה לשמירת טבע ליד החברה הבוטנית והזואולוגית.  וועדה זו גיבשה הצעה מפורטת לאזורים מוגנים ולשמורות טבע (הם עוד לא השתמשו במונח שמורות טבע אלא קראו לשמורות רזרבאטים).  ההצעה ראתה אור בשנת 1953.  וכך כותב פז: "בגופי התכנון והביצוע היו שהתקיפו הצעות אלו, שהיו חריגות ויוצאות דופן בעולם המושגים של אז, וראו בהן מגמה לזרוק את היהודים לים כדי להותיר את ארץ ישראל לחיות ולצמחים."

    מופיע בדפי לימוד:

  • היהדות כאור סביבתי

    מחבר/מראה מקום: ג'רמי בנשטיין

    זה כבר דבר שבשגרה, שפירושה של הציונות היא השיבה המודרנית של העם היהודי לארץ ישראל. עד כה לרוב, חשבנו על משפט זה במונחים פוליטיים-חברתיים. אך בהקשר של דיון זה, הוא בראש ובראשונה טיעון סביבתי. בפעם הראשונה מזה 2000 שנה, העם היהודי אחראי לפיסת בריאה. הנוכחות היהודית המחודשת בישראל פירושה התחלת היסוד מחדש של "תחושת המקום" ההיסטורית והטבעית שלנו. פירושו (באופן אידיאלי) לחזור הביתה מבחינה סביבתית, איחוד מחדש של תרבות וטבע, וריפוי קרע משוסע עתיק כגלות.

    אפשר לטעון שהיהדות המסורתית מאופיינת על-ידי מידה מסוימת של התנכרות היסטורית מהעולם הטבעי. בקיצור ניתן להציע מספר סיבות לכך. ראשית,  הייתה המלחמה התנ"כית נגד עבודת האלילים שהפכה גורמי טבע לאלים: המונותיאיזם הטרנסצנדנטי דרש את החלוקה בין בורא לבריאתו וכתוצאה מכך, איבד עולם הטבע מאלוהותו. שנית, הוא הדגש הרבני על התורה ולימודה: הערך העליון, וכמעט בלעדי, של תלמוד תורה – שקיעה מוחלטת "במולדתנו הניידת" הביבליוגרפית, אם להשתמש בביטויו המוצלח של היינה - העומד מעל ומול עולם הטבע כמקור ידע והשראה.

    אך למטרות שלנו, התופעה המשמעותית ביותר היא זו של הגלות מהארץ, עם עובדות החיים היומיומיות והתודעה הרוחנית השולטת של החיים בגולה. כמובן, שחלק גדול מהסיפור מורכב ממגבלות חיצוניות. למשל, שמנעו מיהודים להיות בעלי קרקע בארצות רבות בתפוצות. אך חשובה יותר היא העובדה, שבמשך 2000 שנה אנו, היהודים, מנענו מעצמנו בעיקשות, באופן כמעט פתולוגי, פיתוח קשר עמוק, תחושת מקום, כלפי כל מקום אחר על כדור-הארץ – למרות, שדורות רבים בילינו ברובם. למרבה האירוניה, בדיוק חלקים אלה, של הדת והתרבות היהודית שבארץ ישראל מבטאים ומנציחים את ההשתרשות הפיסית באדמה ובנוף, חייבים להפוך למאוד "רוחניים" וסמליים (בלבד) בתפוצות. לוח השנה שלנו הוא, לוח השנה של ארץ ישראל, הפולחן שלנו מקשר אותנו לעונות בארץ ישראל, החגים שלנו משקפים את המחזורים הטבעיים של ארץ ישראל, והשפה שלנו, עברית, מלאה בביטויים הקשורים לארץ, שבה היא התפתחה. למרות, שכל זה מראה על קשר עמוק לבריאה, האם זה יכול להיות יותר מקשר מופשט, לפיסת בריאה רחוקה מאוד? למעשה, ככל שאנו מכירים יותר את המשמעות הסביבתית העמוקה של הקשר התרבותי היהודי לארץ ישראל כביתו הטבעי, כך אנו נאלצים להודות שאותה תרבות יהודית דתית לא יכולה אלא לתקוע טריז בין יהודי התפוצות לסביבתם המקומית.

    קחו למשל, יהודים מברזיל או מארצות הברית – הם עשויים לאהוב את הנוף הטבעי של ארצותיהם, ולהיות קשורים לסביבותיהם המקומיות, אך הם חייבים לעשות זאת כאמריקנים או ברזילאים, ולא כיהודים. כלומר, ייתכן שיש להם ייראה, שמקורה בדת, כלפי החוויה הנעלה של הבריאה ופלאיה (בתקווה שהיא מטופחת ומבוטאת על-ידי ברכות ומנהגים יהודיים אחרים), אך קשר משמעותי מבחינה סביבתית עם הנוף הגלותי הוא בעייתי ביותר מנקודת מבט יהודית. מדרום לקו המשווה, קיום מצוות יהודיות הוא, ללא ספק, מלא אבסורדים: חוגגים את ההגעה המחדשת של האביב כאשר משתופפים בתחילת הסתיו או את חג החורף של חידוש האורות תחת השמש היוקדת של הקיץ, אך נושאים אלו עולים גם באקלימים אחרים. בקליפורניה אולי, ט"ו בשבט עשוי לרמוז על מסגרת מלאת עוצמה עבור "רבני הסקוויה", ומחאתם המרגשת נגד אינטרסים דורסניים של תעשיית העץ. אך בצפון מזרח, הם חוגגים את התעוררותם מחדש של העצים מתחת לשכבת שלג עבה. אם היהודים האמריקנים היו מבצעים את הלכתם הסביבתית למעשה – האם לא היה עליהם להקיף את בית-הכנסת עם דלועים וקלחי תירס, במקום עם אתרוגים ולולבים סוב-טרופיים? תמונה זו אולי מעלה חיוך, אך במשך ההיסטוריה, היהודים לעולם לא אמצו לוח שנה או פולחן, ששיקף את המצב הטבעי המקומי. כמו שהם אף פעם לא פירשו מחדש את המצוות התלויות בארץ, כדי להתאימם לכל ארץ אחרת. האם עליהם לעשות זאת עכשיו, לאור התפתחות תודעתם הסביבתית ורצונם לבסס מודעות זו מבחינה יהודית?

    תחושת מקום משמעותית, קשר עמוק לסביבה המקומית כבית, חייב להיות מושתת מבחינה תרבותית ורוחנית. זה, כפי שטענתי עד כה, חיוני לכל נקודת מבט סביבתית בעלת משמעות. זה הגרעין של מה שהייתי מכנה "ניאו-ציונות אקולוגית": האם אנו היהודים, יכולים לדבר בכנות על תחושת מקום יהודית, על כך, שתרבותנו הדתית היהודית תביע קשר סביבתי לאזור או למקום, בכל מקום מחוץ לישראל?

    אין זה בא לומר שהיהדות, כתרבות דתית, אינה רלבנטית לדאגות הסביבתיות של יהודי התפוצות.

    …אך עבור הישראלים, הערכים היהודים ויצירת קשר מחדש, עם המקורות בהקשר של החיים על ועם הארץ, יכולים להדגים את התרומה והתובנה של המסורת היהודית, התרבות הילידית הקשורה לאדמה ולנוף. אותם יסודות של לוח שנה ושפה, שהרחיקו את היהדות מהטבע בגלות ההיסטורית הם בדיוק היסודות היוצרים את הפוטנציאל לחברה הישראלית להיות מושרשת היטב, כפי שברור מהתרבות היהודית החילונית גם כן. צד זה של המשוואה הוא בעיקר יחידני, אך הוא גם דגם בעל השלכות אוניברסליות: בהבנת הקשר של העם היהודי עם ארץ ישראל, אנו רוכשים הבנה יהודית של הקשר האנושי עם הטבע, והפוטנציאל שלו בחבורות שונות מסביב לעולם.

    ברור, שלחברה הישראלית, מצפה עוד דרך ארוכה לפני שהיא הופכת לאור סביבתי לגויים. הציונות הייתה באותה מידה פרויקט של מודרניזציה, בנייה וכיבוש הסביבה כפי שהייתה שיבה רוחנית לארץ, והרכבה מחדש של היהדות כתרבות ילידית, עם כל מה שזה כולל.  אך אם אנו נקבל את הטענה שהדאגות והפעולות הסביבתיות האמיתיות משקפות אכפתיות וקשר למקום מסוים, בית, אזי ברור שהדחף המרכזי של סביבתיות המנסה לקשור תרבות יהודית ערכית ושפה, עם תחושת מקום אמיתית תתרחש בראש ובראשונה בבית הלאומי, בישראל. כאן יש לשפה התרבותית שלנו טבעיות, שורשיות, הנובעת מלהיות בבית, ולנוף הטבעי, משמעות תרבותית ייחודית מאותה סיבה. השיבה הביתה – תרבותית וטבעית – מאפשרת לנו לקחת את אותו הצעד הקולקטיבי הראשון לקראת עולם טוב יותר, החל מהבית, בחלקתנו הקטנה בו.

    מופיע בדפי לימוד:

  • הכרת ערך הטבע

    מחבר/מראה מקום: אהרון דוד גורדון, מתוך "ההכרה והבלתי מודע", האדם והטבע עמ 41

    'היו ימים, אשר האדם לא הכיר את ערך-האויר, אשר לא ידע, כי באין אויר אין חיים לו ולכל חי על האדמה, כמו שאין חיים לדג בלי מים. וכן היו ימים, אשר לא ידע האדם, מה האור לו ולחייואולם את ערך הטבע בכללו, בכל מרחבו האין-סופי ובכל עמקו האין-תהומי הכיר, כמדומה לך, האדם תמיד, עוד מתחילת ברייתו. היו ימים, אשר האדם העריץ את הטבע, אשר חשב אותו ואת כל אשר בו לאלהים ויעבוד אותו באמונה. והמשוררים והאמנים – הם הרי לא פסקו משירתם אפילו שעה אחת מיום דעת האדם טוב ורע עד היום הזה. ולאחרונה הנה בא המדע – המדע המושכל, הברור, הבהיר, אשר גילה אפקים חדשים ויאר אור חדש – אור קר ונורא, אבל גדול ונאדר. והנה הוא מחליט, כי 'אין אנו עניים בשעה שאנו נהנים מהטבע הפרוש לפני הכל'

  • השיבה לטבע

    מחבר/מראה מקום: אהרון דוד גורדון, עקירת שרשי הנשמה מהטבע, האדם והטבע עמ 49 -50.

    'ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך.  וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך. ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיך ורגליך, מעל כל גֵוך ונפשך נפרכים ונושרים, נפרכים ונושרים שברים שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל.  וידעת, כי אלה הם שברי קליפתך, אשר התכווצת בתוכה בתמהון לבך, כצב בתוך שיריונו, ואשר לאחרונה גדלת מתוכה.  והכרת ביום ההוא, כי הכל היה לא לפי מידתך, וכי את הכל עליך לחדש: את מאכלך ואת משתך, את הלבשתך ואת מעונך, את אופן עבודתך ואת דרך לימודך–את הכל  והרגשת ביום ההוא בכל כוח לבבך את הלחץ, אשר קירות הבתים בעיר–וגם בכפר–לוחצים על נפשך, והרגשת כל חציצה קלה, החוצצת בין נפשך ובין המרחב העולמי, בין נפשך ובין החיים העולמיים.  והיה כאשר תבנה לך בית, ושמת לבך לא להרבות בו חדרים וחדרי חדרים, כי אם לזאת תשים כל לבך–כי לא יהיה בו דבר חוצץ בפני המרחב העולמי, בפני החיים העולמיים, כי בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך–בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם, וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחכמה.  ורווח תשים בין בית ובין בית; רווח גדול, אשר לא יגזול ולא יעלים בית מבית את חלקו בעולם הזה...  ולקחת תורה מפי הטבע, תורת הבנייה והיצירה, ולמדת לעשות כמעשהו בכל אשר תבנה ובכל אשר תיצור.  וכן בכל דרכיך ובכל חייך תלמד להיות שותף לו במעשה בראשית".

  • נפש היהודי היא בת הטבע הארץ ישראלי

    מחבר/מראה מקום: אהרון דוד גורדון, מרשימותיו - י"ג מרחשון תרפ"א.

    'יש בני אדם החיים מתוך עצמם לתוך העולם. הם אינם מבקשים בעולם הרבה. הם מבקשים בעיקר מקום להתפשט לאין סוף. בחזקת החיים הצבוריים העיקר בשבילם ה"לא תעשה"; הסרת הגדרים, המעכבים את ההתפשטות. ה"עשה", היצירה – זהו מהותם הם, תוכן חייהם.
    ויש בני אדם החיים מתוך העולם לתוך עצמם, הם מבקשים בעולם הכל. — –— נפש היהודי היא בת הטבע הארץ ישראלי. בהירות, עומק שמים בהיר לאין סוף, פרספקטיבה ברורה, ערפלי טהר. גם הנעלם כאילו מתעלם מתוך בהירות, מתוך אור גלוי מצומצם לתוך אור נעלם לאין סוף. העמים אינם מבינים בנפש היהודי לא את הפרספקטיבה הבהירה הזאת ולא את הנעלם הנאור הזה.'

  • לשוב אל האדמה

    מחבר/מראה מקום: הרב שג"ר, "לשוב אל הטבע" מאתר ישיבת שיח

    הביטוי התנכ”י של מוות הוא אדם הנאסף אל אבותיו, או אל נחלת אבותיו. זאת איננה סתם אדמה - זו האדמה שהאבות נאספו אליה ונכללו בה. זו אדמה המופרית באותם אנשים שחיו עליה, שצעדו עליה והרוו אותה בזיעת אפם. על כן היה הקניין הראשון של היהודי בארץ ישראל קניין של קבר, משום שקניין זה משקף את הזיקה העמוקה והראשונית של יהודי אל נחלתו, את ההתמזגות המלאה, את העובדה שרוח האבות שורה באדמה הזו, ומכאן הקשר הנצחי והבלתי מופר אליה.

הגות


  • שיר בוקר

    מחבר/מראה מקום: נתן אלתרמן

    בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת,
    וּבָעֵמֶק עוֹד נוֹצֵץ הַטַּל,
    אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
    בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל.

    מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח
    נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,
    אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,
    אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד.

    נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט
    וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים,
    עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת
    הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

    הַמִּדְבָּר – אָנוּ דֶּרֶךְ בּוֹ נַחְצֹבָה,
    הַבִּצּוֹת – אֲנַחְנוּ נְיַבְּשֵׁן.
    מַה נִּתֵּן לָךְ עוֹד לְהוֹד וָשֹׂבַע,
    מָה עוֹד לֹא נָתַנּוּ וְנִתֵּן.

    בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ,
    אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר.
    הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ,
    אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר.

    אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת,
    אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל,
    עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת,
    אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמָל!

    נתן אלתרמן (1970-1910) – משורר, מחזאי, סופר, מתרגם ומסאי; אחד ממתווי הדרך של השירה העברית החדשה; חתן פרס ישראל לספרות לשנת 1968.

    מופיע בדפי לימוד:

  • אקופואטיקה: ללא שם

    מחבר/מראה מקום: מרים קוצ'יק שפר

     

     

    *

     

    מַבְרִיקָה סִירֵי אֲלוּמִינְיוּם בְּצֶמֶר פְּלָדָה וְאֶצְבְּעוֹתַּיי קְטַנּוֹת,

    אֲדֻמּוֹת מַשְׁחִירוֹת בַּמַּיִם הַקְּפוּאִים.

    קוֹר זוֹרֵם מֵהָרֵי כְּנָעָן. עוֹד לֹא אָבִיב בַּשָּמַיִם וְטִּפּוֹת גְּדוֹלוֹת

    ממלאות את סירי החמץ מאחורי השיכון.

    בבית - כלי פסח מאירים את המטבח הקטן. חברים נסתרים

    מגלים פניהם אחת לשנה. בדים של סבתא, אדומים בוהקים,

    בדוגמאות של געגועים מכסים את שולחן החג. יראת חמץ

    נסוכה בכל. אמא, טורחת סביב פתילייה סוררת.

    קר כל כך.

    אני מחכה לנעלי הלכה החדשות, האדומות, הבוהקות.

    מביטה לשמיים. בערב אחצה בסירותיי החדשות את הנהר

    ליד הבית ורגליי ירעדו במים של חג.

     

    (מתוך ספר בכתובים)

     

  • כנרת

    מחבר/מראה מקום: רחל

    כִּנֶּרֶת

     

    שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם! –

    בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים:  עֲצֹר.

    בִּבְדִידוּת קוֹרֶנֶת נָם חֶרְמוֹן הַסַבָּא

    וְצִנָּה נוֹשֶׁבֶת מִפִּסְגַּת הַצְּחוֹר.

     שָׁם עַל חוֹף הַיָּם יֵשׁ דֶּקֶל שְׁפַל צַמֶּרֶת,

    סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כְּתִינוֹק שׁוֹבָב,

    שֶׁגָּלַשׁ לְמַטָּה וּבְמֵי כִּנֶּרֶת

    מְשַׁכְשֵׁךְ רַגְלָיו.

     מַה יִּרְבּוּ פְּרָחִים בַּחֹרֶף עַל הַכֶּרַךְּ,

    דַּם הַכַּלָנִית וְכֶתֶם הַכַּרְכֹּם,

    יֵשׁ יָמִים – פִּי שֶׁבַע אָז יָרֹק הַיֶּרֶק,

    פִּי שִׁבְעִים תְּכֻלָּה הַתְּכֵלֶת בַּמָּרוֹם.

     גַּם כִּי אִוָּרֵשׁ וַאֲהַלֵּךְ שְׁחוֹחַ,

    וְהָיָה הַלֵּב לְמַשׁוּאוֹת זָרִים –

    הַאוּכַל לִבְגֹּד בָּךְ, הַאוּכַל לִשְׁכֹּחַ

    חֶסֶד נְעוּרִים?

     תל-אביב, תרפ"ז

שירה ואמנות