פורים: מקורות

  • גלובליזציה במגילה

    מחבר/מראה מקום: אסתר א ה-ח

    וַיְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ--שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה, מְדִינָה.  ב בַּיָּמִים, הָהֵם--כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, אֲשֶׁר, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.  ג בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה, לְכָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו:  חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת--לְפָנָיו.  ד בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ; יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.  ה וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל-הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן מִשְׁתֶּה--שִׁבְעַת יָמִים:  בַּחֲצַר, גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ.  ו חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן, עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף, וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ; מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף, עַל רִצְפַת בַּהַט-וָשֵׁשׁ--וְדַר וְסֹחָרֶת.  ז וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב, וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים; וְיֵין מַלְכוּת רָב, כְּיַד הַמֶּלֶךְ.  ח וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת, אֵין אֹנֵס:  כִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ, עַל כָּל-רַב בֵּיתוֹ--לַעֲשׂוֹת, כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ.  {ס}

    מופיע בדפי לימוד:

  • יחס לנשים במגילה

    מחבר/מראה מקום: אסתר א, ט-יב

    ט גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים--בֵּית, הַמַּלְכוּת, אֲשֶׁר, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.  י בַּיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, כְּטוֹב לֵב-הַמֶּלֶךְ, בַּיָּיִן--אָמַר לִמְהוּמָן בִּזְּתָא חַרְבוֹנָא בִּגְתָא וַאֲבַגְתָא, זֵתַר וְכַרְכַּס, שִׁבְעַת הַסָּרִיסִים, הַמְשָׁרְתִים אֶת-פְּנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.  יא לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ--בְּכֶתֶר מַלְכוּת:  לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.  יב וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי, לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר, בְּיַד הַסָּרִיסִים; וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ

    מופיע בדפי לימוד:

  • יחס לנשים במגילה

    מחבר/מראה מקום: אסתר א, טז-יט

    טז וַיֹּאמֶר מומכן (מְמוּכָן), לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה:  כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.  יז כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן:  בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו--וְלֹא-בָאָה.  יח וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס-וּמָדַי, אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת-דְּבַר הַמַּלְכָּה, לְכֹל, שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ; וּכְדַי, בִּזָּיוֹן וָקָצֶף.  יט אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יֵצֵא דְבַר-מַלְכוּת מִלְּפָנָיו, וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס-וּמָדַי, וְלֹא יַעֲבוֹר:  אֲשֶׁר לֹא-תָבוֹא וַשְׁתִּי, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ, לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה.

    מופיע בדפי לימוד:

  • יחס לנשים במגילה

    מחבר/מראה מקום: אסתר ב, יב-יד

    ב וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ--כִּי כֵּן יִמְלְאוּ, יְמֵי מְרוּקֵיהֶן:  שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים, וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים.  יג וּבָזֶה, הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל-הַמֶּלֶךְ--אֵת כָּל-אֲשֶׁר תֹּאמַר יִנָּתֵן לָהּ, לָבוֹא עִמָּהּ, מִבֵּית הַנָּשִׁים, עַד-בֵּית הַמֶּלֶךְ.  יד בָּעֶרֶב הִיא בָאָה, וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים שֵׁנִי, אֶל-יַד שַׁעַשְׁגַז סְרִיס הַמֶּלֶךְ, שֹׁמֵר הַפִּילַגְשִׁים:  לֹא-תָבוֹא עוֹד אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי אִם-חָפֵץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְנִקְרְאָה בְשֵׁם.

    מופיע בדפי לימוד:

  • מחבר/מראה מקום: אסתר ט, כ-כב

    כ וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--הַקְּרוֹבִים, וְהָרְחוֹקִים.  כא לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:  בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה.  כב כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים...

    מופיע בדפי לימוד:

תנ"ך


  • מתנות לאביונים

    וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים; נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין, שנאמר "ומתנות לאביונים" - שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול, נותנין לו; ואין משנין מעות פורים, לצדקה אחרת.

    (מסכת מגילה, ז, א)

  • שמחה של מצווה

    ושבחתי אני את השמחה' - שמחה של מצוה, 'ולשמחה מה זֹה עֹשָה' - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' ג): 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה''.

    (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל, עמוד ב)

  • מרבין בשמחה

    "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך שנכנס אדר מרבין בשמחה"

    (תענית, כ"ט)

  • הקשר בין מעשה לבין תחושה של שמחה


    'ושבחתי אני את השמחה' - שמחה של מצוה,
    'ולשמחה מה זֹה עֹשָה' - זו שמחה שאינה של מצוה.
    ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' ג): 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה''.
    (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל, עמוד ב)

  • שמות השמחה

    עשרה שמות נקראו שמחה, אלו הם: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, פצחה, צהלה, עליזה, חדווה, עליצה.
    (אבות דרבי נתן, פרק ארבע ושלושים, י)

  • רבי פנחס ורבי חמא בר גוריא בשם רב, אמר: ביקשה ליכנס אפילו בצלצול [=מכוסה בחגורה קטנה לכסות את אזור חלציה] כזונה, ולא הניחו אותה. אמר לון [=אמר להם אחשורוש: תהא] ערומה. אמרה [=לאחשורוש]: אכנס בלא כתר. [=אמר לה]: הן אומרים: שפחה היא זו.  
    (אסתר רבה ג, יג.)

    מופיע בדפי לימוד:

  • אמרה לו [=אשתו]: קומיס איסטבלאטי [=ממונה על אורוות הסוסים] של בית אבא היית, והיית למוד [=רגיל] להיות מכניס לפניך נשים זונות ערומות, ועכשיו שנכנסת למלכות לא חזרת מקלקולך? רמזתו - ולא נרמז. עקצתו - ולא נעקץ.
    (אסתר רבה ג, יד)

    מופיע בדפי לימוד:

  • הון ושלטון במגילה

    כִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל-רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ (אסתר, פרק א, פסוק ח)
    'לעשות כרצון איש ואיש':
    אמר לו [לאחשוורוש] הקב"ה: אני איני יוצא מידי בריותי [איני יכול לעשות רצון כל איש ואיש] ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש? בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת, יכולה היא להינשא לשניהם? אלא או לזה או לזה.
     וכן שתי ספינות שהיו עולות בלימן, אחת מבקשת רוח צפונית ואחת מבקשת רוח דרומית יכולה היא הרוח אחת להנהיג את שתיהן כאחת? אלא או לזו או לזו.
     למחר שני בני אדם באים לפניך בדין [להישפט]: איש יהודי ואיש צר ואויב. יכול אתה לצאת ידי שניהם?  אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה.

    (אסתר רבא, פרשה ב, יד)

חז"ל


  • פורים - חג של יציאה אל הזולת

    כְּדֵי לְהַרְבּוֹת שָׁלוֹם הֶפֶךְ מַה שֶּׁטָּעַן הָמָן הָרָשָׁע 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד'... בַּמָּקוֹם שֶׁרָאוּי לִהְיוֹת עַם אֶחָד, הִנָּם מְפֻזָּרִים וּמְפֹרָדִים בְּמַחֲלֹקְתָּם.... לְכָךְ תִּקְּנוּ מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, כְּדֵי לְהַפְגִּין אֶת הַיְּדִידוּת בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.

    (מנות הלוי - לרבי שלמה אלקבץ)

  • מתנות לאביונים

    מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו. שאין לך שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח עניים ויתומים ואלמנות וגרים" (הרמב"ם, הלכות מגילה, ב', ט"ו).

חכמי ימי הביניים


  • מדות טובות במשלוח מנות

    רֶמֶז אַחֵר יֶשׁ בְּמִצְוַת מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת בְּפוּרִים, שֶׁמַּרְאֶה עַל מִדּוֹת הָעֲנָוָה וְהַכָּרַת הַטּוֹבָה הַטְּבוּעוֹת בְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל מֵאָז וּמֵעוֹלָם:
    אָדָם שׁוֹלֵחַ מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא מַכִּיר לוֹ טוֹבָה בַּדָּבָר שֶׁעָשָׂה לוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא אֶת יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ דּוֹר (דּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי), שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לִידֵי סַכָּנַת כְּלָיָה, הִתְוַדּוּ עַל עֲווֹנָם וְשָׁבוּ (אֶל ה') בְּכָל לֵב: וּכְשֶׁנִּצְּלוּ אח"כ מִן הַסַּכָּנָה – חָזְרוּ וְנָתְנוּ אֶל לִבָּם: בִּזְכוּת מִי בָּאָה הֲהַצָּלָה? זֶה אָמַר: לֹא בִּזְכוּתִי אֶלָּא בִּזְכוּת חֲבֵרִי, וְאַף זֶה תָּלָה הַזְּכוּת בַּחֲבֵרוֹ וְלֹא בּוֹ – כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַלְּאָה לִבָּם הַכָּרַת טוֹבָה מִזֶּה לְזֶה, שָׁלְחוּ מָנוֹת וּמַתָּנוֹת   אִישׁ לְרֵעֵהוּ, כְּלוֹמַר, מוֹדֶה אֲנִי לְךָ וּמַכִּיר לְךָ טוֹבָה שֶׁבִּזְכוּתְךָ נִצַּלְתִּי מִן הַגְּזֵרָה. וְכֵן רָאוּי לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא תּוֹלֶה אֶת הַזְּכוּת בַּחֲבֵרוֹ וּמִתּוֹךְ כָּךְ, בָּאִים כֻּלָּם לִידֵי זְכוּת וְלִידֵי הָאַהֲבָה.

    (ספר התודעה, פרק י"ב )

  • שמחה

    עיקר ישוב הדעת הוא על ידי שמחה, כי על ידי השמחה יוכל להנהיג
    את המוח כרצונו ולישב דעתו ולחשוב על תכליתו הנצחית.
    וצריך לחזק עצמו שיבוא לשמחה בכל מה שאפשר, ולהשתדל ולמצוא
    בעצמו איזו נקודה טובה, כדי לבוא לשמחה ...
    גם צריכים כמה פעמים לשמח את עצמו על ידי דברי בדיחות. מריבוי
    צרות האדם, שסובל כל אחד בגוף ונפש וממון, על פי רוב אין יכולים
    לשמח את עצמם כי אם על ידי דברי חידוד כדי לבוא לשמחה

    (מתוך קיצור ליקוטי מהר"ן).

  • תפילה לשמחת פורים

    ריבונו של עולם, חזקני בשמחה וחדוה תמיד, ואזכה לגרש ולבטל ממני ומכל ישראל קליפת המן - עמלק ולהמשיך עלי קדושת הנס והישועה של פורים.

    ועזרנו והושיענו להתענות תענית אסתר ותפתח את לבבי שאזכה להרגיש עוצם צרת נפשי עד שאזכה לזעוק זעקה גדולה ומרה כראוי לי לזעוק, עד אשר יתעוררו רחמיך עלי באמת, ותמהר להושיעני.

    ונזכה על ידי מצוות השכרות של פורים לבא לתוך שמחה גדולה של פורים אשר אז מאירה הארת מרדכי - אשר אין דוגמתה בכל ימות השנה. ואזכה להיות שמח בכל לב, לשמח גם אחרים ולשמח כל ישראל עמך בשמחת פורים. ותקבל שעשועים גדולים משתייתנו בפורים הקדוש.

    (רבי נתן שטרנהרץ, שכתוב "מליקוטי תפילות")

  • פורים ויום הכיפורים

    מובא בתיקוני זוהר, שפורים כיום הכיפורים. כמו שהתענית והתשובה שביום כפור חובה לקיימם מפני גזרת הקב"ה, כן גם שמחת פורים. לא רק אם האדם עצמו בשמחה צריך הוא לשמח, אלא אף אם הוא בשפלות ובשבירת הלב, המוח וכל רוחו נרמס, חוק הוא שצריך, על כל פנים, איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל ליבו.

    וכן גם ממעלה למטה: כמו שביום הכפורים "עצומו של יום מכפר", כן גם בפורים. אף שלא היה האיש הישראלי בשמחה כפי שצריך להיות וממילא כל עבודתו שבפורים לא היתה בשלמות, מכל מקום, הישועה והשמחה שהפורים פועל על ישראל גם עתה פועל ועושה.

    (הרב קלנימוס קלמיש שפירא, אש קודש, עמ' ל'. הדברים נאמרו ונכתבו בגיטו וארשה)

  • להביא את ושתי המלכה

    כיוון שנשתכרו, לא עשו כמו ישראל. ישראל, כשהם אוכלים ושותים, מי שיודע לומר הלכה או פסוק או משנה או אגדה, אומר. אבל אומות העולם אינן כן. כשאוכלים ושותים יין, כיוון שנכנס בהן היין, התחילו להזכיר עריות. אלו אומרים: "הפרסיות נאות", ואלו אומרים: "המדיות נאות".
    אחשורוש, שהיה טיפש, אמר להן: אין נאה כושתי המלכה. ולא תאמרו שהיא נאה מפני שהיא לובשת בגדי מלכות ומקושטת, אינו כן, אלא היא מבפנים כבחוץ.
    אמרו לו: אם כן, תבוא ערומה לפנינו, שכן הוא אומר: "להביא את ושתי המלכה", ולא יהיה עליה כלום אלא כתר מלכות.

    (מדרש בעל פנים אחרים, מובא אצל רמ"מ כשר, תורה שלמה על מגילת אסתר (ירושלים תשנ"ד), עמ' לה, אות קלז. )

    מופיע בדפי לימוד:

חכמי הדורות האחרונים


  • פורים, הבמאי והשחקנים

    מעבר להסטוריה הגדולה מצוי המעשה האנושי הקטן. ההסטוריה זקוקה להיענות שלנו. ואנו, כדברי הרי"ד סולובייצ'יק, עלולים שלא לשמוע את הדפיקות בדלת, ולא לפתחה. עלולים אנו להחמיץ את השעה, להסתגר בבית המלך, לא לשמוע את צעקות אחינו, ומתוך כך לקלקל את תכניותיו היפות של הבמאי. מאחורי 'אסתר' מסתתר במאי המצפה שאסתר תגמור לאפר את עצמה, כדי שהוא יוכל להעלות את סופה של הדרמה

    (פרופ' שלום רוזנברג, 'פורים, הבמאי והשחקנים', אתר הגות יהודית )

  • שמחת אמת

    חסידים מספרים כי פעם אחת שאלו את רב לוי יצחק מברדיצ'ב איזוהי הדרך הנכונה- הצער או השמחה. השיב: ישנם שני מיני צער ושני מיני שמחה. בשעה שאדם מיצר על אסון שפגע בו, הוא קורס בפינה ומתייאש מעזרה, הרי זו התוגה הבלתי רצויה, שעליה נאמר: "אין השכינה שורה מתוך עצבות". המין השני הוא הצער הישר של האדם היודע מה שחסר לו. ואף השמחה כך. מי שחסר הוא במהותו ואינו מרגיש בחסרונו בתוך חדוותו הריק ואינו דואג, הרי זה אוויל. האבל השמח שמחת אמת הריהו דומה למי שנשרף ביתו והוא חש את צרתו בתוך נפשו, אך אחר כך הוא מתחיל לבנות בית חדש ולבו שש על כל אבן שמשקעים בבניין.

    (מרטין בובר, אור הגנוז)

  • יחסי הון שלטון במגילה

    מחבר/מראה מקום: אסתר ג, א-ט

    א אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת-הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי--וַיְנַשְּׂאֵהוּ; וַיָּשֶׂם, אֶת-כִּסְאוֹ, מֵעַל, כָּל-הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ.  ב וְכָל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר-בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן--כִּי-כֵן, צִוָּה-לוֹ הַמֶּלֶךְ; וּמָרְדֳּכַי--לֹא יִכְרַע, וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה.  ג וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר-בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ--לְמָרְדֳּכָי:  מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר, אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ.  ד וַיְהִי, באמרם (כְּאָמְרָם) אֵלָיו יוֹם וָיוֹם, וְלֹא שָׁמַע, אֲלֵיהֶם; וַיַּגִּידוּ לְהָמָן, לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי--כִּי-הִגִּיד לָהֶם, אֲשֶׁר-הוּא יְהוּדִי.  ה וַיַּרְא הָמָן--כִּי-אֵין מָרְדֳּכַי, כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ; וַיִּמָּלֵא הָמָן, חֵמָה.  ו וַיִּבֶז בְּעֵינָיו, לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ--כִּי-הִגִּידוּ לוֹ, אֶת-עַם מָרְדֳּכָי; וַיְבַקֵּשׁ הָמָן, לְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--עַם מָרְדֳּכָי.  ז בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא-חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר--הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר.  {ס}
    ח וַיֹּאמֶר הָמָן, לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים, בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם, וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים, וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה, לְהַנִּיחָם.  ט אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא, אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלך

    מופיע בדפי לימוד:

הגות


  • הלכה שמחה בשוק

    מחבר/מראה מקום: אמיר גלבוע, 1950, ארץ ישראל

    הָלְכָה שִׂמְחָה בַּשּׁוּק
    הָלְכָה בָּרְחוֹבוֹת, בַּגַּנִּים
    וְלא שָׂמוּ בָּה
    עין
    וְלא הִטּוּ לָהּ הַלֵּב.
    וְמִמּוּל
    לֵב אָדָם הָלַךְ
    לֵב אָדָם עָצֵב.
    הָלְכָה שִׂמְחָה עֲצֵבָה
    וְקָרְסָה לָנוּח
    בְּכִכַּר הַמַּעֲצֵבָה
    עַד יָבוֹא יוֹמָהּ.
    פָּרְשָׂה שִׂמְחָה כַּפֶּיהָ
    וְאֵין הָאֲנָשִׁים בֵּין רוֹאֶיהָ
    רַק תִּמָּהוֹן
    לְבַדּוֹ
    עוֹמֵד נִכְחָה תָּמֵהַּ.
    הֵרִימָה שִׂמְחָה קוֹלָהּ
    וְאֵין לָהּ שׁוֹמֵעַ.
    וְהַיְגוֹנוֹת לְבַדָּם צוֹחֲקִים לָהּ
    וְעִמָּם עַל מִשְׁבַּתָּהּ
    כָּל אוֹיְבֶיהָ.
    פָּשְׁטָה שִׂמְחָה בִּגְדֵי יָמֶיהָ
    וְלָבְשָׁה סוּדָרֵי לֵילוֹתֶיהָ
    מְצַפָּה כִּי מִן
    לַיְלָה
    יָבוֹאוּ קְרוּאֶיהָ.
    הָלְכָה שִׂמְחָה בַּשּׁוּק
    הָלְכָה בָּרְחוֹבוֹת, בַּגַּנִּים
    וְלא שָׂמוּ בָּהּ עַיִן
    וְלא הִטּוּ לָהּ הַלֵּב.
    מִמּוּל
    לֵב אָדָם הָלַךְ
    לֵב אָדָם עָצֵב.
     
    (אמיר גלבוע, 1950, ארץ ישראל)

  • על ראש שמחתי


    [...] אמרה שמחתי
    אני ארקוד וארקוד,
    עם זר פרחי שדה
    וקוץ אחד או שניים
    כי השמחה שלי
    היא המחאה שלי,
    ברגל יחפה
    בתוך הצהרים.

    אמרה שמחתי
    אני אשיר וארקוד,
    עד צאת נשמתי
    כי השמחה שלי
    היא המחאה שלי
    והיא כוחי האמיתי.

    (נעמי שמר/ השיר המלא נמצא באתר שירונט)

  • לוליטה

    לוליטה את ילדה יפה
    ויש לך פוטנציאל
    זה לא קשור בשכל -
    זה טמון רק בישבן
    גם העיניים לא רעות,
    כן, יש לך קצת מזל
    אם תתפסי את הפרנציפ -
    תמיד יהיה לך קל

    תציגי קודם מול מראה,
    אחר כך מול קהל
    ואל תאכלי עוגות גבינה -
    זה לא טוב למשקל
    תשמעי מה אני אומר לך:
    לה לי לה לי... למה לך?
    לה לי לה לי... אני כמו אח

    לוליטה כמה את יפה -
    עולם מוטרף בחוץ
    הזמן נתן את הפתיחה
    ואת צריכה לרוץ,
    לרוץ על הבמות
    עם מיני ומחשוף -
    ואם תהיי טובה יותר
    ניסע מחוף לחוף [...]

    לוליטה כמה את יפה -
    הלב שלי נשבר
    שעות בסטודיו למשחק,
    הזמן שלך נגמר
    והשנים ירוצו לך -
    את לא תביני איך
    תקשיבי קצת לבן אדם
    ש"מחבב אותך"

    אז תציגי קודם כל מולי
    אחר כך מול קהל
    ואל תספרי לאף אחד -
    זה לא טוב למזל
    תשמעי מה אני אומר לך:
    לה לי לה לי... למה לך?
    לה לי לה לי... אני כמו אח

    (אתי אנקרי/ השיר המלא נמצא באתר שירונט )


    מופיע בדפי לימוד:

  • אקופואטיקה: תפילה לשבוע שחל בו ראש חודש אדר ב

    מחבר/מראה מקום: שלומית פישר

    שלומית פישר

     

     

    תפילה לשבוע שחל בו ראש חודש אדר ב' 

     

    בְּרִגְעֵי חֶסֶד שֶׁל שֶׁמֶשׁ

    בֵּין עָנָן לֶעָב

    לִשְׂמִיכַת שָׁמַיִם צַמְרִירִית

    יֵצֵא

    אֶל שָׂדֶה וְאֶל עֵמֶק וָהַר

    בַּיָּמִים הָאֵלֶּה שֶׁל סוֹף אֲדָר רִאשׁוֹן.

    ומִשֶּׁיַּבְחִין

    בֵּין יָרֹק כֵּהֶה שֶׁל שְׂדֵה חִטָּה

    לְיָרֹק בָּהִיר רַךְ וּמָתוֹק לְמִרְעֶה

    בֵּין וְרֹד שְׁקֵדִיּוֹת אַחֲרוֹנוֹת בּוֹשְׁשׁוֹת

    לִוְרֹד רקפות בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע

    מִשֶּׁיַּבְחִין

    בֵּין אֹדֶם כַּלָּנִית וּשְׁחֹר אַבְקָנֶיהָ

    לְאֹדֶם הנּוּרִיּוֹת

    לְסֹמֶק פְּרָגִים וּשְׁחֹר כִּתְמֵיהֶם

    יֵדַע

    כִּי רָחוֹק עֲדַיִן הָאָבִיב

    וְיִתְפַּלֵּל

    כִּי הַחֹרֶף הַמְּבֹרָךְ

    לֹא יִגְוַע מְהֵרָה אֶל קַיִץ קוֹצָנִי

    שֶׁל גְּבָעוֹת קְמֵלוֹת בַּצָּהֹב

    שֶׁל שָׁמַיִם כְּחֻלִּים רֵיקִים מֵאֹפֶק אֶל אֹפֶק

    וְיִתְפַּלֵּל

    לַאֲוִיר רַעֲנָן וְלַאֲדָמָה רְווּיָה

    וּלְשָׂדוֹת יְרֻקִּים מְלוֹא הָעַיִן

    גַּם מֵעֵבֶר לָאֲדָר הַמְּעֻבָּר.

     

     

שירה ואמנות