חברים לדרך

אקטיביזם: מקורות

  • היו נוטעים לבניכם

    'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל'; אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
    אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת!...
    לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא - עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.

    (מדרש תנחומא, פרשת קדושים)

    מופיע בדפי לימוד:

חז"ל


  • סוכה לא לנצח

    ביציאה זו מן הבית לחוץ, גלום מסר ערכי ומוסרי. אין זו רק בעיטה במטריאליזם, בחינת "סור מרע", אלא גם, ובעיקר, "עשה טוב". יציאה אל הטבע, התמקדות בחיי הרוח, וחובת התבוננות בעולם שבחוץ.

    גם העיתוי אינו מקרי: חג האסיף. דווקא בשעה שפירותיך אסופים, שערמות הפרי מזהירות ונוצצות בשדותיך, ולבך נמלא תחושת גאווה ושובע, דווקא אז עליך לצאת מביתך-מבצרך ולהיכנס לדירת ארעי שדופנותיה מתנפנפות ברוח וסככה מחשב לעוף ולחלוף עם הרוח. רק אם יפנים אדם כי עושרו ורווחתו הם זמניים, יוכל להיות נדיב כלפי ה"אחר", ובמיוחד כלפי העני והגר, היתום והאלמנה.

    (עו"ד ד"ר אביעד הכהן, מתוך עלון השבת "שבתון")

  • קיימות כהשקפת עולם דמוקרטית אופטימית

    מחבר/מראה מקום: אתר מרכז השל

    קיימות (sustainability) היא השקפת עולם דמוקרטית אופטימית, ששמה במרכז את כבוד האדם וחירותו מתוך הבנה עמוקה שכולנו חלק ממארג החיים המזין ומקיים את כל היצורים על פני כדור הארץ. קיימות היא לגלות מחדש את הערך של הדברים המקיימים אותנו: האוויר והמים הנקיים, השקט של המדבר והמגוון של החורש הים תיכוני, שכונה בה ילדים משחקים בחוץ בבטחה, או קהילה בה קשיש הזקוק לעזרה יכול למצוא שכן הנכון לעזור...
    תוך שני עשורים הפכה הקיימות לתנועה בינלאומית הולכת וגדלה המצליחה למצוא את המכנה המשותף הגבוה ביותר בין אזרחים מרקעים שונים ותרבויות שונות, המדגימים באלפי צורות שונות שאפשר גם אחרת.

  • הזכות על משאבי הטבע של ישראל

    מחבר/מראה מקום: הרב יובל שרלו

    השאלה: (נכתבה במסגרת שו"ת אתר "מורשת")

    שלום כבוד הרב, בחודשים האחרונים אנו עדים למאבק חברתי רחב סביב משאבי הטבע של ישראל. המאבק על משאבי הגז צובר תאוצה, ומחרה אחריו מאבק נגד הפקת פצלי השמן בגולן. בשני המאבקים מקומם של חובשי הכיפות אינו מרכזי. שאלתי הינה כפולה. האחד - מה מעמדם של משאבי טבע הנמצאים בעומק הים או במעמקי אדמת הארץ? למי הם שייכים? ובכלל - כשמדובר באדמת ארץ ישראל, האין ``כללים מיוחדים`` לעניין הפקת רווחים פרטיים ממשאבי הטבע תוך כדי יצירת נזק סביבתי עצום? השני - האם אין מקום לקיים דיון ציבורי והלכתי גלוי בנושאים אלו, על מנת להענות לצו השעה? הפקת פצלי שמן בגולן, למשל, גורמת נזק סביבתי בלתי הפיך ועשוייה לפגוע אנושות באיכות החיים של התושבים שם. הייתי מצפה מאוהבי הארץ ומגיניה, שריבם מהם חובשי כיפות , להתגייס ללימוד מסיבי , עיסוק ומחאה בנושא. תודה

    התשובה:

    שלום וברכה. נושא משאבי הטבע לא נידון במסורת ההלכתית, בשל העובדה שהוא היה לא רלוונטי - לעם ישראל לא הייתה בעלות על מדינה כבר 2200 שנים, המודעות לנושאים סביבתיים לא הייתה גדולה, וכדו׳. לפיכך, אלו מההלכות המתחדשות בעת הזו, ואנחנו מנסים להבין על ידי היקש מנקודות אחרות מהי עמדת ההלכה ביחס לנושאים אלה. נראה פשוט, וכך ראיתי שכתבו כל פוסקי ההלכה שהתייחסו לעניין, כי הבעלות על אוצרות הטבע היא של האומה, ותפקיד השלטון לעשות את המיטב כדי שהאומה כולה תיהנה מפירות משאבים אלה. אם שלטון מועל בתפקידו ומוסר את הנכסים האלה שלא בצדק לאנשים פרטיים - הדבר הוא חלק משחיתות שלטונית, שעליה דיברו הנביאים דברים רבים. אני מבקש להדגיש כי בדברים אלה לא שללתי את העובדה שהשלטון ייתן זיכיון לגורמים פרטיים, כיוון שזו לעתים הדרך היחידה למצות את אוצרות הטבע, אולם על הזיכיון לעמוד בקריטריונים פשוטים של רווח משמעותי לזכיינים (כדי שירצו לפתח את האוצרות האלה) אולם לא מוגזם, ותחת ההכרה המתמדת כי הבעלות היא של האומה. קשה כמובן לקבוע את הקו - מהו רווח הוגן - אולם נראה לי שזה ניתן, כמו שאנו מוצאים בנושאים אחרים שיש בהם ניסיון לכמת (דיני אונאה לדוגמה). כאמור, גם לגבי הנזק הסביבתי אין לנו מסורת ארוכת ימים, אולם יש מעט מקורות שמטילים עלינו אחריות לסביבה, והדבר גם נראה מובן מאליו. גם כאן, צריך להיזהר מללכת לקיצוניות האוסרת כל פיתוח מאגרי טבע בגלל נזק סביבתי, אלא לנהוג בדרך שתאפשר מצד אחד ליהנות מפירות אוצרות הטבע האלה ומצד שני להזיק כמה שפחות. בוודאי שיש מקום לקיים דיון ציבורי והלכתי בכך, ואני עוסק בכך לא מעט. אולם צריך להיזהר מפופליזם. הרוצה להיאבק בנושא פצלי השמן בגולן צריך בראש ובראשונה לצייר ביושר את התמונה המלאה: מה הרווח מפצלי שמן ? עד כמה זה חשוב לקיומנו ? מהם הנזקים ? האם ניתן להתגבר עליהם וכדו׳, ואז לקבוע את עמדתו. כל טוב ויישר כוח

     

    בברכה

    הרב יובל שרלו

  • עיניים לאר, לב לשמיים

    מחבר/מראה מקום: הרב עדין אבן ישראל שטינזלץ, "עיניים לארץ, לב לשמים", - 17/09/14

    בתלמוד (יבמות קה, ב) מובא דיון, האם יש לכוון את התפילה לארץ או לשמיים... מסקנת התלמוד היא שעלינו לכוון את עינינו לארץ, אך את ליבנו לאבינו שבשמים. עינינו מתמקדות בארץ, כך שנוכל לראות ולהתמודד עם הבעיות והכאב שבעולם. עם זאת, באותו זמן, אנחנו מפנים ליבנו לשמים, לא מסיבות מעשיות אלא כדי להיטיב את עצמנו. הקב"ה וודאי היה מסוגל ליצור עולם סטטי מושלם, אך בחר שלא לעשות זאת. הוא יצר עולם דינאמי עם פערים מכל הסוגים, פערים שמאפשרים תזוזה ושינוי. הקב"ה אז מסר את עולמו לאדם, יצור בלתי סביר שנפשו האלוקית נחה בגוף של גורילה. הוא יצר את האדם עם כושר גדלות אך גם עם יכולת לחטוא. ואז הוא עשה אותו לשותף, אמנם שותף זוטר למדי, בבריאה.

    מרגע זה ואילך, הוטלה עלינו האחריות לסיים את מלאכתו, להתבונן בכל הבט של עולמנו, לקחת אחריות על הבעיות שבו, ויותר מכל, לדאוג זה לזה.

  • מזון ומוסר מהתורה

    מחבר/מראה מקום: עינט קרמר, המאמר "צמ-ח-וני" באתר טבע עברי

    אנו חיים היום בחברה בה קל מאי פעם להשיג מזון - פשוט הולכים למרכז הקניות הקרוב למקום מגורינו וקונים כל אשר תאווה נפשנו. לצד הקלות ברכישת מוצרי המזון, ישנה הרחקה (מכוונת) בינינו ובין הידע על המחיר המוסרי, הסביבתי או החברתי של העלאת המזון על צלחתנו. מה אנו יודעים, למשל, על השכר של הפועלים שקטפו את פולי הקפה שאנו שותים בבוקר, על התנאים בהן חיות התרנגולות המספקות לנו את הביצים לחביתה, או את מספר הק"מ וכמות זיהום האוויר שנדרשה להובלת האגוזים החביבים עלינו לישראל?

    התורה הציגה לפנינו את התובנה כי אנו מושפעים מן האוכל שאנו אוכלים. מציאות ימינו מוסיפה כי אנו משפיעים על העולם בעזרת אותה בחירה ממש. למידת עומק של המצוות הקשורות לאכילה, בשילוב עם ידע אודות תעשיית המזון העכשווית, יאפשרו לנו לבחור כיצד לתקן עולם ובו בעת לעסוק בתיקון המידות. 

  • לראות את הטוב ואת הרע

    מחבר/מראה מקום: תהילה סולטנה שפר, מתוך המאמר "לראות, לראות, לראות" באתר טבע עברי

    במסכת ברכות (נט ב) מציעים חכמים פתרונות שונים, דרכים להודות על השפע. יותר מכולם אהובה עליי הברכה שמציע רב יהודה: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". רב יהודה עושה כאן פעולה ייחודית, בתוך ההצפה הגדולה של הגשם היורד, בו לא ניתן לראות פרטים כלל, רב יהודה עוצר את הזמן ומביט בכל טיפה וטיפה הנוחתת על האדמה. כמו ניאו ב"מטריקס" לרב יהודה יש את הכוח להתבונן בדברים ולראות כיצד מורכבת המציאות מאינסוף פרטים. המבט של רב יהודה הוא מבט אוהב, מבט מודה, אבל ניתן לחשוב איך בהזדמנות אחרת מבט המבחין בפרטים יכול גם להיות ביקורתי עד כדי שיתוק.

    כאשר אנחנו מתבוננים במצוקה בה אנחנו חיים במציאות העכשווית, אנושות שהפנימה את החוצץ בינה לבין הטבע מבלי לבחון את הצורך הפיזי הממשי שלנו בטבע, קשה לעיתים לראות את הטוב. אנחנו חושבים – עדיף לא לראות. אם נראה את הדוב המורעב למה זה יועיל? אם נראה את האישה העקרה שנפגעה מתעשיית הטקסטיל, האם באמת נוכל להפסיק לקנות בגדים? לכאורה עדיף ללקות בעיוורון חלקי- לראות את הטוב ולהתעלם מהרע. לשמוח על הגשמים שכעת יורדים ולשכוח מהבצורת שקדמה. רבי יהודה מלמד אותנו על כוחה של הראייה, כדי להצליח לראות באותה רמה שרבי יהודה מסוגל לראות אנחנו נדרשים לתרגל לראות. אם נרצה להודות על כל טיפה וטיפה עלינו לראות קודם - כל רגב אדמה צמא. לכן בכל המציאויות שהם חלק מחיינו, המציאות האישית, המציאות הלאומית, העולמית, הסביבתית, אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים. להודות היכן שיש להודות ולְבַכּוֹת היכן שיש לְבַכּוֹת. אולי בכוח הראייה נוכל גם לתקן את הדורש תיקון.

  • חורבן ותיקון - האדם והטבע

    מחבר/מראה מקום: שירה ויגוצקי

     

     

     


    חורבן ותיקון - האדם והטבע

     

    אחת מנבואות הנחמה היפות ביותר, מופיעה בדברי זכריה "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ." זכריה מזכיר ארבעה צומות, שבאו בעקבות חורבן, ולאחר מכן עתידים להפוך לתיקון.

    לטעמי, במקרא ניתן לראות את מעגל החטא ועונשו, או ההרס והתיקון, אם תרצו, בצורה מאוד ברורה. עם ישראל חוטא, הנביאים מתריעים, עם ישראל אינו שועה, ההרס מתרחש. עם ישראל עושה תיקון- וחוזר חלילה.

    מה אם כן באו חכמים לתקן? שפשוט ניתן לתקן, אך חכם מכך למנוע מראש.

    לא כך בענייני שמירה על הטבע. במדרש רבה נאמר על הפסוק "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּת" (קהלת ז, יג):

     

    "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת פרשה ז,  א [י"ג]).

     

    הגדיל וכתב א.ד. גורדון במסה "האדם והטבע":

     

    "החיים הם יצירה, התחדשות תמידית, היווצרות שאינה פוסקת – והאדם שותף לטבע ביצירת החיים. אור החיים האנושיים הוא לא במה שהאדם לוקח מן המוכן, אף לא במה שהוא נותן לאחרים מן המוכן, כי אם במה שהוא יוצר. ביצירה הוא נותן את כל עצמו ולוקח את כל עצמו.  מה היא היצירה שבחיים מצדם האנושי?  מה חלקו של האדם בשותפות זו?"

     

    ואני תוהה ומקשה - היכן אני, האדם, נמצא באחריותי מול הטבע? האם הטבע כאן בכדי לשרת אותי? או שמא אני, האדם, כאן בכדי לשרתו ולפארו? עד כמה גדול הטבע מול האדם?

    לפני כחודש, היינו עדים לחורבן אישי ולחורבן סביבתי אדיר בצורת שריפת יער בין שמן ובתוך כך של הישוב הסמוך אליו, מבוא מודיעין. היכן חלקנו בהרס ובחורבן הרמשים, הזוחלים, עופות וחיות היער? היכן חלקנו בחורבנם הזמני של חיי תושבי היישוב? היכן חלקנו בזיהום הסביבתי האדיר שקרה בעקבות השריפה הגדולה?

    חלקנו בהרס. בחורבן. אך גם בתקומה ובתיקון. על האדם להשתתף עם הטבע ביצירה ובבניין, כפי שהוא משתתף עם הטבע בכליה ובחורבן. שהרי אנחנו והטבע- אחד הם.

    בשנים האחרונות, על רקע סוגיות שינויי האקלים, הכחדת המינים והזיהום הסביבתי הגובר, אנו עדים לשיח ער ומתקדם של נבואות זעם אשר נתפסות בעיני רבים כחזון אפוקליפטי. שיח זה מקבל חיזוק מאין ספור מחקרים מדעיים. הביולוג האמריקאי אדוארד וילסון העריך בספרו "עתיד החיים" שאם נמשיך בקצב הנוכחי של הפרעות אנושיות, הרי שבתוך מאה שנים בלבד ייכחדו מחצית מהמינים בעולם. למעשה, מדענים מסכימים ששיעורי ההכחדה הגיעו לרמות שלא נראו מאז ההכחדה ההמונית שהתרחשה לפני 65 מיליון שנה, במהלכה נעלמו חצי מהמינים בעולם, ובכללם הדינוזאורים. לפי מחקר שיצא ב-2015 קצב ההכחדה כיום  גבוה פי מאה מקצב ההכחדה הקודם. מה שמייחד אותה לעומת כל ההכחדות ההמוניות הקודמות היא העובדה שזאת ההכחדה הראשונה מעשה ידי אדם, ומושפעת באופן ברור מהרס בתי גידול ושינוי האקלים. מעריכים שכל יום נכחדים עשרות מינים!

    כולנו למדנו, אי אז בשיעורי הטבע בבית הספר, על שרשרת המזון, אותו מערך שבבסיסו צמחים ובראשו טורפי-על. למעשה, המציאות מורכבת יותר מהמערך הליניארי הזה. ההסתכלות האקולוגית כיום היא של שרשרות מזון רבות שקשורות ביניהן ומהוות יחד את מארג המזון. היצורים החיים שמהווים חלק ממארג המזון, מקיימים ביניהם מגוון אינטראקציות שלחלקן אנחנו כלל לא מודעים. מה יקרה אם מין ייכחד ויצא מהמארג הזה? איך יושפעו השאר?

    עולם בלי טבע הוא עולם חולה. קשה לדמיין עולם ללא טבע. אני חושבת על המשוררים האהובים עליי אשר כתבו שירי ערגה וכיסופים לנופי ילדותם, על סיפורי עמים שרובם מתרחשים בטבע, על אגדות ומיתולוגיות. דמיינו לכם עולם ללא אוצר תרבותי זה. דמיינו לכם עולם ללא טבע. נחרדתם? נהדר, חתרו לשינוי.

    אני עוצמת עיניי וחושבת על דור ההמשך שלנו, זה שעיניו טרם שבעות ממראות העולם הנאים, ממפלי מים שקופים, מעדרי חיות בר, מזמזום הדבורה- חשבו עליהם, חשבו על ילדינו ונכדינו שיאלצו לחיות בעולם חם יותר, בטוני יותר, קשה יותר. עולם ללא טבע הוא עולם ללא רחמים. עולם ללא טבע הוא עולם ללא התרגשות מפגישה מקרית עם שועל בכביש או דורבן חושף קוצים. עולם ללא טבע, הוא עולם בו אתה לא רוכן להריח פרח שרק הנץ.

    פקחו את העיניים. האם אתם רוצים עולם כזה?

     

     

    שירה ויגוצקי,

    פעילה בעמותת "תושבים משפיעים במודיעין"

     

  • "סוכת שלום"- משמעות הסוכה לאור נפילת מגדלי התאומים

    מחבר/מראה מקום: הרב ארתור ווסקאו

    מה משמעות ההכרה שכולנו חיים בסוכות פגיעות? הנה כמה דוגמאות: האם נוכל ללמד את ילדינו את התורה, הנביאים, שיר השירים, התלמוד, הברית החדשה, הקוראן, האופאנישאד, תורות הבודהה, מרטין לותר קינג, גנדי – כאוצרות של חכמה – ולפעמים גם סכנה גדולה – החיוניים לעולם לא פחות מאפלטון, דרווין ואיינשטיין? האם נוכל ללמוד לראות את הסכנות בתורות "שלנו" ולא רק של "אחרים"?  [...] להתחלק בשפע בין העולם הרעב לבין העולם השמן-מדי? להתחלק בפירוק נשק בין מדינות עם מחבלים מתאבדים ואלה עם נשק להשמדה המונית? ללמוד לנשום לרווחה במקום לחנוק את כדור הארץ עם גזים של השממה המונית? לא כל דרישה של העניים והמוחלשים לגיטימית רק בגלל שהיא ביטוי של כאב. אולם האם נוכל לפתוח את אזני לבנו לשאול: האם תרמנו בעצמנו ליצירת הכאב? האם נוכל לפעול להקל עליו? האם נוכל ליצור לעצמנו סוכה בזמן, סוכה של התבוננות והתחדשות, תוך הכרה בסוכה של מרחב פגיע בו אנו חיים באמת? האם נוכל כל שנה להשתמש בימים סביב 9.11 להתאסף לחשבון נפש? האם נוכל להתאסף ביראה במקום פחד, להתאבל על מה שקורע את העולם, ללמוד מה אורג את העולם יחד? הבחירה בפנינו רחבה מפוליטיקה, עמוקה מצדקה. האם אנו רואים בעולם בעיקר רכוש שיש לשלוט עליו, מוגדר על ידי חומות וגדרות שיש לבנות גבוה יותר ויותר, עבה וחזק יותר ויותר; או עשוי בעיקר מארג פתוח של חמלה וחיבורים, סוכה פתוחה ליד סוכה פתוחה. לא משנה מה נבנה במקום בו עמדו מגדלי התאומים, אמריקה והעולם יחיו בסוכה רעועה, מתנועעת, חדירה למים וקור. התקווה באה מהעלאת אמת זו לנגד עינינו. כולנו צריכים לפרוש מעלינו את סוכת השלום.

     

    הרב ארתור ווסקאו, מתוך האתר: http://www.shalomctr.org תרגום לעברית: דבי גולן
    מתוך אתר מדרשת דף מקור

  • דבר העורך

    מחבר/מראה מקום: אביעד עברון

    חינוך למורכבות יכול להיות קלישאה, אבל אני חושב שדווקא ההבנה של חינוך למורכבות דרך תחום האקולוגיה יכולה להאיר אותו באור אחר. שהרי מהי אקולוגיה? מדובר בחקר יחסי הגומלין בין כל המרכיבים השונים של הסביבה – חיים ודוממים, מתוך הבנה שכל שינוי במארג העדין והמורכב הזה משפיע על המארג כולו. אי אפשר לבודד משתנים ולהתייחס אליהם באופן ‘נקי’, פשוט כי המציאות אינה עובדת ככה. כל מרכיב במערכת מוגדר גם על ידי עצמו, אך לא פחות מכך על ידי קשריו ויחסיו עם שאר המרכיבים.

    במישור הערכי, תפיסת עולם סביבתית עוסקת בעיקר בדילמות. בהתנגשויות בין ערכים שונים, בין צורכי האדם לצורכי הסביבה, בין הטווח הקצר לטווח הארוך, בין חלופה אחת לאחרת – כשלכל אחת מהן יש יתרונות אך גם מחירים. בסך הכול נשמע די דומה לאופן שבו רבים מאיתנו מבינים את העולם הדתי־הלכתי…

    אני חושב, לצערי הרב, שזנחנו את השדה הזה כמעט לחלוטין. אנחנו מקדמים נושאים ערכיים חשובים בעולם הדתי, [...] אך נושא אחד קריטי שכחנו. לא השכלנו לפתח תפיסת עולם יהודית סביבתית הנשענת על פילוסופיה ותאולוגיה מעמיקות (מעבר להתייחסויות רוחניות בואכה ניו־אייג’יות על הנושא), לא השכלנו להתמודד עם שאלות הלכתיות שהתחום מעלה. ככלל, כציבור, לא שמנו אל לב שיש כאן נושא גדול ורחב ידיים שתובע מאיתנו לחשוב עליו, לפעול בתוכו, ולהציע נקודת מבט אחרת, כפי שקורה לעיתים קרובות במפגש של העולם הדתי עם עולמות ערכיים אחרים. מפגשים כאלה, אם נעשים בכנות, יוצרים הסתכלות חדשה על העולם הדתי, כמו גם על העולם הערכי המדובר.

    [...]

    בתחום הסביבה, יש לנו עוד הרבה מאוד מה לעשות. התסכול שלי נובע בעיקר מהמחשבה שהעיסוק בתחום האקולוגיה צריך להיות ‘פשיטא’ עבור הציבור שלנו, האמון על חיבורים מהסוג הזה, דווקא משום שהוא עוסק, מעצם טיבו, בהתחשבות במארגים מורכבים תוך ניסיון לתמרן בין פרטים וכללים רבים, מתוך הבנה שכל ערך תובע מחיר.

     

    מתוך אתר "נאמני תורה ועבודה"

    מופיע במאמר

  • הסביבה והסביבה הדתית

    מחבר/מראה מקום: הרב רונן לוביץ, דעות 89, נאמני תורה ועבודה

    בתודעת האדם הדתי ישנו מדרג של הערכת פעילויות. ברובד העליון נמצאות פעולות הקודש, כגון תורה, תפילה וקיום מצוות ריטואליות שהחובה לבצען מוגדר בדרישות נוקשות של זמן, כמות וכו’; ברובד השני מצויות מצוות החסד שבין אדם לחברו דוגמת ביקור חולים, הסעדת נזקקים, ניחום אבלים, לווית המת וכדומה, שחשיבותן רבה אך קיומן גמיש יותר; ברובד השלישי פעילות וולונטרית חיובית ששייכת לעולם החולין, כגון חברות בוועד הבית, בוועדת הקליטה של היישוב או בוועד ההורים של בית הספר; וברובד הרביעי מצויות פעילויות חולין לשעות הפנאי. כאן, כמדומני טמון ההבדל בין שוחרי סביבה דתיים לחילוניים, כשאצל האחרונים הפעילות למען הסביבה נמצאת במרום העשייה החיובית, ואצל הראשונים העשייה הסביבתית משויכת בתודעה ובאתוס החברתי לרובד הרביעי או לכל היותר לשלישי. ההתייחסות הרבה של חז”ל לסוגיות הסביבה אמורה להנחות את האדם הדתי לראות אותם כברי חשיבות מספקת, כדי שהעיסוק בהם לא ייחשב כפעילות פנאי אלא יהיה בבחינת “בקשו פניי”. מקורותינו הקדומים צריכים לחברו אל הידע קיים כיום, לפיו בעיות הסביבה הן אקוטיות והרות גורל, ואלה ביחד צריכים לדרבן ולעודד פעילות סביבתית, ולזכות אותה בהערכה דומה לזו של פעילויות אחרות בתחום החברתי.

     

     [...]

    יש מקום בלא ספק לחבר בין ערכי היהדות לעקרונות הבסיסיים של תורות הסביבה והקיימות. תורות אלה מרבות לעסוק באחריותו של הפרט ליצירת עולם בר־קיימא, ויישומן מבוסס במידה רבה על העיקרון: “חשוב גלובלית, פעל מקומית”. סיסמה זו קוראת לכל אדם להגביל את הצריכה, לצמצם את השימוש בחומרים כימיים ובחומרים בלתי מתכלים, לצמצם את השימוש בכלי רכב פרטיים, למחזר, למנוע בזבוז של מים וחשמל ועוד. פעולות אלה תואמות באופיין לאתוס הבסיסי של המחשבה היהודית, לפיו הדרך לתיקון עולם עוברת במעשים הפרטיים של כל יחיד, וכי תיקון החברה דורש את תיקון המידות של הפרט, ואת יכולתו לוותר משלו. מושגי הקיימות שמכילים גם רעיונות של צדק חברתי, עזרה לחברות חלשות, הגבלת שימוש בנשק ועוד, תואמים לרוח היהדות. התפיסה היהודית שעל האדם למצוא את סיפוקו בעניינים שברוח ולא בצבירת נכסי חומר וטיפוחם, ושהוא צריך להיות גיבור הכובש את יצרו – יכולה לחבור בטבעיות לאתגרים ולבעיות הסביבתיים איתם אנו מתמודדים כיום.


    מופיע באתר נאמני תורה ועבודה

    מתוך המאמר

  • השריפות באמזונס: נדרשת חזרה בתשובה

    מחבר/מראה מקום: הרב יובל שרלו, מקור ראשון

    עיצוב ההתנהגות האישית של שימוש מופחת בכלים חד פעמיים מזהמים ובלתי מתכלים; נכונות שלא לשדרג ולזרוק את הדברים הישנים; זריקת סוללות ושאר גורמים רעילים במקומות המיועדים לכך; מיחזור וכדומה; כל אלה הם לא נושאים של "שמאלנים" אוכלי גרנולה ועושי יוגה. אלה הם גופי הלכה, שאינם אוסרים את ההתנהגות בדרך הארץ המקובלת של העולם אך כן מחייבים שלא להשחית את עולמו של הקב״ה. חלק מנתינת הדעת שלא לקלקל את עולמו של הקב״ה מקופל בחובות אלה.

     

    [...]

     

    למעלה מכך, אפשר שמוטל עלינו להיות חלק מתנועה עולמית של צמצום הסיבות המביאות לצורך בשרפת היערות. הדבר נוגע בעיקר לצריכת הבשר, שיש סיבות רבות לראות חובה תורנית בצמצומה מסיבות ערכיות והלכתיות. חשוב להדגיש כי התורה התירה אכילת בשר, ואפשר שאפילו תמכה בה (״בכל אוות נפשך תאכל בשר״), ולא ראתה בעצם אכילת בשר דבר אסור – ולכן לא יהיה זה נכון לקבוע חובת צמחונות על פי ההלכה. ברם, התורה ציוותה במקביל על צער בעלי חיים, ומכאן חובת המאבק בתעשיית הבשר בדרך שבה היא מתנהלת היום, למן תנאי בעלי החיים בעת הייבוא באוניות ועד המתרחש ברפתות, בהובלה ובמשחטות.

     

    כאמור, התורה ציוותה גם על שמירת עולמו של הקב״ה, ותעשיית הבשר נחשבת כיום כמזהם הגדול ביותר של העולם ומבזבזת המשאבים הגדולה ביותר – למן צריכת המים, הגידולים השונים, הזיהום, וכאמור המוטיבציה לכריתת היערות. זו אפוא חובה לבחון את מקומה של יצירת הגבלות על תעשייה זו כחלק מתהליך התשובה והתיקון. בעולמם של חז״ל, אנו מוצאים גזרות שונות שנועדו לבער התנהגות כללית אסורה, כגון איסור על מסחר עם חשודים בגנבה (בבא קמא י, ט), או עם עוברי עברה בשביעית (שביעית ה). באותה דרך מוטלת עלינו האחריות לתרום את חלקנו במאבק, בצמצום ולא באיסור כללי.

    מתוך מקור ראשון
    מופיע במאמר

הגות


  • אופייה המיוחד והחינני של המושבה הולך ואובד


    אופייה המיוחד והחינני של המושבה הולך ואובד.
    אנשים אוהבים את עירם לא רק משום שהם גרים בה [...]
    כי אם מתוך שהם יודעים אותה ורואים אותה
    איך היא הייתה בראשיתה…
    אני פונה לילדי העיר רחובות:
    [...] יש לעשות משהו – יש לשפץ כמה בתים, או חלק של רחוב
    למען יישמר בהם זכר מחינה הראשון של המושבה רחובות.


    (נחום גוטמן, החופש הגדול או תעלומת הארגזים)

שירה ואמנות