לתקופות השנה: חגי החורף

דניאל שליט

שלישיית החדשים האחרונה היא עומק החורף, כשם שתמוז-אב היו עומק הקיץ. בזוג נחדשים טבת-שבט אין חגים; יש צום עשירי בטבת, ולאחר מכן – יום-המפנה, ט"ו בשבט (שאינו ממש חג, כמו שיוסבר להלן);; ואילו החודש השלישי, אדר עומד כולו בסימן פורים;


    לתקופות השנה

על מבנה השנה העברית

פרק רביעי: הדרך הגדולה (ה)

תקופה רביעית- חורף : טבת-שבט-אדר

 

דניאל שליט

בפרק הקודם דיברנו על  שלשת החדשים הראשונים של החורף, תשרי-חשון-כסלו, המתחילים בהארה הגדולה של תשרי, נמשכים בחוד ללא-חגים ומסיימים בהארה הצנועה של נרות החנוכה. ובסך-הכל מתקבלת התבנית: מואר-חשוך-מואר, בדיוק כמו מבנה שלושת החודשים המקבילים בקיץ, החודשם הפותחים, ניסן-אייר-סיוון, שהם שני חודשים מוארים המקושרים ביניהם על-ידי ספירת העומר, שבסיסית היא זמן סכנות ומתח. כל הדרכים מאור אל אור הן בחזקת סכנה וצריכות השגחה ושמירה...

 

שלישיית החדשים האחרונה היא עומק החורף, כשם שתמוז-אב היו עומק הקיץ. בזוג נחדשים טבת-שבט אין חגים; יש צום עשירי בטבת, ולאחר מכן – יום-המפנה, ט"ו בשבט (שאינו ממש חג, כמו שיוסבר להלן);; ואילו החודש השלישי, אדר עומד כולו בסימן פורים; ובכן יחד – שני חודשים "חשוכים" (מבחינת חגים, כמובן; אפשר וראוי למלא גם אותם שמחה) וחודש אחד "מואר", כאשר החודש הזה מובין וזורם ישר אל חודש מואר ממנו – ניסן. שכן פורים עם כל שמחתו, הוא שמחת הגלות, נס ארעי ותלוי בחסדי אחשורוש, ואילו פסח הוא חג של התגלות אלוהית המאירה לעד.

 

ט"ו בשבט

 

נקודת-האור הראשונה והיחידה בחדשי טבת ושבט היא ט"ו בשבט.

החקלאים הערבים, כאבותינו, יודעים לציין את מחצית שבט – ט"ו בשבט – בתור יום-מפנה אקלימי, יום שבו מתחיל כוחה של חמה להתחזק, ומקומו בלוח השנה הוא כנגד יום-המפנה האחר, ט"ו באב, במרחק ששה חדשים בדיוק, שבו לפי חז"ל "תש כוחה של חמה" ומתרבה הלחות באויר, לקראת הסתיו – ושני ימי המפנה מצויינים בצבע הלבן: בלובן פריחת השקד בשבט ובלובן פריחת החצב באב (לכל זה ראה במפורט פרקי ט"ו בשבט וט"ו באב בספר "טבע ונוף במורשת ישראל" לנוגה הראובני).

אלא ששני ימי-המפנה האלה הנם בלתי-מורגשים כמעט, אין הם אלא מבשריו העדינים של מפנה שעוד יורגש באופן גלוי יותר ; ואילו בינתיים, נמשך הקיץ באב בכל עוז להטו, וכן נמשך החורף בשבט: חודש שבט וכן אדר חדשי חורף הם, ואדרבה – נדמה שהחורף, על מטרותיו וסערותיו, הולך ומעמיק. אלא שחדי-הרגשה כבר חשים, שנקודת המפנה כבר הגיעה, ושמעתה הולכת ומוכנת תקופה חדשה.

 

פורים

 

בדרך כלל אנו סוקרים כל חג לפי מעמדו האקלימי תחילה, אחרי כן לפי מעמדו בשנה החקלאית, אחרי כן לפי מעמדו כזיכרון לאומי, אחרי כן כחג "דתי" (כלומר כמועד, כהתוועדות, פגישה, בין האדם לבוראו), ולבסוף כ"אירוע" בתורת הסוד.

והנה פורים הוא חג של חורף, אבל אין הוא חג של עבודת האדמה; חג-הגלות הוא, גלות ישראל מאדמתו. ועם ישראל בגלות ישב בעיקר בערים ובעיירות: אדמת הגלות אינה אדמתו. על כן מקום התרחשות עלילת פורים הוא ארמון המלכות בשושן הבירה. מצד אחד גמל בתרבות-העיר כל האנושי-המיוחד, שאינו משועבד להוצאת-הלחם-מן-הארץ; מצד שני, מוקפת העיר הגדולה חומה, הסוגרת עליה – גם מפני בוראה. וכך הולך ומפסיד האנושי-המיוחד את חיותו, העיר מתמלאת בתככים, באיבה ובמזימות, עד להתנוונות קריקאטורלית; ומובן שבין כתלי החומה הזאת, בתרבות העירונית הזאת, נתון לא רק גוף ישראל כי אם גם רוחו, בשבי ובכלא, צפויים להשמדה.

אבל דווקא בעומק ההסתר נמשך ממעמקי הנפש הקשר אל הבורא, הוא הקשר העצמי שמעבר לכל ניתוק. דווקא האיומים והסכנות (שבין בית ראשון לבית שני) מגבשים את הזהות לכדי פריחה מחודשת (בבית שני). והקשר הזה, שנצטרף ונזדקק דווקא בעומק ההסתר, הוא שיעמוד ויתקיים גם בעת ההארה הבאה, בעת חידוש הארת ניסן, הארת הגאולה – "כל המועדים עתידים ליבטל, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (מדרש משלי ט', ב').

 

הערות סיכום

קיץ וחורף אתה יצרתם

 

החורף בכללו הוא הירידה השלישית של השנה, מבחינת מידת "ההארה" שבו. הירידה, או הנפילה, הראשונה היתה ספירת העומר; השנייה – ימי "בין המצרים" שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. מכל אחת מן הירידות יצאנו ברכוש הולך-וגדל, בהארה גדולה יותר; אבל אחרי העלייה הגדולה ביותר, עליית תשרי – באה שוב ירידה אל תוך החורף, וזוהי הירידה העמוקה והממושכת ביותר! אם ספירת העומר היתה ירידה מתונה, מבוקרת, ספורה – ואם בין המצרים היתה תקופת ירידה עמוקה, אבל מוגבלת – שלשה שבועות, ועיקרה יום אחד, תשעה באב – הרי החורף הוא תקופת ירידה אחרת: לא מוגבלת כלל, כאילו ללא-זמן, ללא סוף נראה לעין. כאילו, צריך להתרגל לחיות בחושך עם נקודות-זיכרון של אור.

מה ההגיון בזה?

אנו מתחילים לראות שמבנה השנה דומה למבנה ההיסטוריה.

פסח – גאולת מצרים

שבועות – מתן תורה

חגי תשרי – בית ראשון

חורף – הגלות בכללה, כולל כל תקופת בית שני כהכנה לגלות!

חנוכה – בנין בית שני

טבת, שבט אדר – "גלות אדום", עם איום-ההשמדה של המן בסופה!

ושוב אנו שואלים: למה? מה משמעותה של הירידה הזאת, הפעם בהיסטוריה? לפי שעה נראה ששום עליה אינה מועילה אלא להביא לנפילה חדשה.

ועלינו לומר: כמו כל נפילה, החורף הוא זמן של עבודה; וכן כל תקופת ההיסטוריה שמחורבן בית ראשון והסתלקות הנבואה – עד ימינו. משמעותו המיוחדת היא הנכונות לפעול בתוך עולם לא גאול, בתוך היסטוריה אפורה ללא-התגלות – ובכל זאת לא לשכוח את אופק הגאולה.

 

חגי החורף: קשרים וזיקות

 

את חגי החורף אפשר לתפוס כהשלכות או הקרנות של חגי הקיץ, שהם המועדים שמן התורה, חגי ארץ-ישראל – אל תקופת החורף, תקופת הגלות.

חנוכה על שמונת ימיו קשור לשמונת ימי סוכות-שמיני-עצרת. שמונה הוא מספר של התגלות והתעלות (מעבר לטבע); כשם שסוכות הוא סוף ושיא שנת-התורה, כך חנוכה הוא הקרנה שלו אל התקופה-ללא-התגלות, תקופת הגלות.

ואילו פורים קשור ליום הכיפורים דווקא:

כל המועדים עתידים ליבטל, וימי הפורים אינם בטלים לעולם... אמר ר' אליעזר: אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם... (מדרש משלי ט', ב', והש' רמב"ם, הל' מגילה, יב, יח)

הקשר הפרדוכסאלי בין "יומא", היום המיוחד, הגדול והקדוש שבשנה, לבין יום המשתה והשמחה, הזיקה בין השמחה הגשמית התוססת לבין ההיטהרות למדרגת המלאכים שאין לפניהם אכילה ושתיה – רחוקה מלהיות סמיכות לשונית בלבד (פורים-כיפורים), כי אם עולה מתוך עומק היהדות: העולם נברא כיד שתהיה לאל, הנשגב והנבדל – משכן דווקא במציאות התחתונה, או בלשון חז"ל "דירה בתחתונים" (וזהו עיקרון ראשון-במעלה במשנת חב"ד). אין מעכבים את ה"דירה" הזאת אלא עצם המציאות הגשמית, יותר מזה – כוחות ההתנגדות שבאדם, הנקראים גם "עמלק", כוחות המתגלמים בהמן, ועל-כן, שמחת ההתגברות עליו היא שמחתו של עולם, ואין היא פחות אצילה ואלוקית משמחתו הטהורה של יום ההתעלות-בקדושה, היום הקדוש: אדרבה, במדרש דלעיל מופיע יום-הכיפורים כשני-במעלה לפורים. שמחת הנצחון על המעכבים גדולה משמחת הקדושה הטהורה בפני עצמה.

 

שני ראשים: מבט חוזר ומרחיב

 

פתחנו את סקירתנו ("פרק רביעי – הדרך הגדולה") בראש-השנה לרגלים, כלומר, לקחנו דווקא את ניסן כתחילת השנה. והרי, האפשרות לפתוח את השנה בתשרי, "ראש השנה" טבעית יותר (וראה לעיל, חלק ראשון, שני ראשי שנה).

ההבדל בין שני ראשי-שנה אלה הוא, שניסן הוא ראש-השנה ללידת עם-ישראל, ולכן עומדת כל השנה המתחילה בו בסימן העם – בסימן "הפרטיקולריות", המיוחדות הלאומית. ואילו תשרי הוא ראש השנה האוניברסלי, העומד כולו בסימן בריאת העולם והאדם, ובסימן "מלוך על העולם כולו בכבודך" (תפילת ראש-השנה). ולכן, פסח הוא חג פנימי ואינטימי – "כל בן-נכר לא יאכל בו" (שמות יב', מג); ואילו חגי תשרי בכללם פתוחים אל העולם – וסוכות אף מזמין בפירוש עליה-לרגל עולמית ("והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על-ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ד' צבאות ולחוג את חג הסוכות" – זכריה, יד, טז).

אלה הם שני הקטבים שביניהם נע עם ישראל – האוניברסליות והמיוחדות. אמנם הוא עם ייחודי, אבל הייחודיות, הלאומיות הזאת, אינה מוגבלת, אינה "אגו"-לאומי – "לאומנות" – אלא אוניברסלית; שכן התורה אינה פותחת בבחירת אברהם אלא ביצירת האדם – ובדמות האדם כצלם האלוהים.

***

השנה המעוגנת בניסן תראה את הקיץ כזמן-ראשית – זמן ילדות העם, ואת החורף כזמן בגרותו; ואילו השנה המעוגנת בתשרי תראה את החורף כזמן-ראשית – זמן ילדות העולם שקדם לישראל, זמנה של "דרך-ארץ שקדמה לתורה", כעין הריון, ואת פסח – כלידה, לידת ישראל.

"שית אלפי שנין הוי עלמא: שני אלפיים, שני אלפים תורה, שני אלפים משיח"

(מסכת עבודה זרה, ט, א)

לכן מייצג החורף, כחורף-שלפני-לקיץ גם את "אלפיים השנים" שקדמו לסיני, כלומר את כל ההיסטוריה שלפני הופעת ישראל (בין אם זמנה אלפיים שנים או, כדעת ההיסטוריוגרפיה המודרנית, עשרות או מאות אלפי שנים); וגם, בעת ובעונה אחת, הוא מייצג – כחורף-שאחרי-הקיץ – את גלות אלפיים השנים האחרונות, "גלות אדום". החורף מייצג אם כן, גם את מה שקרוי בלשון חז"ל "אלפיים תוהו" וגם את "אלפיים משיח" ("ששת אלפים שנה קיים העולם: אלפיים תוהו, אלפיים תורה, אלפיים משיח") -  כשהקיץ מייצג את "אלפיים תורה" האמצעיות; את האלפיים הראשונות מייצג החורף על-ידי אופיו הכללי – המכוסה, המכין, על-ידי אופי-ההריון שלו; ואת האלפיים האחרונות הוא מיצג מכוח מועדיו, חנוכה ופורים, חגי האור-שמתוך-החושך. ועוד משותף לאלפיים הראשונות ולאלפיים האחרונות אופיין הלא-היסטורי: בראשונות עוד לא ירד לעולם ממד ה"לקראת" התנ"כי המעניק למאורעות משמעות וכיוון; ובאחרונות – הוקפא אותו ממד ה"לקראת" בגלות; לשתי התקופות הלא-היסטוריות האלה משמש החורף ביטוי מייצג, בעוד שהקיץ מייצג את הדינאמיות, את ההיסטוריות של האלפיים האמצעיות.

וגם הפסח-שלאחר-החורף מופיע בשני תפקידים: לאחר החורף הראשון, האלפיים הראשונות, הוא מופיע כגאולה הראשונה, מגלות-מצריים, הראשונה לגלויות; ואילו לאחר החורף השני, האלפיים האחרונות, הרי הוא מייצגה של הגאולה האחרונה, זו שלאחר גלות אדום, האחרונה לגלויות.

***

זהו הפרק האחרון בסדרה "לתקופת השנה" שהתחלנו לפרסם לפני שנה. בהזדמנות זו ברצוננו להודות לד"ר דניאל שליט על המסירות והמאמרים המאירים והחדשניים!

לקריאת כל המאמרים:

לתקופות השנה- מבוא

לתקופות השנה- חלק א' חודשי האביב: ניסן-אייר-סיון

לתקופות השנה- חלק ב' חודשי הקיץ: תמוז-אב-אלול

לתקופות השנה- חלק ג' חודש תשרי

לתקופות השנה- חלק ד' חודשי החורף: תשרי-חשון-כסליו

____________________________________________________________

ד"ר דניאל שליט- תושב קדומים, הוגה דעות חדשני, עוסק במוסיקה ופילוסופיה ובשאלות קיומיות בין התרבות הכללית להגות היהודית.