חמישה עשר בשבט- תורת המעשר

שמשון רפאל הירש

"בט"ו בשבט - ר"ה לאילנות" החיזוק וההבראה שהביאה תקופת החורף בטבע, כבר הושגה ברובה, וכבר נראה כחו הדוחף של הלשד החדש בעורקי החיים של האילנות, על כן מונה החק הישראלי את שנת הולדתן של הפירות מט"ו בשבט ומסדר לפי זה את החובות וסדר החובות המוטלות על היהודי עם יבול השנה של הטבע

 

חמשה עשר בשבט - תורת המעשר

הרב שמשון רפאל הירש

"בט"ו בשבט - ר"ה לאילנות" החיזוק וההבראה שהביאה תקופת החורף בטבע, כבר הושגה ברובה, וכבר נראה כחו הדוחף של הלשד החדש בעורקי החיים של האילנות, על כן מונה החק הישראלי את שנת הולדתן של הפירות מט"ו בשבט ומסדר לפי זה את החובות וסדר החובות המוטלות על היהודי עם יבול השנה של הטבע.

בארץ ישראל, אשר בה מוצאת תורת האלקים קרקע שלמה, לא יוכל לגדול לפרוח ולציץ שום דבר שיוכל להביא ליהודי רק הנאה בלי חובה, כל הנאה מקושרת בחובה, ורק היא היא הנותנת בהנאה את מתיקותה המלאה, בהעלותה את האנוכיי - הבהמי לדרגת האנשי-האלקי.

לגבינו (מי שחי בגולה) אין ט"ו בשבט אלא תאריך שבלוח שאין תוצאותיו בחיינו
הגלותיים אלא באפיו החגיגי במקצת בסדר התפילה, וכן יתכן שתהיה לו השפעה בספירת שנות הערלה.
אעפי"כ אנו מתעכבים על תאריך זה, שכן נותן הוא לנו הזדמנות לחדור לתוך רוחה של
היהדות, וכל התעמקות וחדירה כזאת רצויה לנו. כי משום דבר אין אנו סובלים במדה כזאת כאשר מחוסר ידיעה אמיתית וברורה באמונתנו הישראלית שלנו.

נרדפים כחיות-ציד, לחוצים בסמטאות, נמלטים אל סוכות חיינו הביתיים או אל ד' אמות
הצנועות של ההסתכלות הדתית השקטה - מהווים אנו לעיני המסתכל השטחי תמונת חיים
קודרים, פחדניים, נחבאים. בפומבי, כאנשים חיים וערים לא הכירונו אלא בשוק החיים
הכלכליים והמסחריים. ברם - חיים מפכים, יונקים משדי הטבע האלקי - זאת לא בקשו אצל היהודים. הלא לתוך הופעה חולנית זו צומצם היהודי בכח, ומה שלא הי' אלא תוצאת מעשה אלמות זדוני - זקפו על חשבון רוחם של היהודים והיהדות.

מה שונה מזה היא רוח היהדות במקום שיכלה היא להתפתח כאוות נפשה! מעמידה היא
אותנו בתוך הטבע הרחב, מקום שם יפכו מעינות, יוריקו השדות, יציץ הציץ יפרחו האילנות וירעו העדרים, מקום שם ישתמש האדם בכחותיו בברית אמיצה עם הטבע, ויעמיד את מאווייו וכחותיו תחת ברכתו והגנתו של הקב"ה.
שדות ועדרים הם יעודנו הטבעי. לסוחרים נודדים הפכתנו הגלות. מי יתן ויכלנו לשוב ממקצוע הכרחי-מלאכותי זה אל פשטותם של חיי כפר נשואים ע"י רוח אלקית ישראלית, כי אז היה הפשטות והשלום, הצנעה ואהבת האדם, האנושיות והשמחה, ההתלהבות והאושר מנת חלקנו - שוב היה נשמע קול כנורו של דוד ושוב היתה רות מוצאת את השבילים אל שדהו המבורך של בועז.

כמה מזמינה אותנו התורה היהודית לשימת לב תמידית לחוקי הטבע ומהלכיו, כמה מובילה היא אותנו מן הטבע אל חיי האדם, ובכך מלמדת היא אותנו, בעזרת מתנותינו שגדלו בתוך הטבע, לגמול ציציהם ופירותיהם הנהדרים עוד יותר של חיי אדם חפשיים בעבודת השי"ת.

"בט"ו בשבט ר"ה לאילנות" - והוא יום הולדתם של פירות האילן, יום זה הוא הקובע בדיני מעשר.
בשדה ישראל אין שום זרע נותן פרי לבעל השדה בלבד. שום אילן יהודי אינו פורח לבעליו
בלבד.

כיצד שואפים למטרות רוחניות באמצעים טבעיים, כיצד מעלים את ההנאה הטבעית לדרגה של אצילות וקדושה? זאת מלמדים את בעל השדה היהודי בכל שערה, בכל פרי שיבולו מביא לו. כל הצץ, הפרח והבשל על אדמת ישראל - למען הרוח, למען חיי החושים המרוממים בכח אלקי ולמען אהבת האדם הוא פורח. בכל דרגה שבעבודת האדם השליט בטבע, וביחוד במקום שם מתחילות להתעורר שאיפות "הרכוש וההנאה" ואתן - יצרי האנוכיות והתאוותנות, אויבי יעודו אלקי של האדם - שם קושר דבר ד' הקדוש והמקדש, את אותות תורתו המחנכת.

כל ארץ ישראל כלה, על כל שדותיה ופרדסיה המעובדים במיניהם השונים הנפרדים זה מזה, ברוח התורה - כלם מהווים דרשה אחת על גדולת הבורא, המחוקק ומסדר העולם, ובכל תלם שהאיכר היהודי חורש, בכל זרעון שהאיכר הישראלי זורע - מזכיר הוא את האדם השליט בטבע על מחוקק הטבע הגדול, אשר אף האדם בן החורין חייב להכנע לחוקותיו אשר הן הנה השולטות עליו בכל, עם כל חפשיות בחירתו.

"חוק" זוהי המלה הגדולה הבאה בכל מקום בתורה בד בבד עם החירות היהודית, והמזכירה כי אמנם החרות היא האויר לנשימת האנושיות אך הזדון וההפקרות הם מחריביה.

משבאים כחות הטבע החפשיים ומנערים אל תוך חיקו של האדם המצפה את ביכורי
פירותיהם, מביאים רכוש והנאה, באים חוקי הערלה והחדש ומלמדים אותו - התאפקות.
שלטון על עצמו. במסירות טפלת באילן והוא הקדים לשאת פרי הלולים; אך הנה דבר אלקיך: "שלט בעצמך!" - ופירות שלשת השנים הראשונות נשארות בחיק הטבע.בשלה ראשית תבואתך המבטיחה מזון לקיומך הגשמי, אבל בראשונה חייבת "ראשית העומר" להפגין במקדש אלקיך את יעודו האלקי של קיומך הגשמי בטרם תוכל ליהנות מתבואתך "החדשה". כי תניף גרזנך בקמתך, כי תנער את עצי פריך, כי תבצר ענבי כרמך - ראה, הנה "מדת הרחמים" פונה אליך ואומרת "לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם - "ושכחת" עומר בשדה לעניים - "לא תפאר אחריך" - עליך ללמד לגרש בראשונה את יצרך האנוכיי, לזכור לראשונה את ענייך, יתומיך, אלמנותיך אשר להם קבע הקב"ה את יבולם בשדה לבבך.

ברם, ביחוד משנגמרה עבודתך בפרי, משבאה תנובת עבודתך אל ביתך וגג ביתך מברכה
בהבטחת עתידו הכלכלי של הבית - ביחוד ברגע זה משתמשת תוה"ק כדי להעמיד לנגד עיניך את רצינותן המלאה של המצוות המוטלות על בעל הרכוש היהודי, והמביאות לו אושר.

שלש דרגות השלמה עוברות על הפרי עד להכנתו המלאה לתכלית הזנת האדם: בשדה ע"י הטבע, בגורן ע"י עבודת האדם, לשלחן ע"י ההכנה בבית. בכל אחת מדרגות ההשלמה האלה הנך נעצר ומקדיש את ראשית הברכה למקור הברכות ותכלית הגידולים, הנך מקדיש, ע"י מצוות הביכורים התרומה והחלה את שדך, את עבודתך ואת שלחנך לאלקיך ולדבר קדשו, ובתתך את הראשית המקודשת הזאת לכהן, משרת אלקיך ותורתו, הנך מזכירו, בשם שלשת הנ"ל, כי אל ישכח את עמדתו וחובתו, וכי רק על כן אין לו חלק ונחלה באדמה ובעבודתה, למען יוכל להקדיש עצמו כלו לד' ולדבר קדשו, וכי אסור לו להתעלם מצרכיך הרוחניים, כשם שחייב אתה לזכר את צרכיו הגשמיים - יחד עם זה הנך מזכיר לעצמך כי תכליתם והשלמתם של חייך הגופניים היא רק עבודתה וקיומה של תורת ד'. שום דבר שלם, שום כמות של "עשרה" אסור שישארו כולם להנאה הגופנית על אדמת ישראל. מעשר, אחד מעשרה עשירית מלאה מכל פרי, המובאה לגורן, מוקדשת להחזקת אותו שבט אשר תפקידו - שירות רוח ד' בישראל, שבניו נושאי האור ("האורים") והמוסר ("התומים") ואשר, בלי פניות ומשוא פנים "שמרו אמרתך ובריתך ינצורו" (מעשר ראשון).

לרוח ישראל מוקדשת העשירית הראשונה. ברם, עשירית כמעט באותו הגודל שייכת לגוף, מוקדשת להנאה הגופנית, לשמחה הטהורה, הרעננה, המזוככת, וחובה היתה על הבעלים ליהנות ממנה בירושלם, בסביבת המקדש, בשמחה ובטוב לבב (מעשר שני).
פה מונח היסוד הישראלי, זהו גרעין כל אותה הגדולה הפלאית שבאותו מוסד אלקי, שכה רבים גילו בו פנים שלא כהלכה.
לא הכאב והאבל, לא הסיגוף והצער הם שיא היהדות, אלא השמחה והגילה והחדוה - הן מטרתה הנעלה ביותר.
לא בעצלות ולא בצער ודכאון וגם לא בהוללות - לא בכל אלה שורה השכינה. אך במקום שם שורה שמחה טהורה ומחושבת תשרה שכינתו ית'. ההוללות בורחת מרצינותו של החוק היהודי ואמתו האלקית של אותו החק מגרשת עצבות וצער, ומלמדת אותנו לחיות חיים שמחים ורעננים עלי אדמות.

רוח היהדות אינה מכירה פילוג בנפש האדם, כאילו אך רוחו שייכת להקב"ה וגופו שייך לשטן, והארץ - לגיהנם - וכי האושר מתחיל רק בעוה"ב, השמימי. "ועשו לי משכן" פה, בארץ, "ושכנתי בתוכם" - אלה הם דברי ד', וכל חייו ונשמתו הגשמיים והרוחניים של האדם שייכים לו, כך שלא רק במחשבה, בדיבור ובמעשה יכלה להיות עבודת ד', אלא אף בהנאה גופנית, אם היא מכוונת ע"י רוח הצנעה, ההסתפקות והקדושה, אם נהנה האדם מאוצרותיה, מתנותיה ויפיה של האדמה ברוח כה טהורה, בדרך ד' ולמטרות כה מקודשות ורצויות לפני ד' עד כי יש בידו להרים את עיניו בשמחה ובחדוה אל אלקיו ואינו צריך לברוח ממקדשו. מי שיש בידו להשאר בקרבת ד' בהנאתו ובחדות-גילו - השיג את שיא השלמתו של האדם עלי אדמות.

בשום נקודה שביהדות לא גילו פנים שלא כהלכה, כבנקודה זו, ועל כן הפקירוה לשקרים גסים משני הצדדים. בעיני החושנים קלי הדעת היתה היהדות יותר מדי רצינית-רוחנית, ובעיני הוזי-המשפט היתה יותר מדי ארצית-גשמית. ואילו לאמיתו של דבר אינה אלא האמת האלקית לאדם השלם, הרוחני-הגשמי, השמימי-ארצי.

בכל שנה שלישית וששית ממחזור השמיטה, הי' אותו מעשר מוקדש כולו, במקום להנאה
העצמית, לעניים, ליתומים ולאלמנות - "מעשר עני". השאלה לאיזה מחזור שנה שייך הפרי נקבעת עפ"י החניטה לפני ט"ו בשבט או לאחריו, שקביעתו בלוח היא היא שהביאה אותנו להערות אלה.

בחיי הנידודים שלנו מחוץ לארץ ישראל - רק הדים קלים מחוקים נהדרים אלה והקשורים
בהם - עוברים אלינו. ברם, אם רצונך לקבל מושג על כל שפעת הדרתם של דינים אלה, הסתכל נא בתוצאותיו של "מעשר כספים" שנקבע לפיהם, ובמקום שעדיין הוא נשמר ברוח יהודית טהורה וביסודיות יהודית.
היהודי הנאמן מנהל פנקס מדוייק על הכנסותיו לצורך המעשר. ראשית, החלק העשירי מהונו, ואח"כ החלק העשירי מהכנסתו השנתית מוקדש לעניים, לצדקה, לאהבה שבין אדם לחבירו. בקפדנות מוציא הוא מעשר זה מרכושו, ואינו רואה בעצמו אלא ממונה על חלוקתו.
מה נהדרות תוצאותיו אף של מנהג יהודי אחד זה! כל יהודי, העצמאי אפילו במידת מה,
מפקח על קופת צדקה משל עצמו. אמנם, אין היא אלא קופתו הוא, אבל בכל זאת אינה שייכת עוד לו, והיא שלו רק בה במדה שזכות החלוקה בידו. שמח הוא לקראת כל הזדמנות להיטיב בעזרת אוצר הצדקה המסור לפיקוחו. נותן הוא לנצרכים, מה שבלאו הכי שלהם הוא, שוקל בדעתו רק, כיצד יוכל להשתמש בנכס הקדוש הגדול או הקטן הנתון לפיקוחו, בצורה היעילה ביותר.
מה שיהודי מנדב בצורה זו, יש בו יותר משום חובה קדושה מאשר משום מעשה חסד היוצא מתוך התעוררות רגעית. בודאי שאין מצוות ד' מסתפקת בזה. "פתוח תפתח את ידך" פתח וחזור ותפתח את ידך, ולעולם אל תקמץ ידך ולבך כלפי אחיך, ענייך! ברם, לא בידי רגש-חסד זה בלבד הפקיד הקב"ה את גורל ענייו, אלמנותיו ויתומיו. ע"י חוקי יובל, שביעית, איסור רבית, מעשר עני, פאה, שכחה ולקט הפך את הדאגה לאומללים והחזקתם לחוב קדוש, מיזג את החסד עם יראת ד', רק בחסות שניהם כאחד מוצא העני והסבל והמחסור מחסה אמיתי. וכשם שבאהבה תוך יראה זו מובטחה הצדקה ובלתי תלויה היא עד כמה שאפשר בהתעוררותו או במצב רוחו הרגעי של הנותן, כך מוגן עי"כ המקבל הנצרך מהשפלה. אין המתנה משפילה את הנצרך היהודי כשהוא מקבלה מידי יהודי אחיו. לא מתנה לעני היא זאת אלא "מסירתו להדיוט כמסירתו לגבוה" ולא מידי הנותן, אלא מידיו של הקב"ה מקבל העני. הנדבה נקראת בשם "צדקה" ומלה זו מזכירה יותר את הצדק מאשר את הרחמים. "זכי בי!" - היינו "רכוש לך זכות על ידי ובאמצעותי" כך היה נוסח בקשת הנדבות של עניי ירושלם, ובמלה זו כבר נאמר הכל.

שוב, פה צפונה גדולת תורת ישראל. לא השקר הסוציאליסטי השולל כל פרט ועמו את שני גורמי כבוד האדם, מלוי החוב ועבודת הצדקה, ולא הרחמים גרידא, שאינם אלא רגש חמלה ואהבה, בן מצב הרוח הרגעי, ושיש והוא משפיל ע"י נדבתו בה בשעה שהוא מגיש עזרה, אלא אהבה הנישאת ע"י יראה והבאה בד בבד עם יראת ד', מדות אלה מינה הקב"ה כמטפחי הצדק בחוגנו, ובזאת נתן לנו זה מזמן את התרופה שאחריה מחפש העולם הכושל זמן כה רב לשוא.

_____________________________

מתוך- כתבי הרב הירש, טבת שבט אדר, ירושלים תש"ח. אתר דעת.