שלוות היערות הרועמים

צביקה נבו

מספרים על 'החפץ חיים' (הרב ישראל מאיר הכהן), שהתגורר בעיירה ראדין, כיום באוקראינה, שהיה נוהג להגיע בימות הקיץ יחד עם תלמידיו, אל הכפר היהודי דוגאלישוק, באזור ראדין. כפר זה, היה מאוכלס בטרם מלחמת העולם השנייה ביהודים שהתפרנסו מחקלאות,

 

שלוות היערות הרועמים

מאמר דעה


מספרים על 'החפץ חיים' (הרב ישראל מאיר הכהן), שהתגורר בעיירה ראדין, כיום באוקראינה, שהיה נוהג להגיע בימות הקיץ יחד עם תלמידיו, אל הכפר היהודי דוגאלישוק, באזור ראדין. כפר זה, היה מאוכלס בטרם מלחמת העולם השנייה ביהודים שהתפרנסו מחקלאות, שעסקו גם באחזקת צימרים עבור 'החפץ חיים' ותלמידיו. אלה, היו נוהגים להגיע בשבתות ובימים טובים אל הכפר היהודי הקטן בגלל קרבתו ליערות נרחבים של עצי אורן, שהיו ידועים כמועילים לבריאותם של האנשים. היהודים חיכו לגאולה, עד לאותו יום בו הגיעו הגרמנים לכפר, חבושים בקסדות פלדה ורכובים על אופנועיהם הכבדים, שהרעידו את השקט היפה והפסטורלי וגרמו לגירוש היהודים מהגלות ההיא.
אני נזכר בסיפור זה, כשאני מטייל לרווחתי באחת הפינות של יערות האורנים בהרי ירושלים, המספקים מנת שקט ליהודי המודרני. מפעם לפעם עוד ניתן למצוא שרידים של בוסתנים עזובים ובתוכם מצויים עצי ארץ ישראל אמיתיים כמו עצי חרוב, תאנה, זית, רימון וקטלב, טרסות חקלאיות ובארות מים סתומים, זכר לתרבות מקומית שנשתכחה. עוד אני עומד ותוהה על יופי המקום, והנה, הרחק מהכבישים הסואנים והמהירים, בלב פיסת טבע מועטת בארץ מודרנית, קול עמום ורועש קרב ובא מרחוק. מנועים מהירים ורועמים הופכים את היופי להזיה. אני ממהר לפלס דרכי במעלה היער וממתין לבאות. והנה נחפזים אלה ממוצאם ודוהרים מטה בשביל הכורכר הלבן והישר, מקפידים לדרוס כל פינה מאובקת ומרעידים ביסודיות את הגלוי והנסתר.
לאחר שנמוגו אני חוזר לפסוע בשביל הכורכר. יער זה יפה, אך נראה שומם. עצי האורן הנטועים כאן ביסודיות, חולשים בצילם על עצי פרי עתיקים ומדוכאים. פה ושם נאחז גפן בייאוש על אחד מעצי האלה העתיקים. אני מעתיק את מבטי אל על למשמע קריאותיו של עוף דורס, החג מעל וחושף את מיקומם של חוטי נחושת עבים הנגועים בחשמל. אי שם, נראה תן קטן מפלס את דרכו בין מכסי תעלות של מי שופכין. לטאה מיובשת פוסעת לאיטה על דרך קווית לתקשורת מהירה ומתקדמת הרחק מכאן. מה רבו כאן מעשי האדם.

ט"ו בשבט חלף, חודש אדר וחג הפורים ניצבים לפנינו. שני חגים אלה הם חגים קרובים זה לזה במועדם אך רחוקים כל כך מבחינה מנטאלית. ט"ו בשבט הינו חג ארץ ישראלי מובהק, המביע את אהבת היהודי הישראלי אל מקומו ואדמתו, ואילו פורים הינו חג המסמל את היהודי הגלותי, הנאבק לשמור את אמונתו על אדמת נכר בקרב אלה הזוממים להכחידו. לעיתים נדמה, כי טרם נקלטנו באדמתנו. רוב יערות הארץ מדומים ליערות האירופאים השוממים, מחפים על איטיותם של בוסתני הפרי שעוד מגיחים פה ושם בארץ ישראל.
אנחנו נוהגים לטעת עצים מהירים כדי שיספקו לנו את הדרוש לנו עוד בחיינו. שוכחים את ההבטחה לטעת עצי פרי מקומיים עבור ילדינו ונכדינו. אם הם ירצו לקטוף חרובים ותאנים, שילכו לקנות כאלה בפיצוציה הקרובה, יש מבצע באריזת פלסטיק, יבוא מיוחד מתורכיה.
 
האם אנחנו בעצמנו נטועים כאן, באדמת ארץ האבות, ברוחנו ובליבנו? האם אנחנו מבינים את הזכות שלנו לפתח בעצמנו את ארץ האבות לאחר דורות מיוסרים של גלות, או שמא אנחנו מעדיפים להתחפש לשתות ולשכוח את האחריות שלנו?
כיום, החקלאות והכבוד לאדמה הם ערכים ההולכים ומשתכחים מליבותיהם של יהודים רבים, החיים בערים גדולות ומודרניות, הרחק מהבוסתנים העזובים והבודדים בארץ ישראל.

 

_______________________________________________________

צביקה נבו הוא ממקימי הבוסתן הקהילתי בישוב אשחר.