חברים לדרך

חנוכה כחג חקלאי קדום - חג אסיף הזית

עינט קרמר

שמן הזית, אחד מסמלי חג החנוכה, הוא גם זיכרון לחג החקלאי הקדום שנחגג בתקופת חנוכה, חג אסיף הזית.

חנוכה כחג חקלאי – חג אסיף השמן

מתוך מאמרו של הרב יואל בן-נון - יום יסוד היכל ה'

כמעט כל הפרשנויות הרווחות בספרות חז"ל לשמונת ימי החנוכה קשורות בשמן ובהדלקה.[1]  כל אלה יסודם במסורות ובדרשות קדומות שקשרו את עניין החג ליסודו - לשמן ולהדלקה. רק בפרק זה של השנה, יכול היה הנס להתרחש בשמן זית ובמנורה, וכל המעשים המסופרים יכלו לקרות רק בעונה זו. גם אחרי שנקבע חג החנוכה כחג בעל אופי היסטורי בולט, עדיין המשיכו לקשור אותו בשמן הזית ואורות ההדלקה, ולא רק במאורע החשמונאי - האחרון בשרשרת המאורעות. כך התקבל "חג מדברי סופרים" (רמב"ם הל' מגילה ג, ג) שקרוב ודומה מאוד לשלושת הרגלים שבתורה. יסודו ב"מועד" דתי-חקלאי, סוף אסיף השמן, שאיננו יום טוב מעיקרו. אליו נתחבר ייסוד הבית השני, ואחר כך חנוכת חשמונאי כמאורע היסטורי לאומי. בכך מתאים חנוכה למועדי התורה הקושרים את יציאת מצרים באביב השעורה, את קציר החיטים במתן תורה (במרומז - דרך החודש השלישי - שמות יט), ואת אסיף גורן ויקב בסוכת המדבר[2]. אלא שהמאורע של חנוכה הוא מימי בית שני ועל כן איננו חג גמור של תורה.

נס פך השמן, "אגדת ילדותנו", הוא ביטוי נאמן לטעם הראשון והמקורי של החג - סוף עונת הביכורים, בהדלקת שמן טהור במקדש, בזמן שפל האור השנתי. ספר חשמונאים א שנכתב עוד בימי מלכות חשמונאי, מתעלם מעניין השמן ומתרכז,  ב א ו פ ן  ט ב ע י, בניצחון החשמונאי. לעומתו, מקורות חז"ל משקפים את האופי הכפול, הדתי-חקלאי וההיסטורי-לאומי, ובכך קבעו חג לדורות. היסוד של אסיף השמן קבע את אופי החג כחג האורות והדלקת השמן, ובכך קיבע ושימר את הזיכרון הלאומי של מלחמת החשמונאים, אף ימים רבים לאחר שהמאורע ההיסטורי נשחק ונחרב. בכך נמנע ביטול החג, והובטח כי נחוג את החג לדורי דורות, ממש כפי שאנו ממשיכים וחוגגים את יציאת מצרים בכל הגלויות

 



[1] הפרשנויות הן: שמונה שיפודים שמהם הכינו מנורה מאולתרת (מגילת תענית, מובא בפסיקתא רבתי פ"ב ובגמרא ראש השנה כד ע"א, מנחות כח ע"ב ובעבודה זרה מג ע"א), שמונה ימים שהדליקו מפך השמן הטהור (מגילת תענית, מובא בגמרא שבת כא ע"ב), ושאר ההסברים לקושיא המפורסמת מדוע שמונה ימים ולא שבעה, והלוא הנס היה רק בשבעה מהם (בית יוסף, אורח חיים סי' תרע).
[2] ואולי גם בסוכת השלום והגאולה באחרית הימים; עיין בזכריה יד.
מתוך אתרו של הרב יואל בן-נון