ותן טל ומטר על פני האדמה

אהרון אריאל לביא

כבר חודשיים שאנו מבקשים על הגשמים- ואין. אחרי חצי-עשור של בצורת, אנו מציעים להתבונן במשמעות הרוחנית של הטל והמטר,ותפקיד המים לאור הקבלה והחסידות. בתקווה לשנה ברוכת גשמים.

 

ותן טל ומטר על פני האדמה


בין טל למטר

באופן כללי, דימוי המים – היורדים מטה מן השמיים לארץ ומרווים את נפשנו הצמאה – מהווה ביהדות משל לחכמה, בראש ובראשונה לתורה. אולם כפי שראינו לעיל, בקשת הגשם מתייחסת לשני סוגי מים היורדים לארץ, "טל ומטר", ואם כן יש להבחין בין שני סוגי חכמה שמיימית.
המטר הוא משל להשגחתו הישירה של הקב"ה על עולמו, באשר הוא ריבון הניצב מעליו. המטר חיוני באופן ישיר לקיומנו החומרי, ואף שהוא יורד רק בעונה מסויימת, הוא הגורם היחיד במחזור המים שאיננו כפוף לחוקים קשוחים (לפחות לא כאלו המובנים לנו). זו הסיבה שהוא מצטייר בנפשנו כמתנה משמים הבאה כתגובה מכוונת למעשינו, ושנהוג להתפלל על גשם ולצום לאחר בצורת ארוכה ("תענית גשמים"). בשל ישירותו, מהווה המטר משל לרובד הנגלה, ההגיוני והמעשי יותר של התורה, ובהרחבה ל'שכל ישר' ורציונלי.
הטל, לעומת זאת, הוא משל לנוכחותו הסמויה של הקב"ה, באשר הוא שוכן בתוך עולמנו. מצד אחד יורד הטל במשך כל השנה כולה, אך מצד שני אין רואים את ירידתו – הוא כמו מתהווה מעצמו בשעות הלילה – ואין בכחו להחיות אוכלוסייה גדולה. באותו אופן, הקב"ה נוכח בכל מקום בעולמנו, אך פועל בו בדרכים נסתרות שללא תשומת לב אין מבחינים בהן. מבחינה גשמית, כוחו של הטל פחוּת משל המטר (איש אינו מודד כמה טל ירד בלילה), אך מבחינה רוחנית הוא משמעותי יותר, וכמו מבטא בחינה גבוהה יותר באלוהות.
בהקשר לימינו, ניתן לומר שהמטר מייצג את החשיבה המערבית, ואילו הטל את החשיבה המזרחית. המערב מצטיין בחשיבה רציונלית ותכליתית, שהוכיחה יכולת להגיע להישגים מרהיבים מבחינה מדעית וטכנולוגית, אך תוך ויתור כמעט מוחלט על הרבדים הרוחניים הבלתי-שכליים. המזרח לעומת זאת פיתח חשיבה יותר פנימית ו'הוליסטית', שאמנם לא הגיעה להישגים חומריים כבירים כמו החשמל והמטוס, אך פיתחה עד מאד את המודעות הנפשית והעבודה הפנימית.
הקבלה זו מומחשת באופן יפהפה בכך שהמלה 'מטר' קשורה ללשון 'מטרה', רמז לחשיבה הקווית וההישגית של המערב, ואילו המלה 'טל' קשורה ללשון 'בטלה', רמז לחשיבה הרפויה והזורמת של המזרח. דברים אלו פותחים פתח לקריאה חדשה של תפילת "תן טל ומטר לברכה": היא מתגלה, בין השאר, כבקשה לשלב בקיומנו בין המזרח למערב (בסדר זה דוקא!), באופן מאוזן ומבורך.

תוהו ותיקון

אמרנו שהמים הם סמל לחכמה ולשפע אלוקי, והבחנו בין שני סוגי שפע כזה, המסומלים בידי הטל והמטר. אך עקרון בסיסי בתורה קובע כי "זה לעומת זה עשה א-להים": לכל דבר חיובי יש מקבילה שלילית. בלשון הקבלה והחסידות, לכל דבר בעולם יש גרסת "תֹהו" ראשונית ופרועה, וגרסת "תיקון" מבוררת ומסודרת יותר. עלינו להבחין בין הטל והמטר של התהו לבין גרסאות התיקון שלהם.
מטר התהו מתבטא ברתימת התנועה הקווית ומכוונת-המטרה אל עבר יעדים חיצוניים גרידא, כמו צבירת הון ורכוש, עשיית שם לעצמנו, בניית מעמדנו וכו'. המבינים שיעדים אלו נובעים מהשתעבדות לנוחיות ולסמלי מעמד, נוטים לבחור במקומם ברוחניות הרפויה נוסח הטל; אך ישנה אפשרות נוספת: לנתב את התנועה ה'מטרית' אל עבר תכלית נעלית – לשאוף, באופן פעיל ונמרץ, אל עבר התעלות רוחנית. זהו מטר התיקון. הבוחר בו ממשיך להיות בבחינת גשם, אלא שכעת הוא כמו ממטיר מלמטה למעלה.
מה עם שני סוגי הטל-בטלה? ובכן, הזן השלילי של הטל הוא כמובן בטלנות – ניצול הרפיון והשלווה המזוהים עם רוחניות, לצורך הסוואת המשאלה הפשוטה של השתמטות מאחריות וקבלתנו העצמית ללא תנאי. הזן החיובי של הטל הוא מה שמכונה בחסידות ביטול, ונחשב למדרגה הגבוהה ביותר של עבודת ה' – חיבור לאינסוף שברא אותנו עד כדי אובדן תחושת הישות העצמית (כמובן שכדי להגיע לביטול חייבים קודם כל להודות עד כמה איננו מבוטלים, דבר הנקרא שפלות, אך גם זה סוג של טל – ההרפייה מהשאיפה המאומצת לבטל עצמנו).
אם נתבונן טוב, נשים לב שהמאפיין את הסוגים המתוקנים של הטל והמטר הוא שהם מקיימים מה שנקרא 'התכללות': כל אחד מהם מכיל יסוד מהשני. המטר המתוקן – השאיפה להתעלות רוחנית – מכיל בתוכו משהו מהטל, מכיוון שהוא כרוך בהתבטלות לדבר נעלה יותר, אליו שואפים; והטל המתוקן – הביטול הרוחני לקב"ה – מכיל בתוכו משהו מהמטר, מכיוון שהוא מגדיר מושא אליו הוא מתבטל ושואף להתקדם אליו. אכן, זהו ההבדל היסודי בין עולם התהו לעולם התיקון: בעולם התהו הדברים נפרדים ומנוגדים באופן מוחלט, ואילו בעולם התיקון הם מתרכבים זה עם זה ומכילים זה את זה. זה בדיוק מה שהופך אותם למתוקנים.
מעבר לעצם ההתכללות בין הטל והמטר המתוקנים, ברור שהדבר הטוב ביותר הוא ממש לשלב אותם – להיות גם טל וגם מטר בו-זמנית. כיצד נראים חיים כאלה? את המושג המתאים ביותר לכך בחסידות טבע הבעל-שם-טוב בעצמו, והוא נקרא "זריזות במתינות". חיים של זריזות במתינות צועדים נמרצות קדימה מתוקף תנועתו המהירה של הגשם, אך בה-בעת הם ספוגים כל הזמן ברכּוּת החשאית של הטל הממלאת אותם במנוחה פנימית.
משילוב הטל והמטר המתוקנים אנו יכולים ללמוד על אופיו של השילוב הבלתי מתוקן, זה המחבר את המטר והטל של התהו – שילוב ההישגיות החיצונית עם הבטלנות. נשמע בלתי אפשרי? למרבה הצער, זהו השילוב הרווח ביותר בעידן המודרני, שניתן להגדירו "המטרה: בטלנות!". הכוונה היא כמובן למסלול הבורגני המקובל, בפרט בארה"ב, של התמסרות מוחלטת לקריירה בחצי הראשון של החיים, רק כדי לשקוע בפנסיה עצלה בחציו השני.

בין ארץ-ישראל למצרים

במסורת היהודית מקובל לראות את ארץ ישראל וארץ מצרים כשני אבי-טיפוס של תודעה, וזאת, למרבה הענין, דרך השוואת סוגי משק המים שלהם.
ארץ ישראל, נטולת האגמים והנהרות הגדולים, היא ארץ התלויה כולה בגשם. מצד אחד זה יוצר מציאות קשה של תלות בשמים, אך מצד שני כאשר הגשם כבר מגיע, אין צורך במערכות השקיה מסובכות – החקלאי גומר לעבוד והולך לישון והשמים נותנים לו גשם היישר להיכן שצריך. מציאות זו מסמלת את סוג התודעה שאמור לאפיין את ארץ ישראל: במקום להשען על מקורות בטחון ארציים (נהרות) עלינו לשאת עינינו לשמים תמיד בתפילה לברכה (גשם); וכשאנו נעשים ראויה לברכה וזוכים בה, היא מגיעה וחודרת ישר אלינו.
בארץ מצרים לעומת זאת הגשמים אינם חשובים, שכן הנילוס האדיר מפרה תמיד את הארץ מלמטה. אבל גם לזה יש מחיר: בתמורה לזרימת המים היציבה נאלצו המצרים לבנות תעלות השקיה מסובכות, או לכתת רגליהם אל היאור וחזרה כדי להשקות את שדותיהם דלי אחרי דלי. אף דבר זה מסמל סוג של תודעה – כזו המעדיפה להסתמך על מקורות בטחון ארציים מאשר לנהל מערכת יחסים תובענית עם ריבון שמיימי, וזאת אפילו במחיר של עבודה פיזית קשה.
כעת נשים לב לכך, ששתי תודעות אלו – המבוססות על שני סוגי משקי מים – מקבילות באופן יפהפה לשני סוגי השילובים שהצגנו לעיל בין הטל והמטר, שילוב גרסאות התהו ושילוב גרסאות התיקון. תודעת מצרים, הנכונה לעבודה קשה ולו בשביל לזכות לחיי נוחות ובטחון, מקבילה לשילוב השלילי, גישת "המטרה: בטלנות" שתיארנו; ותודעת ארץ ישראל, המתמסרת לעבודה רוחנית ומקיפת-כל גם במחיר אי-ודאות גשמית, מקבילה לשילוב המתוקן, שגם בו יש חיבור של עבודה דרוכה (מטר) עם פתיחות רפויה לבלתי-נודע (טל).
הקבלת שני סוגי חיבור הטל והמטר לדימויים של ארצות ישראל ומצרים שופכת אור חדש על סיפור ירידת עם ישראל למצרים והיציאה ממנה. הירידה למצרים (שהתרחשה כזכור בעקבות בצורת קשה) מתגלה כמשל לסוג של הידרדרות, עקב קשיי החיים, מחיי אמונה בחסדי שמים להישענות על יסודות ארציים; ויציאת מצרים חזרה לארץ ישראל (דרך מדבר פרא שאפילו הלחם יורד בו מן השמים) – כמשל לנכונות לשוב ולהתמסר לחיי האמונה.
בין ז' בחשוון בו מתחילים להתפלל על הגשם, לבין חג הפסח בו חוגגים את יציאת מצרים, משתרע החורף. עם בצורת ארוכה מאחורינו, וחורף בלתי-נודע לפנינו, עלינו להקדיש תקופה זו לתפילה עמוקה וזכה לטל ומטר – לשילוב הפנימי, הארצישראלי, של הביטול והמטרה. בעזרת ה', כך נזכה בחורף לשפע טל ומטר כפשוטם, ובחג האביב – ליציאת מצרים אמיתית.

__________________________________________________________
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג-אתר גל עיני
פורסם בעבר באתר NRG.