הוו זהירים בנטיעות - בעבות מדרש תנחומא - רעיון לטו בשבט

מיכל ברגמן

מיכל ברגמן מביאה לנו רעיון על ט"ו בשבט מקיים ודאגה לדורות הבאים

"הוו זהירים בנטיעות"  – בעקבות מדרש תנחומא

מיכל ברגמן


כולנו מכירים את המדרש היפה על חשיבות הנטיעות:
'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל'; אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות... כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתיגע לאחרים? למחר אני מת!...
לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא - עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.

(מדרש תנחומא, פרשת קדושים)

המדרש שלנו לכאורה מזרז אותנו לקחת את חפירה וללכת כך עם השותלים – את ביד ורון בלב, לכיוון גבעת הנטיעות. אך כיום ישנן פחות ופחות נטיעות, ואם חפצי סביבה אנחנו – ייתכן כי נשב עוד רגע קט בבית המדרש ונשאל את עצמנו, מה המדרש מבקש מאתנו, כאן ועכשיו?
ובכן, המדרש מכוון אותנו לקבל אחריות מתמשכת לקיומו של עולמנו – להתייגע כדי שיהיה זה עולם מתוקן ופורח גם בעתיד לבוא, גם בעולמם של צאצאינו שיבואו אחרינו. הקדוש ברוך הוא מבקש מאתנו להיות זהירים בנטיעות שבעולמו -  ונטיעות אלו הם, כמובן, העצים המייפים את עולמנו, מעשירים את האוויר, נותנים צל, נלחמים במידבור ותורמים לקיימות.  
על סכנת התפיסה כי הכול מתרחש כאן ועכשיו, כותב פרופ' שלום רוזנברג:
תרבות ימינו שכחה את סוד "היום לעשותם ומחר לקבל שכרן", היא מבוססת על משולש מסוכן: אני, כאן ועכשיו. ט"ו בשבט מציין את המאבק כנגד משולש זה. הוא יום האחריות האקולוגית, המוציאה אותנו מהמעגל של האני והכאן. הוא גם יום האחריות לדורות העתידיים, המנוגד ל'עכשיו'. במסורת היהודית מייצג העץ היבט נוסף. בגן העדן נטע הקב"ה "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל". האילן הוא שריד גן העדן המצוי איתנו עד היום. דבר זה מתקשר אל פירושו המופלא של הראי"ה קוק (עולת ראיה עמ' רי) על הפסוק " אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה' כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ" (דברי הימים א פרק טז, לג). לפי הראי"ה קוק, ביער "בעת אשר העולם מלא תוהו", מתגלה "אי הצדק שבעולם החי". היער "מלא טורפים, אשר החזק רומס את החלש ממנו". העצים הם עדים לחוקי הג'ונגל, לעוול ולאכזריות הקיימים בטבע, ולפיכך העצים "הרי הם כמתאבלים על גורל הוויתם", הווית היער. הם מרגישים שהם שותפים לפשעים אלה, כאילו הם "מוכנים לסוכך על עולם מלא רשע ושוד". זאת הסיבה שהם מצפים לגאולה, אָז יְרַנְּנוּ - כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ. ט"ו בשבט מסמל את העובדה שהעולם חייב להשתנות, והמוסר חייב לשלוט בו.
  והמוסר כולל את חובותינו לאילנות, שהוא חוב לדורות העתידיים. אם בארזים תיפול שלהבת, אנו ניהפך לאזובי קיר מסכנים. ט"ו בשבט מצווה עלינו לשמוע את זעקת האילנות ולהצילם. האדם מבין את איומי האש הזדונית של מציתי היערות. אולם הוא אינו מבין את הסכנות הנובעות מה"קידמה", מהאש הנשלחת ביערות הטרופיים הרחוקים, על ידי יזמים חקלאיים ותעשיתיים. עלינו לעזור ולהציל את היערות הטרופיים, אך "אילנות עירך קודמים". עלינו להציל את הריאות הירוקות של הערים, פן יעלה עליהם הכורת של גרזני הנדל"ן. ויער ירושלים היא דוגמה בולטת לכך. אָז, לעתיד לבוא, העצים יְרַנְּנוּ. היום הם בוכים, מפחד להבות האש, ומפחד הגרזן העלול לשבור את הארזים, וזועקים: הצילו!

(שלום רוזנברג, 'זעקת האילנות', טו בשבט תשס'ט, אתר כיפה )

 
מבט נוסף במשאבים המתכלים של עולמנו ילמד אותנו, כי עלינו להיות זהירים לא רק בנטיעות: עלינו להיות זהירים בכריתת עצים ועלינו להיות זהירים בשימוש בנייר – שחומר הגלם שלו הוא עץ. עלינו להיות זהירים לא פחות במיחזור נייר, כדי למנוע כריתה מוגברת של עצים. עלינו להיות זהירים ביחסינו אל העולם – כדי שיישאר משהו מעולמנו המופלא גם לדורות הבאים: הוו זהירים במשחק באש. הוו זהירים בצריכה מוגברת של מים. הוו זהירים בצריכה מוגברת בכלל. הוו זהירים ביחס שלכם לזיהום האוויר באמצעות כלי הרכב שלכם. הוו זהירים בהגברת הקרינה הסלולארית בעולם.
זכרו - בכל גיל, מבקש מאתנו הקדוש ברוך הוא לזכור ולטעת לבנינו אחרינו – לטעת בלבנו אחריות למען עצמנו, למען ילדינו, למען הדורות הבאים.

 

עוד רגע אולי יבוא המשיח – ואנחנו נהיה עסוקים מלקבל את פניו

ארץ ישראל היא ארץ חקלאית וחכמינו היו נטועים בעולמה החקלאי של הארץ. הם ראו חשיבות כה גדולה להמשך קיומו של עולם, עד שהם קבעו קביעה ערכית מדהימה:
רבן יוחנן בן זכאי היה אומר:
אם הייתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך משיח –
בֹּא ונטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילו.

(אבות דרבי נתן, נוסח ב', לא)  

במה עלינו להיות כה עסוקים כיום, עד שנדחה את קבלת פני המשיח?
ובכן גם כאן נציע שלא להיצמד לנטיעות דווקא אלא לערך החשוב שמעלה בפנינו רבן יוחנן בן זכאי: המשיח עוד רגע כאן, אבל אתה – יש לך אחריות בידיים. יש לך שתיל שיקיים את העולם לעתיד לבוא. המשיח מגיע אבל עולם ימשיך לנהוג כמנהגו רק אם כל אחד מאתנו לא ישמוט את השתילים שהוא נוטע. אלו יכולים להיות שתילים של שמירה על הסביבה הקרובה – כמו דאגה לניקיון הרחוב בו אנו מתגוררים, טיפוח עץ שכונתי מזדקן, גידול צמחים חסכוניים במים, ארגון גינה קהילתית בה נפגשים זקן וטף, דאגה לשיתוף משפחות חד-הוריות באירועי בית הכנסת והקהילה או ביקור קבוע אצל זקן ערירי שגר ממש כאן ליד.
הנטיעות הללו שלנו מקיימות את העולם – אם עוד רגע יבוא המשיח, אנחנו נהיה עסוקים בקיימות, בקיומו של עולם.