טו בשבט - חג געגועים לארץ-ישראל

מיכל ברגמן

טו בשבט כיום המבטא את הגעגועים אל ארץ ישראל, אל נוף מולדתינו, אל אוצרות הטבע שלנו

מתגעגעים לארץ ישראל בארץ ישראל

מיכל ברגמן


עם השנים המתמשכות של הגלות, הפך טו בשבט לחג הגעגועים לארץ ישראל:
במאמרה, מתארת שרה שוב כיצד התפתח טו בשבט כחג הכיסופים לא'י, דווקא בגולה:
 איך קרה הדבר שחג שכל כולו חג של ארץ ישראל, עציה ופירותיה - התפתח באופן פרדוכסלי, דווקא בגולה?
לטו בשבט היה משהו מיוחד וחשוב להציע, משהו שמילא צורך פסיכולוגי עמוק של עם נרדף וחסר מולדת: הגעגועים העזים לארץ ישראל, לאדמה, לשורשים, לפוריות - התגלמו בדמות האילן ובמנהג אכילת הפירות. טו בשבט, היה המועמד הטבעי והיחיד למנהג זה.
[...] לאכילת הפירות הצטרפה ברכה, שהביעה בצורה ברורה וחד-משמעית את המשאלה ואת הצורך שהביאו להתפתחות המנהג:
'יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שנזכה לעלות בקרוב לארץ ישראל, לאכול מפריה ולשבוע מטובה'.


והנה אנחנו כאן, בארץ ישראל. לכאורה געגועי הגלות הם נחלת העבר, שהרי אנו זוכים למה שלא זכו אבותינו: לראות שקדיה בפריחתה על אדמת ארץ ישראל, לאכול יום-יום מפירות הארץ ולחיות כאן, כמעשה שגרה.




אלא שאם נעמיק להביט בתבנית נוף מולדתנו הארץ ישראלית, נראה כי הגעגוע הוא חלק מאתנו. אילון שוורץ, במאמרו 'לחנך את דור המבול' מתאר זאת כך:
בהשתלמויות מורים מזדמנות, אני פותח בבקשה מהנוכחים לספר על מקומות בארץ שהיו מרכזיים בעיצוב זהותם. רוב הנשאלים מציינים נוף ילדות: הנדנדה על העץ בחצר של סבא וסבתא, הוואדי מאחורי הבית, המדורות בלילה ביער או בדיונות, עם החברים. כשהם נשאלים אם ביקרו באותם מקומות במשך השנים, רובם עונים, לפעמים בבכי, שהמקומות האלה נעלמו תחת כבישים ושכונות וקניונים. לא רק הנוף נעלם, אלא חלק מהשורשים, והזיכרונות והזהות נמוגו יחד אתם. לפעמים, בתוך המצוקה האישית של מחנך ומחנכת, בין תחושת האובדן לבין הרצון להשפיע על העתיד, נולד החינוך הסביבתי.



הנה כי כן האדם שלנו הופך לתבנית נוף געגועיו. גם בישראל, מסתבר, אנו ממשיכים להתגעגע לארץ ישראל 'שלנו', הפרטית, שהייתה ואיננה עוד. טו בשבט הוא זמן להיזכר ולהתגעגע, והוא גם עת לעשות - 
עֵת לִבְכּוֹת          וְעֵת לִשְׂחוֹק          עֵת סְפוֹד         וְעֵת רְקוֹד [...]
עֵת לְבַקֵּשׁ         וְעֵת לְאַבֵּד          עֵת לִשְׁמוֹר        וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ

(קהלת, פרק ג)

טו בשבט הוא זמן להיעזר בגעגועים שלנו כמנוף לעשייה – עת לעשות למען השטחים הפתוחים שעוד נותרו לנו. עת לעשות סביבה כדי שילדינו, שיתגעגעו יום אחד לנוף ילדותם, יוכלו להראות לילדיהם-שלהם את הגינה הקהילתית אותה נטעו עם חבריהם והוריהם, את הבית העתיק שנשתמר ויש לו סיפור לספר, את השדה ההוא, בקצה השכונה, את העץ הצנוע למראה, שעליו טיפסו כשהיו ילדים, את העץ הזקן והמרשים, שעדיין עומד על מכונו.
הוא [רבי טרפון] היה אומר, לא עליך כל המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין ליבטל. 
אבל אם למדת תורה הרבה, נותנין לך שכר הרבה;
ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך.

(משנה, פרקי אבות, פרק ב, יט)

טו בשבט הוא הזמנות להתחיל במלאכה הסביבתית ולא להיבטל ממנה; הוא זמן טוב ללמוד תורה יהודית-סביבתית; טו בשבט הוא זמן לזכור, כי שמירה על נוף מולדתנו (העירוני, הכפרי, השכונתי – בכל מקום שאנחנו שם), הוא מלאכה שודאי שאנו וצאצאינו נקבל את שכר פעולתה.