שירת הגשם

אורי בן דוד

אחרי החודשים הראשונים של החורף השחון הנה הגיע הגשם. ולמרות שעוד לא מספיק, ואנחנו מתפללים לעוד - יש על מה להודות.

שירת הגשם


גדול יום הגשמים


אחרי החודשים הראשונים של החורף השחון הנה הגיע הגשם.  ולמרות שעוד לא מספיק, ואנחנו מתפללים לעוד  - יש על מה להודות.
הפרק הראשון של מסכת תענית, זו המסכת העסוקה בבצורת ובהתמודדות האנושית עימה, מדבר הרבה במהות של הגשמים. בכדי להבין כמה גדול יום הגשמים נעזר הפרק בפסוק מספר תהילים. פסוק שהוא חלק ממזמור מדהים, שיר לגשם  שירת התהילים של דוד המלך  נושאת עימה את החיים שבתוך הגשם.  נפתח את המזמור ה- ס"ה ונקרא את חלקו האחרון. חלק שבו מתאר דוד המשורר יום של גשם.

פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ    רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה
פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם
תָּכִין דְּגָנָם                  כִּי כֵן תְּכִינֶהָ:
תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת         גְּדוּדֶהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה
צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ:
עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ     וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן:
יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר      וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה:
לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן      וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר
יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ :


המזמור כולו התרחשות עשירה ומלאה של מפגש הגשם עם האדמה.  ההשתוקקות, ההתכוננות, הרוויה, הנחת וההתמוגגות – הם המלים, הם התחושות שמלוות את התהליך.  הטבע כאן הוא חי, חי ממש.   ולא סתם חי. השיר שמתחיל  המשורר  מתמזג  במהלך המזמור לשיר שעולה מתוך הארץ עצמה. מתוך הברכה והרוויה שהביא איתו הגשם.  הטוב הגדול לא מצמיח רק את כרי הדשא ושדות התבואה,  הארץ לובשת גיל ושמחה. ומתוכה עולה השיר. השיר שלה שהוא בעצם השיר שלנו.

שיר

מבין השורות עולה כאן אמירה משמעותית. בניגוד לאמירות המדעיות החותכות והמחקרים על  התופעות המטאורולוגיות. השומרות את האדם בחוץ מתבונן וצופה.  השיר מביא איתו יחס אחר לגמרי. באופן הפשוט ביותר להבנה - השיר נותן לטיפות המים לגעת בנו. השיר הוא המפגש עם הטבע, הטבע שמחלחל באדם ומצמיח ממנו, מצמיח אותו.  הרגשות, התחושות העדינות שיש בנו, איך  שאנחנו פוגשים את העולם. זה שיר.
ובלי למעט בערך העצום של המדע והמחקר המאפשרים לנו הכרות עמוקה ויסודית יותר עם המציאות. מה שמוציא את הטבע והעולם מגדר משאב אובייקטיבי והופך אותו לבר מפגש שייך הרבה יותר לשירה, או לפחות להלך הרוח, לתשתית האנושית העומדת בבסיסה.    
לא רק בספר תהילים, בעולם היהודי תופסת השירה מקום משמעותי מאד.  התורה שאותה נתן הבורא אלינו נקראת שירה.  היא איננה מסה פילוסופית , או קובץ חוקים קדום. היא שירה, וכך היא מפגישה אותנו עם העולם, נותנת לנו כלומדיה מקום משמעותי בתוכו ובתוכה.
וגם את השיר, המזמור הזה, כמו עוד הרבה שירים על הטבע, אפשר לקחת ולצאת להתבונן על יום הגשם. להרגיש, להתחדש ולראות אותו קורה.

דוד המשורר מביא איתו עוד משהו לשיר, למפגש עם הטבע. מאחורי כל התחושות והרגשות כל התהליכים החיים שמתרחשים יש מישהו. יש נוכחות שאליה ממוען השיר. השימוש בגוף השני כפנייה לבורא הכול, פנייה שמכניסה לשיר את מה מעבר לעולם שנמצא בתוכו בתוך  כל מה שקורה בו, שנותן חיות ונשמה לכל טיפה ורגב אדמה.
 וכשאנו יוצאים עם הפנייה הזו החוצה אל הגשם, ה'אתה' שמלווה את השיר מביא עמו התבוננות שונה לגמרי. הנמענות, הנוכחות שמעבר הופכת שירה לתפילה. תפילת של שבח, של הודאה, אולי פליאה.  שיר התפילה הזה בוקע מליבו של העומד מול ההתרחשות של יום הגשם ורואה בו את אלוקיו. הראיה הזו שאינה נשארת בגדר ראיה פסיבית, איננה מסתפקת בהתרשמות שמנגד , עמידה והתבוננות המתעלות לשירה. לתפילה.

__________________________________________________________
אורי בן דוד, מנהל חינוכי בית ספר שדה סוסיא. בוגר קורס המנחים של טבע  עברי.