ראוותנות ורעבתנות - חלק ב'

ג'רמי בנשטיין

עם כל המגמות העולמיות הגדולות שנראות כמעט דטרמיניסטיות, יש בכל זאת אפיונים ייחודיים להשתלשלות העניינים אצלנו כאן. לעניות דעתי, קיימת אי-שם ברקע של המנטליות הישראלית, 'טראומה קולקטיבית' מהמצב החומרי בארץ בשנות החמישים והשישים.

ראוותנות ורעבתנות
חלק ב'

השלכות חברתיות, פוליטיות, סביבתיות ונפשיות
של התפתחות תרבות הצריכה הישראלית

מאת: ג'רמי בנשטיין

החברה הישראלית בשיטת ה-'בנה וקנה'

עם כל המגמות העולמיות הגדולות שנראות כמעט דטרמיניסטיות, יש בכל זאת אפיונים ייחודיים להשתלשלות העניינים אצלנו כאן. לעניות דעתי, קיימת אי-שם ברקע של המנטליות הישראלית, 'טראומה קולקטיבית' מהמצב החומרי בארץ בשנות החמישים והשישים. הסיפור מתחיל עוד לפני: בשנות השלושים והארבעים לא ערכו בארץ הזאת השוואת כואבות עם יתר העולם: כאן היו ימי הכלניות של בניית היישוב והמדינה שבדרך, חלוציות והמאבק רווי המשמעות- ושם היה השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה. אך אחרי המלחמה, כשהעולם המערבי עלה על הכביש המהיר של פיתוח, וצמיחתה של חברת השפע בשנות החמישים בארה"ב וגם באירופה בעקבות תכנית מרשל—כאן אחרי האופוריה של הקמת המדינה, הציבור הישראלי נכנס הישר לתקופה קשה של צנע. אבקת חלב, תלושים לקניית ביצים, אין בנזין, וכו'. הכרתי קשישה בתל אביב, שעד יום מותה בשנות ה90-, היא היתה מצמידה את הסבון עם פקק של 'גזוז' [1] ומגנט לתחתית הברז בכיור באמבטיה, כדי שהסבון לא יתמסמס במים על השיש. ומי לא היה מגיע לשוק בלי סל קניות? אפילו אחרי התקופה הרשמית של צנע, רווחה בארץ תודעה של קיפוח ופער אדיר מול חברות השפע המערביות עד שנות השבעים ואף השמונים.

אין להשוות בין הטראומה הקולקטיבית הארצישראלית הכללית מהחיים במחסור, לבין הטראומה החמורה בהרבה של ניצולי שואה, אך ביחד הן הזינו את הצימאון הישראלי לתרבות צריכה מפותחת וראוותנית. הנה, עם הפרטה והיי-טק והכל הגענו אל האושר והעושר (בעיקר העושר) ולמה להתקמצן? חסכון זה 'פאסה', ויותר מכך, הוא מזכיר תקופות קשות יותר, שמהן אנו, במיוחד בדורות שבאו אחרי, רוצים להשתחרר. דוגמה: מי שעוסק בחיסכון במים במשק הבית יודע על שיטה חדשנית של מחזור 'מים אפורים'. אין שום סיבה שנשתמש במים ראויים לשתיה באסלה, או להזרים מים עם קצת סבון מהכיור אל תוך הביוב. אפשר לתכנן מערכת שתפיק את המקסימום מהמים שנכנסים לבית, דרך כיורים ומקלחות, אסלות ושטיפת רצפה, עד שיצאו לגינה להשקיה וכו'. לאחרונה ראיתי סקיצה יפה של מערכת כזאת, עם הסברים בעברית צחה-- ובתחתית הדף כתוב: "מנשר הוראות חיסכון במים בירושלים מתקופת המצור." מי יאמץ אילוצים מתקופת המצור? כשהעתיד מאחורינו, אין לנו לאן להתקדם. צרכנות, היכולת לבזבז ולהיות "חד-פעמי"-- הפכה לסמל הקידמה והעצמאות האמיתית.

אי לכך, בניסיון להשתחרר מה"טראומה" של מחסור, ולהדביק את הפער הכלכלי  עם "המערב המפותח", יחד עם התפרקות האתוס הקולקטיבי (אפילו אם היה חלקי,אליטיסטי, וכו') ועליית האינדיבידואליזם, כלומר הפרטה כלכלית, וגם ערכית [2] , אנרגיות של הפרט שפעם הושקעו בעשייה לאומית ובחגיגת הישגים של הכלל, עכשיו מופנים להתבססות ולהתקדמות חומרית אישית. כל זה עוד יותר מעצים את חיפוש הסיפוק האישי ברמת חיים חומרית נוחה, בלי הצורך הטורדני והמיושן להתחשב בצורכי הכלל. כל זה, יחד עם מנטליות עולם שלישי במדינת עולם ראשון (או שמא זה ההפך?) יוצר מתכון להרס הסביבה והחברה גם יחד. בעיני רבים, אנו צורכים את עצמנו לדעת.

פשעי הצרכנות-- הכצעקתה?

ישנן שאלות אופייניות שמטיחים בכל מי שמטיל דופי בסגולות הצרכנות, כגון: "נו, אז מה אתם רוצים, שנחזור למערות? שתוחלת החיים תחזור לארבעים ומשהו שנים? שנרכב על חמורים? אנחנו מספיק סובלים כאן-- גם את זה אתם רוצים לקחת מאתנו? תנו לחיות בארץ הזאת!" וכו'. לפני שננסה להתמודד עם השאלות הללו, בואו נחקור יותר את הנזק שגורמת צריכת יתר במישורים השונים.

בכל הקשור לבעיות שמוגדרות כבעיות סביבתיות-- החל מזיהומים באוויר, מים וקרקע (המגיעים לכדי איומים בבריאות הציבור); דרך יצור והצטברות פסולת, והכחדת מינים, ועד להתחממות כדור הארץ שמשפיע על כל אלה-- מאמרים אחרים בגיליון זה מטפלים ביתר הרחבה. כאן רק נפרש את הקשר בין רמת הצריכה לבין כל אלה. לפני מעל 30 שנה, ביולוג בשם פאול אהרליך טבע נוסחה שמבטאת את יחסי הגורמים השונים של השפעתנו על הסביבה. הוא זיהה שלושה גורמים עיקריים, שנכנסו לנוסחה, שנהייתה למפורסמת: P∙A∙T=I, או באותיות עבריות: ה = א∙צ∙ט. כלומר ה-impact, ההשפעה שלנו שווה מכפלה מסוימת של גורמי: population - אוכלוסייה, affluence - עושר או רמת הצריכה, ו-technology - טכנולוגיה  [3]. כלומר-- ההשפעה הסביבתית של קבוצה אנושית נתונה היא פונקציה של כמות האנשים, רמת הצריכה שלה, ועצמת הטכנולוגיה שלה.

קיימות מחלוקות מרות על התרומה היחסית של כל אחד מהגורמים הללו, ברובד המקומי והגלובלי [4].  חלק מהויכוחים סביב הסכמי קיוטו על הגבלת פליטת גזי חממה נסובו סביב אוכלוסין בדרום וצריכת יתר בצפון. וכמו כן, מאחורי הויכוחים הללו על הניתוח התיאורטי של סובב ומסובב, עומד הדיון על היישום הפרקטי: מה ניתן לשנות ובאיזה כלי מדיניות? כלומר, חוץ מהשקעות בפיתוחים טכנולוגיים, יכולתנו "לשנות" ברמה הפוליטית את הגורמים של אוכלוסייה ושל רמת צריכה בדרכים נאורות היא מוגבלת ושנוייה במחלוקת [5].

 סביב הבעיות הסביבתיות "פרופר" קיים סבך הולך ומתרחב של דילמות ואתגרים לחברה הישראלית, שנובעים אחד מהשני ומזינים אחד את משנהו. דוגמה: אנשי סביבה המוחים נגד סלילת כביש חוצה ישראל מואשמים בהעדפת עצים על אנשים, ושימור "שפירית הביצה" (כדברי נחמיה שטרסלר) על פני מענה לצורכי אדם. אך הכביש מסמל הרבה יותר מכליית שטחים פתוחים (תופעה חמורה ומדאיגה בפני עצמה, בגלל סיבות הקשורות לבני אדם, ולא לשפיריות). מערכת אוטוסטרדות מפותחת משרתת בעיקר את תרבות הרכב הפרטי, ומגמות של בריחה מערים ותהליכי פרבור [6]. גם זה מכלה שטחים פתוחים, אך בעיקר זה משנה את פני החברה. תחבורה ציבורית מתנוונת, ומרכזי ערים מתרוקנים ומתדלדלים. טיפוח תרבות הרכב הפרטי שגוררת החלשת מערכת תחבורה ציבורית רק מחזקת את עצמה: יותר אנשים ירגישו צורך ברכב (או שני, או שלישי) לטובת הניידות שלהם; יותר מכוניות, יותר פקקים, אז בונים יותר כבישים כדי לפתור את בעיית הפקקים—וחוזר חלילה.

על מנת לשרת את האוכלוסיות החזקות שברחו לפריפריה (אך ימשיכו לעבוד—לפחות הגברים—בערים, לכן הצורך בכבישים גדולים ליוממות) בונים קניונים בפאתי הערים, תופעה שתורמת את חלקה להתרוקנות הערים ומרוששת את מעמד הסוחרים הזעירים בעיר. תאגידי ענק, בינלאומיים לרוב, שולטים בקניונים, גורפים אחוז ניכר מהרווחים מקניות שם, שיוצר בעיה של בריחת הון מקומי. קשורה בקשר הדוק יש להוסיף גם הרחבת הפער החברתי מהפרטה והחלשת מדינת הרווחה, שבאה לידי ביטוי גם בתרבות הצריכה והתמקדות בהעלת רמת חיים אישית, ללא התחשבות בכלל, ובסביבה. כל המגמות הללו ביחד מגבירות את תופעת ה"אטומיזציה" של החברה, קרי אבדן סולידריות חברתית והרגשה של 'ביחד' וגורל משותף. ובלי אלה, אין סיכוי לטפח תחושה של אחריות משותפת הדרושה להתמודדות עם אתגרים חברתיים וסביבתיים.

דוגמה אחרת ל'מעגל קסמים' של צריכה שרק מחזק את עצמו ואת ההשלכות השליליות של עצמו הוא תופעת אבדן הפנאי. כבר הזכרנו את ההתייעלות של המערכת התעשייתית וייצור המוני של מוצרים, והנסיונות הממוקדים לייצר ביקוש. על מנת להרוויח את הכסף לממש את הביקוש, עובדים יותר שעות. עובדים יותר, יש פחות פנאי, ואחוז גדול יותר של הפנאי מוקדש לרכישות—שופינג וקניות. על מנת להיענות ליותר אנשים שמגיעים לחנויות לאחר שעות עבודה ארוכות, שעות פתיחה חייבות להשתנות. כבר מזמן נעלמה ההפסקה המסורתית בין 14:00 ל16:00- ברוב יישובנו [7], ויום מנוחה שבועי במגמה דומה. כלומר, אנו משנים את מבנה חיינו כאזרחים וכיוצרים, על מנת להתאימם לתפקידנו כצרכנים. כמו טור של דומינו, נגרמת שרשרת שלמה של בעיות ותחלואות: עלייה במפלס ה"סטרס" והלחץ מאורח חיים בלי הפסקה (וההשלכות הבריאותיות בגין כך), תלות במזון מהיר בעל ערך תזונתי ירוד ומחירים גבוהים, החלשת מוסד המשפחה, צורך בריגושים ובילויים "אסקייפיסטים" כדי להשתחרר מהלחץ ומהחד-גוניות שנוצרת, גידול ילדים חומרניים, ש"חייבים" כרטיס אשראי בגיל בר מצווה ולפני, יותר אנשים חיים ב'אוברדפט' כרוני, אספקת מוצרים במחירים מוזלים 'בכל מחיר', כולל תנאי עבודה מחפירים בסדנאות יזע ופגיעות אנושות בסביבה. בסוף יוצא שהרגלי הצריכה שלנו הפסיקו להיות אמצעי והפכו לתכלית, ואנו מארגנים את אורח החיים שלנו סביבם, במקום ההפך.

השוק והדמוקרטיה, או המתח בין צרכנות ואזרחות

מה הקשר בין כל הנאמר לעיל לבין חיי הפוליטיקה שלנו? לכאורה, אם יש קשר בכלל—אם האדם המצוי בכלל נותן את דעתו עליו—אזי שוק חפשי, טיפוח הצרכנות ו"רדיפת אושר ועושר" על ידי הפרט נחשבים לדמוקרטיה בהתגלמותה. הסבר לכך הוא שבעיני רבים, קיימות רק שתי אופציות בעולם: או שאתה קפיטליסט דמוקרט לבן נאור וטוב, או שאתה קומוניסט פשיסט חשוך ומרושע. לכן כל ניסיון לתחום את השוק או להגביל את גישתנו אליו ואל מוצריו נתפס כאקט אנטי-דמוקרטי בעליל. אך האמת היא כמעט ההפך הגמור.

ראשית, השוק דומה לזירה הפוליטית בכך שהוא מנגנון לקבלת החלטות. שוב, במשק בוקרים, השוק תיפקד בעיקר להעברת סחורות באופן יעיל. אבל במשק חללית- מה שקורה בזירה הכלכלית הולך ומעצב את פני כדור הארץ. הכח שלנו כצרכנים בשוק הגלובלי הוא אדיר מבחינת ההשלכות שלו. שנית, אפילו אם נניח שהמבנה של המערכת הפוליטית שלנו הוא דמוקרטי—זכות הצבעה, ייצוג הולם, זכויות של מיעוטים וכו'—בזירה הכלכלית המצב הוא לגמרי הפוך. בעוד שבפוליטיקה 'אדם אחד שווה קול אחד', והרעיון של "בעל המעה הוא בעל הדעה" נחשב לכשל או עיוות; בשוק זה מובנה: שם זה 'דולר אחד שווה קול אחד', והחופש היחיד בשוק החופשי הוא להון, ולא לאנשים.

וככול שהמשק העולמי ונוהליו מתרחבים בעולם—הרי התאגידים הבינלאומיים הגדולים הם יותר גדולים ורבי-עוצמה מרוב מדינות הלאום; וכללי הבנק העולמי וה-WTO גוברים על חוקים מקומיים—הכח של הפוליטיקה הדמוקרטית מצטמצמת וזו של שלטון ההון (האנטי-דמוקרטי) ומערכת הצריכה שהיא מאמצעי שלטונו, עולה.

הקושי שלנו להפנים ביקורת זו, ולהתמודד עם השלכותיה הוא שהראייה שלנו היא מפוצלת, עד כדי סכיזופרניה ממש. לכל אחד ואחת מאתנו יש תפקידים רבים בחיים: בן/בת, אח/אחות, הורה, בעל/ת מקצוע, וכו'. מסתבר שקיים מתח הולך ומעמיק בין שני תפקידים שונים שלנו: אזרח וצרכן. האזרח שבי רוצה יחס ערכי ומוסרי כלפי אנשים אחרים וכלפי הסביבה: יחס הוגן ושוויוני כלפי אנשים, ייצוג הולם לכלל האוכלוסייה, דאגה לדורות הבאים כולל גם טיפוח הסביבה ואי-פגיעה בה. אך הצרכן שבי רוצה את היכולת למלא את מאוויו בכל עת, קרי זמינות מקסימלית של מוצרים: מחירים זולים, חנויות מלאות כל טוב ופתוחות בכל שעה, וכו'. זה יוצר סתירה בלתי פתירה. אני (האזרח) אצביע בעד תוספת מסים על דלק, כי אני מאמין בעיקרון ש"המזהם צריך לשלם", בעוד שאני (הצרכן) אתמרמר על מחירים גבוהים במשאבות, ואחפש הנחות. אני אכתוב מכתבים נגד סדנאות יזע בעולם השלישי, ואני אקנה את החולצה הזולה ביותר בלי לברר יותר מדי איפה ואיך היא נוצרה. והמערכת הגלובלית דואגת שאפילו אם נתאמץ ונשאל, יהיה קשה מאד להשיג את התשובות.

הגלובליזציה הכלכלית משביעה את הצרכן ומרעיבה את האזרח. היא מספקת לנו מחירים נמוכים והיצע מנקר עיניים, אך בד בבד מגבירה את הפערים החברתיים בעולם, ו"מהמגנת" לנו את החיים, בחומר וברוח. זה נחמד שלאחרונה מטפחים את הצרכנות בישראל—יותר שירות, נדיבות, היענות ללקוח. אך התפקיד הזה מתרחב על חשבון פנים אחרים שלנו: הפכנו צרכנים של תרבות, של בריאות, של חינוך וכו'. וכללי השוק מתפשטים לשלוט בתחומים אלה.

נו, שנחזור למערות? או, מה בכל זאת ניתן לעשות

לא, אנו לא מציעים לחזור למערות—אם כי, חללית משוכללת יכולה להפוך למערה חסרת-כל במהרה, כמעט בלי משים. או שמא אנחנו יצרנו לעצמנו מערות מודרניות, והאתגר הוא דווקא לצאת סוף סוף מהמערות המקווננות שלנו בחזרה אל העולם? בכל מקרה: לא, ההפך של המשך השתוללות תרבות הצריכה אינו עוני וחיים במחסור, ואינו "לחזור אחורה" לעידן אידיאלי-מיתי כלשהו. אין כאן התרפקות נוסטלגית לתור זהב של פשטות או טוהר, ולו רק מפני שתקופות כאלה גם כללו דיכוי וסבל רב. אך הפחד הזה מרגרסיה, מלחזור לעבר, חלילה, גם מונע את מאתנו ללמוד מן העבר, לגלות מחדש דברים בעלי ערך שאבדו.
האמונה העיוורת בגאולה שבקדמה חומרית ללא הרף, משתקת ומבודדת אותנו. מה אמונה כזו אומרת בעצם? אם אנו מאמינים שהכל רק משתפר כל הזמן, אזי א) אין שום דבר בעל ערך ללמוד מהעבר (כי הרי הוא מפגר ופרימיטיבי), וב) אין שום סיבה לדאוג לעתיד, כי הוא יעלה אפילו על תקופת הזוהר הזו. עבר ועתיד, וקשרינו אליהם ואל תושביהם, קדמונינו וצאצאינו, משוללי ערך, ואנחנו נשארים מיותמים וערירים בהווה. הדגש הרב על ההווה שנובע מכך יוצר מחסום אדיר באבחון בעיות בעלות השלכות ארוכות טווח, ובפתרונן. למה לדאוג לאנשי העתיד כאשר הם ודאי יכולים להסתדר טוב יותר מאתנו? הם ודאי יפתרו את שלל הבעיות שנשאיר להם. עלינו לדאוג לעצמנו מעל לכל.

אם איננו מקבלים גישה זו, עלינו לחפש משמעות ותכלית לחיים אי שם מלבד בקדמה החומרית. במובן מסוים, אנו חומרניים מדי-- וברגע שנשכיל להפסיק למלא את צרכינו הלא-חומריים דרך חומר, מצבנו שלנו ושל העולם ישתפר. אך במובן אחר, אנו לא חומריים מספיק: אילו היינו עושים קצת יותר עבור עצמנו, ותלויים פחות על הכל מן המוכן, אילו הדברים שהיינו יוצרים לעצמנו היו יותר בני קיימא, ופחות חד-פעמיים, בקיצור-- אם לחומר באמת היה ערך בעינינו, היינו מחשיבים אותו יותר, ומבזבזים אותו פחות. פעם רהיטים, כלי בית, בתים בכלל, נבנו לדורות, ונמסרו מדור לדור. עכשיו מי חושב להוריש לילדים שלו חפצים כאלה? אפילו אם הם מחזיקים מעמד פיזית, ברור שצווי האפנה ישתנו. פעם 'ישן' היה יקר-ערך, מכובד, אהוב. עכשיו הוא סתם מיושן.

הגנה אפשרית לטיפוח תרבות הצריכה ויצור-יתר תעשייתי היא שהוזלת מחירי מוצרי צריכה אולי מביאה לידי צריכת יתר, אך היא מאפשרת לפלגים נרחבים של האוכלוסייה לענות על צרכים חיוניים. להקשות על צריכה, פירוש הדבר להחזיר המונים לרמת חיים בלתי מספקת. נאמר לעיל שלרבים מאתנו, לפחות במעמד הבינוני ומעלה, יש יותר ממה שדרוש לחיות חיים שיש בהם משמעות, בטיחות ואיכות של ממש. אך לרבים יש אכן מעט מדי. מיפוי אחד של תמונה זאת הוא כלהלן:

 

 


קטגורית צריכה

"צרכנים"

(1.1 מליארד)

"אמצעי"

(3.5 מליארד)

"עניים"

(1.5 מליארד)

תפריט

בשר; מזון מוכן; משקאות

דגנים; מים נקיים

תת-תזונה; מים לא בטוחים

אמצעי תחבורה

מכוניות פרטיות

אוטובוסים, אופניים

הליכה

חומר

חד-פעמי

מוצרים בני-קיימא

"ביו-מסה": אורגני-מקומי

 


מקור: אלן דורנינג, How Much is Enough?  מכון וורלד-וואטצ' (Worldwatch Institute)

מה עושים עם הפער? אם העוגה לא תטפח לנצח, אז המטרה צריכה להיות להרחיב את הקטגוריה האמצעית-- על חשבון שתי הקיצוניות. גידול פחות בקר לבשר יפנה שטח ודגנים לצורכי אדם; יש לטפח תחבורה ציבורית ואלטרנטיבית ולא להרחיב את השימוש ברכבים פרטיים. לאור מגמות סביבתיות וחברתיות עולמיות, השאלה איננה האם נעשה את המעבר הזה, אלא: האם המעבר יהיה שקט, ומתוך הסכמה הדדית ורצון כללי, או תוך אלימות, מאבק ושידוד מערכות?

סוף דבר: איפה האויב ובמה נלחמים

לאור הנאמר לעיל, לנו, לאזרחים/צרכנים הקטנים, יש בו בזמן פשוט יותר מדי ופחות מדי כח. אל מול ביורוקרטיות אימתניות, גלובליזציה דוהרת, ריכוז השפעה בידיים מעטות-- אנו העם חלשים ונטולי יכולת; קורבנות, ולא פושעים. אחרים מושכים בחוטים-- והם כאן היריב. התגובה ההולמת היא העצמה אזרחית, השתתפות הציבור בקבלת החלטות, ביזור סמכויות, הגבלים עסקיים, תיחום השוק, דרישת שקיפות ואחריותיות (accountability) וכיוצא באלו.

אך במובן אחר יש לנו יותר מדי כח: תחשבו איזה כח יש בקצה האצבעות כשמרימים את המתג. לדורות האחרונים יש הרבה יותר השפעה על הסביבה המקומית והגלובלית מאשר לפני מאה או מאתיים שנה, אך בלי מספיק תבונה או הכוונה. כאן האויב הוא אנחנו, והתגובה צריכה להיות יותר ענווה, שינויים באורח החיים של הפרט, פיתוח המודעות, הגבלה עצמית, פשטות מרצון.

אלה שני צדי התנועה הסביבתית-חברתית: המאבק הפוליטי-כלכלי כלפי חוץ, והמאמץ הנפשי-חינוכי כלפי פנים. המושג המרכזי כאן הוא גבולות: הכרה בגבולות הפיזיים של העולם קשורה קשר הדוק בהכרה, הפנמה, אימוץ ויישום הגבלות והבלגות התנהגותיות ורוחניות עצמיות שלנו. אנו מגיעים לגבולות, limits, של כושר הספיגה של כדור הארץ, כי אנחנו לא שמים די מגבלות לעצמנו —וגם לא על מי שיש לו יותר מדי כח נצלני בחברה. הביטויים של המשבר האקולוגי החיצוני, חציית הגבולות, משקפים נאמנה משבר נפשי פנימי, שאין לה מענה מלבד לאכוף גבולות על תיאבונות ואורחות חיים שלנו, וגם על תחושתנו של חשיבות עצמית.

אך שינוים פנימיים ורוחניים בלבד לא יספיקו. אנו חייבים להתמודד עם גבולות במישור הפוליטי: לכפות מגבלות על אנשים וגופים המפעילים את עוצמתם לטובת מעטים ולרעת רבים, ולנתץ את המגבלות שנכפו עלינו על ידי מערכת מנוכרת, שהיא הכח המניע מאחורי חברה גלובלית שהולכת ויוצאת מכלל שליטתנו. שני הצדדים, העבודה הפנימית והפעילות הפוליטית הם צעדים הכרחיים למטרה האולטימטיבית של שינוי החברה, מהאובססיה של הגדלת הכמות לחתירה אחר איכות, ולקראת חזון של קיימות אמיתית-- מהכלכלה הנוכחית שמכלה את עצמה ואת העולם, למערכת אינטגרטיבית שיכולה להתקיים, ולקיים אותנו, בגוף ובנפש, לאורך זמן.

אם התחלנו בציטוט מעשרת הדברות, נסיים ב'אמרי שפר' אחרים, שהם בין התובנות הסביבתיות ביותר במקורות היהדות. מפרקי אבות: "איזה עשיר? השמח בחלקו. איזהו גיבור? הכובש את יצרו."

ג'רמי בנשטיין חבר בצוות של מרכז השל, המכון הישראלי לחשיבה ומנהיגות סביבתית, ובתכנית לדוקטוראט באנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.

 


לקריאת החלק הראשון- ראוותנות ורעבתנות חלק א

[1] רק לאחרונה כשסיפרתי סיפור זה לתושב ותיק, הוא חייך והעיר שגם השימוש בפקק המתכת היה אקט של חסכון, כי את המגנט מכרו בנפרד מטבעת מתכת שיה מיועד להיתקע בסבון. מי שרצה לחסוך, לא קנה את החלק השני, אלא רק את המגנט, והשתמשו במכסים שניו בנמצא.

[2] תומכי הימין הכלכלי בארץ לפעמים לא תופסים למה קשה לקדם ערכי ציונות (עם ובלי מירכאות) והתגייסות למען הכלל בד בבד עם קידום של משק מופרט. אך הא בהא תליה: קשה לשקם סולידריות לאומית קולקטיבית בעידן של אינדיבידואליזם כלכלי.

[3] מעניין לציין שבתקופות שונות בהיסטוריה ומקומות שונים בעולם בעיות סביבתיות התאפיינו במשקל שונה לגורמים הללו. כשאהרליך טבע את הנוסחה, היה נהוג לחלק את העולם לשלוש: העולם המערבי הקפיטליסטי ("החפשי"), העולם הקומוניסטי (הגוש המזרחי) והעולם השלישי (הבלתי-מפותח). בעולם השלישי הבעיה העיקרית היתה (ועודנה) "א" -  פיצוץ אוכלוסין. אין בעיה (עדיין) של צריכת יתר או של תעשיות גדולות ומזהמות. במדינות הקומוניסטיות, לא היתה בעיה קשה של גידול דמוגרפי, וגם לא של תרבות הצריכה (תמונות של טורים ארוכים ומדפים ריקים היו שכיחים), אלא של "ט" - ניסיון להאיץ במהפכה התעשייתית בכל מחיר, שהביא לידי זיהומים קשים וכדומה. ובמערב, אז והיום, מתפארים מה- "צ" שלהם, רמת החיים הצרכנית הגבוהה, עם הבזבוז וכיוצא בזה.

[4] אין כאן צודק או לא צודק, אבל בכל המחלוקת בין אוכלוסייה לבין צריכה על הגורם המשפיע ביותר בנושא של השפעתנו הכוללת על הסביבה, יש לציין מספר עובדות.  בין 1950 ל1999- אוכלוסיית העולם גדלה פי 2.4, מ2.5- מיליארד אנשים ל6- מיליארד בשנת 1999. אך באותה תקופה, התוצר העולמי הגולמי, המדד הרווח לתפוקה כלכלית, עלה פי 6.4, מ6.4-$ טריליון ל41.2-$ טריליון . כלומר, הגידול בייצור וצריכה היה יותר מפי 2.5 יותר מאשר הגידול באוכלוסייה. תמונה זו עוד יותר ברורה בהקשר הישראלי. אוכלוסיית המדינה היתה 1.4 מליון בשנת 1950, ו6.2- מליון בשנת 1999-- שיעור גידול של 4.4, הרבה יותר גבוה מהגידול הכללי בעולם. אך התל"ג של ישראל באותה תקופה עלתה פי 23 (!).

[5] מדובר במנגנונים של אמנות, חוק ואכיפה. הנשיא בוש הקודם, האב, הכריז כהסבר לדחייתו את תהליך קיוטו בניסיונו להגביל את ארה"ב: "אורח החיים האמריקאי אינו נושא למשא ומתן."
לעומת זאת, תמיד מצביעים על חינוך כשדה פעולה אפשרי, פחות בעייתי. אך חייבים לרצות לחנך אחרת, והרצון הזה בא מאותו מקום של נכונות להרהר באורח חיים שלנו הנוכחי.

[6] לפעמים לא משתמשים במונח "פרבור", כי אם מלבישים עליו אידיאולוגיה ציונית. בלי להכריע בנושא ישובים חדשים כן או לא, יש פער ענק בין ההליכה החלוצית לספר של ההתיישבות העובדת בתקופת הקמת המדינה, לבין בניית וילות ביישובי "איכות חיים" (המכונים גם 'קהילות חדרי-שינה') ביישובים שנבנו משנות השמונים ועד היום, ומשווקים כמימוש האידיאל ציוני הקלאסי.

[7] ולא רק כאן: תועד איך תאגיד "פרוקטור אנד גמבל" נכנס עם מפעל לשוק עבודה בארץ חדשה, כגון ספרד. בהתחלה הם מקבלים את התנאים המקומיים-- שישה ימים, שעות מוגבלות, עם סיאסטה. אז הם מצמצמים את ימי העבודה (קידמה לא?), ואז מחזירים את השעות על ידי ביטול הסיאסטה (שום דבר איננו חינם), ואפילו אם לא מחזירים את אותו יום בשבוע, הלכה הייחודיות התרבותית, ועוד נכפתה על עוד חברה  שבוע עבודה אמריקאי ולחוץ.