שמיטה - לפרשת בהר

הדס ילינק

מצוות השמיטה היא אחת המצוות המקיפות ביותר בתורה. לא רק משום שהקיום שלה הוא במשך שנה שלמה, אלא משום שהיא נוגעת בכל שכבות האוכלוסייה, החי והצומח, ובמיוחד משום שהיא עוסקת בקשר שבין אדם לעצמו, אדם לאלוהיו, אדם לחברה, אדם ועמו, אדם וסביבתו.

שמיטה חברה וסביבה

פרשה ירוקה לפרשת בהר

הדס ילינק

מצוות השמיטה היא אחת המצוות המקיפות ביותר בתורה. לא רק משום שהקיום שלה הוא במשך שנה שלמה, אלא משום שהיא נוגעת בכל שכבות האוכלוסייה, החי והצומח, ובמיוחד משום שהיא עוסקת בקשר שבין אדם לעצמו, אדם לאלוהיו, אדם לחברה, אדם ועמו, אדם וסביבתו.

בימינו, כאשר כ- 2% בלבד מן האוכלוסייה עוסק בחקלאות ו 70% מן האוכלוסייה כלל אינו מתעניין בנושא השמיטה – דומה שהמצווה אינה רלוונטית עוד.

אך הדבר קשה: אם מצווה זו כל כך מקיפה, מדוע היא נתפסת כלא רלוונטית? כמצווה מעיקה שאנו כל כך חוששים ממנה?

דומני שיש מקום להשתחרר מתפיסה זו, ולראות במצוות השמיטה אתגר חינוכי-מעשי שמסוגל להפוך שנה זו, לשנה משמעותית בפן האישי, החברתי והסביבתי.

מתוך עיון בפרטי מצוות השמיטה, כפי שהם מופיעים בפרשת השבוע, (ויקרא כה, א-יג) נשים לב לנקודות הבאות:

• מצוות השמיטה ניתנה לנו בסמוך למעמד הר סיני, ולא בכדי. דומה שהדבר נועד להדגיש כי אין היא עניין של מה בכך. עיתוי נתינתה מעיד על ראשוניותה של המצווה ועל מעמדה.

• המצווה מתקיימת אחת לשש שנים. התורה מונעת מהאדם להשתעבד לאדמה ומציבה לו גבולות. יש זמנים שבהם העבודה אסורה. עניין זה מוכר לנו במצוות יום השבת, אך כאן מתווספת השנה השביעית - שנת השמיטה - שנה שלמה שבה מצווה אדם לשבות ממלאכתו ולהתעסק בדברים החשובים באמת: חיזוק הפן האישי בעבודת ה', חיזוק הקשר המשפחתי, חיזוק הקשר בין השכבות החברתיות בעם.

• באופן מוזר הציווי לשבות הוא על האדמה ולא האדם. לאדמה יש זכויות משלה. אך כמובן שזה תלוי באדם.

• מצוות השמיטה מסירה מעמדות, ומחוללת שוויון בין העבד והאדון, הגר והתושב. עד כדי כך, שבשלב מסוים יש לאדם ולבהמה זכות שווה באכילת הפירות. שוויון אקולוגי .

• הרב יצחק ניסנבוים טובע מונח נוסף, שוויון פסיכולוגי, וזה לשונו: "כדי לשמור על השוויון הפסיכולוגי של העם העברי- באה השמיטה. בשנת השמיטה, פעם לשבע שנים, אין בעלות על האדמה. האדמה שבה אל יוצרה ומחלקה. בכל השנה הזאת – הפקר היא האדמה לכולם, וירגיש העשיר כי עשירותו אינה בת-קיימא, וירגיש העני כי עניותו אינה מתמדת". רעיון זה מתעצם כמובן בשנת היובל. הקרקע, משאב כל כך קיומי, אינו נמכר לצמיתות. יש חלוקה מחודשת של הקרקע לפי הנחלות. יש הזדמנות שווה לכל בני האדם להשתקם, לפתוח דף חדש. העני לא יהיה עוד עני, ואילו העשיר יסתפק בחלק שה' נתן לו מתחילה.

היום כבר ברור שקיימות השפעות הדדיות במשולש של חברה-כלכלה-סביבה, אותו משולש שנהוג לכנותו בימינו: "קיימות" .

במקומות שבהם ישנן בעיות סביבתיות יש גם בעיות חברתיות. המאבק הסביבתי הוא מאבק חברתי והמאבק החברתי הוא מאבק סביבתי. מצוות השמיטה משלבת שני מרכיבים אלה, הפו החברתי והפן הסביבתי, ומבקשת למצוא להם פתרון.

באמצעות שנת השמיטה, מקבל האדם פרופורציה מחודשת על מקומו העולם. האדם מודע לציווי הא-לוהי שלפיו התבואה שייכת באופן שווה לכל שכבות האוכלוסייה, כמו גם לבהמה. האדם אינו עליון, ואין הוא ריבון על החברה והטבע.

בספר "ספר הקניון ", כותב דניאל שליט את הדברים הבאים: "האדם אמנם נברא בצלם האלוהים, אבל אינו היוצר אלא היצור, וגם צלם-האלוהים שלו עדיין עומד לפני התפתחות ארוכה, ולשם כך הוא זקוק להנחיות, להדרכות. מסתבר שכל שלטונו על הנמוך ממנו אינו אלא בתנאי של קבלת עול הגבוה ממנו, יוצר-הכל. לפיכך מה שניתן לו אינו שלטון, אלא אחריות במובן של responsibility – להיות מוכן לענות

To respond ,לתת דין וחשבון, להשיב על קריאת "איכה"...

את הקשר שבין שמיטה וחברה ניתן לראות גם בצד הצרכני. ידוע שבשנת שמיטה הסחר מצטמצם משום שאסור לסחור בפירות שביעית, ועל אדם ליטול מן הפירות והירקות רק כפי צורכו. אסור לו לאגור מזון, לצבור הון. ההנחיה היא: "כלה מן השדה – כלה מן הבית" . מצווה זו מביאה את האדם לברר מהם צרכיו האמתיים ולא ללכת שולל אחר פיתויי החברה הצרכנית ואחר פרסומות שמצויות תחת כל עץ רענן. ההשפעה החברתית של מהלך מעין זה ברורה. כמוה גם ההשפעה הסביבתית: ככל שנסגל לעצמו אורח חיים שבו אנו קונים רק מה שאנו צריכים - כמות הפסולת תקטן. כיום, לעומת זאת, אנו חיים במציאות שבה 20% מאוכלוסיית העולם צורכת 80% מכלל המשאבים. טביעת הרגל האקולוגית שלנו הולכת וגדלה, ואנו צורכים הרבה יותר ממה שיש לעולם להציע לנו.

 

הנקודה האחרונה שראוי ליתן אליה תשומת לב בשנת השמיטה היא ממד הזמן. בשנת השמיטה נוצר הרבה זמן פנוי. בימינו המצב שונה משום שרק אחוז קטן מכלל האוכלוסייה עוסק בחקלאות, אך מצד העיקרון, עלינו לשאול: מה עושה אדם עם כל שעות הפנאי שניתנו בידו במשך שנה תמימה עקב השתנות סדר יומו הצפוף? סביר להניח שבתקופות קדומות ניצל אבי המשפחה, החקלאי, את החודש הראשון, תקופת החגים, כדי לבלות יותר זמן איכות עם משפחתו, ואף הקדיש את זמנו ללימוד תורה. לאחר זמן, השקיע את זמנו גם בתרומה ליישוב שבו הוא מתגורר.

גם בזמן הזה, ניתן לחשוב על תרומה מיוחדת לקהילה בשנת השמיטה. ניתן לארגן ערבים משותפים, להזמין מרצים אורחים, לשפר את פני העיר. בהמשך ננצל את שעות הפנאי גם לטייל בטבע, והרשימה עוד ארוכה.

כל אחד מאתנו יכול לנצל את שנת השמיטה ליציאה משגרת החיים היומיומית ולהחליט על חצי שעה או שעה בשבוע שתוקדש לתוספת זמן איכות משפחתי, ללימוד תורה, להתערות בקהילה שבתוכה הוא מצוי, או לשמירה על הסביבה, דבר שאינו מובן מאליו ולהפוך את שנת השמיטה באמת ל"אוצר".