עשרתן ערבתן, הדליקו את הנר

מיכאל מלכיאור

כל אדם באשר הוא אדם, חי בגעגוע אל גן העדן. גן העדן – המקום בו הכל התחיל , המקום בו האדם חי בהרמוניה מלאה עם העולם ועם אלוהיו.

"עשרתן ערבתן הדליקו את הנר" (גמרא שבת, לד ע"א)


שכתוב ועריכה: הדס ילינק , עינט קרמר

הגירוש מגן עדן


כל אדם באשר הוא אדם, חי בגעגוע אל גן העדן. גן העדן – המקום בו הכל התחיל, המקום בו האדם חי בהרמוניה מלאה עם העולם ועם אלוהיו.

האדם בתוך גן העדן משתלב לגמרי עם הטבע, אדם שחי עם החיות ללא מורא ופחד, אדם שחי על ירקות ופירות המונחים לפניו, ללא צורך בעמל מצידו.

הגירוש מגן עדן השאיר את האדם מנוכר לעולם הטבע ופעמים רבות גם לאלוהיו. האדם הפך להיות 'נע ונד בארץ'- כוחות הטבע פתאום מאיימים עליו ומסכנים אותו, חי בניכור מעולם הטבע ומאלוהיו. תחושת הזרות גורמת לאדם לחוסר בטחון קיומי, אותו הוא מקרין בחזרה על סביבתו.

 על מנת להשיב את ההרמוניה על האדם לעסוק בתיקון -  לצאת מהניכור, ולהשכין שלום בינו לבין סביבתו.

השיבה לגן עדן

 

הפתרון המוצע הוא "תיקון עולם" שהוא בראש ובראשונה תיקון האדם בתוך הטבע: התנהגותו, שאיפותיו וסדרי עדיפויותיו בכדי להגיע לאיזונים הגדולים. תיאור נפלא לתיקון האולטימטיבי לחזרה להרמוניה של גן העדן, תיקון המאופיין  באיזונים חברתיים וסביבתיים חדשים, ניתן לראות בהושע ב' כ- כה, פסוקים הנקראים בהפטרת פרשת  במדבר:

 "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-ה'. 

 וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶעֱנֶה נְאֻם-ה'--אֶעֱנֶה, אֶת-הַשָּׁמָיִם; וְהֵם, יַעֲנוּ אֶת-הָאָרֶץ.   וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה, אֶת-הַדָּגָן וְאֶת-הַתִּירוֹשׁ וְאֶת-הַיִּצְהָר; וְהֵם, יַעֲנוּ אֶת-יִזְרְעֶאל.  וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת-לֹא רֻחָמָה; וְאָמַרְתִּי לְלֹא-עַמִּי עַמִּי-אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלֹהָי." (הושע ב, פס' כ-כה).


 חלק גדול מתולדות האדם מאז היציאה מגן העדן הוא הניסיון להסתדר עם הטבע. אך הדרך חזרה לגן העדן ההרמוני שאותו מתאר הושע רצופה במכשולים. בניסיונות לצלוח את אסונות הטבע ואת חוסר האיזון  מנסה האדם להתמודד עם איתני הטבע בדרכים שאינן ברות קיימא. והאדם טועה, ולא רק פעם אחת. ביטוי קיצוני לטעויות הנצפות לאורך ההיסטוריה הוא כאשר אדם הקריב בניו למולך על מנת לפייס את הטבע.  בעידן החדש הניסיון בא לידי ביטוי במהפיכה התעשייתית. היום, נדמה לנו לכאורה שהאדם יכול להשתלט על הטבע, אך למעשה לא בהצלחה מרובה, כי הפרת האיזונים היא כל כך מוחלטת, עד שהטבע היום מאיים על הקיום האנושי כולו. השתלטות האדם באופן כוחני על הטבע וניצולו לצרכיו בלבד  הובילה להפרת האיזון ולמשבר הסביבתי הנוכחי.

התורה מציעה לנו כיוון אחר – לא השתלטות על העולם ותיקון הטבע, לא עבודת הטבע באשר הוא, אלא תיקון חברתי והשלמה עם הטבע – כפי שנאמר בספר הושע –- "וכרתי להם ברית" (שם ב) - ברית של כבוד, הדדיות והערכה בין הצדדים.

תיקון עולם

 

על פי התורה, הדבר היחיד אותו הקב"ה אינו מסוגל לסבול הינו קלקול חברתי. בפרשת המבול למשל, הנקודה שמכריעה את הכף ומובילה את הקב"ה למחות את העולם כולו היא חברה מושחתת -  'ותמלא הארץ חמס'.(בראשית, ו, יא)

 כך גם חורבן ביתו של האל- המקדש, נגרם בגלל קלקול חברתי כפי שמופיע בתוספת

"מפני מה גלו (ישראל)?

מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו.

ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום,

 ושקלה הכתוב כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים." (ספרי במדבר, מב)


על פי התוספתא עם ישראל יצא לגלות בשל חברה מושחתת.

הרב קוק ממשיך את הרעיון שמופיע בתוספתא ומסביר שמטרת הגלות  היא לרכך את האכזריות- את הניכור. בגלות- במקום בו עם ישראל הרגיש זר הוא השקיע את עיקר מרצו בתיקון חטא שנאת החינם ע"י בניית קהילה. במידה רבה זו סודה של הקהילה היהודית. 

 
התיקון החברתי הוא כל כך מרכזי בעיני חז"ל, עד כדי כך שלפי הגמרא, כאשר אדם בוחר להתגייר, על בית הדין להסביר מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, אבל הגמרא מציינת בפירוש רק ארבע מצוות שאותן חייב בית הדין לפרט, ואלו הן: : לקט, שכחה, פאה ומעשר עני. מדובר במצוות הקשורות כמובן לאיזונים החברתיים, ובמשתמע גם לאיזונים עם הקרקע והטבע.  לכאורה, הבחירה תמוהה! קיימים תרי"ג מצוות, וחלקן לפחות נראות מהותיות יותר. אילו היינו שואלים אדם מהישוב אילו מצוות חייב אדם להכיר כתנאי להצטרפותו לעם, ספק אם היה בוחר דווקא במצוות אלו. אלא שסדרי העדיפות של חז"ל נגעו בראש ובראשונה לחיבור החברתי כתנאי היחידי למי שרוצה להתחבר לעם היהודי.

ישראל ומצרים


יציאת מצרים כחוויה מכוננת הינה מוטיב חוזר במצוות רבות, הנעשות זכר ליציאת מצרים או שמצרים מוזכרת בהן (פדיון בכורות, שבת, פסח, שבועות, מעשרות ועוד).

מצרים מסמלת את הקלקול, את המיצרים מלשון צרות- שפע חומרי "כגן ה' כארץ מצרים" המלווה בחברה מעמדית ומקוטבת.

כבר אברהם ידע כי המצרים נוהגים להרוג את הגברים בעבור נשותיהם ( עיין בראשית יב פס' י-יג) . על יוסף מסופר כי לא אכל לחם עם המצרים בשל היותם חברה מעמדית (עיין בראשית מג פס' לב).

מצרים הינה דוגמה נוספת לקשר בין היחס לטבע למבנה החברתי  – שכן בחברה המעמדית והמקוטבת, נתפס פרעה, ותופס את עצמו, כמי שעומד בראש הפירמידה החברתית, כאל, בורא הנילוס (מקור החיים) ובעל השפע שנאמר ביחזקאל "לי יאורי, אני עשיתיני".

 
כשעם ישראל יוצא ממצרים הוא מגיע אל המדבר. המדבר הינו אנטי תיזה למצרים,  מקום של מחסור, בלי העדפת העשיר על העני.  ושם מקבלים בני ישראל את התורה.

 
ארץ ישראל, גם היא נבחרה בין השאר בשל היותה אנטי תיזה למצרים,  כפי שנאמר: (דברים יא י'-י'ב): " כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם:  אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.

וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם

אֶרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה."

 

ניתן לראות כאן ניגוד גמור. במצרים, החקלאות הינה חקלאות שלחין ותלויה בנילוס, הזורם תמיד. לכאורה מתואר כאן מצב של שפע שאינו תלוי בדבר.

לעומתו, בארץ ישראל, השפע יורד משמים ותלוי ביחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. ארץ ישראל היא חלק ממהלך התיקון- חלקת  גן-עדן קטנה – שההרמוניה תתקיים בה אם האדם ידע להתהלך נכון עם החברה, הסביבה והאלוהים.

 השבת


מתן תורה הינו ניסיון שני לכונן ברית הרמונית בין אלוהים, סביבה ואדם. על פי המדרש, בעת מתן תורה, כל העולם כולו התכנס להר  סיני, - אלוהים, אדם, ועולם הטבע. באותו מעמד קיבלנו את לוחות הברית – עליהם חקוקים עשרת הדברות. אך האדם שוב לא עמד בניסיון, עם ישראל חטא בחטא העגל והלוחות נשברו והוחלפו מאוחר יותר בלוחות השניים.

 
שני האזכורים של השבת בכתובים, מראה לנו פן מעניין של ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים, לפני ואחרי חטא העגל. בלוחות הראשונים – אותם כתב ה' – מופיעה השבת זכר למעשה בראשית: "כִּי שֵשֶת יָמִים עָשָה ה' אֶת הַשָּמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ, פס' ח) – שבת שמימית, של בריאת העולם, זכר להרמוניה שהמין האנושי ידע פעם ושבה הוא חפץ.

בלוחות השניים, אותם עשה האדם, השבת מופיעה זכר ליציאת מצרים: "וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם."  (דברים ה פס' יד).

 
מצוות השבת הינה דוגמה להבדל בין הלוחות הראשונים לשניים. בלוחות ראשנים- שנחקקו באצבע אלוהים- מופיעה השבת של בריאת העולם, גן עדן, זכר למעשה בראשית. זיכרון יקר להרמוניה שחסרה בעולם.

בלוחות השניים- אותם עשה האדם- מופיעה השבת זכר ליציאת מצרים. לוחות אלו, שנוצרו על ידי האיש משה, מיצגים כריתת ברית מחודשת של האדם עם האל.

ההבדל בתוכן בין שני הדברות הוא מהותי- בלוחות השניים הדגש  הוא על שבת כיום של תיקון חברתי – "לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ. "(שם, פסוק יג). יום של שלום בין אדם לטבע. יום בו האדם זוכר את מצרים, זוכר כיצד זה לחיות כעבד בחברה מעמדית, וחי מציאות אחרת.

 הגמרא בשבת דף לד ע"א אומרת: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה:  עשרתן ערבתן הדליקו את הנר".

שלושה דברים אלו מבטאים את שלושת המעגלים של חברה מתוקנת-

  • עשרתן- מעשר עני- אחריות של האדם כלפי כל החברה, הבאה לידי ביטוי דרך מתן מעשר שהוא נותן לעניים מתבואתו, פרות ארץ  ישראל.
  • ערבתן- עירוב חצרות- הרמוניה תוך קהילתית, המתבטאת בדרך ההלכתית לאפשר לשכנים להעביר חפצים מבית לבית
  • הדליקו את הנר-המעגל הפנימי והאחרון המשלים את התמונה- שלום בית.


 בערב שבת חייבים להתקיים כל שלושת המעגלים. לא ניתן להיכנס ליום השבת בלעדיהם, והודות להם השבת מהווה תיקון חברתי, מתוך חיבור לטבע ולאלוהים.

סיכום


אנו עומדים היום בשנת תשע"א, בארץ ישראל.

עברנו את הגלות, על קשייה וצרותיה. שבנו לארץ ישראל, לאפשרות לנסות מחדש ולבנות חברה מתוקנת המחוברת לאדמה.

לצערנו המשימה לא פשוטה, ולא תמיד אנו מצליחים ללמוד מן הניסיון, אך הפוטנציאל לתיקון קיים.

 עם ישראל הינו דוגמה לעם שעבר מצב קיצוני של חוסר בטחון אל מול העולם. אלפיים שנות גלות, בלי חבל ארץ ששייך לנו, בדרך כלל תוך איסור לעבוד כל אדמה שהיא, יצר אצלנו חוויית ניתוק קשה.

חוסר בטחון זה, של העם היהודי, הפך בדורנו להיות נחלת העולם כולו. כלי הנשק הקיימים היום יכולים להשמיד ברגע את האנושות. המשבר הסביבתי תוקף אותנו, בין השאר באסונות טבע תכופים ברחבי העולם. העולם כולו הינו כפר גלובלי, התלוי איש ברעהו לטוב ולרע.

 בעת הזו, התפקיד של העם היהודי הוא ללמוד את התורה ואת התיקון שהיא מציעה לעולם - אחריות חברית-סביבתית מוחלטת. במציאות בה כולנו תלויים איש ברעהו, אך קשה למצוא קשר ישיר בין סובב ומסובב, ניתן להחזיר את הביטחון לכלל האנושות רק על ידי חברה מתוקנת ותומכת

יהי רצון שעם ישראל בארצו יצליח לעמוד בניסיון הנוכחי ולהביא בשורה זו לעולם כולו.