מה עניין שמיטה לצרכנות?

ג'רמי בנשטיין

המצווה של שנת שמיטה, כפי שהיא מופיעה בתורה ובספרות חז"ל, היא למעשה רעיון נועז למדי ואף רדיקלי. היא מורכבת משני חלקים, שמתייחסים לשניים מיסודות החיים: אדמה וכסף.

מה עניין שמיטה אצל צרכנות?

 

ג'רמי בנשטיין

 

השמיטה כחזון

המצווה של שנת שמיטה, כפי שהיא מופיעה בתורה ובספרות חז"ל, היא למעשה רעיון נועז למדי ואף רדיקלי. היא מורכבת משני חלקים, שמתייחסים לשניים מיסודות החיים: אדמה וכסף. אחת לשבע שנים, שומטים קרקעות. כלומר, לא מעבדים את האדמה, לא עוסקים בחקלאות במשך שנה שלמה. משמעות הדבר בחברה חקלאית היא, שרוב התושבים יוצאים למעין שנת שבתון. כלומר, כלל הציבור מקבל על עצמו הורדה משמעותית ברמת החיים החומרית על-מנת להקדיש שנה לעיסוקים רוחניים יותר מאשר רדיפה מתמדת אחר הפרנסה. לכן, לא רק האדמה מתאוששת ושומרת על פוריותה אלא יחד אתה, גם האדם זוכה להתחדשות.

המרכיב השני הוא שמיטת חובות. בשנת שמיטה כל מלווה מוחק את החובות שעדיין חייבים לו. יש לציין שמדובר בעיקר בכספים שלוו לצורך מחיה ממש; לא כמו בימינו, שהלוואות הן לרוב לפיתוח עסקי ויותר נכון להתייחס אליהן כהשקעות של המלווה(1). שמיטת חובות יוצרת מנגנון "איפוס" כלכלי-חברתי, המונע מאנשים שירדו מנכסיהם לשקוע בעוני ללא כל אפשרות לצאת ממנו לעולם.

השמיטה כבעיה

בשמיטה בימינו אין כמעט זכר לחזון הרדיקלי הנזכר. לציבור היהודי המכונה 'חילוני' קשה לחשוב על "שנת שמיטה" כמשהו מעבר למטרד אזוטרי מעט, מעצבן או משעשע, שמעסיק בעיקר פלגים מסוימים במגזר הדתי או החרדי. עוד תיק חסר פשר ש"הדתיים האלה" הפילו על עצמם. כמובן שמושג עתיק זה איננו דבר חי ורלבנטי לכל מיני אתגרים שאנו מתמודדים אתם בחברה המודרנית, חברת השפע, חברה של תעשייה והיי-טק.

מאידך, עבור הציבור הדתי, שנת שמיטה הייתה צריכה להיות הרבה יותר רלבנטית. הרי זו מצווה מדאורייתא (מן התורה), הלכה פסוקה, שאמורה לחייב כל אחד ואחד, ולמעשה גם את החברה היהודית כולה. אך בפרשנות שהיא מקבלת ואופן היישום שלה היום במדינת ישראל, הן בציבור הדתי הלאומי והן בציבור החרדי, הרעיון של שמיטה רחוק מלהיות קשור בכל צורה שהיא לענייני דיומא הבוערים. עבור הציבור הדתי והחרדי, שמיטה הפכה לתת-סעיף של דיני הכשרות בלבד, והתערטלה מתכניה החברתיים השורשיים. היא נתפסת כמכשול, שיש לעקוף אותו איכשהו או כבעיה, שיש לפתור אותה ולהיפתר ממנה. הפתרונות הללו גוררים את ההתייחסות החילונית המזלזלת הרואה בשמיטה אזוטריקה דתית-פולחנית (2).

השמיטה כפתרון?

אך מה היה קורה לו רעיון השמיטה לא היה נתפס כבעיה אלא כפתרון? מהן הבעיות או האתגרים, שאתם השמיטה מתמודדת ולהם היא נותנת מענה? בהסתכלות כזו, השמיטה מפסיקה להיות פולחן סתום, רחוק מהמציאות ומהדאגות המודרניות שלנו; והופכת למעין רעיון חלוצי, מתקדם ומאוד מאוד רלבנטי. אכן, כשגואלים את אותו חזון ואותם ערכים מתהום הנשייה, עולות שאלות מהותיות ביותר – על האדם, על החברה, על האדמה והבריאה כבסיס לכול ועל הקשרים שביניהם. כל עוד שהשמיטה היא 'בעיה', היא רלבנטית רק לפלגים מסוימים בעם; בתור פתרון לבעיות אחרות, היא הופכת נגישה ומעניינת לאנשי סביבה וחברה, אשר מחפשים פתרונות לאותן בעיות.

אין תשובות חותכות וחד-משמעיות בעניין הזה, כי הרי יישום רעיון השמיטה בימינו כרוך בתרגום מושגים מהעולם העתיק לחברה שהיא רחוקה שנות אור מהחברה המקראית החקלאית. נתעכב רגע כדי לנסות ולתאר את בעיית הצמיחה והצריכה, כהמחשה לדברים אלו.

רעבתנות וראוותנות

אחת הפרות הקדושות של העולם המודרני – ולצורך העניין אין כל הבדל בין חברות קפיטליסטיות טהורות, סוציאל-דמוקרטיות או קומוניסטיות-מרקסיסטיות – הנה האמונה העיוורת בצמיחה כלכלית מתמדת ובלתי מוגבלת, כמפתח לרווחת האדם. צמיחה כזו מחייבת ייצור מתמיד וצריכה בלתי פוסקת. לא רק צריכה (ראוותנית) של משאבים, אלא גם צריכה (רעבתנית) של זמן: האם תהיתם פעם לאן נעלמה הפסקת הצהריים הארוכה בין שתיים לארבע, שפעם אפיינה את היישוב הישראלי הטיפוסי? פשוט מאוד: בעשור האחרון, המשק הישראלי והצרכן הפשוט בתוכו השתלבו בתרבות הצריכה של העולם המערבי. בין היתר דרך מנגנוני הפרסום, תרבות זו עובדת קשה כדי לשכנע אותנו לצרוך כפי יכולתנו ומעבר ליכולתנו, מההיצע האדיר והמפתה שלה.

על-מנת להרוויח מספיק כסף לאפשר צריכה אינטנסיבית כזאת (במקרים רבים מדובר בצריכת מוצרים שחיוניותם לאיכות חיינו מפוקפקת ביותר), אנשים עובדים יותר. כשעובדים יותר, יש פחות שעות פנאי. אין זמן לנוח באמצע היום, לאכול ארוחת צהריים בבית או לערוך קניות באמצע יום עבודה– לכן, חשוב שקניונים יהיו פתוחים עד מאוחר בלילה ובשבתות. מצב זה מחייב את עובדי הקניונים (וכל חנות אשר מנסה להתחרות ב"נוחיות" זו שמציעים הקניונים), לעבוד אפילו יותר שעות על חשבון הפנאי והמשפחה. חיי כולנו הולכים והופכים למרוץ תמידי בין עבודה לקניות וחוזר חלילה, כשלכל דבר אחר כמעט לא נותר זמן. לא פלא שקניונים כבר מזמן אינם סתם אסופת חנויות אלא אתרי בילוי ותרבות. ביקור בקניון הפך לאחד הבילויים הפופולריים ביותר בקרב הדור הצעיר (יותר מקריאת ספרים או טיול בטבע).

ייתכן שפעם הרעיון של "עיר/חברה/תרבות בלי הפסקה" נראה נוצץ, קוסמופוליטי, "אין". אך הקצב המסחרר של הצמיחה והצריכה הופכים לחלום בלהות, וזה עוד מבלי להזכיר את כל אלה שאינם משתתפים בחגיגת הקניות הזאת, העניים והשכבות הנחשלות. במובן הזה, בני-אדם רבים נמצאים במצב של העבדת יתר או תת-תעסוקה (overworked or underemployed). מאחר וחזון השמיטה מחבר דווקא בין אדם לאדמה, בעניין זה, בימינו, הקרקע נוחלת גורל דומה לזה של בני-האדם: העבדת יתר, דלדול, התעייפות, התרוששות. לשנינו, לאדמה כמו לאדם – בגלל קצב וצורות עבודה לא מושכלות ולא קשובות – דרושים תוספים כימיקלים כדי לשמור על חיוניות ופוריות.

ובכן, מהן החלופות?

חזון שמיטה כביקורת לקצב הצריכה והפיתוח

יש צורך לפתח הבנות מחודשות בנושא הקצב הנכון של פיתוח וצריכה לחברה פוסט-תעשייתית; חזון השמיטה מהווה השראה לפעולה זו. לאור המחזורים של שבת ושמיטה, יש ערך אישי וחברתי לאימוץ הפסקות ותקופות קצרות וארוכות יותר של חוסר עשייה כלכלית על-מנת ליצור את החלל לצמיחה תרבותית ורוחנית. כלומר, ריסון צריכת הזמן שהמערכת כופה עלינו. כדאי לפחות להתחיל ולשאול את השאלות, שכלל אינן נשאלות במחוזותינו: מהו קצב נכון לפיתוח ולפעילות כלכלית? מהן הפרופורציות הנכונות לפעילות כלכלית ולצמיחה; ומהו היחס הראוי בין רדיפת פרנסה לבין חיי הרוח, ברובד הפרט והכלל?

לשאלות הללו יש תרגום מאוד מעשי וישיר: היום, רק פרופסורים ומורים נהנים משנת 'שמיטה' (שבתון) מעבודתם – מדוע רק הם? האם זאת זכות שצריכה להיות שמורה רק לאליטה אינטלקטואלית או שמא פועלי צווארון כחול גם הם עשויים ליהנות ממסגרת כזו? (חשוב לזכור, שהשמיטה המקורית הייתה לאיכרים, ולא לפיזיקאים). כיצד על המשק המודרני להיערך על-מנת להבטיח שנת שבתון כזכות בסיסית לכל אזרח? היערכות מושכלת למצב שבו 15% מכוח העבודה נמצאים בשבתון מתוכנן ומסודר, עשויה לסייע גם ליצירת פתרונות לבעיית האבטלה במשק.

לגבי ההתקדמות הבלתי פוסקת במדע ובטכנולוגיה: רבים טוענים, ביניהם מובילים בקהילה המדעית, ששנת שמיטה, הפעם תחת הכותרת 'מורטוריום', נדרשת כדי להשתלט על הפיתוח המסחרר של טכנולוגיות, שאת השלכותיו אין לצפות. האם אפשר וכדאי להשלים עם המירוץ לפיתוחים בביו-טכנולוגיה, לדוגמה, בלי להרהר במעשינו? בלי להכריז "פוס", רגע, כדי שנוכל לקבוע כללים למשחק החדש הזה? רבים יגידו שזהו חלום אוטופי, אפילו אם היינו מסכימים שהוא רצוי. פירוש הדבר, שהם רואים בפיתוח הטכנולוגי מכונה שקשה לעצור בעדה, מכונה שרצה מאליה ואנו פשוט רצים אחריה. אם כך הוא, אז המצב אף חמור יותר ממה ששיערנו: היפוך תפקידים מוחלט בין ה'עבד' לבין ה'אדון'; או יותר נכון, בין בעל המלאכה לבין הכלים שלו. הרי הצד התיאולוגי של השמיטה מדגיש שאין דבר שהוא שלנו (לא אדמה, לא כסף, לא חפצים כלשהם), ולכן אסור ללכת עם רעיון הבעלות עד הסוף; הצד התיאולוגי גם מדגיש, שאנו איננו עבדים לאותם חפצים אלא לכוח רוחני מתעלה, המביע חופש מחומרנות דטרמניסטית כזו.

שמיטה כאתגר לפערים חברתיים

החוקר האמריקני אלן דורנינג טען שרוב הנזק הסביבתי בעולם נגרם על-ידי אנשים שיש להם או יותר מדי או פחות מדי, ולכן שאלת המפתח (ושם ספרו) היא: מה זה די? (Alan Durning, How Much is Enough?). צריכת יתר ותת-צריכה הן בעיות הקשורות זו לזו קשר הדוק. אי-אפשר לפתור את האחת בלי השנייה.

לרעיון של שמיטת חובות ישנן השלכות שמתחילות ברמה של בין אדם לחברו ועד לרמה הגלובלית ביותר, כמו היחסים בין מדינות מפותחות למתפתחות וכיוצא באלו. מחיקת חובות אחת לשבע שנים מביאה לידי "איפוס" מחזורי. כלומר, מערכת שמאפשרת פעילות בלתי מרוסנת (זמנית) ויצירת פערים כלכליים (נוסח קפיטליזם), בד בבד עם מנגנון לסגירתם (קרוב יותר לחזון הסוציאליסטי) שיוצר דגם של "משק מעורב" – אם תרצו "דרך שלישית יהודית".

כפי שצוין, המוסד המסוים של הלוואת כספים שונה בימינו. אך אף על פי שהפתרון יצטרך להיות שונה, הבעיה, לא רק שלא נעלמה, אף הפכה לבוערת יותר: במדינת ישראל היה פעם הפער הכלכלי (בין העשירונים העליונים לתחתונים) הנמוך ביותר במערב, כיום היא ניצבת בין המובילים. כמו כן, פרשני חברה מדברים עתה על התפתחות של שתי כלכלות – כלכלת היי-טק שהנה כמעט עולם בפני עצמו, וכל שאר המדינה. האם דרושים מנגנונים נוקשים למניעת גידול בלתי מרוסן של הפער החברתי-כלכלי? כיצד נוכל היום "להתאפס" וכיצד נשכיל לצמצם פערים בחברה ובמשק?

הערך של שוויון מוחלט אף עומד מאחורי המסגרת של שמיטת קרקעות. ברגע שבעלי קרקעות לא מעבדים את אדמותיהם, כל מה שגדל (כלומר, המזון) הוא בעצם הפקר ושווה לכל נפש, עניים ועשירים כאחד. יש פוסקים שטענו שאפילו חייבים לעקור את כל הגדרות, ולטשטש לגמרי גבולות בין נכסים. בכלל, שמיטה מייצגת הגבלות מובהקות למחזיקים בקרקע ולזכויותיהם. בימינו אנו, כאשר קרקע היא מקור עוד יותר חשוב של רווחים אישיים (אמנם, ביבולים של זכויות בנייה ולא של שבעת המינים), אזי מהו היישום העכשווי של ממד הזה – כלומר, אילו גבולות עלינו להציב בפני בעלי נדל"ן מבחינת ייעודי קרקע והנאה מהחזקה במשאב זה, לטובת הכלל והקרקע עצמה? כיצד נבטיח נגישות משאבים לכול?

אחרית דבר

במדינת ישראל של היום קשה מאוד לטעון שדווקא רעיון כמו שנת שמיטה, על ערכיה המסורתיים, יכול להוות השראה לאנשי סביבה וחברה שמתמודדים עם בעיות מודרניות מאוד. דתיים רבים מתקוממים נגד תרגום של רעיונות כגון אלה והסבתם למאבקים מדיניים (במיוחד על-ידי אלה שלא מוסמכים לכך); וחילונים מפחדים מניסיון להשליט שפה יהודית או דתית במרחב הציבורי. אך אנו שקועים כל-כך בהקשר החברתי והפוליטי שלנו ובהשקפת עולמנו, שקשה לנו מאוד לבקר אותם מבפנים. לפעמים, על-מנת לקבל פרספקטיבה על מצבנו ולדמיין שאפשר אחרת, יש לחפש "נקודת ארכימדס" מחוץ למערכת הנוכחית, שממנה ניתן להתחיל לנסח חזון אחר, חלופי. ישנן כמה אפשריות למלא תפקיד זה, אך מסורות דתיות ותרבותיות, שלנו ושל שכנינו, בהחלט עשויות לשמש לנו מעוף למחשבה ומנוף לעשייה. אין זה מדע בדיוני. ממש כך חיו אבותינו כאן, בארץ הזאת. הארץ הזאת ואנו בתוכה זקוקים לכל סיוע אפשרי על-מנת להתמודד עם האתגרים, הסביבתיים והחברתיים כאחד, הפוקדים אותנו כאן ועכשיו.

(1) אפיון זה גם מסביר את האיסור המסורתי על לקיחת ריבית, ואת ההיתר בימינו כן לקחת ריבית על הלוואות: כשהלוואת כסף היא למעשה צורה של צדקה, אז גביית ריבית היא בלתי מוסרית ואף אכזרית; אך, כשההלוואה היא למעשה לצורך השקעה עסקית, אזי ההקשר שונה לחלוטין, ובמסחר כמו במסחר...

(2) דתיים לאומים, לרוב מקבלים את הפתרון המכונה "היתר מכירה" המזוהה עם הרב קוק (יש לציין, שהוא דגל בו כפתרון זמני לשעת חירום בלבד). כמו מכירת חמץ בפסח (במקום ביעורו), מוכרים את אדמות המולדת – אולם רק 'כאילו', כך שאפשר גם להמשיך לעבד אותן – אך מבלי לאבד אותן. לעומת זאת, החרדים ברובם דואגים כל-כך לארץ ישראל, שלא מקבלים את הבדיה של מכירת הקרקע. לכן, אינם מוכנים לאכול כלל מתוצרת הארץ בשביעית! הם מעדיפים תוצרת ערבית או ייבוא ממקומות אחרים בעולם. החרדים מבקרים את הדתיים על כך שהם מקילים ראש במנגנוני ההלכה, והדתיים מבקרים את החרדים שהם מקילים ראש במפעל הציוני וצורכי המשק הישראלי. אך בשתי הגישות הללו, קשה לשמוע הד, ולו הקלוש ביותר, לערכי העומק המקוריים של צדק חברתי או סביבתי.

ושמיטת חובות? לזה מזמן אין זכר –לפני קרוב ל2000- שנה, הלל תיקן את "הפרוזבול" (מנשר), שאפשר לבתי-דין לגבות חובות בשם המלווים, במקום האנשים עצמם. 'פתרון' זה אולי ענה על בעיית חוסר הנכונות של אנשים ללוות כסף בכלל (שחששו שלא יקבלו אותו חזרה), אך שפך את התינוק יחד עם מי האמבט, ועזב עניים מרודים לגורלם.

 

_______________________________________________________

ג'רמי בנשטיין- סמנכ"ל מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית