יחסי אדם ואדמה

בועז אורדמן

בועז אורדמן מפגיש אותנו עם סיפורי הבריאה ביחס שבין האדם והאדמה ועד למתן תורה וחזרתנו לארץ, על מנת למצוא את האיזון הנכון

יחסי אדם אדמה – זכרונות קדומים

בועז אורדמן

האדם ויחסו אל האדמה, עוברים משברים ותהפוכות מעת יצירתו בגן עדן ועד ההגעה אל האיזון השלם. בועז אורדמן עוקב בדרך של עיון והקשבה למקורות, אחר התפתחות זו.

השלום והרעות

" וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה": (בראשית ב', ז') . תולדות השמים הארץ, השיח, העשב, המטר והאד עומדים מוכנים ודוממים לבוא האדם.

הבריאה מושלמת על כל צדדיה הטבעיים כבית, כמקור לצמיחה וליצירה.

ואלוקים יוצר בתוכה את האדם ונופח בו את רוחו – את נשמת החיים.

האדם עומד בעולם באיזון מופלא, הוא נוצר מתוך העולם מתוך העפר, כנברא כיצירה ששורשה עמוק באדמה. ויחד עם כל הבריאה, החי והצומח, הוא עולה מן האדמה.

אך האדם בעולם הוא נציגו של אלוקים הוא שליחו והוא מושם בתוכה במטרה מאד ברורה - כדי לעבוד באדמה. עבודה שמצמיחה שמוציאה את הטמון והנסתר – לגילוי ולחיים. עבודה שמעבדת את הקיים ומעלה אותה לשימוש האדם ולעבודת האלוקים.

והאדמה כבריאה של אלוקים כבסיס חי ופועם במציאות, המהווה מקור לכל חי ושורש לכל נברא. מחכה לעבודת האדם ומצפה לעיבודו - ובעצם הופעתו היא מתחילה להצמיח לו את מחייתו. הוא תלוי בה והיא תלויה בו - קשר של יחסי גומלין ושל מחויבות.

של עבודה ושמירה על הטבע וכוח צמיחתו - עידונו וניתובו, אל מול אדמה שמוציאה את כוחה ומפרה את העולם בחיים ובצמיחה.

השילוב של האדם כיציר האדמה – בגופו, וכבריאה רוחנית - בנפשו, היא זאת הנותנת לו את היכולת להעלות את העולם ממנה הוא נוצר – לעולם שממנו הוא ירד. ההרכבה הזו הופכת את האדם לנזר הבריאה, הוא זה שנותן את תו הסיום, את הגימור הסופי - את השמות לכל חי.

הנסירה והקלקול

האדם שוכח את מקומו והוא אוכל מעץ הדעת טוב ורע,הוא רוצה להיות כאלוקים "יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג', ה'). האדם רואה את תפקידו בעולם ואת יכולותיו, והוא פורץ את גבולותיו, גבולות שניתנו לו לטובתו, לייצב את ההרמוניה בינו לבין סביבתו. באכילתו האסורה כדי להיות כאלוקים, הוא מתרחק מגופו ומפר את האיזון. הניסיון להתעלות לבד בלי הגוף, בלי העולם, להתנתק מהחומר, יוצרים ניקור בינו לבין עצמו - גופו נטמא, והאדם נגעל מעצמו, ממעשיו שמנותקים מרצונותיו, ממגבלות גופו ונכותו המובנת. הוא מתוודע לכך שהוא עירום, ואת גופו הוא מלביש בלבושים, שמרחיקים אותו מסביבתו. גם מאלוקיו הוא מתרחק ע"י חטאו והוא מתחבא מפניו.

ובעקבות ערעור האיזון באה קללה, והקללה באה לא רק על האדם אלא אף על האדמה.

או אולי קללת האדם היא בקללת האדמה, הקשר והיחס שהיה ביניהם נפגם, ההרמוניה שהייתה מתחלפת בעצבות. נוצר כאן מתח והאדמה מתפרעת ומוציאה קוץ ודרדר - צמיחה מזיקה ולא מועילה. ומולה האדם נילחם כדי להוציא את מחייתו, אין כאן עבודה משלימה ומתקנת, אלא יש עבודה עבְדותית קשה ומייגעת על מנת להציא לחם מן הארץ.

למלחמה הזו אין סוף או כיוון, אלא היא מבוך הסגור בתוך עצמו, שניגמר בחזרה תבוסתנית של האדם אל האדמה - כדרך להבהיר לאדם שהוא לא אלוקים, ולמרות כל עבודתו וכל זעת אפו הוא חוזר לאדמה, ונשאר מחובר אליה בעל כורחו.

ובעקבות זה, האדם מגורש מגן עדן, מהמקום ההרמוני שאל תוכו הוא נברא. והוא מתחיל להתגלגל בעולם הגדול. אך הקשר שלו עם האדמה לא נרפא, ובנו קין שהיה "עֹבֵד אֲדָמָה" שוכח גם הוא את מקומו בעולם. הוא שוכח את מקורו ואת הקשר שלו בשורש עם הסובב אותו, הוא שוכח שהוא נברא כמו אחיו ושניהם נוצרו ובאו מהאדמה. ובהיותו בשדה קין לוקח את כוחות היצירה והתיקון שלו והוא מפנה אותם לקלקול ולכליה – " וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ": (בראשית ד', ח').

שוב האדם והאדמה מקוללים, אך הפעם האדם מקולל יותר, הקשר הבסיסי שהיה לו עם האדמה, יחסי הגומלין שיצרו מחויבות הדדית נפגמו לחלוטין, תפקידו כשומר הבריאה, כמתקן הנבראים נרמס. האדם השתמש בכוחותיו וגדע את חייו של אחיו, יציר תאום בעולם, הוא ניתק את הקשר של הבל לאדמה, לחיים. וכך קין מקולל שהאדמה תהיה מנותקת ממנו, היא לא תוסיף יצירה ושפע משלה, וקין נידון לגלות. השורשים שלו נקטעו והוא נהפך להיות יציר עצמאי ובודד, שנע ונד על פני הארץ. קין בוכה על דינו, אך הוא אינו בוכה על הניתוק מהאדמה או ההחבאות מפניו של אלוקים. הוא מפחד על חייו, הוא מפחד מהעולם הסובב אותו ומהנקמה ממנה. קין משלים עם חסרים בסיסיים בהווייתו, הוא משלים עם גירוש וסירוס הקשר עם האדמה והוא משלים עם הסתרת פנים מצד הקב"ה.

בהמשך לכל ההתרחקות של קין משורשו הוא בונה עיר – "וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ": (בראשית ד',י"ז). האדם שעד אז חי בתוך הטבע בתוך העולם עם כל החי והצומח, שאכל וישן עם כל החיים מסביבו, מחליט לנתק את עצמו לחלוטין מהאדמה, והוא יוצר מסביבו חומה וגדר. הוא מנתק את עצמו מהקשב לחי ולצומח, מההתבוננות והידיעה שהוא חלק שווה בתוך מארג החיים. הוא מתרחק ובונה לעצמו עולם מנותק שחי על גב האדמה, על גב הטבע אך הוא אינו מודע אליו, הטבע שם והוא כאן. השדה והחי נמצאים מחוץ לעיר, והאדם לומד לנצל את הטבע ואת האדמה, אך בלי הקשר האינטימי שהיה ביניהם. הוא מנצל אותה אך לא מעריך אותה ואת מקומו בתוכה. מבחינת האדם, העיר שבתוכה הוא חי יכולה להתקיים גם בלי האדמה והטבע.

וכך, ההתרחקות של האדם משורשו, מבוראו ומעצמו נמשכים. ודור אחר דור בני האדם שוכחים את תכליתם בעולם ואת מקומם בהוויה. בני האדם מגיעים למצב של מיאוס באדמה ומיאוס בקשר שלהם איתה, הם רואים בה אויב, צער, עונש שהם מקבלים מה' הפועל נגדם. עד למך, בן לדור תשיעי מהאדם הראשון, הקורא לבנו נח – " וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה’": (בראשית ה', כ"ח-כ"ט).

האנושות לא נעצרת והיא מגיעה למצבים של קלקולים טבעיים ומוסריים, של שקיעה בעולם ובחומריותו. האדם עם כוחותיו העליונים שהיו אמורים לחבר את העולם ואת הבריאה לצד הרוחני שבה, נשאר עם העולם בגשמיותו ומתגולל בתוכה. הקב"ה נצרך לקצר את ימיו של בן האדם, לתחם את מרחב פעולותיו בעולם לזמן קצוב וקצר. אך בני האדם ממשיכים להסתאב. ואז "וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם”: (בראשית ה', ז')

ה' גומל ברצונו למחות את כל היקום, את כל הבריאה, האדם, החי והצומח, הכל יושחת, האדם שהיה אמור להנהיג את הטבע לתיקון גרר אותה לקלקול ולסיאוב. עולמו הפנימי של האדם שהיה משולב מכוחות טובים ורעים משיקולים מאוזנים, נשטף ברוע.

החושך

העולם קולקל ונידון לאבדון והקב"ה מחליט שרצונו להתחיל מחדש את הבריאה, את הסיפור של העולם, את הקשר של האדם עם האדמה ואיתו.

הוא לוקח את נח שהתהלך איתו והלך בדרכיו, והוא מעלה אותו אל תוך תיבה. ולתוכה הוא אוסף קמצים מתוך כל החי ומאכל למחיה. הקב"ה מכניס את נח אל תוך עולם אחר, אל תוך מציאות אחרת – הוא מכניס את האדם והחי חזרה אל תוך מציאות מתוקנת שבה האדם דואג לחי ולקיום של הסובב אותו. הוא מחזיר את רגשי האחריות שנשכחו, את תפקידו המקורי של האדם. בו בזמן שבחוץ הוא מוחה את היקום, ומנהיג בו תוהו ובוהו כהנהגה שהייתה לפני האנושות הראשונה - "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם", (בראשית, א', א'-ב').

המים מציפים את כל העולם, ומשווים את פני היקום, האופק חלק ופשוט. אין ערים ואין כפרים, אין הרים ואין גאיות, כל הדרכים מטושטשות, החי הצומח והדומם נמחקים. עוד ועוד מים מתגברים על הארץ ועל כל אשר תחת כיפת השמים. יצירת האדם ויצירת האדמה משתתקות ודממה שוררת בעולם – רק רוח אלוקים והתיבה. והכאב.המבול פוסק, והמים שעל פני האדמה נאספים. נח מסיר את מכסה התיבה ומגלה עולם שומם.

 

החיים כולם נגדעו, צלקת רחבה נפרשת למול עיניו, חורבן עד היסוד של כל היקום. גם האדמה עצמה נפגעה ופניה נחרבו. והקב"ה נצרך לצוות את נח לצאת מהתיבה מהמציאות המנותקת שבה חי ולהתחיל את העולם מחדש. אך חורבן העולם אינו יכול להתחדש ולהעלם כלא היה, ההשחתה הניתוק וההתרחקות בין האדם לבין אלוקיו והאדמה עודם קיימים במרחב. ועל כן נצרך לקיים ברית חדשה בין האלוקים, האדם והארץ, תנאים חדשים, איזון מחודש.

הקב"ה מוציא את נח לעולם שבו לקחי העבר מתורגמים למציאות. הניתוק שבין האדם והאדמה, וחוסר יכולתו של האדם להוביל את העולם לתיקון ולחיות בתוכו כבריה שמכירה את מקומה – דוחפת את אלוקים ליצור עולם שבו הניתוק מובנה. שבו אין למעשי האדם השפעה על הסובב – לא לתיקון ולא לקלקול. העולם, האדמה והחי יפעמו בקצב אחר מפעימת האדם – הסדר העולמי לא ישבות ולא יקולל מכל השחתה של האדם. וכך הקרע בין האדם שהיה חלק מהבריאה שהיה משפיע ומושפע לבין האדמה הועמק עד תהום. המציאות נתקררה וקור וניכור מילאו את ההוויה. האדם רודה את נוכחותו על החי ועל הצומח, וייראה וכוחנות ממלאים את העולם.

כללים מוסריים שהיו טבעיים - מצווים, והאדם נשאר מנוכר לעולם לאנושות ולעצמו.

הזעקה והאור

וכך מנקודת מוצא זו האנושות מתפתחת וגדלה, היא נפרדת לעמים וללאומים והיא נפוצה על פני כל הארץ. דור הולך ודור בא והעולם על סידרו עומד. עד אשר יוצאת ממעמקי ההוויה קריאה על העוול וחוסר התכליתיות בעולם, על רצון פנימי ועמוק לתיקון, על כאב שצורב עמוק ולא נותן למציאות לשתוק. וקריאה זו נופלת אל תוך גרונו של אברהם ובן האדם, בן האדמה, קורא לאלוקיו.

וקריאה זו מהדהדת ומעוררת קשרים עתיקים, התחייבויות ישנות רצונות פנימיות לתכלית שנשטף עמוק עמוק מתחת למים רבים. והד קולו של האלוקים מחזיר לעולם נביטה של תקווה, ניצוץ מהעבר שמאיר את העתיד - התחלה של תיקון.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ:" (בראשית י"ב, א') אברהם מצווה ללכת ולחדש את הקשר שלו עם האדמה לחפש לו ארץ, כחלק מצו אלוקי בעל יעוד ותכלית. ”…וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"(שם, ג'), ברכה יורדת לעולם, בקשר מחודש, האדם חוזר להיות שליחו של אלוקים ודרכו מתברך העולם. אך אין זה כלל האדם ואין זו האדמה כולה, זהו נביטה קטנה של תקווה חוט של חסד שיורד ומתחיל, מהלך שתחילתו בחידוש יחסי גומלין בין הפרט – אברהם, לבין ארץ ישראל, וממשיך לבניו ולבני בניו עוד בהבטחה הראשונה. קשר שהולך ומתפתח במשך הדורות שקורם עור וגידים ע"י ניתוק וחיבור, ריחוק וכיסוף – "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: ….וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה": (בראשית ט"ו, י"ג,ט"ז) ובהתעוררות האדם בעולם לחיפוש, מתעוררת כנגדו האדמה, ואותה אדמה שאברהם הולך בה לאורכה ולרחבה, מתברכת בטוב עליון ובשפע של אוצרות ובמקביל חוזרת לערנות, למעשים המוסרים של יושביה. הדרישה לקשב הדדי לעבודה משותפת לעבר תכלית משותפת, חוזרת לעולם.

החיבור והתיקון

אותה שליחות של האדם הראשון וההרמוניה שהייתה בינו לבין האדמה חוזרת עם ברכה ועם אחריות. וכך הדור הרביעי החוזר לארצו, כעם בעל קשר עתיק יומין עם אדמה, המייחל לחרות ולעצמאות, שב לארצו עם מטען שלם של הנחיות ועצות לשמירה על היחסים העדינים הללו, יחסים שבעבר היו כל כך קלים להפרה. איזון כה עדין קיבל הגדרה ותיחום, עם ישראל קיבל תורה.

" כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵיכֶם": ( דברים ח',א').

החוק והמשפט נוספו לחיי העם, טומאה וקדושה, הבדלה משאר העמים הבדלה משאר הארצות. אין כאן ארץ רגילה ארץ ככל הארצות – לא נכנסים לארץ כדי לקבל מקום לגור בו סתם, ארץ ישראל היא חלק מהותי בקשר של היחיד והכלל עם הקב"ה. האדם מתחבר שוב אל שורשיו, שוב הוא נצרך להיות קשוב לסובב אותו – לחי לצומח ואף לעמיתיו בחברה, קשב שמקשר אותו אל עצמו הוא, שמזכיר לו את מקומו בעולם, את היעוד הכללי של האנושות, ואת היעודים הקדומים שהיו לעולם ולו. האדם מתחבר למעגלי ברכה חדשים שיוצאים מתוך האדמה ומפרים לו את הקיום בשפע והצלחה – האדמה מתחברת לתנועת האדם ולמעשיו ולכוונותיו, ארץ ישראל, האדמה, מהווה נקודת תיווך בין הקב"ה לעמו, לאדם. השיח הרוחני של האדם עם אלוקיו מתבטא דרך האדמה, האדם מתקרב לאלוקיו יחד עם האדמה והוא בשיתוף עם כל הבריאה מתברכים מקשר זה.

וכך עם ישראל וארץ ישראל מהווים נקודת השקה בין שמים וארץ, נקודת מפגש של הרצון הפנימי של הקב"ה והופעתו. הבריאה כולה נכספת לחיבור הזה, כל העמים וכל הארצות מתברכים ממנה וחשים את החיבור הזה כחיבור המקיים את העולם ומקרב אותו אל תכליתו.

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלִָם:"( ישעיהו ב', ב'-ג').

____________________________________________________________
בועז אורדמן, בוגר ישיבת ההסדר עתניאל ומכללת הרצוג לחינוך. סטודנט למנהל עסקים, ומדריך בישיבת מקור חיים.
ברצוני להודות לחברי לשיעור שיחד איתם ויחד עם הרב פדיה זיקקנו במשך שנה שלמה את משמעות האדם האדמה ומצוות שנת השמיטה. שעור ה' התשס"ז.