גלות ארץ ישראלית

שמואל חן

במאמרו דן ד"ר שמואל חן בתופעת היעדרותה של הציונות הדתית מן התנועה הסביבתית

 

גלות ארץ ישראלית

 

במאמרי, בכתב העת "אקדמות" (גיליון י"ט) כאבתי את כאבה של הציונות הדתית. כבן נאמן לאסכולה זו, שאלתי "מדוע נעדרת אתיקה סביבתית מההגות הציונית הדתית?" והראיתי כי במידה רבה, הציונות הדתית עדיין לא הפנימה את שובו של העם היהודי לארץ ישראל ועדיין לא התחברה לסביבתה הטבעית כראוי. 

סברתי באותה העת, כי רק בשוליה הקיצוניים של הציונות הדתית קיימים כאלו המביעים את הסתייגותם מהתנועה  הסביבתית מתוך חשש שמא רכיבים פאגאניים או אנטי-יהודיים שוליים בתנועה הסביבתית ישפיעו באופן שלילי כלשהו על הציונות הדתית. אלא שצערי הרב, הקולות בציונות הדתית המזהים את הפעילות הסביבתית בישראל עם פוסט-ציונות עם "שמאל אנטי-יהודי" רק הולכים ומתגברים. מגדילים לעשות, כותבים הרואים בתנועה הסביבתית החזקה בישראל כלי שרת בשירות השמאל החדש בישראל, המסתיר בהצלחה גישה פוסט-ציונית המובילה בפועל לפגיעה משמעותית בהתיישבות היהודית בארץ ישראל. 

כדי לבחון את השאלה "האם התנועה הסביבתית בישראל מהווה מסווה לפוסט-ציונות?" עלינו לפרק ולבחון את מהות הרכיבים המצוינים בשאלה – קרי, עלינו להבין מצד אחד את מהותה של התנועה הסביבתית בישראל כיום ואת ההיסטוריה של תנועה זו ומצד שני עלינו להבין את מהות התפיסות הפוסט-ציוניות. כמו כן, עלינו לשאול האם לתנועה הסביבתית יכול להיות מניע כלשהו לתמוך בגישות פוסט-ציוניות ואם כן, מדוע עליה להסוות את קשריה לפוסט-ציונות?

אחד המקורות הטובים ביותר, אם לא הטוב ביותר להיכרות עם ההיסטוריה של הסביבה בישראל, הוא ספרו של פרופ' אלון טל, "הסביבה בישראל: משבאי טבע, משברים, מאבקים ומדיניות – מראשית הציונות ועד המאה ה- 21". פרופ' אלון טל, כיהן במגוון תפקידים בכירים בתנועה הסביבתית בישראל. בין השאר שימש כיו"ר שני של ארגון "חיים וסביבה" – ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל. כבר בפתח ספרו הוא מציין כי הוא דוחה את הגישה הטוענת כי האידיאולוגיות של הרעיון הציוני והרעיון  הסביבתי אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. יתרה מזאת, הוא כותב בפירוש כי "אם יש דבר משותף בין ציונים וירוקים היא אופטימיות בסיסית ואמונה כי אנשים יכולים להתעשת ולשפר את העולם" [1]. בפרק השני של ספרו, טל מצטט את ד"ר אילון שוורץ, מנכ"ל מרכז השל לחשיבה ומנהיגות סביבתית (והיו"ר החמישי של "חיים וסביבה"), שרואה בציונות שיקוף של שני כיוונים כלליים במחשבה המערבית. 

"במאה ה-19 נקרעה אירופה בין המסורת הרציונליסטית והמסורת הרומנטית. מתח זה חדר לתיאוריה הציונית. במקורה הייתה הציונות ביטוי לרומנטיציזם, ולהערצה שרחשו הרומנטיקנים לעולם הטבע הטהור. בו בזמן הושפעו הציונים מן ההשקפה הרציונליסטית, מתוך אמונה סמויה ביכולת האנושית לשלוט ולשפר את הטבע." [2] 

טל מציין שלמעשה, בן- גוריון נע כל חייו בין שתי הגישות. למרות זאת, שוורץ טען כי לתנועה הרומנטית בציונות המוקדמת ישנה תרומה מיוחדת בהיותה "לבה ונשמתה" של התנועה הציונית וממנה שאב המחנה הרציונליסטי  את השראתו.  מעניין לציין גם כי החברה להגנת הטבע, שהייתה ארגון הטבע בעל מספר החברים הגדול ביותר בשנות ה-50, מהווה ביטוי אותנטי לענף הרומנטי של התנועה הציונית. הנה כי כן, שני מנהיגים של התנועה הסביבתית בישראל רואים את התנועה הסביבתית כבעלת מאפיינים  "ציוניים" וככזו המשתלבת היטב עם רעיונותיה הבסיסיים של הציונות.         

התנועה הסביבתית בישראל, המאוגדת בארגון הגג "חיים וסביבה", מונה כיום מעל מאה ארגונים. את התנועה ייסד בשנת 1975 ח"כ לשעבר, יוסף תמיר ז"ל. תמיר, היה ציוני נלהב שסבר שיש לרענן את התפיסות הציוניות הקלאסיות על מנת ליצור סביבה אקולוגית חיובית לתושבי מדינת ישראל. דרך ציונית כזו "תוביל לישראל בעלת איכות חיים המובילה לאהבת מולדת והתורמת לחוסן המדינה. הארץ תהיה יותר אטרקטיבית לבניה ולבאים אליה. מה שעשתה הציונות בראשיתה בהתיישבות העובדת, תעשה הציונות (על סביבתה האקולוגית החיובית) של סוף המאה העשרים, בשכונות, בפרברים, במוקדי ההזנחה והדיכאון. זו לעניות דעתי תהיה תחיית הציונות בת זמננו" [3].

תופעת הפוסט-ציונות נחקרה רבות ונכתבו עליה תילי תילים של ספרים ומאמרים. לכן, היא אינה מהווה את הנושא העיקרי של מסה זו. למרות זאת, עלינו להבין, ולו במעט את התופעה על מנת להחליט אם יש קשר כלשהו בינה לבין התנהלות התנועה הסביבתית בישראל, כיום. אם ניצמד להגדרותיו של טוביה פריליג [4], הרי ש"הפוסט ציונות בגילוייה העיקריים פירושה שלילת הלאומיות היהודית במופעיה הנוכחיים. היא קוראת ל'סתם מדינה נורמלית',  ...להתפרקות מרעיון הייחוד היהודי, גם בפירושיו החילוניים, ומשאיפות חברתיות ומוסריות ייחודיות. היא חותרת להקמתה של חברה שמתנתקת מרכיביה של תרבותה המסורתית ומכמיהותיה ומחזיונותיה המשיחיים. ...תפישה שבה שורה של מונחים 'ציוניים' כמו 'גולה', 'השחרור מן הגלות', 'תפוצות', 'זכותנו ההיסטורית על הארץ', 'הזיקה לציון', 'העלייה לארץ ישראל', , 'גאולת אדמות'...יומרו במינוח ניטרלי..." [5]

אילו התנועה הסביבתית הייתה מסווה לפוסט-ציונות מאורגנת, התואמת להגדרה של פריליג, היא לא הייתה יכולה להכיל בתוכה את הקק"ל, ארגון ציוני מובהק בעל אסטרטגיה סביבתית מובהקת גם אם נתונה לביקורת לעיתים. הקק"ל שהחלה את פעילותה כרוכשת אדמות בארץ ישראל ומייעלת את הפעילות החקלאית בארץ, הפכה מאוחר יותר לרשות היערנות הישראלי ובתחילת המילניום השלישי היא מוכרת כמשקמת נחלים,  ופועלת נגד המדבור ברמה הבינלאומית. 

מכיוון שכך, ברור כי הטענה שהתנועה הסביבתית מהווה מסווה לפוסט ציונות, אינה רצינית. ברור כי תנועה זו, המונה, כאמור, למעלה ממאה ארגוני סביבה, הינה תנועה שחרתה על דגלה מודעות ואחריות עמוקים לסביבה בישראל ולעולם כולו.   "הטבע אינו יודע גבולות" אינה קלישאה. זוהי מציאות עגומה. בעידן של פעילות גלובלית, ארגוני סביבה אינם יכולים ואינם רשאים לפעול באופן מקומי בלבד תחת גישת NIMBY (Not In  My back Yard  - לא בחצר האחורית שלי)  אלא עליהם להתאגד ולפעל יחד על מנת לתקן עולם – פשוטו כמשמעו. כל מי שמכיר את "חיים וסביבה" לעומק, יודע כי כל אחד ואחת מהפעילים והפעילות בכל ארגון סביבתי מחויב לערכים מקומיים וגלובליים של הגנת הסביבה. 

אחדד ואומר כי איני מנסה לטעון שברמת הפרט אין אנשים הדוגלים בפוסט-ציונות החברים בתנועה הסביבתית. נהפוך הוא. יש ויש. עם זאת, אני טוען בתקיפות  כי אין להשליך מרמת הפרט אל המדיניות והאסטרטגיה הכלליים. ככלל, הארגונים החברים בתנועה הסביבתית מחוברת לאידיאות שונות של הציונות ורואים אף בעשייה הסביבתית עצמה היבט מסוים של הציונות.

לאחר כל האמור לעיל, אני סבור כי שאלת השאלות הפוכה לחלוטין. אולי במקום לשאול "האם התנועה הסביבתית בישראל מהווה מסווה לפוסט-ציונות?" יש לשאול "כיצד הציונות הדתית מצליחה להתחמק שוב ושוב ממודעות ואחריות סביבתית?" מדוע יש לגורמים שונים בציונות הדתית אינטרס להאשים את התנועה הסביבתית בפוסט-ציונות? האם האשמה זו מהווה מעין תירוץ לגורמים בדלניים בציונות הדתית המבקשים לחמוק מאחריותם לסביבה ולחברה? 

אדגיש, האחריות לסביבה ולחברה והמודעות שיש לפתח בעקבות אחריות זו הינם בגדר חובה דתית שאף יהודי שומר מצוות אינו יכול להתעלם ממנה. באותה מידה, אף הומניסט חילוני אינו יכול להתעלם מהאתיקה המחייבת את שומר המצוות באחריות ומודעות. בסיכום ספרו, מציג הרב פרופ' יונתן זקס (רבה הראשי של אנגליה ופרופסור מוערך לפילוסופיה) את תמצית אתיקת האחריות היהודית: 

"היהדות שומרת על חלום עתיק שעדיין מדבר אל ליבנו. לרפא את מה שאחרים השחיתו, לתקן את מה שאחרים קלקלו, לגאול את הרוע בהפיכת האנרגיות השליליות שלו לטוב: אלה הם מאפייניה של אתיקת האחריות, שנולדה מתוך האמונה הרדיקלית שאלוהים קורא לנו לממש את החופש שלנו ולהיות לשותפיו במלאכת הבריאה. לטעמי, זהו חזון המאשר את החיים: זהו האומץ להסתכן בנטילת אחריות, ויחד עם אלוהים להיות יוצריו של העולם שאמור להיות" [6]. 

צריך לומר את האמת בקול צלול. הציונות הדתית, ככלל,  עדיין לא אימצה את אתיקת האחריות, עליה מדבר הרב זקס. אי אפשר למצוא אותה בדאגה לצדק סביבתי והיא אינה חלק מהתנועה שהתגבשה לאחרונה בקריאה לצדק חברתי. הרב בני לאו, מהרבנים הבולטים בציונות הדתית, היה בודד בהצטרפותו למפגינים. בראיון מיוחד שקיימה איתו שרי מקובר-בליקוב (מגזין סופשבוע של מעריב, 12.8.11) הוא מנסה להסביר את העובדה שהציונות הדתית אינה שותפה פעילה למאבק החברתי החשוב, אולם לצערי הרב הסבריו נשמעים כמו תירוצים קלושים. הרב לאו הסביר שהציבור הדתי הוא ציבור "משתבלל", שהציבור הזה פוחד מאווירת וודסטוק, שהוא פגוע עדיין מההתנתקות וכו' וכו'. 

בניגוד לרב לאו, אני סבור כי הסיבה  ל"השתבללות" של הציונות הדתית הינה הימצאותה, במידה רבה, של הציונות הדתית בתוך "גלות ארץ-ישראלית". בתוך גלות זו, היא אינה מסוגלת להפנים כי החברה היא החברה של עם ישראל וכי הסביבה בה היא חיה הינה סביבת ארץ ישראל וכי באמת יש לגאול, הן את החברה והן את הסביבה, לא רק על ידי לימוד שורשי של תורת ישראל כי אם גם על ידי מעורבות אמיתית ועמוקה בכל המתרחש בארץ מבחינה חברתית וסביבתית גם אם מדובר ביוזמות של הציבור הלא-דתי. 

איני היחיד שמדבר על ה"גלות הארץ-ישראלית". גם הרב דוב ברקוביץ', העומד בראש "בית אב- ליצירה והתחדשות בתורה", מלמד מזה שנים את תורתו המיוחדת השואפת לצאת מגלות זו, וב"ה מתחיל לראות פירות בעמלו. דבריו חדים ביותר:

"קשה להפנים את המחשבה הזאת – אנו חיים בגלות ארץ-ישראלית – אך הפנמתה תזכה אותנו ביכולת לראות את המציאות באור חדש. התובנה שבארץ-ישראל עדיין אנו נתונים במצב של גלות, עשויה לארגן מחדש את התבוננותנו במציאות ולהוות בסיס לקביעת סדר יום חדש מתוך מעורבות ויצירה משותפת מחד גיסא, ומתוך עמידה על חידוד זהויות ומסרים מיוחדים, מאידך גיסא. היום רבים במדינה – דתיים וחילוניים כאחד – מוצאים עצמם בקטבים שונים של היחס כלפי הנעשה בציבוריות הישראלית, המצטיירת כמושחתת וכרחוקה מהעם ומנוכרת לערכים יהודיים היסטוריים. בקוטב האחד מצויה עמדת 'הכול', המניחה הזדהות מוחלטת עם המדינה ומנהיגיה, ואילו במשנהו – עמדת ה'לא כלום' המבקשת להתנתק ולהסתגר או לברוח מן הארץ" [7].

למרות ההגדרה הפסימית אך המאד-מדויקת של הגלות הארץ-ישראלית, הרב ברקוביץ' אופטימי. 

"המתבונן במציאות הרוחנית המורכבת במדינת ישראל היום, חש בבירור בערבוביה העמוקה הקיימת בין 'גלות השכינה הארץ-ישראלית' לבין תהליך 'שיבת השכינה אל מקומה'. ...

טמונה בנו היכולת לצאת מגלות הרוח, ולחבר מחדש את החלקים השונים בתוכנו, מתוך מחויבות ליצירה יהודית מקורית מכוננת חברה ותרבות. ניצני יצירתיות כזאת כבר מציצים, והם יונקים מלימוד תורה הנעשה מתוך שאיפה למימושה בחיי הפרט והחברה בהווה. יש לקוות שכוחות חדשים אלו, של דתיים ושל חילוניים, יצליחו להטביע את חותמם על העשייה הציבורית בישראל" [8]

אני שותף לאופטימיות כמו גם להחלטיות של הרב ברקוביץ'. צריך לומר באופן ברור: התנועה הסביבתית בישראל לא רק שאינה פוסט-ציונית, היא שואבת את כוחותיה מתפיסות דומות מאד לציונות, תפיסות אופטימיות ורומנטיות של רצון לגאולה ולשינוי חיובי המשולבות ברציונאליות פרגמאטית. כל ניסיון של הציונות הדתית להאשים את התנועה הסביבתית ב"פוסט-ציונות" כל אימת שפרויקט התיישבותי מתנגש עם ערכים של שימור סביבה, מצביע על היעדר יכולת של ראיית התמונה הכוללת והשתבללות אל תוך הגלות הארץ-ישראלית. הציונות הדתית משתנה אט אט. יש בה יותר ויותר קולות הקוראים לאחריות סביבתית וחברתית. מבית מדרשו של הרב ברקוביץ' כבר יצאו תלמידים להקים גרעין תורני-אקולוגי במושב שובה שבדרום. עמותת "טבע עברי" בנשיאות  הרב מלכיאור (ובניהול מצוין של עינט קרמר) קוראת לאחריות סביבתית ומקיימת שבת שנתית מיוחדת – שבת נח – להתמקדות בערכי האחריות הסביבתית. מבית מדרשו החברתי של הרב בני לאו יוצאים מידי שנה תלמידים רבים שיכולים להמשיך וללמד את עקרונות הצדק החברתי על פי תורת ישראל. יום יבוא, ולציונות הדתית תהיה עדנה וגאולה שלמה, גם במישור הסביבתי-חברתי. 

 

 

[1]  אלון טל,  הסביבה בישראל: משאבי טבע, משברים, מאבקים ומדיניות – מראשית הציונות ועד המאה ה-21 (תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006),  עמ' 10. 

[2]  אלון טל,  שם עמ' 37. 

[3]  יוסף תמיר, מצוטט על ידי יוסי גולדשטיין, הבגידה בארץ הבחירה: האיום הסביבתי-חברתי (ירושלים: הוצאת כתר, 2002), עמ' 35. 

[4]  טוביה פריליג, תשובה לעמית פוסט-ציוני (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2003),  עמ'14. 

[5]  טוביה פריליג, שם, עמ' 15. 

[6]  יונתן זקס, לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות (ירושלים: ספרי מגיד, הוצאת קורן, 2010),  עמ' 340. 

[7]  דוב ברקוביץ', געגועי ארץ: שבילים חדשים בגלות הארץ ישראלית (ירושלים: בית אב-ליצירה והתחדשות בתורה, 2008),  עמ' 18. 

[8]  דוב ברקוביץ', שם, עמ' 19.


 

___________________________________________________________________________-

ד"ר שמואל חן חוקר וכותב בתחום האתיקה הסביבתית. לתגובות: chayens@gmail.com. 

המאמר הופיע במוסף עמדה לחודש מרחשוון בנושא 'הירוקים' , בעריכתו של מוטי קרפל.