מגילת רות- מופת לקיימות חברתית

עינט קרמר

מגילת רות פותחת לנו פתח לבחון את מצוות "מתנות העניים" שהיתה נהוגה בעבר, ולהאיר בעזרתה את נושא העזרה ההדדית הנהוגה כיום במדינת ישראל.

מגילת רות - מופת לקיימות חברתית

 

מתנות שאינן מתנות

 "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים--אַחַר,
  אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו..." (רות ב, א)

המגילה פותחת ברות ונעמי, שתי אלמנות עניות היושבות בבית לחם וסובלות מחרפת רעב. רות, אינה יושבת בבית ומחכה שמכרותיה של נעמי מימים עברו יבואו לסעוד אותה (ואגב, זו שאלה טובה למה הן לא באו)  ומציעה לחמותה ללכת וללקט שיבולים בשדה של אדם זר, בהתאם לחוקי מתנות העניים - לקט, פאה ושכחה.

מתוך מעשיה של רות אנו מתוודעים לפן חשוב בהלכות מתנות העניים הניתנות מן התבואה  - הן אינן ממש מתנות. העניים נדרשים לצאת אל השדה ולבלות את היום בעבודת כפיים (אמנם רק בשלב הקציר), כמעט כמו בעלי השדה עצמם. ה"יציאה" לעבודה מאפשרת להם להמשיך להכיר בערך עצמם כאחראים על משפחותיהם ועל מזונן, דבר שיעזור להם "לקחת אחריות" ולהשתקם מתוך עניוּתם.

 "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים:  לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  
 וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים--וַיֹּאמַר:  נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא,
 הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב."

התמונה הבאה הנפרשת לעינינו מתרחשת בשדה בועז, אליו נקלעה רות. בועז, הנמצא בשטח עם הפועלים מתעניין בדבר הבחורה החדשה שהופיעה בשדהו ומקבל עליה פרטים  העוזרים לו להבין במי מדובר. בהמשך יורה בועז לפועלים ל"דאוג" לרות לדי תבואה: "גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט--וְלֹא תַכְלִימוּהָ..." וזאת בשל היכרותו עם סיפוּרה ועם מעשה החסד שעשתה בעצם הגיעה לבית לחם.

תמונה זו מעלה בפנינו את היתרונות הטמונים בעצם המפגש של העניים עם החברה העובדת: השהייה המשותפת בשדות מאפשרת לחברה להעריך את כמות העניים שיש בה, לשמוע את סיפורם ולהבין מה מידת ההזדקקות האמיתית שלהם. דרך זו מאפשרת גם מפגש בלתי אמצעי בין החברה העובדת והענייה (כולם עובדים, אוכלים ונחים ביחד) ומאפשרת לחברה לשמור על שלמותה, כמו גם למצוא דרכים נוספות להוצאת העניים מעניוּתם (הסכמי עבודה, שידוכים וכו').

מבחינה כלכלית, אגב, מתנות  עניים אלו אינן משמעותיות לבעל השדה - הלקט מתייחס לשיבולת או שניים שנפלו בעת הקצירה ולא כדאי לקוצר להתכופף כדי לאוספם. שכחה מתייחסת לשיבולת אחת או שניים שבעל השדה שכח ואין סיכוי שימצא אותם אלא אם יעשה סריקה נוספת בזבזנית מבחינת כח אדם וכו'. לעניים, שאינם מחוייבים ל"הספקים" יש את הזמן להשקיע באיסוף שיבולים אלו. שילוב זה הינו שילוב אידיאלי של "האחד נהנה והאחר לא חסר".

אז מול היום

 " מתנות שאין העניים לוקחים אותם, שייכים לבעל השדה.
 היום לא נהגו לתת מתנות עניים אלה, מפני שאין העניים באים לשדות
 לאסוף פירות ושבלים, כיון שטורח האסיף עולה על מחיר הפירות" 
 (יהודה אייזנברג, מצוות הארץ)

מתנות העניים אליהן נחשפנו בקריאת המגילה היו חלק ממערך החברה לדאוג לענייה ל"רווחה" בימי קדם. בימינו מתנות אלו אינן נוהגות עוד ואת תפקיד הדאגה לחלשי החברה מבצעת המדינה, דרך משרד הרווחה. לעזרה ממוסדת זו יתרונות רבים (שעיקרם דאגה לכל אדם למחיה בסיסית), אך מול השוואתה לסיפור המגילה צצים דווקא חסרונותיה:

החקיקה במדינת ישראל  אינה יכולה להפריד בין הסיפורים האישיים של כל אדם ואדם ולפיכך מסתפקת בקביעת קריטריונים כלליים ל"מיהו נזקק". שיטה זו  מעודדת "פרזיטיות " מחד ואינה מסייעת באמת לעניים לצאת ממעגל העוני מאידך, היות והיא יוצרת תמריץ אצל העניים להיכלל בקריטריונים של הזכאות בבחינת  "טוב ציפור אחת ביד ". כך יכולים אנו למצוא דורות של נזקקים השוקעים יותר ויותר במנטאליות של עוני ומצוקה .

משלמי המיסים במדינה מודעים לכך שהמיסים משמשים בין השאר למטרות סוציאליות אלו. לפיכך נוצר מצב שאדם עובד כל ימיו לרווחתו הוא תוך תחושה של "אני את חלקי לחברה  תרמתי דרך המיסים". כך נמנע מן הנותן לעשות את תיקון המידות שאמורה לעורר הנתינה, והחברה בכללותה נשארת מנוכרת וקרה.

מערך הנתינה המקומי , הקהילתי, כדוגמת זה שהוצג במגילה נותן פתרון לשתי הבעיות שצויינו – מתנות העניים בשדה מעודדות סולידאריות חברתית, עזרה הדדית והוספת טוב בעולם, וזאת מבלי "לשתק" את העניים ולהדיר אותם מן החברה.

שאלת התרגום

לאור "מגילת החסד" אותה אנו קוראים בשבועות עלינו לשאול את עצמנו כיצד, במדינת ישראל של היום, אנו יכולים "לשחזר את ההצלחה" של המודל הקדום. דהיינו, כיצד אנו יוצרים מערך תמיכה הדדית מקומי  משמעותי מבלי לקפח את מערך הרווחה הלאומי – המיועד לאלו שאינם מסוגלים לעזור לעצמם.

צעד ראשון יכול להיות פשוט להתחיל לתפקד כקהילה  בתוך מערך החיים המודרני – לשבת עם השכן לכוס קפה, לעצור לשוחח בחדר המדרגות, להביא מרק ליולדת וכיבוד לבית האבלים. מכאן, הכל פתוח – החל מהקמת גינה קהילתית שכונתית, שתאפשר בילויי בצוותא וגידול ירקות טריים ונקיים מרעלים ועד לבחירת וועד שכונה למעשי חסד שיאפשר לתמוך בחלשי הקהילה על בסיס קבוע.

מי ייתן ונזכה לאמץ שוב גישה קהילתית- חברתית מקומית של ערבות הדדית ושהייה בצוותא, שתזכה ותוליד את אותם פירות שהולידה גישה זו במגילת רות ותוביל לימות משיח במדינת ישראל.