פנים אל פנים

אהרון אריאל לביא

פנים אל פנים

עקרונות להתבוננות בכלכלה ובחברה

 

הכלכלה כמארג חברתי

בפילוסופיה הכלכלית הקלאסית מושא המחקר הנו היחסים החומריים בין הבריות ובינן לבין הטבע ומטרת השוק הנה לחלק בצורה אופטימלית משאבים הנמצאים במחסור. ביהדות ישנם מודלים המאפשרים התבוננות שונה במציאות ואנחנו נרצה להציב דווקא את מערכות היחסים החברתיות והרוחניות כמושא המחקר ולהגדיר את מטרת השוק כיצירת חברה, חברה בצלם אלוקים. אנו נציג עמדה עקרונית, אתוס מכונן שניתן לבסס על מקורות היהדות, ולא טענה אמפירית, כשם שנקודת המבט המקובלת איננה אמפירית אלא נשענת על הנחות יסוד שונות, ועל אתוס וערכים אחרים.
המודל הבסיסי בו נשתמש עוסק במשפיע ומקבל, כלומר בצד אחד המעניק שפע לעומת צד השני המכיל אותו. המערכת הכלכלית בנויה כולה מקשרים מסוג זה: מעסיק ופועל, מוכר וקונה, מלווה ולווה, עשיר ועני וכדומה. מעבר לכך, קוד ההתארגנות הזה נמצא גם בתשתית המערכת, וניתן לאפיין באמצעותו גם את מערכת היחסים שבין האדם לבין הטבע, המוגדרת למעשה על-ידי הקניין והשימוש במשאבים, וכן את מערכת היחסים שבין האדם לבורא.
אחד העקרונות הבסיסיים במודל של משפיע ומקבל הנו שלא מדובר במערכת ליניארית של עילה ועלול, אלא במערכת דינאמית של יחסים הדדיים. גם כאשר לכאורה ישנה היררכיה ברורה חכמי ישראל מאתגרים מוסכמה זו וטוענים "שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית". כלומר, ברובד עמוק יותר של המציאות המקבל הנו בעצם והמשפיע וכן להיפך, ובאינטראקציה הכלכלית ביניהם נוצר משהו מעבר למה שניתן לראות בעיניים או למדוד בדרכים כאלו ואחרות, נוצר איזשהו עודף-ערך חברתי שכן השלם גדול מסכום חלקיו. אותו ערך חברתי תלוי באופי היחסים שנוצרו בין המשפיע והמקבל ובשאלה האם היו אלו יחסים של פנים אל פנים, כלומר של קשר שחשף והעמיד כל אחד מהצדדים כאדם בפני חברו, או שמא היו אלו יחסים מסוג של 'גב אל גב' (או 'אחור באחור') בהם המוקד היה הערך התועלתני שהקשר מצמיח ואילו הערך החברתי הנו משני או חסר חשיבות כשם שפניו של המפנה אלי את גבו אינם רלבנטים מבחינתי. לדוגמה, יחסי אחריות הדדית בין עשיר לעני יכולים להתדרדר בקלות ליחסי פטרונות, יחסי מעסיק ופועל יכולים להתגלות כניצול ועושק במקום כשיתוף-פעולה, ויחסי לווה ומלווה מהלכים על הגבול הדק שבין עזרה לרעך בעת צרה לבין ניצול חולשתו למען מיקסום רווחים. למעשה, בשלב זה אנו מגיעים אל אחת משאלות היסוד העמוקות ביותר בתחום יחסי האדם עם הטבע, והאדם עם עצמו, והיא: מדוע הקיום של יצור אחד חייב לבוא באופן מתמיד על חשבון קיומו של יצור אחר? לא מדובר בשאלה שיש לה תשובה, אלא בשאלה שמטרתה להציף התמודדות עם עובדה מסויימת שאמורה להשפיע על תפיסתנו את המציאות.
במערכות היחסים הכלכליות שאלה זו באה לידי ביטוי רב-עוצמה מעצם הגדרת הכלכלה כתחום הדעת שעניינו חלוקה אופטימלית של משאבים המצויים במחסור. הנחת היסוד של ההגדרה הזו הנה שישנו מחסור תמידי, כלומר באופן מובנה קיומו של משהו אחד יבוא על חשבון קיומו של משהו אחר ולכן על השחקנים בשדה הכלכלי-חברתי-סביבתי להכריע כיצד לחלק את משאביהם בהתאם לתפוקות שהם מגדירים כרצויות מחד ולאילוצי המציאות מאידך. הבעיה היא שקשרים חברתיים הם חסרי תכלית ומבנה מסודר בעל התחלה וסוף מטבעם, ולכן קשרים חברתיים משמעותיים פוגעים ביעילות כאשר היא נבחנת מנקודת-מבט כלכלית, ובמובן זה הם נדחקים באופן מובנה לסדר עדיפות נמוך כל זמן שמרכז המערכת הנו ניהול המשאבים ולא חיבור האנשים. לעומת זאת, ביחסי ניכור, מגיעה היעילות לשיאה לכאורה שכן אין בהם מימד רגשי ואנושי מפותח אשר עשוי לגזול משאבים יקרים. אך למעשה אין הכרח שיצירת מערכת יחסים משמעותית בין משפיע למקבל תגרור חוסר יעילות, וניתן להראות שהיא יכולה אף לשפר את היעילות.
נקודה מהותית נוספת שעולה מאופן התבוננות זה היא שההפרשים והשוני בין הבריות הנם מרכיב הכרחי בקיומה של חברה בריאה וכלכלה תקינה, ולמעשה ללא הפרש פוטנציאלים שכזה אין זרימה של חיות וללא דינמיקה של השפעה וקבלה אין חברה ואין תהליך חברתי. אין הכוונה להגדלה מכוונת של הפערים הכלכליים, חלילה, אלא להיפך: בד בבד עם הנסיון לצמצמם יש להבין שגם שוויון כלכלי אין משמעותו חברה מתוקנת באופן אוטומטי, במידה והוא לא משמש לתיקון האדם בתוך מערכות היחסים האנושיות. השאלה כאן היא שאלת הדרך והתודעה המובילות אל צמצום הפערים. כאשר התהליך מתבסס על שיח של זכויות פרטיות בלבד, הוא יכול אכן להוביל במסגרת מאבקי הכח בחברה ובכלכלה לצמצום הפערים אך בסופו של דבר להותיר כל פרט בודד על מכונו. לעומת זאת, כאשר התהליך מתבסס על שיח של חובת הפרט כלפי זולתו אזי במסגרת צמצום הפערים והקידום הכלכלי של כלל האוכלוסייה יתבצע גם חיבור בין-אנושי וחיזוק המרקם החברתי. המדדים המקרו-כלכליים, כפי שהם מוגדרים כיום, יראו את אותה תוצאה בשני המקרים משום שהם למעשה עיוורים לתהליכים חברתיים, אך המציאות בפועל מבחינת השלמות (wellness) והאושר של האנשים תהיה שונה.


הקניין והמלאכה

כעת נחזור לסוג השני של מערכות היחסים שהגדרנו, והוא היחסים שבין האדם לבין הטבע, במובן הרחב של מערכת הייצור, הצריכה והטיפול בפסולת. מערכת יחסים זו דורשת מאיתנו לגעת בשאלת היסוד של לגיטימיות הקניין. כלומר, מתוקף איזו זכות או כח יכול אדם לטעון שחלק מן הטבע – במובן כזה או אחר – הנו בבעלותו הפרטית (או בבעלות קבוצה מסויימת, לענייננו זה לא משנה)? נדמה כי שורש הקניין נעוץ ביכולת האדם לבצע מלאכה, ולמעשה לשנות את הטבע בצורות דרסטיות, הנובעת מהחירות שהעניק לו הבורא לעצב את עולמו ובכך הוא הופך למעשה למרכיב ייחודי בתוך הטבע: מצד אחד הוא חלק מהטבע וכפוף לחוקיו, על-אף יכולותיו יוצאות הדופן, ומצד שני הוא עומד כגורם מחבר בין שמים וארץ. חיבור זה ניתן לפירוש כבעלות, הנובעת מבעלותו של ה' על העולם, אך אנו נטען שאלו הם יחסי ניכור ליניאריים ולמעשה נכון יותר לפרש חיבור זה כיחסי 'פנים בפנים', כלומר כאחריות של האדם על העולם הנובעת דווקא מאחריות הבורא לבריאתו.
באופן מעשי תביעה זו לאחריות באה לידי ביטוי במצוות החקלאיות הקדומות של היהדות (שמיטה, יובל, פאה, שכחה ועוד) החוסמות את רצון הפרט והחברה מלנכס משהו שגדל בטבע לשם רכוש פרטי באופנים שונים - לפעמים על ידי חובת הנתינה לאחר, ולפעמים על-ידי השבתת כח המלאכה. כך שמצוות אלו אמורות לרסן את חופש הפרט בכניסתו לרשות הבורא, ולעדן את הדחף לבעלות ולרכושנות ולהמירו בשותפות ולקיחת אחריות. כך שמצד אחד חובה על האדם לבטל את זכות הקניין בפני חובת ההכרה שהשדה והיבול שייכים לאלוהים; אך מצד שני, פעולת האדם בשדה והפיכת חומרי הגלם ליסוד המחייה אותו מהווים ביטוי לעצם קיום האדם בצלם אלוהים.
לעומת זאת, על-פי ג'ון לוק שהנו מעמודי התווך של ההגות הכלכלית המודרנית, המשאבים הטבעיים במצבם הראשוני שייכים לכל האנושות במשותף. הרכוש הפרטי הטבעי השייך לכל אדם כפרט הנו גופו, או ליתר דיוק העבודה או המלאכה שהוא מסוגל לבצע באמצעות גופו והאדם המוזמן לנכס בחופשיות מהטבע המשותף את מה שהוא זקוק לו למחייתו. הזכות המוסרית הנגזרת ממציאות זו היא למעשה זכות היצירה האנושית עצמה – הזכות להצמיח את הכלכלה האנושית בחסדי האל. אך בניגוד מובהק לתפיסת המשנה, תפיסה זו איננה מיוסדת על חובה אנושית וממילא לא נמצא בה בסיס פילוסופי-מוסרי להגבלת כוחות היצירה של האדם ולכן אין זה פלא שכלכלה שאלו יסודותיה הפילוסופיים מוצאת עצמה אל מול משבר עצום הנובע מניצול בלתי-מבוקר של המשאבים בהם תלוי קיומה. לפי תפיסת היהדות, בכל מקום שהולך ומתעצם השימוש בשפע שמציע לנו הטבע וניכוסו, תנועת הנפש הראשונית של האדם חייבת להיות של ויתור – ויתור על עמדת היוצר, ויתור על יכולת הניכוס וויתור על עצם הקניין והבעלות הנובעים מברכות אלו. למשל, לעתים יהיה זה נכון לתהות לגבי פיתוח טכנולוגיות מסויימות טרם יציאתן לדרך במקום ההתנהלות הסטיכית הנהוגה, יש מקרים בהם יהיה נכון לוותר על מיקום אופטימלי מבחינה כלכלית של מפעל לטובת שיקולים חברתיים ואחרים ולעתים יהיה על האדם לוותר על שליטתו בחלקים מסויימים מכדור-הארץ בכדי לאפשר מרחב מחייה למינים אחרים (גם ללא תועלת ישירה עבור עצמו בקיומם) וכדומה.


החיים אינם זכות אלא חובה

חשוב להדגיש שגישה זו איננה שוללת את המשך ההתפתחות האנושית ואפילו טוענת שהיא מעשה טבעי עבור האדם בראותה את המלאכה האנושית כחלק מהותי מהיותנו בני-אדם בצלם אלוקים. מעבר לכך, אין זו רק זכות או מותרות לפעול בתוך העולם, אלא מחוייבות של ממש, כאשר תכלית פעולה זו הנה תיקון העולם כפי שכתב הרבי מליובאוויטש לנשיא מדינת ישראל השני יצחק בן-צבי: "כיון שיש מנהיג לבירה, זה העולם, ואין בו דבר אחד לבטלה, מוכרח [להיות] ניצול פעיל וחיובי של העושר, ואין מספיק כלל וכלל שלא ישתמשו בעושר בכיוון בלתי רצוי [כלומר – הימנעות מהרס זה לא מספיק], כי גם היעדר הניצול מפריע את הסדר בבריאה, כיון שכל החלקים שבה צריכים לסייע באופן פעיל לתכלית הכללית". במובן זה, מסורת ישראל פורשת את התשתית למה שניתן לכנות "מגילת חובות האדם", חובותיו כלפי עצמו, כלפי זולתו, כלפי הבריאה וכלפי בוראו.