כלכלה וחברה: ביטויים מעשיים

עינט קרמר

צמיחה בת-קיימא: עמדה ישראלית ממקורות היהדות נייר עמדה כלכלי-סביבתי לועידה הבינלאומית לפיתוח בר-קיימא בריו דה-ז'נירו. חלק ב'.

כלכלה וחברה: ביטויים מעשיים

העקרונות שהוצגו לעיל מובילים לשורה של מוסדות ונורמות, בתחום היחיד, הקהילה והחברה הלאומית. חלקן הוזכרו לעיל כמצוות המצויות בתורה, וחלקן הינן הצעות מעשיות חדשות, הנובעות מערכי היהדות.

 

א.    שבת 2.0: מסרים מתחדשים עבור העידן הצרכני

שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ.
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת ליי אֱלֹהֶיךָ - לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ  וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ.
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה
עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. (דברים ה י"ב-ט"ו)


השבת, יום המנוחה השבועי, הינו אחת ממתנות תורת ישראל לאנושות. הרעיון של יום מנוחה שבועי, שבעת העתיקה נתפס כ'עצלנות' וכפגיעה בכלכלה, מקובל כיום בכל הכלכלות המתועשות, כיסוד הכרחי לקיומה של תרבות אנושית שפויה.

אך השבת היהודית היא יותר מיום מנוחה לעובד. היא משביתה לא רק את העבודה אלא גם את הצריכה, בניגוד מוחלט לתרבות הצריכה חסרת הגבולות השולטת בחברה המודרנית. ההגיון שמוביל להכרה בערך יום המנוחה השבועי כמוסד תרבותי משותף (בשונה ממנוחה בסבב על פני השבוע), תופס גם לגבי הצורך ביום מנוחה מצרכנות. יש כאן פן חיוני של צדק חברתי, שכן הצריכה של אדם אחד בשעות הפנאי הנה העבודה של מישהו אחר –על פי רוב משכבה כלכלית נמוכה יותר. השבת היהודית המלאה מציעה יום מנוחה אמיתי כיום חופשי הן מייצור והן מצריכה, המאפשר מרחב מוגן לקידומם ופיתוחם של ערכים אחרים כגון משפחה, קהילה, תרבות ורוחניות שעשויים להידחק לשולי התודעה כאשר הייצור והצריכה נמצאים בזירה. חוליי התרבות מביאים גופים שונים להכריז על 'יום ללא מכוניות', 'יום ללא טלפונים' או 'יום ללא עישון'; תורת ישראל מציעה וקובעת מאז ימי קדם יום שבועי שכזה. יום המיטיב לסביבה, מיטיב לאדם, מיטיב למערכות האיזונים היקרות כל כך של החברה האנושית.

כמו תכנון מרחבי, בו כללי התכנון (במידה והם ברי-קיימא) מגנים על צרכי הכלל באמצעות ויסות והכוונת כוחות השוק, כך תכנון הזמן מציב גבולות ויוצר 'מרחבים' שונים ומובחנים בזמן. זאת בניגוד למגמה הרווחת ליצירת 'הומוגניות' של הזמן (24/7) והמרחב ('הכפר הגלובלי') באמצעות השלטת מסרים אחידים של מסחר, ייצור וצריכה נטולי גבולות ונטולי גיוון.

"לייחד יום בשבוע לטובת החירות, יום שבו אנו מפסיקים לסגוד לאלילי התרבות הטכנית, יום בלי כסף, יום של שביתת נשק במאבק הכלכלי באחינו בני-האדם ובכוחות הטבע. האם קיים רעיון אחר כל-כך מלא תקווה לקידום רוח האדם מאשר השבת?

[...] בשבת אנו חיים, כביכול, עצמאיים מציביליזציה טכנולוגית, אנו נמנעים בעיקר מכל פעולה שמטרתה היא לשנות או לעצב חפצים חומריים. הזכות המלכותית של האדם לכבוש את הטבע מושעית ביום השביעי.

[...] כל הרוצה ליכנס לקדושת היום חייב להפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת, שהעולם כבר נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם. ששת הימים בשבוע אנו נאבקים עם העולם, מפיקים רווח מן האדמה. ביום השבת אנו מייחדים את דעתנו על זרע הנצח השתול בתוך נשמתנו. ידינו נתונות לעולם, ואילו נשמתנו שייכת לאדון העולם. ששת ימים בשבוע אנו מתבקשים למשול בעולם – וביום השביעי אנו משתדלים למשול בעצמנו" (הרב אברהם יהושע השל, 'השבת')

"שקיעת השמש ביום ו' פותחת פרק זמן שבו פרחי השדה עומדים מול האדם כחברים שווים ביקום. אסור לי לקטוף פרח או לנהוג בו כאוות נפשי. בכניסת השבת הפרח נהיה עצמיות בפני עצמה, שיש לה זכות קיום ללא כל קשר לערך שלו עבורי, האדם. אני עומד בדממה בפני הטבע כלפני חבר לבריאת האל, ולא כלפני חפץ שאוכל לשלוט בו, ואני חייב להתמודד עם העובדה שאני אדם ולא אל. השבת מנסה לרפא את היהירות האנושית של התרבות הטכנולוגית" (הרב דוד הרטמן)


הובלת תהליך קבלת החלטות ברמה המקומית, דיון ציבורי מושכל ורחב שמטרתו עידוד פעילות המגבירה את המפגש האנושי והקהילתי בשבת והגבלת פתיחת מרכזי קניות המובילים את התנועה ההפוכה, יובילו לקיום השבת כמרחב זמן משמעותי ומאפשר לכלל תושבי מדינת ישראל.


ב.    שמיטה – שנת שבתון כוללת ומתואמת

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'
שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. (ויקרא כה ג)


מצוות השמיטה העתיקה מחייבת כל חקלאי בארץ-ישראל לנטוש את שדהו אחת לשבע שנים, להפקיר את פירותיו, לתת לאדמה מנוחה ולאפשר לכל אדם (ואף לבהמות) להיכנס לשדה וליטול חלק מברכת א-לוהים. בשנה זו גם מבוטלים החובות הכספיים, והאנשים מקבלים הזדמנות להתחלת מחזור חדש של שש שנות כלכלה חופשית.

הרעיון הבסיסי של השמיטה הנו לקיחת פסק זמן קולקטיבי למשך שנה מהמרוץ, אחת לשבע שנים, ומילואה בתוכן רוחני, חברתי וקהילתי.

בתורה מוזכרת השמיטה בהקשר החקלאי מכיוון שהחקלאות היוותה אז את חלק הארי של הכלכלה. כדי להחיות את מהות השמיטה יש להרחיבה למגזרים נוספים כגון חינוך, תעשייה ומסחר. אין זה סוד, שצמיחה ושגשוג הם פרי של חריצות, אבל לאו דווקא של מירוץ קצר-נשימה ונטול הפסקות. קצב הפיתוח הטכנולוגי מהיר יותר ממה שהציבור מסוגל לעכל, והפסקה קולקטיבית, מכוונת ומאורגנת של הייצור והפיתוח עשוייה להביא ברכה רבה. היא תאפשר לוודא שהצמיחה הנה בת-קיימא, לתת את הדעת למרכיבים נוספים מעבר למאזני הרווח והמיתוג, לפתח חשיבה מעמיקה יותר על תהליכים טכנולוגיים ועסקיים ולהעשיר את העובדים בחוויות נוספות (כפי שמקובל במגזרים בהם מונהגת שנת שבתון). לנוכח התארכות תוחלת החיים, והצורך שהולך ומתבהר לאחר את גיל הפרישה, חופשה בת שנה בכל מחזור של שבע שנים עשוייה להיות פתרון מצוין לצמצום  השחיקה המצטברת וליצירת מודל פנסיוני בר-קיימא.

מרכיב משמעותי נוסף של שנת השמיטה הוא השוויון שנוצר במהלך שנה זו בגישה לנכסים. במודל המקראי מדובר בגישה אל השדות והיבולים; במודל בן זמננו מדובר בגישה לנכסי תרבות וידע, שיהיו נגישים לכל במהלך שנת השמיטה.

על פי התורה, במוצאי שנת השמיטה מתכנס העם כולו בירושלים לקריאה משותפת של ספר התורה – מצווה המכונה מצוות 'הקהל'. בשנת השמיטה ניתן לארגן כנסי 'הקהל' לאומיים ובינלאומיים שיעסקו בסוגיות רוחניות וחברתיות הרלבנטיות לכלכלה ולציבור הרחב. בתור צעד ראשון, ועל בסיס סעיף 98 של מסמך הבסיס, אנו מציעים להשקיע גם בפיתוח של תכניות לימודים והכשרות למורים לקידום פיתוח בר-קיימא לאור היהדות. מטרת המיזם הנה גם להפוך את אוצר המידע התרבותי-חקלאי הטמון במורשת היהודית לזמין ומוכר לציבור ובכך לתרום רבות לניהול חיים מקיימים.

השמיטה – וכמובן היובל, שלא דיברנו אודותיו כאן – היא מודל יומרני ומהפכני, שמימושו מחייב שכנוע רב ועבודת מטה מורכבת וזהירה. זוהי לעת עתה אוטופיה ומקור השראה, אך אפשר שיישומה אינו רחוק כל כך.

"קשה שלא להתרשם מעמקות האידיאה, הנעה בזהירות בין הרצון לשמר את רכושו של האדם לרצון שלא לראות ברכוש חזות הכל. השמיטה היא קריאה לביצור בועה בזמן, שבה העשייה הכלכלית אמורה להגיע לרגיעה, שמטפחת חמלה, רחמים ואף שותפות בין כל החולקים את פני האדמה, כולל חיית השדה. בשנה השמינית המרוץ יימשך, מכיוון שהאנושות זקוקה לו, אך האידיאה וזיכרונה יחלחלו אל מחוץ לשנת השבתון, אל שש שנות הקדחתנות היצרנית. "(אבי שגיא וידידיה שטרן)


בשלב ראשון, ניתן לחשוב על אימוץ חלקי של כמה מעקרונות השמיטה בהתאם לאופייה וליכולותיה של החברה כיום. השמיטה הבאה תתקיים בשנת תשע"ה לפי הלוח העברי (בערך מאוקטובר 2014 עד ספטמבר 2015), מה שמותיר לנו מספיק זמן להתארגן כדי להפוך אותה לפחות לשלב משמעותי בדרך לקידום עולמנו לקראת חזון הנביאים על עולם מתוקן.


ג.    בל תשחית

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ
לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן
כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת
כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר." (דברים כ י'ט)


פסוק זה משמש בסיס להלכות רבות תחת הכותרת 'בל תשחית' – עקרון שפירושו שאסור לאדם לכלות דבר שלא לצורך, גם אם הוא מוכן לספוג את הנזק הכלכלי שהוא גורם בכך לעצמו.

בעל ספר החינוך מסביר את טעם מצווה זו כך: "שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה,  וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל  אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם" (מצווה תקכט).

ברוח זו מתאר המדרש בקהלת רבה דברים שאמר בורא העולם לאדם הראשון לאחר בריאתו: "נטלו [לקח אותו] הקב"ה והחזירו [העבירו] על כל אילני גן עדן
ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי.
תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שייתקן אחריך" (קהלת רבה, פרק ז')

אחת ההשלכות הישירות והפשוטות של תודעת איסור 'בל תשחית' היא הזהירות מפני השלכה של מזון, זהירות שהיתה בעבר נחלת רוב החברות המסורתיות, אך נותרה כערך מפורש דווקא ביהדות. אין זה עניין פעוט: בעולם המערבי מושלכות בכל רגע נתון כמויות אדירות של מזון שלא נאכל, בין אם מדובר בשאריות, מזון שהתקלקל ואפילו השמדות מכוונות של יבול כדי לצמצם את ההיצע ולשמור על מחיר השוק. חוסר הרגישות להשלכת מזון גורמת לייצור מוגזם של מזון, להגדלת הזיהום, לבזבוז משאבים רבים ולחוסר רגישות מוסרית. קיומו של איסור 'בל תשחית' בתודעה של יצרנים וצרכנים תצמצם מאוד תופעה זו.

השלכה מורכבת יותר של מצווה זו הינה התבוננות מחודשת במערכת כלכלת החומרים שלנו  -  בעוד מחזור הטבע פועל בצורה מעגלית, כאשר לכל דבר בטבע ישנו שימוש ו"גלגל חוזר בעולם",  הרי שהמערכת הכלכלית פועלת ברובה בצורה קווית – למן כריית המחצבים או ניצול משאבי הטבע המתחדשים ועד להשבת הפסולת לטבע באופן שכבר אינו ניתן לפירוק.  אימוץ קוד התנהגותי של "בל תשחית" יוביל לחשיבה מחודשת התנהלות בכל מקרה  של הוצאת משאבי הטבע ממחזוריות השימוש התמידית, אל מקום של פסולת וזיהום.

במישור המעשי, נראה כי המהלכים הנעשים כיום אל מול היצרנים והצרכנים כאחד, המעודדים לקיחת אחריות על מוצר "מעריסה לעריסה" מצד היצרנים ושימוש חוזר, הפרדת פסולת ומיחזור מצד הצרכנים עומדים לאור מצווות "בל תשחית" וכדאי להמשיך ולהרחיבם לכלל תחומי הייצור והצריכה, בד בבד עם עידוד  חסכנות "במקור" .   

הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, סיפר על מה שלמד ממעשה שהיה בו וברבו הראי"ה קוק:
"זכרתי ימים מקדם, משנת תרס"ה, שזכיתי בחסדי העליון יתברך שמו לעלות על אדמת הקודש ביפו. שחרתי בראשונה את פני רבינו הרב קוק זצ"ל. קבלני בסבר פנים יפות כדרכו בקודש לכל אחד. שוחחנו בדברי תורה.

אחרי תפילת מנחה גדולה, יצא רבינו כדרכו בקודש לשוח בשדה, לצמצם מחשבותיו, ואני התלוויתי איתו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו ואמר לי בנחת, כי הוא נזהר מאוד לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח שיכול לגדול או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, ואומר לו: גדל! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד, כל הבריאה אומרת שירה." (ר' אריה לוין)

 

ד.    נציבות הדורות הבאים

"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל".
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב,
לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות.
[...] כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם.
שלא יאמר אדם: אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתיגע לאחרים? למחר אני מת...!
לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא - עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן.
(מדרש תנחומא, פרשת קדושים).

יום אחד היה [חוני המעגל] מהלך בדרך,
ראה את אותו האיש שהיה נוטע חרוב.
אמר לו: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פירות?
אמר לו: עד שבעים שנה לא יטען בפעם ראשונה.
אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה?
אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים,
כמו ששתלו עבורי אבותי - כך אני שותל לבני.
(תלמוד בבלי, תענית כג ע"א (מתורגם))


הסיסמה שאומצה באו"ם בכדי להבהיר את המושג "פיתוח בר קיימא" הינה "פיתוח אשר עונה לצרכי ההווה ואינו מעמיד בסיכון את יכולתם של הדורות הבאים לענות לצרכיהם". החשיבה היהודית המסורתית המוצגת כאן, מציגה אחריות בין – דורית אקטיבית וחיובית, הנוגעת בלב מושג זה ואף מרחיבה אותו.

אכן, בישראל ביקשו ללכת צעד קדימה בנטילת האחריות על הדורות הבאים והקימו במסגרת הכנסת (בית המחוקקים הישראלי) את 'נציבות הדורות הבאים', שנועדה לקדם חשיבה ארוכת-טווח, ולהשלים בכך את הגישה קצרת-הטווח האופיינית למערכות פוליטיות.

נציבות הדורות הבאים הציבה לעצמה מטרה לקדם 'חשיבת עתיד' (Future Intelligence) במערכת הפוליטית וזאת על-ידי: (א) שינוי תודעה – מעבר ממרחב של הישרדות למרחב של יצירת עתיד; (ב) העצמת חשיבת העתיד והתכנון ארוך-הטווח בכנסת ובמדינת ישראל; ו-(ג) הכללת מרחב העתיד בחקיקה. בסמכות הנציבות היה לסקור את תהליכי החקיקה תוך מתן הדגשת השפעות ארוכות-טווח בתוכם. לנציבות נודעה השפעה משמעותית על הפוליטיקה הישראלית והיא זכתה לעניין ושבחים רבים ברחבי העולם ואף קמו לה מספר מוסדות מקבילים במדינות אחרות. מסיבות שונות, בטל קיומו של גוף זה במסגרת הכנסת.

יש מקום לחדש את נציבות הדורות הבאים, בקונסטלציה זו או אחרת, ולהמליץ על הקמת מוסדות דומים במדינות אחרות במסגרת המאמצים לקידום פיתוח בר-קיימא.

נושא נוסף בו צועדת ישראל קדימה לעניין הדאגה לדורות הבאים הינה בהצעת החוק להקמת "קרן הדורות הבאים" בכספי התמלוגים של אוצרות הגז, שנמצאו זה מכבר בשטחי המדינה.  ניהול נכון של משאבים כספיים אדירים אלו, הנובע מראיית האוצר כפקדון שניתן בידי המדינה על מנת להיטיב לבניה ולעולם, תוכל ישראל לממן תכניות ארוכות-טווח ומקיפות לשדרוג איכותם של מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, לחזק את ההשכלה הגבוהה, להגן על הסביבה, לפרוש מערכת תחבורה ציבורית מודרנית בכל הארץ ועוד.

מתוך ראיית משאבי הטבע של ישראל כשייכים לכלל הציבור בהווה ובעתיד, ומתוך דאגה לדורות הבאים, יש לפעול בכל דרך להקמת קרן הדורות הבאים ולהפעלתה לשיפור פני המדינה מבחינה חברתית וסביבתית כאחד.
בהתאם לסעיף 33 במסמך הבסיס של הועידה, לפיו הועידה תומכת ביצירת פלטפורמה בינלאומית לשיתוף בידע בכדי לסייע בעיצוב והטמעה של מדיניות כלכלית ירוקה בקרב המדינות השונות, ובהמשך לסעיפים 35-36 המופיעים מייד לאחר מכן ומעודדים הצגת ידע ונסיון מן המדינות השונות בתחום הכלכלה הירוקה והפיתוח הבר-קיימא, אנו מציעים בזאת להציג את המבנה והעשייה של 'נציבות הדורות הבאים' ו'קרן הדורות הבאים' – החל מיסודות חשיבת העתיד הרעיוניים והעקרוניים שבמסורת ישראל, דרך המימוש שלהם לאורך הדורות ועד ליישום המעשי בדור הנוכחי בדמות יצירה פוליטית שמטרתה לחשוב את העתיד.

 

ה.    קהילות-ייעוד

"דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון " (פרקי אבות ג א)

מספרים על רבי אחד שהיה נוהג לטבול כל בוקר בנהר הקפוא ליד הכפר. יום אחד התחלף השוטר הזקן של הכפר ובמקומו נכנס לתפקיד שוטר צעיר שלא מכיר את האזור, ובסיור הבוקר הראשון שלו הוא הבחין לפתע באדם זקן הטובל במים הקפואים, ולנוכח התופעה המוזרה רץ מייד אל אותו רבי, הוציא אותו מהמים ושאל בתקיפות: "מי אתה? מאיפה באת? ולאן אתה הולך?". הרבי חייך בעדינות, התלבש לאיטו, חבש את כובעו ושאל את השוטר: "כמה משלמים לך ליום?". "10 קופייקות", השיב השוטר בנימה של מבוכה. "אם כך", השיב הרבי, "אני מוכן לשלם לך 20 קופייקות ליום כדי שתבוא אלי כל בוקר ותשאל אותי מי אני, מאין באתי ולאן אני הולך".


רוב הקהילות בעולם הן פרי המציאות הטבעית: אנשים שהזדמנו לחיות יחד בשכונה אחת או בקהילה אחת. אך ישנן גם 'קהילות ייעוד', כלומר קהילות שנוצרות על בסיס חזון משותף.

אף שהיהודים נודעים בגורלם המשותף, עם ישראל הוא מיסודו 'קהילת ייעוד'. האתוס הבסיסי של העם היהודי, השב ומוזכר כל שנה בליל הסדר, הוא כי עצם היווצרותו כעם, ביציאת מצרים, היתה תולדה של מינויו לתפקיד מסויים במציאות. מאז ועד היום העם היהודי יצר והתנסה באינספור צורות של קהילות כאלו, בתקופות שונות ובמקומות שונים, ובשל כך הוא נושא בחובו קוד התארגנות קהילתי שיכול להיות בעל ערך רב בימינו.

הניסיון המפורסם של התנועה הקיבוצית הוא גלגול מודרני של רעיון שקיבל ביטויים רבים בדורות קודמים – וקם לתחייה גם בימים אלה ממש. המכיר את המפה החברתית הישראלית יודע שבשנים האחרונות צמחו קהילות-ייעוד רבות, בעלות צורות שונות, בערים ובהתיישבות ברחבי ישראל: קיבוצים עירוניים, קבוצות מחנכים, גרעינים תורניים, קהילות 'בני מקום' של עולים חדשים ועוד. קהילות-הייעוד הללו מייצרות תרבות בה הקשרים חברתיים וסביבתיים מחליפים את התרבות הצרכנית הרווחת, ובודקות דגמים שונים של חיים סביבתיים וחברתיים, המשפיעים לטובה על סביבתם. קהילות אלו מתמקמות לרוב באזורי פריפריה חברתית ואו גיאוגרפית מתוך כוונה לפעול יחד עם הכוחות המקומיים לחיזוק המרקם החברתי והן פועלות בפועל ובאופן יום-יומי להנגשת חינוך איכותי לאוכלוסיות מוחלשות ולהכללה חברתית, שעל חשיבותה עומד מסמך הבסיס בסעיף 98.

יש לחזק את קהילות-הייעוד הישראליות ולחבר את התסיסה היהודית הקשורה בהן עם תהליכים כלל עולמיים הקשורים באחריות סביבתית ובחיים ברי-קיימא ברמה המקומית, כגון "ערי מעבר" ושכונות  אקולוגיות, וליצור פלטפורמה לשיתוף בידע ובנסיון בתחום זה ברמה הבינלאומית. לשם כך ניתן להשתמש גם בשיתופי-פעולה בין רשויות מקומיות במקומות שונים בעולם, כמוצע בסעיף 62 ".
 

מתוך - צמיחה בת-קיימא: עמדה ישראלית ממקורות היהדות . נייר עמדה כלכלי-סביבתי  לועידה הבינלאומית לפיתוח בר-קיימא בריו דה-ז'נירו  תמוז תשע"ב (יוני 2012)