ומותר האדם מן הבהמה אין

שירה ורדי

על בעלי חיים ויהדות

דף לימוד בנושא בעלי חיים ויהדות


כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם: כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל (קוהלת ג' 19)

* כיצד מנמק קוהלת את הטענה 'מקרה אחד להם'?
* מהן המשמעויות של 'מקרה אחד להם'? איך זה יכול לבוא לידי ביטוי במפגש בינינו לבין בעלי החיים?

 

 

 

 

 

 

 

 

הרמב"ן מבאר:

"וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי חיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההגיון, אלא פעולת הכוח המדמה המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם" (הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק שלישי, מ"ח)

 

* במה א.ד. גורדון מרחיב לעומת הפסוק מתוך קוהלת? איזה טעם מוסיף הרמב"ן? במה טענותיהם של שלושתם דומות ובמה שונות?

מתוך המקורות (דאורייתא או דרבנן?)

חז"ל נחלקים אם 'צער בעלי חיים' הוא מצוות דאורייתא או מצוות דרבנן. בתורה מופיעים כשישה אזכורים לאיסור לצער בעלי חיים (תלוי את מי שואלים :), ובתלמוד כ-30:

"כי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.` (שמות כ"ג, ה). 

 כלומר: יש מצווה לפרוק את החמור שיש עליו משאות כבדים. והסובר שצער בעלי חיים דאורייתא מסביר שטעם הפסוק הוא כדי למנוע צער מבלי חיים (רש"י שבת קכח); ודבר זה נלמד ממה שהחמירה התורה בפריקה יותר מאשר בטעינה (מאירי ב"מ לב).

 "לֹא-תַחְסֹם שׁוֹר, בְּדִישׁוֹ."  (דברים כ"ה, ד)

מצוות 'שילוח הקן':

"כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל-עֵץ אוֹ עַל-הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל-הָאֶפְרֹחִים, אוֹ עַל-הַבֵּיצִים--לֹא-תִקַּח הָאֵם, עַל-הַבָּנִים.  ז שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים". (דברים כ"ב ו).

לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבְחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כ"ב, י'(.

* מה משותף לכל המצוות הנזכרות לעיל?
* מה מזכיר לכם הגמול המובטח אחרי מצוות שילוח הקן? למה מובטח גמול דווקא אחרי קיום מצווה כזו?

*****

ואזכורים נוספים המרמזים על חשיבות מנוחתם, אכילתם ושלומם של בעלי החיים:

" שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת--לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר" (שמות כ"ג יב)

"וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ". (דברים ה' יג)

"וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ" (שמות י"א טו)

החטא ועונשו

ייסורים של רבי [ר' יהודה הנשיא - ראש הסנהדרין במאה ה-2-3 לספירה, עורך המשנה] על-ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו, ועל ידי מעשה אחר הלכו. על ידי מעשה באו, מה הוא? עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה, הלך תלה [העגל] ראשו בתוך כנף [בגדו] של רבי ובכה. אמר לו: לֵך, לכך נוצרת [כלומר, נוצרת כדי שבני-אדם יאכלו את בשרך]. אמרו [משמים]: הואיל ואינו מרחם - שיבואו עליו ייסורים. 

 

ועל ידי מעשה [אחר] הלכו [ייסוריו] - יום אחד הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית, היו מונחים שם בני חולדה והייתה מטאטאה אותם. אמר לה: הניחי להם, [הרי] כתוב: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה, ט). אמרו [משמים]: הואיל ומרחם - נרחם עליו.

(בבלי בבא מציעא, פ"ה, עא)

דיון

* מה ההבדל בין שני מעשיו של ר' יהודה הנשיא?
* האם לשלח עגל לשחיטה היא התנהגות נורמטיבית (במונחים תרבותיים)? אם כן, מדוע נענש עליה ר' יהודה הנשיא?
* מהי הגדולה ב'לשלח גורי חולדה' בתוך הבית, ומדוע דווקא מעשה כזה הוא שהציל את ר' יהודה מייסורים? ובמה דומה קיום זה לקיום מצוות 'שילוח הקן' שגם עליה הובטח גמול?
* מהו הלקח שמבקש המדרש ללמד אותנו?

 

*****

ואי אפשר להתייחס לנושא שכזה בלי להתייחס ל'חזון הצמחונות והשלום' של הרב קוק שמתוכו בחרתי להביא קטע אחד בלבד:

על פי ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד' וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה, לא למען יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כי אם למען תוכל להניק את ילדה הרך, את הגדי שלה האהוב לה מחלב שדיה. הגדי הזה, ראוי הוא שיתענג גם הוא על אהבת שדי אמו לפי תכונתו וטבעו, ואבירות לב האדם היוצאת מחולשתו החמרית והמוסרית שִנתה ועִוְתה את ההשקפות הישרות הללו. הגדי הרך לא יעמוד לפי ערך מוסרו השפל להתרפק גם הוא על אהבת אמו ולשמח גם הוא בזיו החיים, כי אם ישחט ויהיה לאכלה לקבת האדם הזוללה לנפשו הנשפלת, האומרת "אֹכְלָה בָשָׂר". ומעתה מה תהיה תעודת החלב אם לא לבשל בהם את הגדי הנשחט שכל כך טבעית היא ההרכבה של שני אלה העצמים, החלב והגדי הרך, העומד להיות ניזון דוקא ממנו? אבל, בן אדם! אזניך תשמענה דבר מאחריך, קול אלהים בכח הקורא לך: (שמות כג יט): "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". לא! תעודת הגדי איננה דוקא להיות לבָּרות לשיניך החדות שהוחדו אמנם, גם מורטו, לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך למלאות את תאותך השפלה. בידעך כי הבשר והחלב ביחש תיקון המאכל הם כל כך רחוקים, כל כך מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול ואכילה, תכיר בבא מועד כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאונית, והחלב עִקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך היה לך למבטח בימי הנקתך.

(מתוך "חזון הצמחונות והשלום"' פסקא יא)

* מה מחדש הרב קוק ביחס למצוות איסור אכילת בשר וחלב?

 

****

* אילו איכויות של בעלי חיים מוזכרות בשיר? 
* למה אמא (כלומר - אנחנו) 'לא רואה' את מה שהילד מדבר עליו ואומרת 'אל תיקח ללב'? 
* איך זה קשור לתרבות ולאופי החיים שאנו חיים בהם?
* מה עוד בסביבה אנחנו 'לא רואים' (או לא לוקחים ללב)?

 

 

 

 

לעיון נוסף:

מצָער לרווחה, מרווחה לזכות ושחרור

צער בעלי חיים הוא מושג מתחום המוסר, הקורא להימנע מלפגוע בבעלי חיים בגלל יכולתם לחוש צער וכאב.

המושג "צער בעלי חיים" משמש לעתים קרובות כביטוי תחליפי ל"מניעת התעללות בבעלי חיים".

קיימת מחלוקת בפירוש המושג בין תומכי גישת זכויות בעלי חיים המרחיבים אותו לבין אלו המצמצמים את המושג למניעת סבל בלתי הכרחי, כאשר המונח "בלתי הכרחי" ניתן לפרשנות. אחד הנושאים בהן המחלוקת באה לביטוי הוא נושא ניסויים בבעלי חיים והחלופות להם. 

(מתוך ויקיפדיה, ערך 'צער בעלי חיים' )

רווחת בעלי־חיים עוסקת בהערכת מצבו וטובתו של בעל־חיים ביחס למדדים שונים, כגון בריאות, תסמינים גופניים של עקה, התנהגות או היכולת לממש את ההעדפות והנטיות הטבעיות של בעל־ החיים.

זכויות בעלי-חיים, או שחרור בעלי-חיים, היא התפיסה הרעיונית המבקשת להכיר בבעלי חיים נוספים מלבד האדם כזכאים להתחשבות בצרכים הבסיסיים שלהם. לפי תפיסה זו, אין די בגילוי של יותר התחשבות כלפי בעלי-החיים, אלא יש צורך בשינוי רדיקלי של תפיסת מעמדם, וראייתם כפרטים בעלי זכויות העומדות בפני עצמן, ולא כרכוש הנמצא בבעלות האדם.

הרעיון היסודי של תפיסת זכויות בעלי-חיים הוא שהשתייכותו של יצור חי למין ביולוגי שונה, אינה יכולה להצדיק יחס אכזרי כלפיו, אפילו אם הוא אינו מתבצע התעללות לשמה, אלא בהצדקה של שירות אינטרס אנושי כלשהו. בשל כך, התנועה לזכויות בעלי-חיים מתנגדת לכל פגיעה בבעלי-חיים, גם אם היא מבוצעת לשם אינטרס אנושי כלשהו, כגון מזון מהחי, או לבוש מפרוותם או מעורם.

 

*  למה למעשה אנחנו מתייחסים ל'צער בעלי חיים' ולא ל'רווחת בעלי חיים'? או ל'זכויות בעלי חיים'?
* מה בחשיבה האנושית שלנו מקשה על קבלת המונחים האלו והפנמתם?