השמיטה כגלות בארץ ישראל

הרב שג"ר

קדושה ומוסריות | הרב שג"ר
שיח לשבת בהר-בחוקותי 

שאלת רש"י בתחילת הפרשה ידועה, וכבר הפכה למטבע לשון. 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני – אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים'.

ואמנם ישנו ניגוד מובנה בין הר סיני לשמיטה. האחרונה הינה מצווה התלויה בארץ, ותלויה בקדושתה. ולא עוד – אלא כפי שמלמדת התורה בהמשך הפרשה, בתוכחה, גלות העם מארצו הינה עונש על הפרת מצווה זו. 'אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם....' (ויקרא כו, לד-לה). לא כן הר סיני שאיננו בארץ ישראל, ואין בו קדושה כלל ועיקר. 'בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר', עם תום מעמד מתן תורה חזר להיות הר סיני ככל הרי המדבר.

מה אם-כן עניין שמיטה אצל הר סיני? וכבר שנות דור עמד זקן, הרב ש"ך ז"ל, וצווח, שלאומיותו של ישראל בסיני נקבעה, ועוד לפני שנכנסו לארץ ישראל הפכו ישראל לעם וקיבלו את התורה. המולדת שלו היא התורה; ארץ ישראל הינה מצווה ככל המצוות דוגמת הציצית והתפילין, וטריטוריה איננה תנאי הכרחי – לא לקיומו, ואפילו לא להגדרתו העצמית.

אנחנו, כציונים-דתיים, מאמינים שקיום יהודי מלא איננו אפשרי אלא בארץ ישראל, ומעמדה שונה משל שאר המצוות, אך אין ספק שמידה של צדק יש בדבריו. התורה נלחמת בטיפוס ה'ילידי', בעם הארץ ובתפיסת הארץ שלו. זו הייתה כרוכה באופן עמוק באליליות. מצוות השמיטה מכוננת זרות עקרונית, ניכור מתמשך בין היהודי למקומו. אין חפיפה מלאה בין המקום לבינו, הוא איננו טיפוס ארצי. הדרישה התורנית האולטימטיבית היא להנציח את הידיעה 'כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי' (כה, כג). היא תנאי להישארותנו בארץ. היכולת לשמוט אדמה בשביעית ולהשיב נחלה ביובל, הינה הצידוק היחיד לאפשרות הניתנת לנו שלא לצאת לגלות בפועל.

באותו אופן קבע הרבי מגור, בספרו 'שפת אמת' :

באמת בעולם הזה אין לבני-ישראל מקום בקביעות, ולכן 'עבדים היינו במצרים' וכו', כי אין זה מקום שלנו. ולכל אומה יש מקום, אך בני-ישראל מקום שלהם למעלה מן הטבע והזמן והמקום. לכן באמת כשבית המקדש חרב וגלינו מארצנו, אין לנו מציאות בעולם הזה. אבל כאשר הוציאנו השם יתברך ממצרים והרים אותנו מבית עבדים להיות בחינת בנים, נתן לנו מציאות בהנהגת התורה... אז ניתן לנו מקום בעולם.

באופן דיאלקטי יכול עם ישראל להיאחז בארץ ולשמר את קדושתה, רק בהפנמת הגלות לתוכה עצמה. אלמלא כן קדושה זו עלולה להידרדר לפטישיזם . קדושת סיני הינה אפוא המקור לקדושת הארץ.

זאת ועוד: אסור לנו לשכוח שמצוות השמיטה, שכאמור הינה הביטוי לקדושת הארץ, הינה ביסודו של דבר מצווה סוציאלית של צדק ושוויון כלכלי וחברתי. ערכי השוויון והחירות הינם הליבה של מצוות אלו, ומשום כך הם הסממנים המובהקים למצבו של העם בארצו. אלא שלא כבעולם הערכים המודרני, הבסיס של מערכת היחסים החברתית המוסרית בתורה הינו הקדושה. השמיטה מכוננת שוויון, מקיף אף יותר משוויון סוציאלי. ניתן לומר שהוא מגיע לרמה אקולוגית. 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל' (כה, ו-ז). תארו לכם שותפות בין האיכר לבהמתו, לשניהם זכות הנאה שווה מפירות האדמה. הרדיקליות של מצוות השמיטה כמעט בלתי נתפסת. הווי אומר, שהקדושה של הארץ פירושה צדק ושוויון בבעלות עליה ובשימוש בה. ואכן, מצוות ואיסורים רבים בפרשה, כמו איסורי הריבית וההונאה, מצוות הגאולה השונות והצדקה, באים לכונן חברה צודקת, למנוע ניצול לא הוגן של החלשים ולהילחם ב'קפיטליזם' גס. כל אלו מעוגנים בקדושה, ובהקשר זה המוסריות הינה הקדושה. 

התורה ממזגת את הקדושה הפולחנית עם זו המוסרית. האפקט של המיזוג כפול: מושם כאמור מחסום המונע את הידרדרותה של הקדושה הפולחנית לכלל פטישיזם; אך גם המוסריות יוצאת מורווחת בכך שהיא מקבלת את המשקל, העומק והממשות של הקדושה הפולחנית.