על זמן וכסף, שעבוד וחירות

תמיר ניר

בין חג החירות לחג השבועות ובין יום השואה ליום העצמאות, אני עסוק בשאלות על זמן וחירות בחיים המודרניים.

לפני כ-20 שנה נסעתי עם זוגתי לסין.  אני זוכר שגילינו ששבוע העבודה שם אינו כולל יום מנוחה בשבת או ראשון. הדבר נראה היה לנו מוזר, אפילו בלתי סביר. עבורנו, הרגילים כל כך לרעיון שאחת לשישה ימים יש לנו יום מנוחה, לא הבנו כיצד ניתן להמשיך לעבוד כך ברצף אינסופי. אני מבין שהיום המציאות שונה ושגם שם אימצו את שבוע העבודה המקובל. אבל בזמנו, מלבד חגים וימי חופש מזדמנים לטובת 'סידורים', לא היה שום מנגנון מובנה בתוך רצף הזמן המאפשר עצירה, מנוחה, מחשבה, התבוננות בעצמי, בעולם, באחר, התחדשות והזדמנות- פשוט להיות (Being).

הרעיון המהפכני הזה של השבת, למנוחה, ועצירה במחזוריות השבוע, נראה לנו היום, בכל העולם המערבי. כל כך מובן מאליו. עם זאת, סביר להניח שרעיון זה נראה היה בתחילת הדרך, כהזוי ומאוד לא ריאלי. חשבו רגע על אותם אנשים ונשים קשי יום המביאים לחמם בזיעת אפם ובעבודת השדה, שקיומם אינו מובטח היום ובודאי לא מחר. עבורם ודאי היה זה לגמרי לא סביר לעצור יום בשבוע ולשבות. להרשות לעצמי לנוח, להסתדר עם מה שיש לי ולהשתדל לא לדאוג למחר. לקח כמה מאות שנים עד שהתקבעה והתגבשה השבת, הידעתם למשל שעד לימי עזרא הסופר היה נהוג לקיים מסחר בשבת?

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם - מחשבות על חירות

בין חג החירות לחג השבועות ובין יום השואה ליום העצמאות, אני עסוק בשאלות על זמן וחירות בחיים המודרניים. חלקנו, בעולם המפותח, חיים היום בתנאים נוחים ובטוחים, ככל הנראה נוחים יותר ממה שהיה לבני אנוש אי פעם. לרבים יש בית, מים זורמים, חשמל, מכונית, ביטוח דירה ובריאות, ביטוח לאומי, סעד ממשלתי ואולי גם כמה חסכונות ליום סגריר. 

הצורך בביטחון בקיום, היום ומחר, מלוה כל בן אנוש באשר הוא. החיים כציידים לקטים, הניזונים מן המצוי בטבע, מצטיירים כחיים ב'גן עדן'. לא צריך היה לעבוד הרבה, קוטפים ולוקחים מן המוכן, מן הבא ליד. ובכל זאת, רוב רובה של אוכלוסיית העולם ויתרה על חיים נוחים אלו במסגרת ה'מהפכה החקלאית' ובחרה בחיים של עבודה (ועבדות). החרדה מן העתיד לבא והרצון לדאוג לבטחון בקיום שלי, היום ובעתיד, הוא שיצר את התנועה הזאת.

תושבי המדינות המפותחות, חיים היום בתרבות שפע המעודדת את האדם, במגוון דרכים וטכנולוגיות, לצרוך ללא הרף, ככל יכולתו ואף מעבר לכך. בעולם זה רווחת האמונה העיוורת, שכדי להגיע לרווחה לכל, יש צורך בצמיחה מתמדת. צמיחה המחייבת ייצור מתמיד וגם, צריכה אינסופית. 

הצורך הבסיסי שלנו באותו ביטחון, אשר ודאי קיים מאז ומתמיד, משחק לידי התרבות הזו ואנו חיים במירוץ אינסופי אחר אותה תחושת הביטחון חמקמקה, שנדמה שלעולם לא נגיע אליה: דירה, ואם אפשר גם לילדים, ביטוח בריאות וגם ביטוח משלים, חיסכון בבנק וגם השקעה במניות.

והמחיר כבד. אנו צורכים יותר מידי משאבים, יותר ממה שיש לכדור הארץ להציע, ומשאביו כדור הארץ מתדלדלים מיום ליום, דבר המעמיד את המשך קיומנו בסכנה. לא זו אף זו, תרבות הצריכה מביאה לניצול בני האדם, ודאי החלשים שבהם. אנו קונים בגדים בזיל הזול, בגדים שמישהו (שאיננו רואים אותו), ייצר עבורנו בעולם השלישי, במקרים רבים בתנאי עבודה מחפירים. גם בישראל מדד אי השויון מהגבוהים בעולם והפערים הולכים וגדלים. כך שבעוד חלק מן התושבים בכדור נהנים מרווחה ושפע, רבים אחרים סובלים מחסור וניצול וחלקם חסרים משאבים בסיסיים למחייה, כגון מחסה ומים לשתייה. 

אלא שגם החיים בשפע (לכאורה. מהו שפע? מהו אושר?), משלמים מחיר כבד, שכן הצריכה אינה רק של משאבים אלא גם של זמן. הזמן 'שלנו', שמספרים לנו שהוא 'שווה כסף', הרי היום הכל נמדד בכסף. כדי לתחזק את אותה צריכה אינסופית, רבים מאיתנו נדרשים לעבוד 'מסביב לשעון'. זוכרים שפעם, ממש לא מזמן, בתי העסק נסגרו ל'מנוחת צהרים' בין 2-4? לא עוד. זוכרים שפעם היה קשה למצוא מרכזי מסחר פתוחים בשבת? לא עוד. אנו נקראים לעבוד, אנו נידרשים לעבוד. יותר ויותר. "עבדי זמן עבדי עבדים הם" כתב ר' יהודה הלוי. 

להחזיר את השליטה בזמן

רבים מוטרדים מן התופעה. לאחרונה פורסם על הבנות חדשות בצרפת אליהן הגיעו איגודי העובדים ונציגי חברות היי-טק, על פיהם יכירו בזכות העובדים לא לענות למיילים מחוץ למשרד אחרי השעה שש בערב. יתכן שיש צורךלהגיע ל'הבנות' עם אגודים מקצועיים או בחקיקה, אך ברור כי בראש ובראשונה האחריות מוטלת על כתפנו.  אנו צריכים לתרגל ולהתרגל להחזיר לעצמנו את השליטה בזמן שלנו. לשמוט.

"עבד ה' הוא לבד חופשי" - ר' יהודה הלוי

נחזור ליציאת מצרים, אנו מוזמנים לזכור וללמוד מן הסיפור על היציאה מעבדות לחירות, לכל אדם באשר הוא מגיעה חירות, מגיע חופש משעבוד. אנו למדים מעצם ההוצאה שלנו ממצרים כי כולנו שווים בפני האל ואין אדם יכול לשעבד באופן מוחלט לא עבד ולא שפחה, לא בהמה ולא חיה. יש כאן רובד נוסף. אלא שאין מדובר רק בחירות של עבדים היוצאים לחופשי לאחר שנים של שיעבוד, יש גם התנתקות מתרבות מצרים, שהיא תרבות של עבדות. דווקא הביטחון שהיה בחקלאות המצרית המבוססת על הנילוס, היציב, הבטוח, היא המביאה לשיעבוד של החקלאי לאדמה. חקלאי זה, הופך מ'עובד אדמה' ל'עבד אדמה'.

"כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם" (דברים י"א, י') ארץ ישראל אינה כארץ מצרים בה משקים את השדות בחקלאות שלחין בבעיטה קטנה בקצה הרגל. ארץ ישראל ייחודה דווקא בחוסר הוודאות שבה "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם". בארץ ישראל אתה חי כל העת בחוסר ודאות - לא כאילוץ, אלא כאידיאל. ואנו מוזמנים ללמוד מכך להרפות, לשמוט, לא להיות משועבדים לצורך בבטחון, לצורך לדאוג כל הזמן לפרנסה, לעבודה, ליום המחר. 

השבת מזמינה אותנו מידי שבוע, לתרגל את אותה הרפיה, אותו ויתור על שליטה. יום בשבוע בו אנו מוזמנים להתנתק מהלחץ, מהדאגה ולשוב לחיות כאילו שבנו לחיות כציידים לקטים, כמו בגן עדן. 

שלושת הרגלים גם הם, מזמינים את אותו מהלך. בסוכות, עם האסיף ודווקא אל מול השפע היבול, אנו מוזמנים לצאת מן הבית ולגור בסוכה- בית מינימאלי, "רזה". בפסח מזכירים לנו את עצם היציאה מעבדות, לשאול שאלות על חירות, כמו גם את היכולת להתקיים על מצה, הלחם המינימאלי. בשבועות, אנו מצווים לספור שבעה ימים שבע פעמים, שבע שבתות, ובסיומם להביא לכהן את ביכורי עבודתנו, ביכורי פירות האדמה. לזכור מאין באנו שכל זה בעצם לא שלנו. פרופ' רחל אליאור מציעה כי המלה שבע קשורה למלה שבועה, ומתייחסת לשבועה, לברית בין אל לאדם. הספירה הקצובה של שביעיות: ימים, שבועות, חודשים ושנים, מזמינה ויתור של האדם על הריבונות האנושית המשעבדת את האדם עצמו ואת האחר, למען ציווי אלוהי משחרר לעצירה בזמן, לעצירה בעבודה, ביצירה, בשיעבוד ובניצול. "אפשר לאמור בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם" - אשר גינצבורג- 'אחד העם'.

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"

בשבועות האחרונים אנו קוראים סדרת פרשיות העוסקות במושג הקדושה. אנו נקראים להיות קדושים: "דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"... (ויקרא י"ט, ב'). הקדושה, כך מתברר מן הפסוקים, אינה מושגת ע"י פרישות והתבודדות, אלא דוקא בהקהל, בתוך וכחלק מקהל ("דבר אל כל עדת בני ישראל"). יתרה מכך, היות 'קדוש', אינו דבר מולד,. יש לעבוד, לחיות במאמץ מתמיד של ויתור, ויתור על הצרכים שלי, התאפקות והרפיה. לותר לאחר- לעני וללווה, לבן ולעובד, לבהמה ולחיית הארץ ואפילו לאדמה. לא מקרי הוא שפרשה זו מתחילה עם הזכרת מצוות השבת: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (שם, ג'), אשר במהותה עוסקת כאמור באותו ויתור.

בהמשך, פרשת 'אמור', מוזכרים המועדים, מקראי קודש: "מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ..." (שם, כ"ג, ב'). ושוב מופיעה מצוות השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ, כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ..." (שם, ג'), ומפורטים גם החגים, המזמינים את אותה הרפיה ושליטה בזמן- בחירות שלי ושל הכפופים לי. 

בשבת הקרובה, נקרא את פרשת 'בהר סיני', בה מוזכרת שוב שבת, אלא שהפעם מדובר בשבת אחרת, מאתגרת הרבה יותר: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַיהוָה..." (שם כ"ה, ב'- ד'). לכאורה, כמו בשבת, גם כאן אותו רעיון. אותה מחזוריות ואותה שבועה, אלא שיש כאן קפיצת מדרגה- לא יום אלא שנה. שנה שלמה של ויתור על הביטחון. צריך לקחת נשימה עמוקה ואמונה שיהיה בסדר ונסתדר, ושחשוב יותר שנזכור פשוט 'להיות' וגם ניתן לאחרים 'להיות'. לא לשוא, מייחס המדרש לשומרי השמיטה את הפסוק "גיבורי כוח עושי דברו" (תהילים ק"ג כ). אין ספק כי נדרשת גבורה יוצאת דופן לשמוט ולשבות שנה שלמה. 

מצוות השמיטה מתחילות באותה נכונות להרפייה, לויתור, לשמיטה של הרצון והתשוקה לעשייה, ליצירה, לבטחון, לטובת אותה התבוננות- על העולם, על עצמי, על האחר. השמיטה מזמינה את  שמיטת הקרקע, הפסקת השעבוד של הקרקע עצמה. הפסקת השיעבוד שלי אל עבודת האדמה והפסקת השיעבוד של האחר. בנוסף, מזמינה השמיטה שמיטת חובות. ויתור ושחרור של כסף שלכאורה היה שלי והלוואתי לאחר, לנזקק שלא הצליח להחזיר את ההלוואה בתוך שבע השנים. אנו מצווים לשמוט, לוותר לו על ייתרת התשלום ולאפשר לו להתחיל מחדש. 

"כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ"

פעמים רבות מופיעות בתורה המילים, "כי תבואו אל הארץ", ואחריהן ציווי כזה או אחר, או אזהרה-  "השמר לך פן...". הכניסה לארץ, העיסוק בחיים, בחקלאות, באדמה וביצירה הוא נפלא ונהדר אך יש בו גם סכנה. חשש זה מוזכר לא רק בתורה, אלא גם בדורות החכמים והפרשנים שאחרי. גם פרשת בהר פותחת במילים אלו "כי תבואו אל הארץ". ר' ישעיהו הורוביץ- השל"ה, שעלה לישראל מפראג בסוף ימיו בשנת שפ"א 1621, כותב בדרשה שלו לפרשת לך-לך:"וצריך האדם הדר בא"י לזכור תמיד בשם כנען, המורה על עבדות והכנעה... ותזכו להיות גרים בארצכם, כמו שאמר דוד "גר אנוכי בארץ"...הכלל העולה-יושבי הארץ צריכין להיות בהכנע וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתישב באיתן מושבו... וסימנך ארץ אוכלת יושביה, מכלה את הרוצים לישב בה בשלוה ובתוקף, לאכול פירותיה ולהינות בה לבד..."

ושוב עצמאות

אז הנה, אנחנו כאן. יצאנו משעבוד הגלות, אל יום העצמאות. הקמנו לנו מדינה ריבונית עם רוב יהודי ושלטון יהודי. כעת הגיע הזמן להיזכר בכל השבועות והאזהרות. עם השיבה לארץ אנו מוזמנים לזכור את הסכנות, כמו גם את ההזדמנויות הכרוכות בכך. עלינו להעמיק להתבונן במצוות התלויות בארץ - השבת, השמיטה ורבות אחרות. לשאול שאלות של מהות, משמעות וקיום - ולשנות את המציאות. יש תנועה ויוזמות בשנים האחרונות של יותר ויותר ישראלים המדברים על השמיטה, דתיים כחילוניים. רבים מציעים רעיונות, יוזמים חוקים ותקנות ומתנסים בגופם בשמיטה. יש כאן בשורה חדשנית בקנה מידה עולמי, ודאי בעולם הצרכני בו אנו חיים. האם ייתכן שבעוד כמה עשרות או אולי מאות שנים, תהא השמיטה מובנת מאליה וטבעית לנו כמו השבת?   ימים יגידו.   בידנו הדבר.

 

תמיר ניר, אדריכל ואיש חינוך. סטודנט לרבנות בתנועה הרפורמית, חבר מועצת העיר ירושלים, מחזיק תיק תחבורה ותיק שימור.