צו השמיטה הוא צו השעה – לדמיין את דרכנו לעולם טוב יותר

ג'רמי בנשטיין

בשנה האחרונה, אנו עדים להתעוררות אדירה של עניין ברעיון השמיטה, והפוטנציאל הגלום בו לעשייה חברתית וסביבתית. הרעיון של שנת שמיטה כל שבע שנים בעצם אומר שמפסיקים את המירוץ, את אורח החיים המבוסס על צבירת הון ורכוש. אנו מחזקים את הקהילה ואתההון החברתי על מנת לחיות ולשגשג ביחד בשנה הזאת, שנה שאסור לגדל בה אוכל למטרות מסחריות, ושיש להחזיר את כל הקרקע למצב של "נחלת הכלל", בו כולם, כולל חיית השדה, יכולים ללקט וליהנות מהשפע הטבעי. מעבר לזה שחקלאים (בחברה חקלאית!) מניחים לקרקע ולכן לעצמם, גם מוחקים את החובות של משפחות שקועות בעוני, ושוררת שנה של "אתחול מחדש" חברתי וכלכלי.

בחברה שדוגלת בערכי השמיטה יש רגישות למחזורי הטבע והחיים, יש "קשב לקצב" שמכניס מרכיבים מובהקים של חסד, צוותא, ואף צדק כלפי אדם ואדמה. אך מעבר לכל הלכה ספציפית, או רעיון חברתי או סביבתי של מה ואיך "לשמוט" – צו השמיטה הוא פשוט: לדמיין. הדבר העיקרי שחסר לנו בבניית חברה יותר מתוקנת, חברה יותר צודקת, יותר בריאה, ויותר מקיימת – היא היכולת שלנו לדמיין חלופה למציאות שלנו כיום. בחברה שכל כך עסוקה בלהיאחז, בלשלוט, השמיטה מציעה דרך אחרת לחיות ביחד.

חברתנו, שנהייתה צרכנית-תאגידית במהותה,נתפסת כסוג של חוק טבע, שמגלמת את שיא הקידמה האנושית. אך חברה זו, עם כל הפיתוחים הטכנולוגים, הדברים הנוצצים, והתחושה של עושר ונוחיות (לחלק! וגם זו רק לכאורה), היא גם החברה שמדלדלת את משאבי הטבע, הורסת מערכות אקולוגיות, מזהמת אוויר, מים וקרקע – וגם החברה בה הפער החברתי הולך וגדל, בה על אף כל "הקידמה" יש רעב, עוני, בורות וניכור הולכים וגוברים. 

אך הפער הכי גדול הוא זה שבין המציאות שאותה אנו חיים, לבין ה'ריאליטי' שכולם חולמים. אך זה נשאר חלום שווא, מבחינת 'לחם ושעשועים' להסיח את דעת הציבור מהעבודה האמיתית –לשנות את המציאות, ולתקן את העולם של כל כך טעון תיקון. לכן צו השמיטה צריכה להיות גם צו השעה: לדמיין את הדרך שלנו אל חברה ואל עולם יותר טוב, יותר ראוי, לנו ולדורות הבאים אחרינו.

צו השמיטה מצווה עלינו קשב, לכידות חברתית, ופרספקטיבה חדשה על יחס רוח-חומר. הואגם דורש מאתנו להיכנס לתהליכים פנימיים-רוחניים, לצד אחרים שהם חברתיים-פוליטיים, להוציא את החלום והחזון הזה אל הפועל, ולהפוך אותו למציאות חדשה שלנו.