השבת. 4 חוויות שונות

תהילה שפר

חווית השבת בטבע

ארבע שבתות בחודש חשוון:

1. שבת בישוב דתי. מתארחת אצל חברה בישוב נפרד לדתיים. בערב שבת הולכת להתפלל. בית הכנסת ענק ומלא כמו שלא ראיתי מעודי. איך יהיה לי מקום? איך אתפלל בין תפילות כה רבות? יוצאת לנשום אוויר במדשאות. הנערים והנערות עומדים מחוץ לבית הכנסת במעגלים. מפטפטים. מעגל לבנים, מעגל לבנות. מעגלים, אבל נפרדים. אני נפרדת מההתרחשות. מפנה לבית הכנסת את גבי.

2. שבת בטבע. חברים מבקרים את פינת הטבע הפראי שאני מתגוררת בה כמה שבועות. הם יוצרים מתחם שבת מאולתר. חוטים רפויים נזרקים בין אוהל לאוהל וביניהם מתגלגלות קופסאות שימורים ועוגות בחושות זולות. אנחנו יושבים לשיחה, מתכופפים מתחת לחוטים, נזהרים לא לדחוף החוצה כלים חד פעמיים.

אני לא מצליח להתחבר לטבע, אומר החבר.

מותר לי להגיד שאני לא אוהב טבע? אני יודע שאני צריך. אבל אני לא אוהב.

מה אתה לא אוהב, אני שואלת.

זה לא נוח. האוהל. החוטים. החום ביום. הקור בלילה. האוכל האומלל הזה. אני לא יכול להנות מהשבת כמו שאני רגיל. לא מצליח להפוך את המקום הזה למקום אנושי. שהוא שלי. בלי כל הטבע המעיק.

3. שבת עם קבוצת בני נוער בחווה מסודרת. הם באו לחוות שבת בטבע ואני מדריכה אותם בחוויה. החווה נוחה, מתאימה לצרכיהם. יש שבילים סלולים ובית שימוש עם מים זורמים. יושבים במעגל לקבלת שבת מוקדמת. המלווה של הקבוצה מציעה להעביר אליה את הסמארטפונים עד לסוף השבת. אין מעוניינים.

תפילה זריזה. ארוחה זריזה. בחמש וחצי כולם כבר בשקי שינה עם הסמארטפונים. צופים בסדרות, מעבירים הודעות ברשתות החברתיות. משחקי החברה מונחים בצד והטבע מתמלא צלילי מקשים ומוזיקת מועדונים.

בעשר אני שולפת אותם משקי השינה למעגל נוסף. אנחנו עושים הכנה לקראת התבודדות. אני שואלת אותם אם הם מפנים זמן ביום להיות לבד. אחת הנערות משתפת שהנסיעה באוטובוס היא הזמן היקר לה מכל. היא לבד בתוך מרחב הומה אנשים. רק היא והסמארטפון והאוזניות שחוסמות מגע אנושי. אני שואלת איזה פרקטיקות דומות לתפילה הם עושים בקביעות יום יום. מישהי אחרת עונה שכל יום היא מצלמת תמונה לאפליקציה שאוספת את כל התמונות לאלבום שנתי. כל יום רגע אחד של התבוננות במציאות, כמעט בלי מתווכים.

בחצות אנחנו יוצאים להתבודדות בטבע, כל נער לבד בשיח שלו עם עצמו, עם אלוהים. רגע לפני שאנחנו יוצאים המלווה של הקבוצה מודיעה שכל אחד יקח איתו את הסמארטפון שלו, למקרה שיהיה צורך. מי יודע מה יהיה שם בטבע הפראי.

4. שלושה שבועות של שבת כל יום. שלושה שבועות שאני חיה בטבע עם קבוצת חברים וזרים שנהיים חברים. הנחל למראשותיי בלילה הוא בית. ההר החשוף לרוחות השמים הוא בית. האדמה המתדרדרת תחת רגליי היא בית. השמש המתחלפת בעננים, המעלים גשמים, מתכסים בכוכבים וירח שמתמלא וממעיט, כל אלה הם בית. האש בה אנו מתחממים, עליה אנו מבשלים, סביבה אנו שרים, האש היא בית. האנשים הם בית. אני בית לעצמי. יש הרמוניה בעולם ויש הרמוניה בתוכי.

עם הגיע השבת אני שואלת את עצמי מה שונה השבת מכל יום במציאות שהיא כולה שבתית.

אנו מקבלים את השבת במעגל סביב האש, אוחזים ידיים, מחבקים, שרים, מנגנים בשמחה. מברכים את הלחם, מברכים את האדמה, את ההוויה. מברכים את הקירבה האנושית שיצרנו בנינו, את האחדות שאנו חווים עם הבריאה. אנחנו יודעים את מקומנו במארג הנפלא של ששת ימי המעשה. יודעים מהי מנוחה. מהי הרפייה. אנחנו מבורכים בבינת השבת. בהבנה מהי שבת. שבת היא הטבע. היא הזדמנות למפגש ישיר עם הכאן והעכשיו שמתרחש מאליו. בלי שנשלוט בו בלי שניצור אותו. שבת, כמו הטבע, היא ההרמוניה החובקת הכל.

5. מוצאי שבת. שוב שבת. שוב מפגש מלב אל לב. שוב הלב נפתח. שכחתי קצת, הלב נסגר, ומייד שבתי אל השבת. בשביל לחוות שבת אני צריכה רק מודעות ערה. שבת נמצאת בכל רגע, ממתינה מעבר לכל פינה.