הרוכב החופשי ועץ החרוב

אהרון אריאל לביא

השלווה בה מתקבל המשבר הסביבתי בציבור אכן מעוררת פליאה. אם נתבונן דוקא בתעשיה בתור התחלה, נוכל לומר שמבחינה רציונאלית היה משתלם לתעשייה כולה לעבור כבר היום לייצר באופן נקי.

 

לעבדה ולשמרה

 

הרוכב החופשי ועץ החרוב

 

מה תוקע את התפתחות הטכנולוגיה הירוקה?

 

אהרון אריאל לביא

 

   הפעם נפתח בקטע מדבריה של רחל קרסון, מהראשונות שהתריעו על השואה האקולוגית שעומד המין האנושי להמיט על עצמו. כך היא כותבת בספרה 'אביב דומם' (שפורסם כבר ב-1962):

התודעה של מהות הסכנה עדיין מוגבלת ביותר. זהו עידן של מומחים, שכל אחד מהם נתפס לבעייתו-הוא ואינו נותן דעתו – או לא אכפת לו – מהי המסגרת הרחבה יותר. זהו גם עידן של שלטון התעשייה, עידן שבו הזכות להרוויח דולר – ויהיה המחיר אשר יהיה – אינה נקראת למבחן אלא פעמים נדירות... הציבור הוא שמתבקש לעמוד בסכנות... והציבור חייב להחליט אם רצונו להמשיך ללכת בדרך הנוכחית, וזאת יוכל לעשות רק אם תעמודנה לרשותו כל העובדות... חובת הקיום מעניקה לנו את הזכות לדעת.

(אביב דומם, עמ' 21)

   לכאורה יש לשאול מה בין ניתוח חברתי שנכתב לפני 45 שנה לבין ימינו, אך דווקא מכיוון שקטע זה יכול היה להיכתב בדיוק בלשון זו גם היום חשוב להכירו. הוא מראה לנו שהתודעה של האנושות איננה סתם 'מפגרת' אחרי הבנת המצב הסביבתי שיצרה, אלא שהיא בקושי התחילה לזוז. לא נתיימר להשלים את כל החומר המדעי החסר במאמר זה, אך נאמר בכל-זאת שאותה 'שואה אקולוגית' שחזתה קרסון (ורבים אחריה) היא כבר לא משהו שיקרה מתישהו, אלא מציאות ממשית - הקרחונים נמסים, האקלים משתנה, האויר נהיה רעיל והמחלות גוברות. בגוש-דן לבדו, למשל, מתים בכל שנה כאלף בני-אדם כתוצאה מזיהום אויר - ומדובר בכמות אנשים הגדולה מהרוגי הטרור ותאונות-הדרכים גם יחד.

   השלווה בה מתקבל המשבר הסביבתי בציבור אכן מעוררת פליאה. אם נתבונן דוקא בתעשיה בתור התחלה, נוכל לומר שמבחינה רציונאלית היה משתלם לתעשייה כולה לעבור כבר היום לייצר באופן נקי. זאת משום שבמוקדם או במאוחר סביר שהדבר יכפה עליהן ממילא (ובמחיר גבוה יותר) – בין אם על-ידי הממשלות, בין אם על-ידי הצרכנים שיחרימו חברות מזהמות (תהליך שכבר החל ונותן אותות משמעותיים וחיוביים) ובין אם על-ידי קריסת המערכת האקולוגית שתכפה שינוי אלים של כללי המשחק בעולם כולו. אך כאן אנו נתקלים באחד הפרדוקסים המפורסמים בתורת-המשחקים, הנקרא פרדוקס 'הרוכב החופשי' (FreeRider). בקצרה ניתן לתארו ע"י סיפורן של החברות שחיפשו את מרבצי הנפט של ים-הקרח הצפוני, החל משנת 1966. עלויות הקידוחים הנסיוניים היו עצומות, וכל חברה ידעה שתוצאות הקידוח שלה יעזרו למתחרות למפות את השטח, ולכן אף חברה לא קדחה. בכדי לפתור את הבעיה הוחלט על הקמת תאגיד בו יחולקו ההוצאות באופן שווה בין החברות, כך שהמידע שיאסף יאפשר להן להמשיך לשקול את המשך צעדיהן. אלא שכאן התפתחה דילמה: גם אם חברה אחת לא תשתתף בתאגיד היא עדיין תוכל להשיג את המידע וזאת מבלי לשאת בהוצאות הקידוחים, כלומר היא תוכל להשתתף במיזם כ'רוכבת חופשית' – ליהנות מפירותיו מבלי לשאת בהוצאותיו. הבעיה היא שכל חברה ראתה עצמה כרוכבת-חופשית פוטנציאלית, ולכן מיזם התאגיד לא יצא אל הפועל עד שהממשלה הקנדית התערבה והסכימה לממן חלק נכבד ממנו. דוגמא פשוטה יותר לפרדוקס זה נמצאת בתחבורה הציבורית: כל אדם יודע שהאוטובוס יגיע לתחנה בה הוא נמצא ויסע לתחנה הבאה גם אם הוא עצמו לא ישלם. הרי כל-כך הרבה אנשים משלמים, כך שאף-אחד לא ישים לב אם אתגנב לאוטובוס בלי לשלם, נכון? ואכן המערכת הכלכלית יכולה לספוג כמות מסויימת של 'רוכבים חופשיים' אשר נוסעים בעצם על חשבון השאר, אך שוו בנפשכם מה היה קורה אם כולם היו מחליטים לנצל את הפירצה הזו – התחבורה הציבורית היתה מושבתת לחלוטין, כפי שקרה עם קידוחי הנפט של קנדה.

הרוכב החופשי והטכנולוגיה הירוקה

   בתחום פיתוח הטכנולוגיות הנקיות (שקיבל כבר את הכינוי 'קלינטק') אנו עומדים בפני פרדוקס דומה. כאמור, כל חברה יצרנית יכולה להבין שבסופו של דבר הפיתוח הזה יאלץ לקרות. אך היא גם יודעת שעלויותיו גבוהות והוא כרוך בסיכון בשלב זה, ושמפירותיו יהנו בסופו של דבר גם חברות שלא השקיעו דבר במימון המחקר והפיתוח. גם אם יתאגדו חברות רבות בכדי לפתח את הטכנולוגיה במשותף, ולשאת בהוצאות במשותף, עדיין תישאר האופציה להיות רוכב-חופשי על גבי הפיתוחים שיתקבלו, וכך למעשה הפיתוח הטכנולוגי נשאר תקוע. בפועל אמנם ישנה התקדמות בפיתוח טכנולוגיות נקיות, וזאת מכיוון שהמציאות עצמה הנה לעולם מורכבת יותר מכל מודל. אך היחס בין הידע התיאורטי הקיים בידי המין האנושי בכדי לפתור את בעיות הזיהום של הייצור והצריכה, לבין היקף הפיתוח הנעשה בפועל (ומכל שכן להיקף השיווק והצריכה בפועל) הנו קטן ביותר. למצב זה אחראים גם לחצים מצד מדינות הנפט המנסות למנוע קידום של טכנולוגיות אשר למעשה יחסלו את הביקוש למוצר המרכזי שלהן, ובכך ינחיתו מכה אנושה על כלכלתן.

   פרדוקס הרוכב החופשי מתקיים גם בצד הייצור הקיים, באשר כל חברה רואה עצמה כצרכנית של משאבי-הטבע אשר איננה נושאת בעלויותיהם החיצוניות, אך נהנית מתפוקותיהם. כאן למעשה מופיע הפרדוקס באופן פרדוקסלי בפני עצמו, מכיוון שכל החברות כולן הנן רוכבות-חופשיות על גבי משאבי הטבע המדלדלים, בעוד האוכלוסיה כולה נושאת בהוצאות. כך גם מתלכד הפרדוקס עם רובנו, הצרכנים, באשר כל אחד מאיתנו מאמין שהזיהום הפרטי שלו איננו משמעותי ביחס לגודל העצום של המערכת ולכן הוא יכול להמשיך לזהם. אך כשכולם חושבים ככה המערכת נחרבת, כמו מה שהיה קורה אילו כולנו היינו מפסיקים לשלם לאוטובוס מתוך כך שנדמה לנו שהוא יסע בכל מקרה. גם כאן, כמו עם חיפושי הנפט בים הקנדי, הפיתרון עשוי לדרוש התערבות ממשלתית במשק (בעיקר לשם ריסון מדינות הנפט), וגם התערבות צרכנית (שתיצור את הביקוש המתאים לטכנולוגיה נקיה). שני תהליכים אלו יוכלו לגרום לתעשיית הקלינטק לצמוח במהירות המתאימה, כך שהיא תוכל לספק לאנושות את הפתרונות הטכנולוגיים לשם פיתוח בר-קיימא.

לנטוע למען הדורות הבאים

   מדרש מפורסם מספר על יהודי זקן שנטע חרוב בערוב ימיו (תענית כג ע"א). ראה אותו רבי יוחנן ושאל אותו האם ברור לו שהוא יחיה עוד שבעים שנה כדי ליהנות מהעץ הזה. ענה לו הזקן: 'כשם ששתלו לי אבותי, גם אני שותל לבני'. עוד אנו יודעים שכשנכנסו בני-ישראל לארץ הם נצטוו לנטוע בה עצים תחילה, ירושה לדורות הבאים, ומאז ועד היום נותרנו עם שבאופן מהותי חושב באופן רב-דורי. מתוך כך ננסה להציע משהו מעשי שרבים מאיתנו יכולים לעשות, לצד מיחזור הפסולת שלנו או חיסכון במים, שהנן פעולות פשוטות בעלות השפעה מיידית.

   כבר כיום שוק הקלינטק מגלגל סכומי כסף משמעותיים, אך הוא דורש עוד השקעה רבה בכדי להצליח לייצר פתרונות בקנה-מידה עולמי למשבר הסביבתי. רבים מאיתנו משקיעים בקופות-גמל ותכניות חיסכון שונות, אשר במקרים רבים מטרתן חיסכון עבור הלימודים האקדמאיים של ילדינו בעוד עשרים שנה או משהו דומה. השקעת הכספים הללו בתחום הקלינטק יכולה הן להניב את התשואה המבוקשת בטווח הארוך, והן לתרום ליצירתו של עולם טוב יותר עבור אותם הילדים. מבחינת מרבית האנליסטים הדיעות לגבי כדאיות ההשקעה בשוק זה חלוקות רק לגבי הטווח בו היא תהפוך לרווחית. יש האומרים שעשויות לעבור עוד 10-15 שנים עד שההשקעות בשוק הירוק יניבו תשואה רווחית (טווח סביר ביותר בשביל חיסכון שנפתח עבור ילד שנולד השנה), ויש הטוענים שכבר כיום מדובר בהשקעה כדאית ביותר. אך בכל-אופן, מרבית יועצי-ההשקעות והכלכלנים מסכימים שבטווח הארוך צפוי לתעשיית הקלינטק שגשוג משמעותי. אולי זו הדרך המודרנית שלנו לנטוע עצי חרוב לילדינו, הן כלכלית והן סביבתית.

אין לראות בכתבה זו הצעה לרכישת סלי השקעה או תחליף לייעוץ השקעות מקצועי

________________________________________________________________

המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת בעיתון מקור ראשון.