מרור כורך- כוחו של הטבע הארצישראלי

עינט קרמר

משמעות הסימנים שאנו פוגשים בהגדה

סיפור חסידי ידוע מתאר זוג קבצנים, יהודי וגוי, המזמינים עצמם אל שולחן הסדר, על מנת ליהנות משפע המאכלים. הגוי יושב ליד השולחן, ומגלה לצערו, כי במקום להגיש את האוכל פוצחים בני הבית בקריאת מסכת ארוכה כאורך הגלות, עליה הם גם דנים בהתלהבות רבה. לבסוף, כשהוא כבר כמעט מתעלף מרעב, מוגשת מנה לשולחן, מנה שהוא מסתער עליה ברעבתנות ו... בורח מהבית כשפיו בוער מחריפות המרור... 

הגוי בסיפור הסתער על המרור מבלי לדעת להמתיקו בחרוסת, ומבלי להבין שהמרור והחרוסת גם יחד, כשהם כרוכים במצה, מהווים סגירה משמעותית של קריאת ההגדה, ופתיחה לשלב עליו חלם כל הזמן – "שולחן עורך". פעמים רבות אנחנו במצב לא רחוק ממצבו של הקבצן בסיפור, וגם אם לא בורחים מהבית בזעקות שבר, "מתקתקים" את ה"מרור כורך" וממהרים להגיע לעיקר – התבשילים המדהימים של סבתא. התבוננות עמוקה יותר, מראה כי דווקא בחלק הזה של הסדר טמון סוד עמוק, הרלוונטי לחיינו היום.

"מרור כורך" הינו השלב בסדר בו אנו כורכים מרור במצה, וממתיקים אותו בחרוסת. לכל אחד מהמרכיבים של התהליך ישנה משמעות עמוקה וחשובה ביותר.

את המצה והמרור אנו פוגשים בהגדה עצמה :

מַצָּה זו שאנו אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם. מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם

המרור, מסמל את העבדות שעבדנו במצרים. המרור הוא גם סמל לכלל המרירות שבחיים, הכרוכים במלחמות פנימיות וחיצוניות לא פשוטות. המצה הינה פועל יוצא של החיפזון בו יצאנו ממצרים ושברנו את מעגל העבדות. היא נוגעת בכוחה של השאיפה לחירות, ואת ההוצאה לפועל של עצמיות החיים. אבל איך כורכים את שני אלו? איך מביאים כח של חיות אל המרירות השגרתית של החיים?

כאן נכנסת החרוסת לתמונה. לעומת המצה והמרור, שמקומם בסדר מובטח, החרוסת לא מופיעה כאחד מסימני הסדר ומקומה בשולחן אינו ברור. הדעה המוכרת יותר טוענת שהחרוסת מסמלת את הטיט איתו עבדו אבותינו בחומר ולבנים. דעה ידועה פחות (אבל מקסימה וגם הרבה יותר מעוררת תיאבון ) היא שהחרוסת היא "זכר לתפוח", כלומר זכר לפסוק משיר השירים "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, תחת התפוח עוררתיך", שנדרש כמשל לכנסת-ישראל בצאתה ממצרים.

בספרו "הסדר שבאי הסדר" מביא ד"ר מיכאל כגן אגדה המספרת על ספר רפואות מיוחד שכתב שלמה המלך. בספר זה פירט שלמה את דרך ריפויים של כל החוליים הפוגעים במין האנושי, כשהוא מתייחס לשורש הרוחני של כל מחלה, ולריפוייה באמצעות תרגול רוחני, רגשי ופיזי. לספר זה הייתה תופעת לואי אחת – מרגע שאנשים למדו כיצד להבריא את עצמם, הם הפסיקו לתלות את מבטחם באלוהים, מזרים החיות בעולם, ולהתפלל אליו. לפיכך גנז החכם מכל אדם את ספר הפלאים והטמין את סודות הריפוי ביצירה חדשה, הרי היא מגילת "שיר השירים", אותה אנו קוראים בפסח. שיר השירים הינו למעשה סיפור אהבה בין הרעיה לדודה, המהווה משל לאהבה בינינו ובין אלוהים, ומחזיק את הסוד הידוע, שאהבה היא התרופה לכל מכאוב. שיר השירים הינו גם אהבה לבריאה, ובפרט לטבע של ארץ ישראל, הנוכח במלוא הדרו, בין דפי המגילה. 

כריכת המצה- כח החיות הטמון בנו, עם המרור- האתגרים והקשיים שהחיים מציבים בפנינו, מאפשרת לנו להתמודד עם אותם אתגרים מתוך יניקת העוצמות שקיבלנו ביציאת מצרים. החרוסת, שמרכיביה הם תפוחים, תמרים, תאנים, יין , אגוזים – שכולם מופיעים בשיר השירים, היא זו המדביקה את שני אלו, מרפאה את הסבל, מעניקה משמעות לחירות ובעיקר – מתבלת הכל בהמון אהבה.