המדבר והארץ הנושבת- מחשבות

נעם מאירסון ז"ל

נעם מאירסון נהרג בעת שירות המילואים הראשון שלו בשריון במלחמת לבנון השנייה בהיותו בן 23. חייו מספרים על חיבור בין טבע, תורה וארץ-ישראל.

המדבר והארץ הנושבת* הם שני מושגים הנראים במבט ראשון סותרים, נוגדים ואף נלחמים זה בזה. במקום בו יצליח האדם להתיישב יאמר שניצח את המדבר, ובמקום בו יהיה חורבן - המדבר ישתלט.

המדבר נתפס (ולא בלי צדק) כמקום הנוגד חיים מפותחים, כמקום בו שולט האין. 

ואת השממה הזו יש להפריח . אך דא עקא כאשר נפריח אותה כבר לא תהיה שממה.

האם כל עניינו של המדבר הוא להיות שממה המחכה להפרחה?

האם כל "יופיו של המדבר שהוא מחביא בתוכו מעיין"? ושמא נאמר המדבר מראה את כוחם של החיים המועטים המתגלים בו על אף תנאי המוות שהוא יוצר להם? 

האם אין במדבר בשממה בנוף החשוף והקשה עניין בפני עצמו?

נראה שכולנו מרגישים שאכן יש משהו שקשה להגדירו דווקא בריקנות של המדבר הפותחת את הלב למלאות אחרת , מיוחדת. 

דווקא בשקט המוחלט, החודר כל כך. שיש בו דיבור בשפה שאיננו שומעים בד"כ, דווקא בחוסר החיים הבולט שמעורר חיים פנימיים יותר.

אני אנסה להסביר כמה מהמחשבות והרעיונות שעלו לי בעקבות המפגש האישי עם המדבר, ואולי שופכים אור על המסתורין שלו. 

 

  *הארץ הנושבת משמשת גם כתיאור תנאי אקלים וגם כמקום התיישבות קבע של האדם (שבעצם יוצר מיקרו אקלים משלו).