לראות, לראות, לראות

תהילה שפר

עלינו לפקוח עיינים גם לטוב של עולם הטבע וגם לעוולות תרבות הצריכה

עלינו לפקוח עיינים גם לטוב של עולם הטבע וגם לעוולות תרבות הצריכה

דובי קוטב

תארו לעצמכם דייג היושב על שפת נהר, חכתו טובלת במים ולפתע תנועה קלה מלמדת את הדייג שדג נתפס בחכתו. בזריזות הוא מגלגל את הגלגלת ומושך את הדג לחוץ. אך באותו רגע, כשהוא רואה את פרפורי הדג הוא מתמלא חרטה ושופך על הדג דלי מים. הדג ממשיך לפרפר והדייג שואב מים נוספים מהנהר ושופך על הדג. הדג מפרפר והדייג שופך דלי נוסף. בפעם השלישית פוסקים פרפורי הדג.

א. ד. גורדון במאמרו הנפלא "ההכרה והבלתי מודע" עורך השוואה בין האדם לדג מחוץ למים. הרי ברור לנו, אומר גורדון, מדוע הדג לא שרד למרות כמויות המים שנשפכו עליו. הדג זקוק למים לא רק כחוויה מלאכותית של מגע במים, אלא הוא נדרש להימצא בתוך המים ממש. הדג זקוק ללחץ של המים על גופו, לתנועה בתוך המים המאפשרת לו לנשום - מגע מלאכותי במים הוא לא כמו הימצאות במים. גם האדם הוא כזה, מוסיף גורדון, כשם שברור לנו הצורך הפיזי של הדג במים, ברור לנו הצורך הפיזי של האדם באוויר. אבל גורדון לא מסתפק בהשוואה ברורה זו והוא מעלה שאלה נוקבת:

" והטבע? הגם זה ברור לכל, כי הטבע הוא לאדם ממש מה שהמים הם לדג ומה שהאוויר הוא לכל חי על פני האדמה?".

 

לאחרונה רץ ברשת סרטון מזעזע שצולם בידי "נשיונל ג'אוגרפיק" של דוב קוטב כחוש, עור ועצמות, התר אחר אוכל. הדוב מסתובב על אדמה שבעברה היתה מכוסה שלג, הוא צועד חלוש ומתמוטט מפעם לפעם, תוחב אפו בפחי אשפה ולא מוצא דבר. דוב הקוטב, בעל החיים שמצטלם כל כך טוב בכל הזדמנות אחרת, נראה בסרטון זה כמו מראה עצובה של המציאות. הקרחונים נמסים, שינוי האקלים מביא להכחדת מזונו העיקרי של דוב הקוטב- כלבי הים, והתוצאה נראית בעין. עצובה וקורעת לב.

 

סרטון נוסף שתפס את תשומת ליבי לאחרונה היה כתבתה של מיקי חיימוביץ על תעשיית הבגדים. מיקי קיימה מסע חוצה יבשות לבירור האמת המוסתרת מעין של תעשיית הבגדים. הכתבה פותח באמת אחת, ידועה לכולנו, לכל אחד ואחת מאיתנו יש הרבה יותר בגדים ממה שאנחנו בפועל לובשים. משם ממשיכה הכתבה לאמיתות נוספות הידועות לכולנו- הבגדים שלנו מיוצרים בארצות אחרות, מדינות עולם שלישי בתעשיות מזהמות. קשה להאמין שיש היום מישהו שלא יודע שהבגדים שהוא לובש יוצרו בסין או בהודו. אבל האמת המטלטלת שמביאה מיקי בכתבה היא האמת המצולמת ולא עצם הידיעה. מול מידע על מדדי זיהום ופגיעה באוכלוסייה, כולנו יכולים למשוך כתפיים ולצאת למסע קניות נוסף. אבל מול נשים הודיות מצולמות, המספרות לנו על העקרות שנכפתה עליהם בגלל החומרים המזהמים של תעשיית הטקסטיל המוזרמים למי השתייה שלהן, קשה מאוד למשוך כתפיים. המשפט שאומר האונקולוג בבית החולים אליו מגיעים אחוזים גבוהים של חולי סרטן כתוצאה מזיהום הקרקע והאוויר, ממשיך לרדוף אותי. האונקולוג אומר שבמערב קונים את הבגדים שהורגים את החולים בבית החולים כי הצרכנים עיוורים. הוא לא מקלל את העיוורון שלנו ולא מתלהם, הוא מברך אותנו, הוא אומר: "שאלוהים יברך אותם". ואני עונה לו בליבי "אמן", שאלוהים יברך אותנו לראות.

 

החורף החל, הגשמים יורדים בזעף, עוד אחת מתוצאות שינוי האקלים דופקת על פתחנו. אבל לגשמים אנחנו מייחלים. כמו הדג, גם אנחנו זקוקים למים, לא כחוויה מלאכותית, אלא כצורך ממשי. מה עושים כשדבר שהיה חסר לנו באופן מהותי מופיע לפתע פתאום בשפע גדול, מציף?

במסכת ברכות (נט ב) מציעים חכמים פתרונות שונים, דרכים להודות על השפע. יותר מכולם אהובה עליי הברכה שמציע רב יהודה: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו". רב יהודה עושה כאן פעולה ייחודית, בתוך ההצפה הגדולה של הגשם היורד, בו לא ניתן לראות פרטים כלל, רב יהודה עוצר את הזמן ומביט בכל טיפה וטיפה הנוחתת על האדמה. כמו ניאו ב"מטריקס" לרב יהודה יש את הכוח להתבונן בדברים ולראות כיצד מורכבת המציאות מאינסוף פרטים. המבט של רב יהודה הוא מבט אוהב, מבט מודה, אבל ניתן לחשוב איך בהזדמנות אחרת מבט המבחין בפרטים יכול גם להיות ביקורתי עד כדי שיתוק.

כאשר אנחנו מתבוננים במצוקה בה אנחנו חיים במציאות העכשווית, אנושות שהפנימה את החוצץ בינה לבין הטבע מבלי לבחון את הצורך הפיזי הממשי שלנו בטבע, קשה לעיתים לראות את הטוב. אנחנו חושבים – עדיף לא לראות. אם נראה את הדוב המורעב למה זה יועיל? אם נראה את האישה העקרה שנפגעה מתעשיית הטקסטיל, האם באמת נוכל להפסיק לקנות בגדים? לכאורה עדיף ללקות בעיוורון חלקי- לראות את הטוב ולהתעלם מהרע. לשמוח על הגשמים שכעת יורדים ולשכוח מהבצורת שקדמה. רבי יהודה מלמד אותנו על כוחה של הראייה, כדי להצליח לראות באותה רמה שרבי יהודה מסוגל לראות אנחנו נדרשים לתרגל לראות. אם נרצה להודות על כל טיפה וטיפה עלינו לראות קודם - כל רגב אדמה צמא. לכן בכל המציאויות שהם חלק מחיינו, המציאות האישית, המציאות הלאומית, העולמית, הסביבתית, אנחנו נדרשים לפקוח את העיניים. להודות היכן שיש להודות ולְבַכּוֹת היכן שיש לְבַכּוֹת. אולי בכוח הראייה נוכל גם לתקן את הדורש תיקון.

 

פול ניקלן, הצלם שצילם את דוב הקוטב הגווע, אמר: " "זו סצינה מאוד קשה שעדיין רודפת אותי, אבל אני יודע שאנחנו צריכים לחלוק גם את הדברים היפים וגם את מה ששובר את הלב אם אנחנו רוצים לשבור את קירות האדישות".