הלהבה, הברוש והחיים בעולם הזה

עינט קרמר

מאמר לט

מאמר של עינט קרמר על המתח בין המציאות התהליכית בעשייה לבין חירות הדמיון והרוח

קרדיט תמונה: אביגיל סלע

 

זלדה

שני יסודות

 

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹש

כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה

כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן

כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל

אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים

הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶמֶץ שֶל טֵרוּף

בְּלִי שֶמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת

בְּלִי שֶמֶץ שֶל דִּמְיוֹן

בְּלִי שֶמֶץ שֶל חֵרוּת

בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת

אֶת הַמִּמְסָד

שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה

וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ

בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.

הַבְּרוֹש שוֹתֵק,

הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת

אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין

הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין.  


 

אחד המאפיינים של ט'ו בשבט כראש השנה לאילן, הוא שלמעט השקדייה המקדימה לפרוח, נמצאים רוב ה"חוגגים" (העצים) בתאריך זה עירומים, ללא פרי וללא פרח. למעשה, זוהי הסיבה לקביעת תאריך זה כראש השנה ל(מעשר) האילן. היות ומדובר בזמן בו, בשל הימים המתארכים ומתחילים להתחמם, האילנות מתחילים את התעוררותם שתביא בהמשך ללבלוב, לחניטת הפרי ולהבשלתו.

 

התהליכיות הארוכה הזו, שרובה סמוי מן העין, עומדת (גם היא) בלב השיח בין הלהבה לברוש בשירה של זלדה "שני יסודות". הלהבה, כולה זעם ותשוקה, מעוניינת לשרוף את הממסד של התהליכיות ושל חוקי הטבע, מעוניינת שהמציאות כולה תפרוץ איתה לעולם של חירות דמיון ורוחניות. הברוש אפילו לא עונה לה. הוא לא חושף בפניה את הלהבה שבתוכו. הוא לא מאמין שהיא יכולה להבין את המורכבות .

 

השיר הזה בראש ובראשונה עורר בי עצב. עצב על חוסר התקשורת בין הלהבה והברוש, עצב על חוסר התקשורת בין החלקים האלה בתוכי. בין הרצון לחירות של רוחניות שלא מוצא את ייעודו, לבין הבנת הכח של התהליך, שלא יודע לבטא את עצמו. עצב על המציאות שהיא חסרה ואטומה.

 

המחשבה כי הוויכוח (החד צדדי) בין הלהבה והברוש קשור לשבר מהותי במציאות, שלח אותי לסיפור המתאר איפה "הכל התחיל" – הרי הוא תיאור הבריאה בספר בראשית.

 

הפרקים הראשונים בספר בראשית מספרים לנו את סיפור בריאת העולם והאדם בתוכו. לצד הסיפור הגלוי, הפורש בפנינו בצורה תבניתית את תהליך הבריאה, יום אחר יום, רומזת לנו התורה על תהליכי עומק בתוך המציאות, הנמצאים בה מראשיתה.

 

האור הגנוז – סיפורה של הלהבה

א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.  ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.  ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.

[...]
יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים,  יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.  טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן.  טז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים:  אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים.  יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ.  יח וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב.  יט וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי

[בראשית, פרק א, פסוקים א-ה, יד-יט]

 

 

הרמז הראשון שנתייחס אליו קשור ללהבה, לאור. תיאור הבריאה ביום הראשון, מציג בפנינו את בריאת האור, אך המאורות (השמש, הירח והכוכבים) נבראו, לפי אותו תיאור, רק ביום הרביעי. 

 

חז"ל עסקו רבות בקשר בין שני סיפורי בריאת האור, בימים השונים של הבריאה. הם הסבירו כי ביום הרביעי נבראו המאורות, על האור הטמון בהם, אך ביום הראשון מדובר באור ממין אחר - אור שנברא בו העולם עצמו.

על פי המדרש:  "אותה האורה שנברא בה העולם, אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו" (בראשית רבה יב ו). בראשית היתה הבריאה מוארת. האור הראשון שטף את הכל, ללא תלות בגורמים חיצוניים או בעונות השנה, ויצר מציאות של בהירות גדולה, מסוף העולם ועד סופו. על פי המדרש בגלל מעשיו הקלוקלים של האדם, גנז הקב"ה את אותו האור "לעתיד לבוא".

בעקבות המדרש ניתן להסיק, שחלק מהתסכול והקושי של הלהבה הוא מעצם העובדה שהיא נמצאת בעולם הזה, עולם של גבולות, חסימות, חוקי טבע וממסד. הלהבה לא במקום של טבע בריאתה – באור השוטף כל ומיטיב.

 

עץ פרי עושה פרי – סיפורו של הברוש

 

יא וַיֹּאמֶר אֱלֹ-הִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן.  יב וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹ-הִים, כִּי-טוֹב.  יג וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.   

 

הרמז השני שניגע בו קשור אל הברוש, אל מהות העצים בבריאה. בתיאור היום השלישי, מצווה ה' על האדמה להוציא "עץ פרי עושה פרי למינו". האדמה מצידה מוציאה "עץ עושה פרי אשר זרעו בו למינו".

 

גם כאן, חז"ל עסקו ברבות בניסיון להבין את ההבדל בין הציווי האלוהי לביצוע של האדמה, תוך ניסיון לדייק במה חטאה, ואיך היו הדברים צריכים להיות. הרב קוק הציע לשאלה זו פתרון מרתק:

"מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם". (הראי'ה קוק אורות התשובה).

הרב קוק הסביר כי המצב היום הוא של מציאות פגומה, בשל חטא (החטאה) של האדמה. במהות הדברים, כאשר אנו פועלים לטוב, בדרך טובה, היה עלינו לחוש עונג ונועם במהלך הפעילות כולה. המציאות היא שגם כאשר אנו מכוונים לעשיית טוב, ולפעולה של חסד, עלינו לעבור קשיים וייסורים (במקרה הרע) או זמנים ארוכים של שגרה. או במילותיו של הרב קוק: "העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם".

הרב קוק, בדומה לחז"ל במדרשי האור הגנוז, מנחם אותנו שעוד יבואו ימים וכל פגם סופו לתקון, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי - "וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי". במציאות המתוקנת הלהבה תזרח בתוך הברוש.

ההבנה הזו, שבמציאות מתוקנת לא יהיו הגבלות ומחיצות לאור הבריאה ולא יהיו  פרקים וחילוקים לרגש הנועם של  עצם החיים, מנחמת אותי. הן בשל השאיפה לעתיד מתוקן, והן  בגלל ההבנה וההכרה  בכך שיש אור ויש פרי במציאות וכי בכוחנו בלימוד ובמעשה להביא אותם אל תוך שגרת חיינו ולממש אותם בעולם.    

אסיים את דבריי בקטע מהזהר, המחבר בין האור ובין הפרי, בין העולם ה"בא" ובין עולמנו אנו:

 

אור זה זרע אותו הקדוש ברוך הוא בגן-עדנו,

ועשה אותו שורות שורות על ידי צדיק זה, שהוא גנן הגן,

ונוטל אור זה וזורע אותו זרע אמת.

ועושה אותו שורות שורות בגן

ומוליד ומצמח ועושה פירות

ומהם ניזון העולם,

שכתוב: 'אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק' (תהלים צז, יא).

 

מאחלת לנו שנזכה לאכול מפירות הגן, ולזרוע עצים עושי פרי משלנו, וששני סוגי הפירות יתמזגו לעולם של תענוג.